מאמר שלי ב-Strange Horizons

גרסה אנגלית של המאמר מאתר האגודה על חיפה בסיפוריו של לביא תדהר (שהוא גלגול של הרצאה מאייקון) התפרסמה היום ב-Strange Horizons.

הנוסחה של קסנדרה קלייר

במונח "פנטסיה נוסחתית" מגולם פעמים רבות זלזול מסוים. יש בו הנחה לא מבוטאת שהסופר מסתמך על נוסחאות מוכרות וידועות כמעין קיצור דרך, קב עלילתי עבורו והבטחה למשהו מוכר וידוע עבור הקוראים. אבל כמו במקרים דומים, גם את הנוסחה אפשר לכתוב היטב.

הבדיחה אומרת שהנוסחה של הפנטסיה האפית היא "לוחם, מכשף, גמד ובחורה יוצאים להציל את העולם", ויש בה לא מעט אמת. בפנטסיה המיועדת לנוער בדרך כלל יש דגש על מרכיבים אחדים בתוך נוסחה זו, שהבולטים בהם הוא שהגיבור או הגיבורה הצעירים באים ממשפחה שאינה שלמה, שאותו גיבור אינו מודע בשלמות לעברו (ופעמים רבות לא מודע לבורות זו עצמה), ושבמהלך הסיפור הוא לומד את עברו ומתוכו את גורלו או יעודו. הפנטסיה האורבנית המודרנית מוסיפה לנוסחאות אלה את גילויה של עיר מקבילה המתקיימת בצד העיר המוכרת, שרק המאורעות הפנטסטיים מאפשרים לגיבור לראות אותה.

הנוסחה הזו יכולה להפיק יצירות משמימות להפליא. כזה הוא הספר "קשר המלאכים" של גבריאל טרוסוני שנכשל שוב ושוב ולא מצליח להיות פנטסיה טובה או מתח טוב. נזכרתי בו כשקראתי את "עיר של עצמות" של קסנדרה קלייר, כי קלייר וטרוסוני עושות שימוש בלא מעט מרכיבים משותפים. בשני הספרים הגיבורה היא נערה (אצל טרוסוני היא בת 23, אצל קלייר בת 15) שאינה מודעת לזהותה האמתית; שתי הסופרות משתמשות במסורת התנכית על יצירי הכלאיים של המלאכים ובני האדם (בראשית פרק ו') כדי ליצור את האלמנט הפנטסטי של הגיבורות שלהן; שני הספרים הם ראשונים בסדרה ובסופם הגיבורה מוכנה להתייצב בפני גורלה. אבל בכך, במידה רבה, תם הדמיון. טרוסוני ארכנית ומייגעת והגיבורה שלה פסיבית מטולטלת לכאן ולשם; קלייר מצליחה לכתוב אקשן כיפי שבמרכזו גיבורה דעתנית ופעילה (ולא רק בגלל שהיא ג'ינג'ית).

אני חושב שההבדל בין שני הספרים מתמצה בשורה משיר שאלתרמן כתב: "אל נתייחס נא אל עצמנו בכובד ראש יותר מדי" (מתוך ההצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"). הספר של טרוסוני נראה לעתים יותר כתוכחה מאשר כספרות נטו – היא מעמיסה על ה"עירים" המסכנים שלה את כל חטאי העולם ועוולותיו. קלייר לעומת זה נראית כמתענגת על הנוסחה והמיתולוגיות שבהן החליטה לכתוב. היא משחקת עם כל היצורים המיתיים המוכרים – משדים ועד פיקסים, מאנשי זאב ועד ערפדים – ונותנת להם "ניחוח" משלה.

הכתיבה של קלייר מודעת גם לקאנון הספרותי הוותיק שנטוע בסיפורי העם האירופיים וגם לקאנון החדש מאן רייס עד ג'וס ווידון, אבל לא מסתמכת עליהם כדי שאפשר יהיה לפענח את הספר. יש בו איזון יפה בין הנוסחה לבין החותם האישי. ואולי במודעות הזאת טמונה היכולת של קלייר לשחק עם הנוסחה – היא כותבת מתוך הכרה ברורה מהם הגבולות שבהם היא פועלת, מהם החומרים שעומדים לרשותה, ומי קהל היעד שלה. זה מאפשר לה לאזן בין המרכיבים השונים בצורה טובה.

אפשר לראות את האיזון והמודעות של קלייר גם בדמות הגיבורה הראשית. כאשר כתבתי על "כס האש" של ריירדן בזמנו אמרתי שהגיבורה לא אמינה בעיניי. סיידי קיין (של ריירדן) וקליירי פריי (של קלייר) נמצאות במצב דומה – שתיהן מנסות להציל את עולמן ושתיהן מתלבטות בין שני בחורים. אבל בניגוד לסיידי, קליירי לא מבלה את כל זמנה בתאניות על הבחירה הבלתי אפשרית בין בנים חלומיים. מערכות היחסים שלה מסובכות ונגועות בעיוורון ובחוסר רציונליות טבעיים מאוד, והנערים שביניהם היא לכודה אינם פוסטרים עם עומק של שלושה מיליטרים אלא אנשים מורכבים. וחשוב מכול, יש בעולמה דברים נוספים פרט להתלבטות זו.

לתחושתי, גם איזון זה בדמות נובע מתוך כתיבה מודעת לנוסחה. כספר נעורים שהגיבורה שלו היא נערה, חיבוטי האהבה מתבקשים; כפנטסיה, הצלת העולם חיונית. במבט לאחור אולי החידוש לכאורה של ריירדן, ביצירת עולם פנטסיה המתבסס על המיתולוגיה המצרית, הוא שאפשר לו להזניח את הדמויות שלו. קלייר, שלא נהנתה ממותרות אלה, נאלצה להקדיש תשומת לב רבה יותר לגיבורה שלה ולעמדתה בשתי הדילמות הגדולות שהיא נתונה בהן.

הנקודה שבה הנוסחה הכי פוגמת ב"עיר של עצמות" היא העלילה – מי שיש להם ניסיון בקריאת הז'אנר ינחשו פחות או יותר כל מפנה ומפנה בספר. אבל כפי שכבר אמרתי, זה נעשה מתוך מודעות לאותה נוסחה, וזה חשוב. קלייר לא באה להמציא מחדש את הפנטסיה האורבנית לנוער, אלא רק לכתוב את הגרסה שלה לפנטיסה זו, ואת זה היא עושה היטב.

אמרתי בעבר שאני לא האדם הנכון לבקר ספרי נוער, אני כנראה נוטה לדרוש מהם יותר מדי, ובכל זאת נהניתי מרובו של הספר הזה (הסיום שלו, המתדרדר מדרמה למלודרמה, היה מייגע לטעמי). קראתי אותו כהפוגה, כניקוי ראש משלושת הספרים התובעניים למדי שאני באמצע הקריאה שלהם, וככזה הוא עשה את העבודה היטב. נראה לי שהוא יתאים היטב למה שנקרא באנגלית Young Adults, הקהל שעבר את גיל ה"הו אדוארד" אבל עדיין לא הפך ציני כמוני.

מאמר באתר האגודה

ההרצאה שלי ב"מאורות" עסקה בחוקי הרובוטיקה של אסימוב אצל סופרים מאוחרים יותר. חלק ממנה, העוסק בחוקי הרובוטיקה כעקרונות מוסריים בשני סיפורים של דוקטורוב, פורסם זה עתה באתר האגודה.

חייזרים, מלאכים ואלים – כמה מילים בשבח הצמצום

אזהרת ספויילרים – פוסט זה כולל פרטי עלילה חשובים של הספר "אחד משלנו". עם זאת אני חייב לומר שזה לא ממש ספר מומלץ ואפשר לוותר עליו בלי שום בעיה.

קראתי לא מזמן את "אחד משלנו" של מייקל מרשל. הספר הוא בלש נואר מד"בי – משהו מעין תערובת של דמון ראניון וריימונד צ'נדלר בעולם מד"בי, אבל בלי הקסם של אף אחד מהם. הגיבור הוא היה בעבר ברמן ופושע קטן, שעובד למחייתו כמאחסן זיכרונות. אנשים המעוניינים להיפטר מזיכרון מסויום לזמן מה מעבירים אותו אליו (באמצעות החברה שבה הוא עובד) והוא שומר את הזיכרון לימים אחדים עד שהוא מוחזר לבעלים המקוריים. כאשר מוצע לו לשמור זיכרון "פירטי", לא דרך החברה, הוא מתפתה לתשלום הגבוה. כצפוי, זה מעורר צרות. הוא עומד בסכנת חיים, מנסה לגלות מי מנסה להרוג אותו ומדוע, ומתמודד עם עברו. די סטנדרטי לסוג זה של ספרים, ולא עשוי בצורה טובה במיוחד. אבל מעבר לחולשות של "אחד משלנו" כסיפור בלשי, הוא סובל מבעיה כספר מדע בדיוני.

מרשל מתאר בצורה לא רעה את העולם החדש (בעיקר את לוס אנג'לס החדשה שבה מתרחשת רוב העלילה), ואת הטכנולוגיה החדשה והשפעתה, אבל מרשל לא מפסיק שם. בספר הגיבור נרדף על ידי דמויות מסתוריות בחליפות אפורות, ומסייעת לו דמות מסתורית בחליפה כהה. בתחילה נאמר לנו שהדמויות האלה הן חייזרים, ואז מתברר שגם זה לא נכון. האפורים הם מלאכים. והדמות בשחור היא אלוהים. ואם לא די בכך עוזרים לגיבור גם מכשירים ביתיים שונים שניחנים בתודעה (שעון מעורר, מקרר וכו') שמצילים אותו בשעת צרה. לאורך כל הספר תהיתי למה לעזאזל מרשל דוחף את המרכיבים האלה פנימה.

מכשירי החשמל התבוניים אמורים כנראה לספק אתנחתה קומית, אבל זה לא עובד. זה לא באמת מצחיק והעובדה שמרשל תולה בהם את ההצלה של הגיבור מגוחכת. יתר על כן, במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על השאלה למה לעזאזל מישהו ירצה ליצור משיבון שלא רק ניחן בתבונה אלא גם באישיות (ועוד אישיות מחורבנת). זה היה יכול אולי לעבוד כבדיחה בסיפור קצר, אבל זה הופך מטופש ומעיק בספר. לגבי הדמויות האלוהיות שהוא דוחף לשם, אין לי שמץ מושג מה התפקיד שלהן בסיפור. אין שום הצדקה לשלב אותן בספר, לא כחייזרים ולא כפמליה של מעלה. הסיפור היה הרבה יותר טוב אם מרשל היה מוותר על כל עלילת המשנה שמערבת אותן. בשני המקרים נראה שסתם היו לו רעיונות שהוא חשב שהם מגניבים ולא היה לו עורך שיעיף אותם.

נראה לי שמרשל כשל כאן במקום שסופרי מדע בדיוני ופנטסיה כושלים בו לעתים קרובות מדי – הרצון לעשות הכול כדי ליצור הזרה של העולם שלהם. עורכים, כותבים וקוראים חוזרים ומשננים שלבו של המדע הבדיוני הוא ביצירת עולם חדש, או לפחות ביצירת סיפור שסיבת הקיום שלו חדשה. אנחנו נוטים לומר שאם אפשר לשלוף את החידוש והסיפור עדיין יעמוד, זה לא באמת סיפור מדע בדיוני. בעיקרו של דבר זה נכון, כוחו המיוחד של המדע הבדיוני הוא ביכולת שלו לדמיין תנאים ומצבים חדשים לבחון בהם את עצמנו.

אבל לדרישה זו לחידוש יש צד בעייתי, שלדעתי בא לידי ביטוי בספר של מרשל, מכיוון שהיא דוחפת סופרים לכתוב שוני לשם השוני בלבד, שאינו תורם דבר לסיפור. במקרה של "אחד משלנו" זה מתבטא בדמויות ובמאפייני עולם שאין להם שום הצדקה, במקרים אחרים זה מופיע באופן הרבה יותר קטן אך לא פחת מעצבן. כזוהי למשל הנטייה של סופרים (פעמים רבות סופרי פנטסיה) להעניק לדברים יומיומיים שמות שונים ללא כל הצדקה. למה צריך לקרוא ליממה בשם אחר? או לקילומטר?

אפשר לעשות את זה בהצלחה, אני חושב שרק בקריאה שנייה או שלישית של "מלחמה לנצח" של הולדמן עליתי על זה ש"מיקרוטון" (מידת העוצמה של הרימונים שלם) הוא פשוט קילוגרם בשם אחר. אבל שם זה מובא בהקשר מאוד מסוים שבו הזרות הזו מובנת מההקשר ולא מפריעה. כאשר כל מונח הכי פשוט מקבל שם בשפת הילידים ירוקי העור, זה מטופש ומגוחך.

אני מאמין בפשטות רבה ככל האפשר בעת סיפור סיפורים, אם כי אני חושב שאני מעט קיצוני בעמדה שלי בנושא זה. אני סבור שצריך לגזום מעל סיפורים את כל הענפים המתים שלא תורמים להם. לא מעניין אותי איך בדיוק עובד ההנע העל-אורי של ספינות חלל אם אין לכך חלק בסיפור. לא מעניין אותי צבע העיניים של הגיבור העשוי ללא חת, אלא רק השאלה אם הוא באמת עשוי ללא חת ואם אופי זה יחיזק מעמד בשעת מבחן. אין לי שום בעיה עם סיפור שכולו שתי דמויות שכלואות בחדר, כל עוד לא צריך יותר מזה. ומניסיוני, אפשר לכתוב סיפור מדע בדיוני מובהק שכל מה שיש בו הן שתי דמויות בחדר.

תוכניה במתנה

תוכניית "מאורות 2011" עלתה, ו-SF Siganl פרסמו תרשים זרימה לבחירת מתנה לחגים. אם אתם מהזן הגיקי, כנראה בעוד ימים אחדים BoingBoing יתחילו לפרסם את ההמלצות שלהם למתנות.

קידום עצמי חסר בושה

ב-22 לחודש ייערך כנס "מאורות" בירושלים (התוכניה אמורה לעלות במהלך סוף השבוע). כבכל שנה מלווה את הכנס פרויקט כתיבה, והיום התפרסם הסיפור שלי. ותודה לרמי שלהבת על עריכת הסיפור.

סיפורי ההתבגרות של "ארץ-ים"

בטור שג'ו וולטון הקדישה ל"הקברים של אטואן" היא מצטטת את לה-גווין שאמרה ששלושת ספרי ארץ-ים עוסקים בהתבגרות גברית, בהתבגרות נשית ובמוות. למעשה גם "החוף הרחוק ביותר" הוא סיפור התבגרות, ויותר מכך – סיפורי ההתבגרות של טֵנַר (ב"הקברים של אטואן" ואָרֵן (ב"החוף הרחוק ביותר") מתכתבים עם סיפור ההתבגרות של גֵד ב"הקוסם מארץ-ים" ומשלימים אותו למעין סיפור התבגרות כולל, סיפור התבגרות של ארץ-ים.

הקוסם מארץ-ים

"הקוסם מארץ-ים" מתחיל עם ההתעוררות המשמעותית של כוחות הקסם של גֵד, שאינם מרוסנים ואינם נשלטים. לאחר התחיל חניכות אצל הקוסם אוגיון, הוא בוחר לנסוע לבית הספר לקוסמים, מקום שלכאורה אמור לסייע לו לשלוט בכוחות אלה. אך דווקא שם, במהלך אתגר "למי יש יותר גדול" קלאסי של גיל הנעורים, הכוחות שהוא מפעיל יוצאים משליטתו ומשחררים לעולם משהו מסוכן באמת. לא רק הוא עצמו, אלא כל האנשים בסביבתו משלמים את המחיר על כך. הספר מתאר את מסעו של גֵד, שמטרתו להתמודד עם הכוח ששיחרר בעולם. כפי שיחיעם פדן מעיר באחרית הדבר שלו ל"הקוסם מארץ-ים", מסע ההתבגרות של גֵד הוא מסע יונגיאני – הכוח שגֵד שיחרר בעולם הוא הצל שלו, ורק על ידי אימוץ הצל, הצד האפל שבו, הוא יוכל להכניע אותו ולשלוט בו. המסע הזה הוא רב תהפוכות לא רק במובן של צמיחת ההכרה והאישיות של גֵד, אלא גם במובנים מוחשיים ביותר, וגֵד ניצב בפני סכנות רבות במהלכו. כאשר גֵד מנסה להתעלם מהאיום של הצל, הוא נאלץ להתייצב מול איום אחר, הדרקונים, האיום המפחיד ביותר של ארץ-ים. בעת ההתמודדות אתם הוא מכיר בכך שהתעלמות מהצל בלתי אפשרית, והוא מנסה להימלט ממנו. אבל הימלטות זו רק מגבירה את הסכנה וגֵד כמעט נהרג. רק לאחר שגֵד מבין שהדרך להתמודד עם הצל היא לרדוף אחריו ולא להימלט ממנו, הוא מתחיל לזכות בחירות ובשליטה כלשהן. הוא רודף אחרי הצל שלו, פשוטו כמשמעו, מעבר לקצה העולם. התמודדות שלהם מתרחשת הרחק במרחבי הים הלא מוגדרים, במקום שבו אפילו הזמן אינו קבוע. במהלך התמודדות זו גֵד מבין שהוא אינו יכול להשמיד את הצל, שכן הוא חלק ממנו, ועליו לאמץ אותו ולהטמיע אותו כדי לשלוט בו. בכך הוא יוצר את האישיות השלמה, הבוגרת שלו. כעת הוא מוכן לחזור לעולם ולתפוס את מקומו.

הקברים של אטואן

סיפור ההתבגרות של טֵנַר ב"הקברים של אטואן" שונה מאוד, ולא רק מכיוון שהיא אישה. בעוד שגֵד מנסה במסעו ליצור אישיות שלמה, טֵנַר מנסה לרכוש אישיות כלשהי, לאחר שזהותה נלקחה ממנה. טֵנַר נלקחה מביתה כשהייתה בת חמש, הובאה ל"מקום" של הקברים ושם "הוקרבה" הקרבה טקסית לכוחות חסרי השם. זהותה ניטלה ממנה והיא הפכה להיות גלגול נוסף של "הכוהנת האחת" שאיננה מתה לעולם. במהלך העלילה טֵנַר מורדת בגורל הזה, יוצאת נגד הכוהנות המבוגרות ששלטו בחייה ונגד הכוחות שלהם לומדה לציית, ולבסוף הורסת (בעזרתו של גֵד) את "המקום". בסיום מסעה היא משיבה לעצמה את שמה, מגבשת אישיות משלה, ומתחילה למצוא לעצמה מקום משלה בעולם, מקום שאינו מוכתב לה על ידי אחרים. "מרד הנעורים" הרציני להחריד הזה והעיצוב העצמאי של מקום בעולם, הם אלמנטים קלאסיים של סיפור התבגרות, והם נעדרים כמעט כליל מסיפורו של גֵד. בעולמו של גֵד ב"הקוסם מארץ-ים" אין למעשה מבוגרים שבהם הוא מורד, מכיוון שאין מבוגרים שבהם הוא צריך למרוד. אוגיון, המג שחנוך אותו בנערותו, כמעט אינו מכתיב לו כללים ונותן לו לבחור אם להישאר עמו או ללכת לבית הספר לקוסמים; בבית הספר לקוסמים מעשי המרי הקטנים שלו אינם יוצא דופן במהותם (רק בעוצמה שלהם, הנובעת מכוח הכישוף הרב הטמון בו); לאחר סיום הכשרתו הוא הוא תופס בעולם המבוגרים את המקום המיועד לו כקוסם. בכך טֵנַר משלימה פן של סיפור ההתבגרות של גֵד שלא נמצא ב"הקוסם מארץ-ים", הפן שבו בני אדם כמתבגרים ומבוגרים צעירים יוצרים להם מקום משלהם בעולם. גם בביוגרפיה של גֵד עצמו אפשר לראות את השיקוף של פן זה בסיפור ההתבגרות – בעת ההתרחשויות בספר הוא מבוגר שיש לו מקום מוגדר בעולם, ובכך סיפור מציאת המקום של טֶנַרהוא מעין הד של סיפור מציאת המקום של גד עצמו שכמעט אינו מסופר.

גם באופי הפיזי שלהם המסעות שעושים גֵד וטֶנַר הם מעין הפכים משלימים. המסע של גֵד הוא רובו ככולו מסע ימי, במרחבים הפתוחים תחת כיפת השמים. טֵנַר נודדת מתחת לאדמה, בחללים המוגבלים של מבוך הקברים, והיציאה שלה מחוץ למבוך מסמלת את השחרור שלה ואת ההתבגרות שלה.

החוף הרחוק ביותר

סיפור ההתבגרות של אָרֵן, המסופר ב"החוף הרחוק ביותר", מכיל מרכיב נוסף של התבגרות ובגרות, שמוצנע למדי בסיפור ההתבגרות של גֵד. הפיתוי הגדול שמציע המכשף באי צלמוות, אשר מדיח אנשים ללכת אחריו וגוזל מהם את כוח הכישוף, הוא אלמוות. אָרֵן, שכמי שעתיד להיות המלך של ארץ-ים כולה מסמל במידה ידועה את העולם כולו, לומד במהלך הספר, בסיפור ההתבגרות שלו, מהו המחיר שיש לשלם על אלמוות. חשוב מכך, הוא לומד שהמוות הוא הכרחי להיותנו אנושיים. אָרֵן לומד לקבל את העובדה שהוא בן תמותה, שהיא הכרה הכרחית בתהליך ההתבגרות. גם כאן יש קשר בין המרכיב של תהליך ההתבגרות המתואר בסיפור לבין גילו של גֵד בעת ההתרחשות. בזמן עלילת "החוף הרחוק ביותר" גֵד הוא אדם על סף הזקנה. הוא מצא את מקומו והגיע למלוא כוחו והוא כעת הרב-מג, וממקום זה הוא משקיף קדימה על החלק האחרון של חייו. לגבי אָרֵן רעיון המוות, וליתר דיוק רעיון מותו שלו, הוא הכרה חדשה, לגבי גֵד המוות קרוב ומוחשי הרבה יותר. ניסיונו ושנותיו של גֵד מאפשרים לו לראות את הנחיצות של המוות כחלק ממחזוריות החיים ואת הסכנות שבשאיפה לאלמוות. לכן הוא האדם המתאים לעמוד בפני הפיתוי שמוצע להם, והאדם הנכון להוביל את אָרֵן אל ההכרה בנחיצות המוות, כרעיון מופשט וכמאורע קונקרטי בחיי האדם.

המסע הפיזי של גֵד ואָרֵן מזכיר במידת מה את מסעו של גֵד ב"הקוסם מארץ-ים", שכן שניהם מסעות ימיים בעיקרם, אך יש ביניהם ניגודים ברורים שהופכים אותם להפכים משלימים. אחד הניגודים האלה הוא ביעדם. גֵד מוצא את הצל שלו במרחבי הים בדרום-מזרח, אזור נידח שנודע רק מסיפורים ואגדות ואין בו איש. ב"החוף הרחוק ביותר" הוא מפליג עם אָרֵן לקצווי מערב, לאי צלמוות, מקום הידוע היטב לכל אחד מאנשי ארץ-ים מכיוון  שהונצח בשיר המתאר את התמודדותו של ארת'-אקבה עם הדרקון אורם הגדול ואת מותו. פיזית ותודעתית, מקומות אלה הם הפכים. המסע הראשון של גֵד רצוף סערות, הוא מחליף כלי שיט ולפחות פעם אחת מוצא את עצמו ניצול על אי בודד ונאלץ לטוות כלי שיט הבנוי בעיקרו מכשפים. אפילו ההתמודדות הסופית שלו עם הצל מתרחשת במרחבי הים. ב"החוף הרחוק ביותר" הם מפליגים בבסירתו של גֵד "עין הים", כלי שיט ותיק, רב-ניסיון ואמין מאוד, וגֵד כמעט ואינו משתמש בכוחו לזמן רוח מכושפת שתניע אותם (קסם פשוט שבו השתמש רבות במסעו הראשון), וההפלגה שלהם רגועה יחסית מבחינה זו. רוב ההרפתקאות של אָרֵן וגֵד מתרחשות באיים, על היבשה.

בסוף "הקוסם מארץ-ים" ו"הקברים של אטואן" מתנוססות המילים "תם ולא נשלם". הן מתייחסות לסיפורו של גֵד, סיפור המובא בספרים אלה כמעין עיבוד של "השיר של גֵד" שאותו לה-גווין מזכירה פעמים אחדות בספרים. אבל אם אנו מתייחסים לשלושת הספרים כמרכיבים של סיפור התבגרות מרובה פנים, אפשר גם לקרוא אותן כמתייחסות לסיפור זה. רק לאחר שהשתלבו כל המרכיבים – קבלת הפן האפל של האני, המרד בסמכות ומציאת המקום העצמאי בעולם, וההכרה במוות – יכול סיפור התבגרות זה להסתיים. מה שמחזק את הזיהוי שלו כסיפור התבגרות של ארץ-ים ההיא העובדה שהוא מסתיים בהגעתו לבגרות של ארן, מי שנועד להיות המלך העליון של ארץ-ים.