מאמר באתר האגודה

ההרצאה שלי ב"מאורות" עסקה בחוקי הרובוטיקה של אסימוב אצל סופרים מאוחרים יותר. חלק ממנה, העוסק בחוקי הרובוטיקה כעקרונות מוסריים בשני סיפורים של דוקטורוב, פורסם זה עתה באתר האגודה.

חייזרים, מלאכים ואלים – כמה מילים בשבח הצמצום

אזהרת ספויילרים – פוסט זה כולל פרטי עלילה חשובים של הספר "אחד משלנו". עם זאת אני חייב לומר שזה לא ממש ספר מומלץ ואפשר לוותר עליו בלי שום בעיה.

קראתי לא מזמן את "אחד משלנו" של מייקל מרשל. הספר הוא בלש נואר מד"בי – משהו מעין תערובת של דמון ראניון וריימונד צ'נדלר בעולם מד"בי, אבל בלי הקסם של אף אחד מהם. הגיבור הוא היה בעבר ברמן ופושע קטן, שעובד למחייתו כמאחסן זיכרונות. אנשים המעוניינים להיפטר מזיכרון מסויום לזמן מה מעבירים אותו אליו (באמצעות החברה שבה הוא עובד) והוא שומר את הזיכרון לימים אחדים עד שהוא מוחזר לבעלים המקוריים. כאשר מוצע לו לשמור זיכרון "פירטי", לא דרך החברה, הוא מתפתה לתשלום הגבוה. כצפוי, זה מעורר צרות. הוא עומד בסכנת חיים, מנסה לגלות מי מנסה להרוג אותו ומדוע, ומתמודד עם עברו. די סטנדרטי לסוג זה של ספרים, ולא עשוי בצורה טובה במיוחד. אבל מעבר לחולשות של "אחד משלנו" כסיפור בלשי, הוא סובל מבעיה כספר מדע בדיוני.

מרשל מתאר בצורה לא רעה את העולם החדש (בעיקר את לוס אנג'לס החדשה שבה מתרחשת רוב העלילה), ואת הטכנולוגיה החדשה והשפעתה, אבל מרשל לא מפסיק שם. בספר הגיבור נרדף על ידי דמויות מסתוריות בחליפות אפורות, ומסייעת לו דמות מסתורית בחליפה כהה. בתחילה נאמר לנו שהדמויות האלה הן חייזרים, ואז מתברר שגם זה לא נכון. האפורים הם מלאכים. והדמות בשחור היא אלוהים. ואם לא די בכך עוזרים לגיבור גם מכשירים ביתיים שונים שניחנים בתודעה (שעון מעורר, מקרר וכו') שמצילים אותו בשעת צרה. לאורך כל הספר תהיתי למה לעזאזל מרשל דוחף את המרכיבים האלה פנימה.

מכשירי החשמל התבוניים אמורים כנראה לספק אתנחתה קומית, אבל זה לא עובד. זה לא באמת מצחיק והעובדה שמרשל תולה בהם את ההצלה של הגיבור מגוחכת. יתר על כן, במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על השאלה למה לעזאזל מישהו ירצה ליצור משיבון שלא רק ניחן בתבונה אלא גם באישיות (ועוד אישיות מחורבנת). זה היה יכול אולי לעבוד כבדיחה בסיפור קצר, אבל זה הופך מטופש ומעיק בספר. לגבי הדמויות האלוהיות שהוא דוחף לשם, אין לי שמץ מושג מה התפקיד שלהן בסיפור. אין שום הצדקה לשלב אותן בספר, לא כחייזרים ולא כפמליה של מעלה. הסיפור היה הרבה יותר טוב אם מרשל היה מוותר על כל עלילת המשנה שמערבת אותן. בשני המקרים נראה שסתם היו לו רעיונות שהוא חשב שהם מגניבים ולא היה לו עורך שיעיף אותם.

נראה לי שמרשל כשל כאן במקום שסופרי מדע בדיוני ופנטסיה כושלים בו לעתים קרובות מדי – הרצון לעשות הכול כדי ליצור הזרה של העולם שלהם. עורכים, כותבים וקוראים חוזרים ומשננים שלבו של המדע הבדיוני הוא ביצירת עולם חדש, או לפחות ביצירת סיפור שסיבת הקיום שלו חדשה. אנחנו נוטים לומר שאם אפשר לשלוף את החידוש והסיפור עדיין יעמוד, זה לא באמת סיפור מדע בדיוני. בעיקרו של דבר זה נכון, כוחו המיוחד של המדע הבדיוני הוא ביכולת שלו לדמיין תנאים ומצבים חדשים לבחון בהם את עצמנו.

אבל לדרישה זו לחידוש יש צד בעייתי, שלדעתי בא לידי ביטוי בספר של מרשל, מכיוון שהיא דוחפת סופרים לכתוב שוני לשם השוני בלבד, שאינו תורם דבר לסיפור. במקרה של "אחד משלנו" זה מתבטא בדמויות ובמאפייני עולם שאין להם שום הצדקה, במקרים אחרים זה מופיע באופן הרבה יותר קטן אך לא פחת מעצבן. כזוהי למשל הנטייה של סופרים (פעמים רבות סופרי פנטסיה) להעניק לדברים יומיומיים שמות שונים ללא כל הצדקה. למה צריך לקרוא ליממה בשם אחר? או לקילומטר?

אפשר לעשות את זה בהצלחה, אני חושב שרק בקריאה שנייה או שלישית של "מלחמה לנצח" של הולדמן עליתי על זה ש"מיקרוטון" (מידת העוצמה של הרימונים שלם) הוא פשוט קילוגרם בשם אחר. אבל שם זה מובא בהקשר מאוד מסוים שבו הזרות הזו מובנת מההקשר ולא מפריעה. כאשר כל מונח הכי פשוט מקבל שם בשפת הילידים ירוקי העור, זה מטופש ומגוחך.

אני מאמין בפשטות רבה ככל האפשר בעת סיפור סיפורים, אם כי אני חושב שאני מעט קיצוני בעמדה שלי בנושא זה. אני סבור שצריך לגזום מעל סיפורים את כל הענפים המתים שלא תורמים להם. לא מעניין אותי איך בדיוק עובד ההנע העל-אורי של ספינות חלל אם אין לכך חלק בסיפור. לא מעניין אותי צבע העיניים של הגיבור העשוי ללא חת, אלא רק השאלה אם הוא באמת עשוי ללא חת ואם אופי זה יחיזק מעמד בשעת מבחן. אין לי שום בעיה עם סיפור שכולו שתי דמויות שכלואות בחדר, כל עוד לא צריך יותר מזה. ומניסיוני, אפשר לכתוב סיפור מדע בדיוני מובהק שכל מה שיש בו הן שתי דמויות בחדר.

תוכניה במתנה

תוכניית "מאורות 2011" עלתה, ו-SF Siganl פרסמו תרשים זרימה לבחירת מתנה לחגים. אם אתם מהזן הגיקי, כנראה בעוד ימים אחדים BoingBoing יתחילו לפרסם את ההמלצות שלהם למתנות.

קידום עצמי חסר בושה

ב-22 לחודש ייערך כנס "מאורות" בירושלים (התוכניה אמורה לעלות במהלך סוף השבוע). כבכל שנה מלווה את הכנס פרויקט כתיבה, והיום התפרסם הסיפור שלי. ותודה לרמי שלהבת על עריכת הסיפור.

סיפורי ההתבגרות של "ארץ-ים"

בטור שג'ו וולטון הקדישה ל"הקברים של אטואן" היא מצטטת את לה-גווין שאמרה ששלושת ספרי ארץ-ים עוסקים בהתבגרות גברית, בהתבגרות נשית ובמוות. למעשה גם "החוף הרחוק ביותר" הוא סיפור התבגרות, ויותר מכך – סיפורי ההתבגרות של טֵנַר (ב"הקברים של אטואן" ואָרֵן (ב"החוף הרחוק ביותר") מתכתבים עם סיפור ההתבגרות של גֵד ב"הקוסם מארץ-ים" ומשלימים אותו למעין סיפור התבגרות כולל, סיפור התבגרות של ארץ-ים.

הקוסם מארץ-ים

"הקוסם מארץ-ים" מתחיל עם ההתעוררות המשמעותית של כוחות הקסם של גֵד, שאינם מרוסנים ואינם נשלטים. לאחר התחיל חניכות אצל הקוסם אוגיון, הוא בוחר לנסוע לבית הספר לקוסמים, מקום שלכאורה אמור לסייע לו לשלוט בכוחות אלה. אך דווקא שם, במהלך אתגר "למי יש יותר גדול" קלאסי של גיל הנעורים, הכוחות שהוא מפעיל יוצאים משליטתו ומשחררים לעולם משהו מסוכן באמת. לא רק הוא עצמו, אלא כל האנשים בסביבתו משלמים את המחיר על כך. הספר מתאר את מסעו של גֵד, שמטרתו להתמודד עם הכוח ששיחרר בעולם. כפי שיחיעם פדן מעיר באחרית הדבר שלו ל"הקוסם מארץ-ים", מסע ההתבגרות של גֵד הוא מסע יונגיאני – הכוח שגֵד שיחרר בעולם הוא הצל שלו, ורק על ידי אימוץ הצל, הצד האפל שבו, הוא יוכל להכניע אותו ולשלוט בו. המסע הזה הוא רב תהפוכות לא רק במובן של צמיחת ההכרה והאישיות של גֵד, אלא גם במובנים מוחשיים ביותר, וגֵד ניצב בפני סכנות רבות במהלכו. כאשר גֵד מנסה להתעלם מהאיום של הצל, הוא נאלץ להתייצב מול איום אחר, הדרקונים, האיום המפחיד ביותר של ארץ-ים. בעת ההתמודדות אתם הוא מכיר בכך שהתעלמות מהצל בלתי אפשרית, והוא מנסה להימלט ממנו. אבל הימלטות זו רק מגבירה את הסכנה וגֵד כמעט נהרג. רק לאחר שגֵד מבין שהדרך להתמודד עם הצל היא לרדוף אחריו ולא להימלט ממנו, הוא מתחיל לזכות בחירות ובשליטה כלשהן. הוא רודף אחרי הצל שלו, פשוטו כמשמעו, מעבר לקצה העולם. התמודדות שלהם מתרחשת הרחק במרחבי הים הלא מוגדרים, במקום שבו אפילו הזמן אינו קבוע. במהלך התמודדות זו גֵד מבין שהוא אינו יכול להשמיד את הצל, שכן הוא חלק ממנו, ועליו לאמץ אותו ולהטמיע אותו כדי לשלוט בו. בכך הוא יוצר את האישיות השלמה, הבוגרת שלו. כעת הוא מוכן לחזור לעולם ולתפוס את מקומו.

הקברים של אטואן

סיפור ההתבגרות של טֵנַר ב"הקברים של אטואן" שונה מאוד, ולא רק מכיוון שהיא אישה. בעוד שגֵד מנסה במסעו ליצור אישיות שלמה, טֵנַר מנסה לרכוש אישיות כלשהי, לאחר שזהותה נלקחה ממנה. טֵנַר נלקחה מביתה כשהייתה בת חמש, הובאה ל"מקום" של הקברים ושם "הוקרבה" הקרבה טקסית לכוחות חסרי השם. זהותה ניטלה ממנה והיא הפכה להיות גלגול נוסף של "הכוהנת האחת" שאיננה מתה לעולם. במהלך העלילה טֵנַר מורדת בגורל הזה, יוצאת נגד הכוהנות המבוגרות ששלטו בחייה ונגד הכוחות שלהם לומדה לציית, ולבסוף הורסת (בעזרתו של גֵד) את "המקום". בסיום מסעה היא משיבה לעצמה את שמה, מגבשת אישיות משלה, ומתחילה למצוא לעצמה מקום משלה בעולם, מקום שאינו מוכתב לה על ידי אחרים. "מרד הנעורים" הרציני להחריד הזה והעיצוב העצמאי של מקום בעולם, הם אלמנטים קלאסיים של סיפור התבגרות, והם נעדרים כמעט כליל מסיפורו של גֵד. בעולמו של גֵד ב"הקוסם מארץ-ים" אין למעשה מבוגרים שבהם הוא מורד, מכיוון שאין מבוגרים שבהם הוא צריך למרוד. אוגיון, המג שחנוך אותו בנערותו, כמעט אינו מכתיב לו כללים ונותן לו לבחור אם להישאר עמו או ללכת לבית הספר לקוסמים; בבית הספר לקוסמים מעשי המרי הקטנים שלו אינם יוצא דופן במהותם (רק בעוצמה שלהם, הנובעת מכוח הכישוף הרב הטמון בו); לאחר סיום הכשרתו הוא הוא תופס בעולם המבוגרים את המקום המיועד לו כקוסם. בכך טֵנַר משלימה פן של סיפור ההתבגרות של גֵד שלא נמצא ב"הקוסם מארץ-ים", הפן שבו בני אדם כמתבגרים ומבוגרים צעירים יוצרים להם מקום משלהם בעולם. גם בביוגרפיה של גֵד עצמו אפשר לראות את השיקוף של פן זה בסיפור ההתבגרות – בעת ההתרחשויות בספר הוא מבוגר שיש לו מקום מוגדר בעולם, ובכך סיפור מציאת המקום של טֶנַרהוא מעין הד של סיפור מציאת המקום של גד עצמו שכמעט אינו מסופר.

גם באופי הפיזי שלהם המסעות שעושים גֵד וטֶנַר הם מעין הפכים משלימים. המסע של גֵד הוא רובו ככולו מסע ימי, במרחבים הפתוחים תחת כיפת השמים. טֵנַר נודדת מתחת לאדמה, בחללים המוגבלים של מבוך הקברים, והיציאה שלה מחוץ למבוך מסמלת את השחרור שלה ואת ההתבגרות שלה.

החוף הרחוק ביותר

סיפור ההתבגרות של אָרֵן, המסופר ב"החוף הרחוק ביותר", מכיל מרכיב נוסף של התבגרות ובגרות, שמוצנע למדי בסיפור ההתבגרות של גֵד. הפיתוי הגדול שמציע המכשף באי צלמוות, אשר מדיח אנשים ללכת אחריו וגוזל מהם את כוח הכישוף, הוא אלמוות. אָרֵן, שכמי שעתיד להיות המלך של ארץ-ים כולה מסמל במידה ידועה את העולם כולו, לומד במהלך הספר, בסיפור ההתבגרות שלו, מהו המחיר שיש לשלם על אלמוות. חשוב מכך, הוא לומד שהמוות הוא הכרחי להיותנו אנושיים. אָרֵן לומד לקבל את העובדה שהוא בן תמותה, שהיא הכרה הכרחית בתהליך ההתבגרות. גם כאן יש קשר בין המרכיב של תהליך ההתבגרות המתואר בסיפור לבין גילו של גֵד בעת ההתרחשות. בזמן עלילת "החוף הרחוק ביותר" גֵד הוא אדם על סף הזקנה. הוא מצא את מקומו והגיע למלוא כוחו והוא כעת הרב-מג, וממקום זה הוא משקיף קדימה על החלק האחרון של חייו. לגבי אָרֵן רעיון המוות, וליתר דיוק רעיון מותו שלו, הוא הכרה חדשה, לגבי גֵד המוות קרוב ומוחשי הרבה יותר. ניסיונו ושנותיו של גֵד מאפשרים לו לראות את הנחיצות של המוות כחלק ממחזוריות החיים ואת הסכנות שבשאיפה לאלמוות. לכן הוא האדם המתאים לעמוד בפני הפיתוי שמוצע להם, והאדם הנכון להוביל את אָרֵן אל ההכרה בנחיצות המוות, כרעיון מופשט וכמאורע קונקרטי בחיי האדם.

המסע הפיזי של גֵד ואָרֵן מזכיר במידת מה את מסעו של גֵד ב"הקוסם מארץ-ים", שכן שניהם מסעות ימיים בעיקרם, אך יש ביניהם ניגודים ברורים שהופכים אותם להפכים משלימים. אחד הניגודים האלה הוא ביעדם. גֵד מוצא את הצל שלו במרחבי הים בדרום-מזרח, אזור נידח שנודע רק מסיפורים ואגדות ואין בו איש. ב"החוף הרחוק ביותר" הוא מפליג עם אָרֵן לקצווי מערב, לאי צלמוות, מקום הידוע היטב לכל אחד מאנשי ארץ-ים מכיוון  שהונצח בשיר המתאר את התמודדותו של ארת'-אקבה עם הדרקון אורם הגדול ואת מותו. פיזית ותודעתית, מקומות אלה הם הפכים. המסע הראשון של גֵד רצוף סערות, הוא מחליף כלי שיט ולפחות פעם אחת מוצא את עצמו ניצול על אי בודד ונאלץ לטוות כלי שיט הבנוי בעיקרו מכשפים. אפילו ההתמודדות הסופית שלו עם הצל מתרחשת במרחבי הים. ב"החוף הרחוק ביותר" הם מפליגים בבסירתו של גֵד "עין הים", כלי שיט ותיק, רב-ניסיון ואמין מאוד, וגֵד כמעט ואינו משתמש בכוחו לזמן רוח מכושפת שתניע אותם (קסם פשוט שבו השתמש רבות במסעו הראשון), וההפלגה שלהם רגועה יחסית מבחינה זו. רוב ההרפתקאות של אָרֵן וגֵד מתרחשות באיים, על היבשה.

בסוף "הקוסם מארץ-ים" ו"הקברים של אטואן" מתנוססות המילים "תם ולא נשלם". הן מתייחסות לסיפורו של גֵד, סיפור המובא בספרים אלה כמעין עיבוד של "השיר של גֵד" שאותו לה-גווין מזכירה פעמים אחדות בספרים. אבל אם אנו מתייחסים לשלושת הספרים כמרכיבים של סיפור התבגרות מרובה פנים, אפשר גם לקרוא אותן כמתייחסות לסיפור זה. רק לאחר שהשתלבו כל המרכיבים – קבלת הפן האפל של האני, המרד בסמכות ומציאת המקום העצמאי בעולם, וההכרה במוות – יכול סיפור התבגרות זה להסתיים. מה שמחזק את הזיהוי שלו כסיפור התבגרות של ארץ-ים ההיא העובדה שהוא מסתיים בהגעתו לבגרות של ארן, מי שנועד להיות המלך העליון של ארץ-ים.

סיפור גן עדן במדע הבדיוני – חלק שלישי ואחרון

"המנון ללייבוביץ", ו"בז וניאלה", הספרים שבהם דנתי בחלקים הקודמים, שניהם עשו בו שימוש ישיר למדי בסיפור המקראי. "מסע אל שלושה עולמות" של קורדוויינר סמית ו"בפחד מ-ק'" של הרלן אליסון מתרחקים מהסיפור הסדור כפי שהוא מופיע בספר בראשית, אך עושים שימוש ברעיונות ובמרכיבים העיקריים שלו.

מסע אל שלושה עולמות

הספר "מסע אל שלושה עולמות" מאגד שלושה סיפורים של קורדוויינר סמית שנכתבו בשנים 1965-1963, שגיבורם הוא קאשר אוניל (Casher O'neill). בעיקרו זהו סיפור ניסיונו של קאשר לנקום את הדחת דודו, שהיה שליט העולם מסאר, ולשחרר את העולם מהדיכוי של הקולונלים ששוליטם בו. גן העדן מרכזי בסיפורו של קאשר, אבל בדרך שונה לחלוטין ממרכזיותו ביצירות הקודמות שבהן דנתי. בבחינה של הסיפור הכולל שיוצרים שלושה סיפורים אלה, אנו רואים שזהו סיפור שיבה לגן עדן. האמצעי לשיבה זו הוא התנעורת מהעולם וכל מה שבו ושיבה לאנושיות הבסיסית ביותר. במצב זה, קאשר יכול לשוב לגן העדן.

בראשית הסיפור קאשר הוא רוצח, באופיו ובכוונותיו. כוונתו היא לגייס כסף וכלי נשק כדי לשוב לעולם הבית שלו, להרוג את חומסי השלטון ולנקום את נקמתו. לא מפתיע, לכן, שזהו המאפיין הראשון שעליו הוא מוותר. ויתור זה אינו נעשה מרצון, אך הוא מקבל אותו בברכה בסופו של דבר. ילדת הצב T'Ruth, שאותה הוא נשלח להרוג (בתמורת הוא אמור לזכות בתמיכה של האדם ששלח אותו להרוג אותה כדי להגשים את נקמתו), מזהה אותו כרוצח ומכריזה עליו ככזה. יתר על כן, היא עושה שימוש באלימות הצפונה בו כדי להשיג את מטרותיה. השימוש הזה באלימות מלמד את קאשר מהו מחירה של אלימות ולכן הוא נכון יותר לוותר עליה. באופן פרדוקסלי, האופייני מאוד לסמית, מה שמאפשר לו לוותר סופית על האלימות הוא ש-T'Ruth מעניקה לו את כוחותיה של הלוחמת הגדולה ביותר בהיסטוריה. אלה מקנים לו אפשרות להשיג את מטרתו בדרכים לא אלימות, אם הוא יבחר בכך. אפשר לטעון שכבר כאן יש קשר לסיפור גן עדן, כשסמית מתחיל את תהליך הוויתור שלב אחד רחוק יותר בסיפור המקראי, בוויתור על המוות האלים המופיע בסיפור קין והבל.

הכוחות ש-T'Ruth מעניקה לקאשר מאפשרים לו לשוב לעולמו בלי שיבחינו בו, ושם נמשך תהליך הוויתור שלו. המפגש שלו עם T'Ruth העניק לו את היכולת לוותר על האלימות, וכאשר הוא מגיע חזרה למסאר ונפגש עם חומס השלטון וודר, הוא מחליט לוותר גם על הנקמה ולא רק על האלימות. במקום להרוג אותו, הוא משנה את אישיותו, ובכך משיג את משימתו האחרת – שחרור מסאר מעולו של הרודן. מעשה זה הופך את קאשר עצמו לאדם חופשי, כפי שהוא מעיד על עצמו, אך הוא ריק לגמרי. (ע' 145-164) השלב הבא הוא וויתור על משפחתו, המוסד החברתי שהיווצרותו מוזכרת בסיפור גן עדן המקראי. הוא נפרד מאמו ומבתו, ומשאיר אותן מאחוריו ללא חרטה.

לאחר שוויתר על הדברים המוחשיים, תהליך הוויתור של קאשר מואץ והופך מופשט יותר. הוא יוצא למסע אל מקורות היאור ה-13, ובכך מוותר על העולם מסאר כולו מכיוון שזהו מקום שפשוטו כמשמעו אינו מופיע במפות. במסעו הוא מגיע אל "עיר התקווה נטולת התקווה" שהיא עירם של אנשים דתיים (שהם אנשים "בטוחים בצדקתם שלעולם לא יהיו צודקים"), ושולטים בה הג'ווינדז המושלמים. אבל גם עיר זו לא עונה על מה שהוא מחפש והוא משאיר אותה מאחור וממשיך ל"עמק המוות" ולעיר קרֵמיס דורגו. בניגוד לג'ווינדז ולאנשי העיר שעזב, אנשי קרמיס דורגו מתארים את עצמם כמי שחיים "את החיים ולא את המוות", כמיד שמשיחים בדברים ולא ברעיונות. (ע' 189) בצעד זה קאשר מוותר על ההפשטות לטובת המוחשיות, אבל גם בכך אין די לגביו. בקרמיס דורגו עדיין יש יותר מדי דברים מבחינתו.

בקרמיס דורגו הוא פוגש את סללטה, מי שהייתה אחת משוררות ההשגחה והפכה לרקדנית. סללטה היא מקבילתו של קאשר, כאחת משוררי ההשגחה היא הייתה אחת האנשים בעלי העוצמה הרבה ביותר ביקום "ההשגחה" של סמית, והיא ויתרה על עוצמה זו כדי לרקוד בקרמיס דורגו. יחד הם נוטשים את העיר הזו מאחוריהם כדי ללכת לעמק כלשהו, מקום מרוחק ומבודד יותר. בכניסתם לעמק סללטה מכריזה "אנחנו אדם וחווה" ואומרת שבמקום זה הם יוכלו להיות הם עצמם. (עמ' 198-197) היא אומרת שהם אינם זקוקים עוד לכנסייה, אמירה משמעותית מאוד בהקשר הנוצרי. בכל גרסה של הנצרות, הכנסייה היא הדרך לישועה, לחזרה לחסד שאבד בחטא הקדמון. העובדה שהם אינם זקוקים לכנסייה משמעותה שהם יכולים שוב לקיים קשר ישיר עם האל ושהם נמצאים במצב של חסד, כפי שהיו אדם וחווה בגן עדן.

בכך מסתיימים סיפורי "המסע אל שלושת העולמות", אבל לסיפורם של קאשר וסללטה אחרית דבר שגם היא קשורה לסיפור גן העדן. בסיפור "שלושה לכוכב נתון" אנו שומעים שוב על קאשר וסללטה. ממקומם בגן העדן שהם שבו אליו הם מבחינים בסכנה למין האנושי ומתריעים עליה בפני ההשגחה, שנוקטת בפעולות הנחוצות להגן על האנושות. אפשר לראות בפעולה זו שלהם קיום של הציווי "לעבדה ולשמרה", הציווי של האל לאדם כאשר הוא מניח אותו בגן העדן.

בפחד מ-ק'

בעוד שהיצירות שסקרתי עד עכשיו מתייחסות במפורש, בצורה זו או אחרת, לאדם וחווה ולסיפור גן העדן, הרי שסיפורו של אליסון (מ-1975) לא מזכיר אותו ולו במילה. בהקדמה לסיפור בקובץ הסיפורים שלו "לראות" עומד אליסון על כך שזהו סיפור על האלימות והשדים הכלואים בנפש האדם. ואף-על-פי-כן אנסה להראות שזהו סיפור שמשתמש במרכיבים של סיפור גן העדן, ומרכיב אותם מחדש בצורה שונה.

"בפחד מ-ק'" הוא סיפורו של זוג, נח וקלודיה, הכלואים במערה במרכז מבוך. הקוראים, והם עצמם, לא יודעים כיצד הם הגיעו לשם או כמה זמן הם נמצאים שם, אלא רק שהם נכלאו שם על ידי ישות שאותה הם מכנים "ק". בסופו של דבר ק' נהרג, והם יוצאים מאותו מבוך. העלילה הפשוטה לכאורה הזו מסתירה עושר רגשי רב.

אילו מרכיבים של סיפור גן עדן ניתן לראות בסיפור זה?

ראשית, כמו בגן עדן לפני הגירוש, זהו יקום של זוג ועוד אחד – גבר, אישה וישות לא ידועה. ביקום של הסיפור, כמו ביקום של סיפור גן העדן, אין עוד איש. כמו בסיפור גן ען הזוג מצוי במקום לא מוגדר, למשך פרק זמן לא מוגדר, והובא לשם על ידי ישות לא מוגדרת. יתר על כן, זו ישות שאינה ניתנת להגדרה ולידיעה. אי-אפשר לראות את "ק" בגלל הזוהר שהוא מפיץ, אי-אפשר לזהות או אפילו לתאר את הקולות שהוא מפיק. בין הזוג ל-ק' קיימת מערכת יחסים של תלות הדדית, תלות ההדית שיש לה הדים בסיפור גן העדן. ק' מספק להם מזון וציוד שבזכותו הם נשארים בחיים, ובה בעת ניזון מהם. ק' ניזון מהפחד והשנאה שלהם המופנים הן כלפיו והן זה כלפי זה, פחד ושנאה שהוא עצמו יוצר. הוא יוצר את הפחד שלהם ממנו בכך שהוא מפחיד אותם, ובכך שהוא כלא אותם לפרק זמן שכמוהו כנצח בלי אפשרות לצאת הוא גרם את התיעוב והשנאה ההדדיים שלהם.

כמו בסיפור גן, עדן, גם ב"בפחד מ-ק'" יש קשר בין ידיעה, מוות ויציאה מהמצב ההיולי. בני הזוג יכולים לצאת מהמערה שבה הם כלואים לאחר ש-ק' מת. ק' מת לבסוף כאשר יש להם ידיעה מושלמת שלו, וידיעה מושלמת זה את זה. לידיעה מושלמת זה את זה הם הגיעו לפני זמן רב, בזכות הכליאה הארוכה שלהם יחד, אבל לבסוף הם לומדים להכיר גם את ק'. כאשר הוא גוסס נעלם הזוהר שהוא הפיץ, ובפעם הראשונה הם יכולים לראות אותו, ואז הוא מת. כאשר הם מכירים אותו ומפסיקים לפחוד ממנו, הוא מת והם יכולים לצאת מהמערה ומהמבוך.

יש פרט נוסף בסיפור שאפשר לראות אותו כהד של סיפור גן העדן והגירוש. ק' מת לאחר שהוא נפצע מנשק שהם בונים כדי למנוע ממנו להיכנס למערה שלהם. הנשק הזה הוא מערכת של להבים מושחזים המורכבים על מכשיר כלשהו שמסובב אותם במהירות רבה מאוד, ממש לפני פתח המערה. המכשיר הזה הוא המחשה יפה מאוד של "להט החרב המתהפכת" שאותה מפקיד האל לשמור על הדרך חזרה לעץ החיים לאחר גירוש אדם וחווה מגן עדן.

המרכיבים של סיפור גן העדן טבועים כה עמוק בתרבות שלנו, שאנו יכולים לראות את עקבותיהם גם בסיפור שכלל אינו מתייחס אליהם במפורש אלא בורר מתוך הסיפור המקראי את מה שמתאים לו ומרכיב אותם מחדש לסיפור חדש.

~~~~~~~~~~

זו אינה סקירה מלאה של ייצוגים של סיפור גן העדן במדע, הבדיוני, והיא לא התיימרה להיות כזו. סדרת "חומריו האפלים" יכולה לספק חומר בנושא זה למאמר בהיקף כזה לפחות. מטרתי כאן הייתה להראות רק אחדות מבין הדרכים שבהן סיפור יסוד זה של התרבות המערבית מצא הד במדע הבדיוני.

סיפור גן עדן במדע הבדיוני – חלק שני

החלק השני של ההרצאה הוקדש ל"בז וניאלה", שבו ניתן למצוא עיבוד של סיפור גן העדן לסיפור תוכחה בסגנון מודרני.

בז וניאלה

בז וניאלה הוא סיפור תוכחה מודרני שעוסק בסכנות של ידע לא מבוקר (במקרה זה הנדסה גנטית). בניגוד ל"המנון לליבוביץ" אין כאן פרשנות דתית בהכרח לסכנות הידע, אלא רק אזהרה כללית. העיבוד של סיפור גן העדן כאן הוא על ידי פיצולו לשני החלקים העיקריים שלו – הנפילה והבריאה – ושימוש בהם בסדר חדש. הספר מתאר עתיד לא מאוד רחוק שבו הגיעו בני האדם לשליטה מוחלטת בהנדסה גנטית, ושליטה זו היא שתוביל לנפילה של חברה זו. בתוך חורבן זה תתחולל בריאה חדשה, של גזע חדש של אנשים. העולם שעומד להיחרב לוקה בכל הרעות החולות של החברה שלנו, המוקצנות. העשירים השולטים בטכנולוגיה ובמשאבים גרים במובלעות מוגנות בידי צבאות פרטיים, העניים חיים ב"פלביאה" מוכת מחלות, שינויי האקלים גובים מחיר כבד וכן הלאה. גיבור הסיפור, ג'ימי המכונה גם "איש השלג", הוא בן למדענים אך אינו ניחן בכישרון שלהם והוא נדחק לשולי החברה הזו, מקום שממנו הוא עד למאורעות הנפילה והבריאה מחדש.

הנפילה

אין פיתוי מובהק בסיפור הנפילה של "בז וניאלה", בניגוד למה שאפשר לראות בסיפור המקראי או ב"המנון ללייבוביץ", אבל החלק האחר הסיפור המקראי, ההידמות לאל, בהחלט קיים בו. ההנדסה הגנטית טומנת בחובה את היכולת האלוהית לברוא, ובני האדם אינם מהססים להשתמש בה. חלק מהיצירות שלהם נועדו לרפואה (כמו חזירים שמהם ניתן לקצור איברים להשתלה) ואחרים לשעשוע גרידא (כמו חיות מחמד חדשות). התוכחה על הפלישה הזו לתחום האלוהי מובאת במפורש מפי אמו של ג'ימי, שהייתה מדענית אך רגשי המצפון גברו עליה. היא מטיחה באביו: "אתם מתעסקים בלי מחשבה עם אבני הבניין של החיים. זה בלתי מוסרי. זה... חילול קודש." (ע' 70) אטווד עושה במשפט זה קישור ישיר בין מוסר ואמונה גם אם אינה מפרטת מה האמונה המועדפת עליה.

הדרך שבה הידע הזה מוליך להשמדה מתגלמת בדמותו של בז. "בז" הוא כינויו של גלן, חברו הטוב ביותר של ג'ימי. בז הוא במידה ידועה התגלמות החברה המדעית הזו והשאיפות שלה. בניגוד לגי'מי הוא מבריק וחדשני, הוא לומד באוניברסיטה הטובה ביותר, וממנה מובטח מסלולו בחברת ההנדסה הגנטית העשירה והיוקרתית ביותר. כאשר הוא מתחיל לעבוד בחברה זו, הוא עומד בראש פרויקט משלו שמטרתו היא, לא פחות ולא יותר, אלמוות. כדי להדגיש את הקשר של בז והפרויקט שלו לסיפור המקראי, אטווד מעניקה לפרויקט זה את השם "גד-עדן" (Paradice במקור). אך כל אלה הם מסווה לייאושו ומיאוסו של בז מהמין האנושי ומהחברה שהוא השיא שלה. בז משתמש בפרויקט שלו כמסווה ליצירת מגפה שמטרתה להשמיד את המין האנושי. הידע הגנטי שאפשר לו להעפיל לשיאה של החברה שבה הוא חי, הוא הכלי שבו בז ישתמש כדי להכחיד חברה זו.

הבריאה

המגפה של בז שהשמידה את האנושות היא השלב האחרון בתהליך שבו בני האדם משמידים את עולמם, כפי שניכר במצב העגום של החברה המקוטבת, המחסור ואסונות האקלים. היא מפנה את הדרך לבריאה חדשה על חורבות עולם זה, ובהקשר סיפור גן העדן מעניין  לבחון את הברואים ואת הבוראים בעולם חדש זה.

הברואים

הברואים הבולטים ביותר בעולם זה הם ה"בזאים" או "ילדי בז" – הגזע האנושי החדש שבז יצר בפרויקט גד-עדן שלו. בז ברא אותם כך שיהיו מותאמים בשלמות לעולם החדש, העולם כפי שהותירו אותו בני האדם. הם מוגנים באופן טבעי מהקרינה החזקה של השמש שג'ימי/איש השלג (למיטב ידיעתו, אחרון בני האדם) רגיש לה מאוד, והם מפרישים ריח מיוחד שדוחה את הטורפים החדשים שבראו בני האדם, לעתים לא בכוונה, במשחקים הגנטיים שלהם. הבזאים ניחנו בתכונות של אדם וחווה בגן עדן לפני הנפילה, הם תמימים, ישרים, כנים ולא ניחנים בפנים השליליים של המין (קנאה, תחרותיות וכו'). אטווד אומרת שבז היה רוצה לברוא אותם בלי מין כלל ועיקר, אך מכיוון שזה בלתי אפשרי הוא העניק להם התנהגות מינית אינסטינקטיבית, שאולה מבעלי חיים. הקשר של הבזאים לסיפור גן העדן מודגש בתיאורם בפעם הראשונה שג'ימי רואה אותם, כשהיו עוד בגדר פרויקט מחקר: "הם היו עירומים, אבל לא כמו בחדשות האמת העירומה: הם לא התבוששו כלל". (ע' 325) סיום המשפט הזה הוא ציטוט כמעט ישיר של הפסוק האחרון בפרק ב' בבראשית.

למעשה, גם "איש השלג", פרסונה החדשה שג'ימי לובש, הוא יצירה של בז. ג'ימי, חברו של בז מימי התיכון, היה נפל. הוא היה איש מדעי הרוח שלמד בקולג' עלוב ומצא עבודה שבקושי פרנסה אותו ככותב פרסומות בחברה שייצרה מוצרים ל"שיפור עצמי" למיניהם. גלן, שלמד באוניברסיטה מעולה והשיג עבודה משתלמת (מאוד) בחברה יוקרתית, מציל את ג'ימי והופך אותו ל"איש השלג". הוא מגייס אותו לעבודה בפרויקט שלו, מטפח אותו, מגן עליו ואפילו מחסן את גי'מי ללא ידיעתו נגד המגפה שהוא עומד להפיץ. בז לא רק בורא את איש השלג, הוא גם מטיל על ג'ימי את המשימה שהאל הטיל על אדם בבראשית ב', 15 – "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". בז משביע את ג'ימי שאם יקרה לו משהו הוא יטפל בבזאים וידאג להם. למעשה, הוא לא היחיד שמטיל עליו משימה זו. גם ניאלה מטילה עליו משימה זו, כפי שהאל הפקיד את אדם על הגן אשר בעדן.

הבוראים

לעולם חדש זה שלושה בוראים. בז הוא הבולט שבהם – הוא שיאה של האנושות המשמידה ויוצרת בידע שלה, הוא מי שיצר את הבזאים, את המגפה ואת איש השלג. אך ניאלה היא שותפתו לבריאה. היא לא ניחנה בידע ובכישרונות שלו, אבל ללא סיועה הבריאה שלו לא הייתה יכולה להתקיים. היא המורה של הבזאים, זו שמכינה אותם לעולם החדש כל עוד הם חיו ב"גד-עדן", אך היא גם מי שמפיצה לא ביודעין את המגפה של בז בעולם כולו. ככזו יש לה חלק משלה בבריאה. אך הם אינם הבוראים היחידים של עולם זה, מכיוון שגם ג'ימי שותף לבריאה זו.

בעוד שבז וניאלה הם הבוראים "במעשה", ג'ימי (וליתר דיוק איש השלג) הוא הבורא במאמר. בעבודתו הראשונה ג'ימי ניסה למכור באמצעות מילים את הרעיון של "אדם חדש" וניסה לעזור לאנשים לברוא את עצמם מחדש, אבל מעשה הבריאה האמתי שלו מתחיל לאחר חורבן האנושות, כאשר הבזאים יוצאים לעולם הגדול. איש השלג הוא המדריך שלהם, הוא המספר להם סיפורים על ראשית העולם שלהם (ראו למשל בעמ' 117) ובורא בסיפורים שלו את הקוסמולוגיה, הקוסמוגוניה והמיתולגיה שלהם. הוא בורא למעשה עבורם את בז וניאלה כאלים, הוא זה המכנה את הבזאים "ילדי בז" ואת שאר בעלי החיים "ילדי ניאלה" ומתאר כיצד הם שיתפו פעולה בהשמדת העולם הישן כדי ליצור עולם חדש למען ילדיהם.

ממש לקראת סוף הספר, אנחנו נתקלים במוטיב נוסף מסיפור גן העדן, שנעדר עד כה. איש השלג חוזר ממסעו לשרידי "גד-עדן" ומספר לבזאים שפגש את בז (שמת בשעת המגפה, עובדה שהבזאים אינם יודעים). הם נלהבים ורוצים ללכת לפגוש אותו, אך איש השלג מודיע להם שזה בלתי אפשרי מכיוון שבז "הפך את עצמו לצמח". אחד מהבזאים, שבז עיצב אותם צמחוניים, תוהה מדוע בז הפך את עצמו לאוכל. ולכך איש השלג משיב "זה לא צמח שאתם יכולים לאכול ... זה דומה יותר לעץ." (ע' 384) יש פה סגירת מעגל מעניינת שבה בז, בעל הידע האולטימטיבי, הפך את עצמו במיתולוגיה הבזאית שאיש השלג בונה, לעץ שאי-אפשר לאכול ממנו. האיסור האלוהי על אכילה מעץ שיכול להעניק ידע מתגנבת לפתע למיתולוגיה של בז, ולעולם שאטווד בונה.

זוכי פרס הפנטסיה העולמי לשנת 2011

פנטסי.קון של הגויים הסתיים היום, וזוכי פרס הפנטסיה העולמי הוכרזו.

ספר: מי מפחד מהמוות / ננדי אוקורפור

נובלה: טיסת הבכורה של ה"בלרופון" של מקולי / אליזבת הנד. [סקרתי אותו כשהיה מועמד להוגו, לא נפלתי. אני לא משוכנע שזו פנטסיה.]

סיפור: דמויות מאובנים / ג'ויס קרול אוטס

סיפור גן עדן במדע הבדיוני – חלק ראשון

סיפור גן העדן – הבריאה החטא והגירוש – הוא אחד מסיפורי היסוד של התרבות המערבית. הוא מוכר ומזוהה מידית בהקשרים רבים ושונים והמרכיבים שלו משמשים אבני יסוד של לא מעט יצירות. מעניין לכן לבדוק את הגלגולים של סיפור זה ביצירות מדע בדיוני. במרכז סיפור גן העדן (אחד משני סיפורי הבריאה המופיעים בפרקים א-ג בבראשית) עומד "החטא הקדמון", או "הנפילה" כפי שהפרשה מכונה בנצרות לעתים, הכניעה לפיתוי של הנחש והאכילה מפרי עץ הדעת נגד הציווי המפורש של האל, שבשלהם נענשו כל המעורבים, עונש שבמרכזו הגירוש מגן עדן לנצח. בלבו של הפיתוי של הנחש (בראשית ג', 5) נמצא הביטוי "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", המכיל שני מרכיבים שחוזרים בגלגולים של סיפור גן העדן – השאיפה של האדם להידמות לאל והשאיפה לידע.

חשוב ככל שיהיה סיפור גן העדן והגירוש ביהדות, בנצרות יש לסיפור "הנפילה" חשיבות גדולה יותר. כל היצירות שאדון בהן נכתבו על ידי נוצרים, ולכן יש לומר כמה מלים על חשיבות זו. הנצרות היא דת גאולה אישית אוניברסלית. כלומר, הנחת היסוד היא שכל אדם ואדם צריך להיגאל כדי לזכות בחיי נצח. לצורך גאולה אישית אוניברסלית יש צורך בהנחת חטא אישי אוניברסלי, חטא שבו אשמים כל בני האדם מעצם היותם אנושיים, ואת התפקיד הזה ממלא סיפור "הנפילה". בפרק ה' של איגרת פאולוס אל הרומים אפשר למצוא בסיס תאולוגי לתיאור החטא האוניברסלי הזה, שמסתכם באמירה שכל צאצאיו של אדם ירשו את החטא שלו (טבעו של החטא והקשר בינו לבין המוות והתחייה היו נושא למחלוקות תאולוגיות רבות במהלך המאות). יתר על כן, פאולוס עושה בפרק זה את ההקבלה בין האחד שהמיט את החטא על כל האנושות (אדם) לבין האחד שהביא לאנושות את ההבטחה לגאולה ולתחיית המתים (ישו, המכונה לעתים בברית החדשה "בן האדם").

אני אבחן את גלגול הסיפור בארבע יצירות: "המנון ללייבוביץ" של וולטר מ' מילר (1960), "בז וניאלה" של מרגרט אטווד (2003), "המסע אל שלושה עולמות" של קורדווינר סמית (שלושה סיפורים שנכתבו בשנים 1965-1963) והסיפור "בפחד מ-ק'" של הרלן אליסון (1975, נכלל בקובץ "לראות").

המנון ללייבוביץ

המנון ללייבוביץ הוא ספר קתולי מובהק, וסיפור הנפילה בו הוא פרשנות קתולית מובהקת לסיפור גן העדן – ציביליזציה אנושית המקדשת ערכים חילוניים ואינה מודרכת על ידי הכנסייה מועדת לנפילה. מילר עושה זאת על ידי תיאור הנפילה של שתי ציביליזציות – הציביליזציה שלנו, שבה הוא כותב, הנחרבת במלחמה גרעינית והציביליזציה החדשה הצומחת על חורבותיה. הספר מספר את סיפורו של מנזר קתולי בדרום-מערב ארצות הברית בשלוש נקודות בזמן, לאחר שבשנות ה-60 או ה-70 של המאה ה-20 התחוללה מלחמה גרעינית שהשמידה את הציביליזציה שלנו. מבחינת ההתפתחות והחברה, נקודות זמן אלה מקבילות בערך לימי הביניים בסביבות המאה ה-12, לתקופה שבין הרנסנס לראשית ההשכלה, ולתקופה שבה נכתב הספר כאשר שוב יש לאנושות נשק גרעיני.

הנפילה הראשונה

תיאור הנפילה של הציביליזציה הראשונה ניתן כבדרך אגב תוך כדי סיפור המעשה, והוא תיאור של חברה שנכנעה לפיתוי הידע ולסכנות הכרוכות בו. משפט מפתח אחד שבו אפשר לראות את זה הוא בתיאור של "מבול הלהבות" (כפי שמכונה המלחמה בידי דורות מאוחרים יותר) ושל המאורעות שהובילו אליו, המובא ב"טקסט עתיק" שהשתמר בתרבות החדשה. בפרק 18 מתוארת בלשון כמו תנ"כית פרשה הדומה לסיפור איוב, שבה האל פוגע באחד מה"נסיכים" של העת העתיקה, אך הנסיך לא עומד בניסיון ומתפתה לפגוע בממלכה שכנה. בין השאר נאמר שם: "שכן האל הניח לחכמי הימים האלה לחקור את האמצעים שבכוחם להשמיד את העולם עצמו, ובידיהם הניח את חרב המלאך העליון שבה הוטל ממרומים לוציפר עצמו".[1] אך משפט זה אינו יחיד, ואנחנו יכולים למצוא מסר זה גם במקומות אחרים בספר. כך למשל כאשר מתוארת הערצת הברברים החדשים ל"מאכינה אנאליטיקה" של הקדמונים ("ששמה יצא לתהילה כחכמה מכל האלים שלהם", ע' 30). השאמאנים בולעים חלקים אלקטרוניים, שרידי מחשבים, בתקווה שהם יזכו ב"המנע טעות", אם כי לעתים זה פשוט הורג אותם.

ציביליזציה כזו חייבת להיכחד, מכיוון שנכנעה לפיתוי הידע החילוני. היא ניסתה לנכס לעצמה את הכוח האלוהי להשמיד עולמות, ולכן בסופו של דבר השמידה את עצמה. היא מותירה אחריה ארץ גזרה שאליה גורשו בני האדם, שבה מתחילה לצמוח הציביליזציה החדשה. לא מפתיע לכן שהסביבה הפיזית שבה פותח הספר היא מדברית, קשה ושוממה.

הנפילה השנייה

הנפילה השנייה, של הציביליזציה החדשה, היא סיפור של עיוורון מכוון, מכיוון שבניה כבר נוכחו לדעת מה קורה לתרבות המתעלמת מההדרכה האלוהית. את שלושת החלקים שלה, המתרחשים כל אחד בנקודת זמן שונה, אפשר להקביל לשלושת החלקים של פרשת גן העדן.

"יהי אדם" – גן העדן הכנסייתי

החלק הראשון, "יהי אדם", המתרחש בתקופה המקבילה מבחינת הסדרים החברתיים וההתפתחות הטכנולוגית למאה ה-12 בהיסטוריה של אירופה, הוא מעין מקבילה של גן העדן, אך זהו גם גן הכנסייה. הוא יכול להתקיים רק בחסות הכנסייה ובפיקוחה.

לאחר המלחמה ("מבול הלהבות") באה התנועה שכונתה "הפישוט", שהייתה בעיקרה עווית פראית של השמדת כל דבר שנראה כקשור לידע או לטכנולוגיה (כולל המדענים). אדוארד לייבוביץ, שהיה מדען שעסק בבניית נשק גרעיני, התנצר והקים מסדר נזירים שמטרתו לנסות להציל מה שאפשר מהידע של העולם שהושמד. בעולם שמילר בונה בחלק זה ידע יכול להתקיים רק כשהוא מפוקח ונשלט על ידי הכנסייה. ידע אחר הוא מסוכן, כפי שאפשר לראות בסיפורו של הנזיר הארכאולוג בואדולוס הנערץ שמצא "אתר שיגור טיל בין-יבשתי". החיטוט הנלהב של בואדולוס בידע האסור הוביל להשמדתו ולהשמדת המשלחת שלו והכפר שנבנה על חורבות אותו אתר שיגור, לפני שבואדולוס החליט לחטט בדברים לא-לו. (עמ'29-28) מקרה זה הוליך להוראה של אב המנזר שהגבילה את היקף חיפוש הידע של הנזירים.

ב"גן העדן" הזה שוכן גם "אדם", האח פרנסיס, שהוא גיבורו של החלק הזה. פרנסיס מתואר כתמים, ולא נבון במיוחד, תמימות המזכירה את אדם הראשון לפני שאכל מפרי עץ הדעת. הוא ילדותי וכמעט אינפנטילי בהתנהגותו, אבל טמון בו זרע הפורענות שעלול להוביל לנפילה השנייה – הסקרנות והתאווה לידע. מילר מתאר אותו במילים אלה: "כך דחף אותו טבעו של פראנסיס לבלוע ברעבתנות אותו ידע שניתן ללמוד בימים ההם". (ע' 56) אבל תאוות הידע הזאת של פרנסיס מרוסנת בתוך המסגרת הכנסייתית, מכיוון שבתי הספר היחידים שהיו באותה תקופה הם בתי הספר של הכנסייה.

העובדה שפרנסיס אינו יוצא מגן העדן הכנסייתי ניכרת גם במקומות נוספים. לפחות במקום אחד נאמר עליו במפורש שהוא אינו מכיר את העולם החיצוני שמעבר למנזר, אבל זה מובהר גם בצורות פחות בוטות. בעת שהותו בוותיקן החדש לטקס ההעלאה של לייבוביץ למעלת קדוש, יש לפרנסיס רגע של התגלות. לרגע אחד נמוג הזוהר של המקום הוא רואה את אותו על כל פגמיו – בלוי, מתפורר ומטולא. אך רגע זה עובר במהירות ופרנסיס חוזר לראות את העולם דרך משקפי האמונה. (ע' 104)

"יהי אור" – הפיתוי והנחש

בחלק השני, שמתרחש בתקופה שהיא פחות או יותר מקבילה של תקופת ההשכלה, אנו מוצאים את פיתוי הידע חוזר במעין התממשות של הפגם הבראשיתי מהחלק הקודם. ה"נחש" בסיפור הפיתוי החדש הזה, באופן לא מפתיע, הוא מלומד חילוני, ת'ון טדאו. רובו של החלק הזה הוא תיאור ביקורו של הת'ון במנזר, כאשר הוא בא לחקור את שרידי הידע שהנזירים הצליחו לשמר במהלך המאות וההתנגשות הבלתי נמנעת בינו לבין הכנסייה. אבל כבר בפתיחת החלק הזה בספר יש נזיפה לת'ון ולידע החילוני שהוא מייצג. הפרק הראשון של חלק זה מכיל שיחה בין הת'ון ובין איש כנסייה שבמהלכה תוהה הת'ון איך ציביליזציה גדולה וחכמה כמו זו שחרבה יכולה להשמיד את עצמה באופן כה יסודי. תשובתו של איש הכנסייה היא שאולי זה קרה מכיוון שהיא הייתה גדולה וחכמה מבחינה חומרית ותו לא. (ע' 120) הת'ון אינו נחש "אמתי", הוא לא בא בכוונת זדון לפתות את המאמינים, אבל הוא בכל זאת מאיים מכיוון שהוא מייצג תחרות ואלטרנטיבה מחוץ למסגרת הכנסייה. לא במקרה תיאור "מבול הלהבות" שהזכרתי לעיל מופיע בחלק זה, זו אזהרה מפורשת לסכנה שבידע לא מבוקר.

ההתנגשות הבלתי נמנעת בין הלמדנות החילונית והכנסייתית מתרחשת, כמובן. היא סובבת סביב החופש להעלות השערות, ובתגובה לעמידה זו של הת'ון על עקרון החופש האקדמי המוחלט, אב המנזר מצטט לו את סיפור "הנפילה", הסיפור המקראי שבו אנו עוסקים. האב מאשים את הת'ון ב"שימוש לרעה בשכל מחמת גאווה, יוהרה או השתמטות מאחריות", שהם פירות החטא שראשיתו בפתוי של הנחש. (ע' 206) כדי לחדד את הניגוד בין הת'ון – המוכן לשרת שליט בור, לוחמני וחסר מוסר ולהעלים עין מעוולות מוסריות תמורת החופש לחקור מה שירצה – לבין הכנסייה וההדרכה המוסרית שהיא מציעה בחיפוש אחר ידע, יש לת'ון דמות מראה במנזר. האח קורנהאור אינו מדען, הוא חובב נלהב שמתעמק בכתבים העתיקים ועושה מהם קפיצות אינטואיביות. הוא מנצח את הת'ון במשחק שלו בכך שהוא מכין הפתעה לקראת בוא הת'ון – הוא בונה דינמו ומנורת קשת, הראשונים שהעולם ראה מזה מאות שנים. כאשר הת'ון מציע לו לבוא אתו ללמוד ב"קולגיום", קורנהואר אומר שעבורו המדע הוא רק משחק ושייעודו האמתי הוא בדת. (עמ' 201-200)

"ייעשה רצונך" – הנפילה והגירוש

החלק השלישי של הספר מתרחש, כאמור, בעידן שבו לבני אדם שוב יש נשק גרעיני והם יוצאים לחלל. זו ציביליזציה שגורלה נחרץ להיחרב מכיוון שהיא מושתתת על ערכים חילוניים ולא דתיים, מכיוון שזהו ניסיון אנושי לבנות גן עדן עלי אדמות. כל ניסיון כזה ליצור גן עדן חייב להיכשל מפני שגן העדן יכול להיווצר רק על ידי האל. העולם החילוני הזה מיוצג על ידי רופא המטפל בפצועים שנפגעו בפצצה גרעינית, ומציג בוויכוח עם אב המנזר שני ערכים מוכרים היטב מעולמנו: שהכאב הוא הרע היחיד שהוא מכיר, ושהחברה היא היחידה שיכולה לקבוע את מוסריותן של פעולות. התגובה של אב המנזר לזה היא שוב ציטוט מסיפור "הנפילה". המסר הוא שגורלה של החברה הזו נחרץ ליפול, ואכן פורצת מלחמה גרעינית בהיקף מלא.

לנפילה זו מצטרף סיפור הגירוש מגן עדן, רק שהפעם הכנסייה, המודרכת על ידי האל, יוזמת את הגירוש בעצמה. מאחר שהתרבות הדביקה את הידע שהמסדר שייסד לייבוביץ נועד לשמר, המסדר משנה את יעודו. אחת המשימות החדשות שהוא בוחר היא שימור הכנסייה על ידי הגירה לעולמות המיושבים האחרים. לקראת פרוץ המלחמה, ספינת חלל בבעלות הכנסייה עומדת להמריא כשהיא מאויישת באנשי חלל לשעבר שהצטרפו למסדר. ערב צאתה מזהיר אב המנזר את מפקד המשלחת לעולם לא לשוב לכדור הארץ: "והיה אם תשובו אי-פעם, עלולים אתם לפגוש בקצה מזרח הארץ את הכרובים השומרים על מבואותיה". (ע' 256) זו, כמובן, התייחסות ישירה לכרובים שמציב האל ממזרח לגן העדן כדי להבטיח שבני האדם לעולם לא יחזרו אליו, ובכך מעניק מילר להגירה זו תוקף של גירוש אלוהי.

לכאורה זה מוזר, מכיוון שהנוסעים לא מותירים מאחוריהם גן עדן אלא גיהינום רדיו-אקטיבי, אבל למעשה מה שנוצר בכדור הארץ לאחר הגירוש העצמי הזה והמלחמה הגרעינית הוא דווקא גן עדן חדש. גן עדן זה מתגלם בדמותה של רחל. רחל היא מוטציה, היא ראש נוסף הצומח מכתפה של גברת גריילס הזקנה שמוכרת למנזר עגבניות. בעוד שגברת גריילס זקנה ומקומטת רחל צעירה ורעננה, ולא מודעת. רחל הולכת ומתעוררת ככל שרמות הקרינה באוויר הולכות ועולות, ולבסוף מתעוררת סופית כאשר, בשעת וידוי של גברת גריילס בפני אב המנזר, המנזר נפגע בפצצה גרעינית. מכיוון שנולדה במהלך הסקרמנט של מחילת העוונות, רחל אינה זקוקה להטבלה ומסרבת לה כאשר אב המנזר הגוסס מנסה להציע לה אותה. יתר על כן, רחל תמימה לחלוטין, היא אינה מבינה מהם כאב וסבל, ממש כמו אדם וחווה לפני החטא. (הסבל הפיזי והקשר שלו לחטא הקדמון הוא נושא החוזר שוב ושוב בחלק זה של הספר.) המחשבה האחרונה שחולפת במוחו של אב המנזר לפני מותו היא שרחל היא יצור בעל "תמימות ראשונית" שהאל העניק לה "את התכונות העל-טבעיות של גן העדן ... שהאדם ניסה לכבשן בכוח מידי ההשגחה מאז שאיבדן לראשונה." הוא רואה בעיניה את ההבטחה לתחיית המתים, מטרתה הסופית של הכנסייה עבור מאמיניה. (ע' 293)

סיום זה של "המנון ללייבוביץ" מחדד את המסר שמילר מנסה להעביר בספר – בני אדם יכולים לזכות בגן העדן ובגאולה רק בחסד האל, ובנצרות הקתולית הדרך היחידה לזכות בחסד היא הכנסייה. הניסיון ליצור גן עדן עלי אדמות, הנהייה אחר ידע ללא הנחיה, הם נתיבים שיכולים להוביל רק ל"נפילה". הציביליזציה הראשונה זכתה בבשורה ובכל זאת הלכה בדרך זו בשל פיתוי הידע. חטאה של הציבילזציה השנייה גדול יותר מכיוון שהיא זכתה לא רק בבשורה אלא גם בלקח שהייתה אמורה ללמוד מגורל קודמתה. לכן החורבן שלה שלם יותר, ולכן בני האדם מגורשים מכדור הארץ שהפך להיות גן עדן ולא זוכים בהזדמנות נוספת.

------------------

[1] בתרגום העברי יש טעות חמורה, ונאמר בו "האל יסר את חכמיהם" (ע' 162, כל ההפניות הן למהדורה העברית משנת 1981). הפועל suffered המופיע במקור בא במשמעות "הניח" או "אִפשר". מעבר לעובדה שלפעול אין משמעות אקטיבית של "ייסר", שני שיקולים נוספים מכריעים לטובת קריאה זו. ראשית, יש ב"פסוק" זה הד לציטוט של ישו מהברית החדשה (ראו לוקאס, י"ח, 16 והמקבילות) ולכן מתחייב תרגום זה. כמו כן, מהמשמעות "ייסר" במקום "הניח" נובע שהאל הכריח את המדענים לעשות את הרע, ולא הניח להם את הבחירה בין הרע לטוב, מעשה בלתי אפשרי מבחינה תאולוגית.