הוכרזו המועמדים לנבולה

הנה, כאן. ואם אני אמשיך במנהגי ואסקור גם השנה את היצרות המועמדות בפורמטים הקצרים, זה אומר שאני אצטרך לקרוא שוב משהו של קיג' ג'ונסון. והפעם נובלה. אוי.

מחלות (לא רק) ילדות

אני רוצה לעסוק שוב בשני ספרי נוער, למרות שכבר טענתי שאני לא האדם המתאים לכתוב עליהם ביקורות. הסיבה העיקרית היא שספרים אלה מדגימים לדעתי בצורה יפה בעיות שנפוצות בז'אנר בכלל, ואלה גם ספרים שנתקלתי בהם בשבועות האחרונים.

הספר האחד הוא Mortal Engines של פיליפ ריב, שאני כרגע עוסק בתרגום שלו לעברית עבור הוצאת "גרף", והאחר הוא ספרה של כריסטין קאשור, "מחוננת". שניהם ספרים לנוער שהגיבורים שלהם בני 15-16, ולמרות ההבדלים ביניהם יש בסיס להשוות ביניהם.

רעיון העולם

ספרו של ריב הוא מדע בדיוני, עולם עתידי שבו מסתובבות ערים ניידות על גלגלים, זחלים ולעתים גם באוויר. ספרה של קאשור הוא פנטסיה, שהאלמנט הפנטסטי בו הוא קיומם של אנשים "מחוננים" שניחנו ביכולת יוצאת מגדר הרגיל בתחום כלשהו (לחימה, אפייה, שחייה וכו').

ריב בונה עולם שלם סביב הרעיון שלו. כל פן ופן של העולם מושפע מהחידוש, מהמבנה החברתי של לונדון (שסביבה נסוב הספר) ועד לאמונות הבסיסיות ביותר של גיבורו לגבי הדרך שבה צריך העולם כולו להתנהל. קאשור מגבילה את עצמה – היא טוענת שלתופעת המחוננים שתי השפעות עיקריות, האנשים הרגילים פוחדים מהם (ובזים להם) והמלכים מנצלים אותם. הם אמנם מתארים היקפים שונים של שוני, אבל גם דרך התיאור שונה, ואינה מחמיאה לקאשור. הפסקה הראשונה של ספרו של ריב (אחת מפסקאות הפתיחה הטובות שיצא לי לקרוא) מכניסה את הקורא לעולם בלי שהציג ולו אדם אחד. קאשור מלווה את הגיבורים המחוננים שלה לאורך כל הספר, ובכל זאת מתקשה ליצור רושם משכנע של עולם שונה, אלא רק ביחס לגיבורים שלה. היא כל כך מרוכזת בגיבורים, שהיא לא מראה מספיק מהעולם כדי לבסס את טענתה לגבי העולם.

הדמויות

רגש ובניית דמות

כאשר דנתי בספר של קאשור עם מישהי התלוננתי על כך שקאשור לא מתארת את ילדותה של הגיבורה שלה, וכך לא מאפשרת לנו לחוות את השונות שלה ושל העולם. את הפערים קאשור משלימה ב"כשהיא הייתה בת X שנים כך וכך קרה". התשובה שקיבלתי הייתה שמקובל לעשות זאת בספרות לנוער, מכיוון שיותר קל לקוראים בני נוער להתחבר לגיבורים בני גילם. קיבלתי את האמירה הזו, אחרי הכול גם גיבוריו של ריב הם בני עשרה. אבל ההבדל הוא בדרך מילוי הפערים. במקום הרצאת הדברים השמעממת למדי של קאשור, ריב נותן לדמויות שלו לספר זו לזו על המאורעות שעיצבו אותן. בכך ריב עושה שני דברים – הוא שואב את הקורא לתוך עולמה הרגשי של הדמות בדרך לא אמצעית, והוא בונה תשתית נהדרת למערכות היחסים של הדמויות.

שכל

צר לי, אבל הדמויות של קאשור מטומטמות. דוגמה קיצונית – שני אנשים מחוננים בלחימה דנים במיקומה של טירה על צוק שקשה להגיע אליו. המסקנה שהם מגיעים אליה היא שהמיקום נובע מהנוף שנשקף ממנה. זה אמנם מקרה קיצוני, אבל שוב ושוב יש בידי הדמויות עובדות שנדמה שהן לא מסוגלות להסיק מהן דבר, או שהן מסיקות נורא מאוחר. הדמויות של ריב אינן גאוניות, אלה אנשים רגילים, אבל הן לומדות, משתנות ומגיבות לעובדות חדשות. לא הייתי טורח לציין את זה, כי זה צפוי מאדם (אמתי או בדיוני), אבל זה בולט על רקע הדמויות של קאשור.

מניעים

זה בולט בעיקר בנבלים של שני הספרים. הנבלים של ריב עושים דברים רעים, חלקם איומים ונוראים, אבל ריב טורח לבנות הסבר למעשיהם. הקורא אולי לא מסכים עם מעשים ומניעים אלה, אבל הוא מבין מדוע הם נעשים. הנבל של קאשור הוא קריקטורה. ההתנהגות שלו נראית כאילו נלקחה מתיאורים בספר פופולרי על פסיכופטים, והיא לא טורחת אפילו לנסות לספק לו מניעים – מופרכים ומטופשים ככל שהם יהיו. הוא רע כי הוא רע.

מסר

המסרים של קאשור בוטים הרבה יותר מאלה של ריב, ונראה שהיא לא מסוגלת להניח לדמויות ולעלילה להעביר אותם. היא צריכה הפסקות מתודיות שבהן היא מכריזה בפני הקורא על מסרים אלה, או נותנת לדמויות להכריז עליהם. המסרים של ריב לעומת זה עוברים בהתנהגות הדמויות. הוא לא נצרך לבימת הדרשן כדי להבהיר את מה שהוא רוצה לומר.

מחויבות

אחד הדברים שהרשימו אותי בספר של ריב היא המחויבות שלו לדמויות ולעלילה. הדמויות שלו נאמנות לחלוטין לדרך שבה הוא יוצר אותן, גם כאשר השכל הישר והרגש של הקורא מתחננים בפניהן להתאפס על עצמן לשם שינוי. וכך גם עלילת הספר. אין אצל ריב אלים שקופצים ממכונות, לא כדי להציל את הדמויות מעצמן ולא כדי להציל אותן מהעלילה וההתפחויות. גם מאורעות לא סבירים נבנים כך שהם אפשריים בעולם ובעלילה. כאן קאשור פחות גרועה מבמקומות אחרים.

מורכבות

אני מניח שזו נקודת המפתח של כל העניין. העולם שריב בונה הרבה יותר מורכב מהעולם של קאשור. זה נכון לעולם הפיזי-פוליטי שהדמויות שלו פועלות בו, וזה נכון לעולם הרגשי הפנימי של הדמויות עצמן.

ההתרשמות שלי היא שקאשור פשוט לא סומכת על הקוראים שלה שיוכלו להתמודד עם מורכבות, בכל רמה שהיא. נדמה שהיא חושבת שאם לא תאמר את הדברים במפורש, הקוראים הצעירים לא יוכלו לפענח אותם. זה ניכר במשהו קטן ואולי מטופש, אבל אני חושב שהוא מעיד על כך. בתחילת הספר של ריב אין מפה, בתחילת ספרה של קאשור יש. זה לא שהעולם של קאשור מורכב במיוחד (למען האמת, שמות הממלכות שלו הן וריאציות על שמות רוחות השמים), ולכן זו אינה מפה מסובכת, והיא נראית כאילו היא צוירה בידי ילד בן 10. אולי זה נובע מהעובדה שספרו של ריב מתרחש באירופה ואסיה (שעברו עליהם שינויים כבירים) ואולי זו רק המוסכמה של פנטסיה לעומת מדע בדיוני, אבל לי זה נורא צורם, ובעיני זה מעיד רבות.

הרשלנות הזו בכתיבה של קאשור מאפיינת לעתים קרובות מדי יצירות ספקולטיביות. לעתים קרובות מדי סופרים  סבורים שדי ברעיון כדי לקיים את העולם שלהם, ולמען הרעיון הזה מכפיפים את בניית העולם והדמויות. הפחד ממורכבות שניכר לעתים בכתיבה לצעירים, מחמיר בעיה זו.

האיזונים העדינים של היסטוריה חלופית

קראתי לאחרונה את "הרצל אמר" של יואב אבני, שהוביל לכמה הרהורים על היסטוריה חלופית. יש שלושה איזונים עדינים שצורמים לי פעמים רבות ביצירות היסטוריה חלופית, תלוי במידת החומרה של ההפרה שלהם ומידת הרגישות שלי. הנה הם, מהקל לכבד (לדעתי).

שם שהוא כאן

נתחיל מ"הרצל אמר" שבו פתחתי, זו דוגמה להיסטוריה אלטרנטיבית שמנסה להעתיק מקומות ואירועים מוכרים למיקום אחר או לזמן אחר. על פי הספר של אבני התממשה ההצעה הידועה כ"תכנית אוגנדה", להקים מדינה יהודית במזרח אפריקה. מדינת ישראל קמה שם ובארץ ישראל קמה מדינת פלסטין. הרעיון חמוד, אבל לטעמי הוא נלקח רחוק מדי. ההיצמדות למאורעות שהתרחשו בישראל בעת התרשות המאורעות בספר (2005) ולהיסטוריה של ישראל, הייתה קצת מוגזמת לטעמי. זה נראה לי קצת כמו בדיחה שנמשכה קצת יותר מדי. הספר כתוב היטב ומעניין, והעובדה שהדמויות עומדות במרכזו ולא ההיסטוריה משמעה שזה פחות הפריע, אבל זה עדיין היה מעט מוגזם לטעמי.

לולאה – הלוך וחזור בעולם

אחת הצורות של היסטוריה אלטרנטיבית היא זו שיוצרת מעגל סגור – יוצאת מהיסטוריה מוכרת, מתארת מאורעות שונים, ובסופו של דבר חוזרת להיסטוריה המוכרת. סטיבן פריי עשה את זה ב"כותבים היסטוריה" ופיליפ רות ב"המזימה נגד אמריקה". בגיליון 18 של "חלומות באספמיה" אביגיל נוסבאום כתבה מאמר על מדע בדיוני לא מד"בי, ובין השאר היא דנה בסוג זה של היסטוריה אלטרנטיבית. היא מצטטת שם (ע' 40) את ג'ון קלוט שאמר על ספרו של רות שהוא "היסטוריה חלופית שבה לאף שינוי אין השפעה". [1]

אלה יכולים להיות סיפורים טובים, אהבתי את הספרים של פריי ורות, אבל הם תמיד משאירים לדעתי תחושה מסוימת של החמצה. יש בכך החמצה של היכולת האמתית של הז'אנר לשער על אפשרויות חדשות.

תהליכים – מפה לשם

הדיוק בעובדות היסטוריות הוא פשוט יחסית, ולעתים שולי, לעומת ההבנה של פעולתם של התהליכים ההיסטוריים. הבנת המורכבות הזו מרכזית, מכיוון שכאשר סופר בא לתאר מציאות חלופית הצומחת מתנאי יסוד מוכרים הוא למעשה בוחן את היתכנות ההתפתחות הזו.

ב"הרצל אמר" יש גורם אחד שהפריע לי הקשור לבעיה זו – ישראל האפריקאית של אבני היא חילונית לגמרי. היה לי קשה לקבל את זה כי לדעתי הזהות היהודית קשורה באופן כה אמיץ לדת, שכל מדינה יהודית תכיל בה אלמנטים דתיים.

אבל זה משהו קטן, בעיקר בהשוואה לאחד הכישלונות הכי מהדהדים בתחום זה – "תצפית עבר: גאולתו של כריסטופר קולומבוס" של קארד (שכתבתי עליו קצתבעבר). קארד מתאר קבוצה של חוקרים המוצאת דרך לחזור לעבר ומחליטה לשנות את המפגש בין קולומבוס לילידי מרכז אמריקה כדי ליצור עולם טוב יותר.

אחד מאותם היסטוריונים נשלח לאמריקה להכין אותה לבואו של קולומבוס. כדי להצליח במשימתו עליו להשיג את מטרות אלה: להפיל את האימפריה האצטקית; להעלות במקומה שבט אחר לשלטון (לא זכור לי שקארד מסביר למה הוא אמור להיות יותר טוב); לשרש את דת קרבנות האדם של האצטקים (שהייתה נפוצה בכל מרכז אמריקה); להשתית במקומה דת דמוית נצרות שאותה יוכלו האירופים לקבל כווריאציה מקובלת עליהם; לקדם את הטכנולוגיה והמטלורגיה של האזור מרמה שהיא קרובה לעידן הברונזה לרמה של אירופה של המאה ה-15; לקדם את בניין הספינות באזור מרמה של סירות קאנו לרמה של אירופה של המאה ה-15. עומדות לרשותו עשרים שנה לכך. והוא מצליח. נו, באמת. וזה עוד כלום לעומת מה שקארד עושה ב"אטנלנטיס", נובלה אחרת שנכתבה באותו עולם.

אבל בעוד שקארד הוא דוגמה גרועה במיוחד, גם ביצירות שמתייחסות להיסטוריה ברצינות רבה יותר אפשר לגלות בעיות בתהליכים ההיסטוריים שהן מתארות. הסרט המוקומנטרי הנהדר CSA – The Confederated States of America מתאר ארצות הברית שבה הדרום ניצח במלחמת האזרחים. מי שעשה אותו בבירור מכיר את ההיסטוריה והתהליכים ההיסטוריים של ארצות הברית במאה ה-19, ועשה עבודה נהדרת של ספקולציה עליהם. ובכל זאת יש לדעתי שתי בעיות בהנחות היסוד של הסרט. הבעיה הבסיסית היא ההנחה שהדרום היה יכול לנצח במלחמת האזרחים. אבל גם אם מקבלים הנחת יסוד זו נותרת בעיה חמורה יותר, זוהי ההנחה שכלכלת עבדות הייתה יכולה לשרוד באמריקה הצפונית במהלך מאה וחמישים השנה שאחרי מלחמת האזרחים. לא הצלחתי לחשוב על תסריט כלשהו שבו זה הגיוני.

ההכשרה האקדמית שלי היא בהיסטוריה, ואולי זו הסיבה שאני רגיש במיוחד לנושאים אלה, אבל שגיאות כאלה יכולות להרוס לי לעתים ספר שאחרת היה יכול להיות נהדר.

~~~~~~~~

[1] המאמר המקורי של קלוט התפרסם באתר של ערוץ המד"ב. כאשר שונה שם הערוץ, מסיבות הידועות כנראה רק למי שבאו ברזיו הטמירים של מדע היחצנות, מ-Sci-Fi ל-SyFy, המאמר אבד בתהום נשייה כלשהו.