המועמדים להוגו – נובלות (סקירה חלקית)

הסקירה הזו חלקית משתי סיבות. האחת היא שהנובלה של טורגרסן לא זמינה ברשת, לפחות לא בקלות, ולאור הסיפורים הקודמים שלו שקראתי לא ממש עשיתי מאמצים לחפש אותה. האחרת היא שלא גמרתי לקראו שתיים מארבע הנובלות האחרות (ראו בהמשך).

הנובלות

“Equoid” by Charles Stross

(Tor.com, 09-2013)

לסטרוס יש סידרה של ספרים וסיפורים על "המכבסה" – הענף של השירות הציבורי הבריטי האמון על טיפול בחייזרים ויצורי פנטסיה למיניהם. הסיפורים משעשעים ומשלבים את מסורת השירות הציבורי שלעולם אינו ממומן כראוי ואף-על-פי-כן מציל את העולם שוב ושוב עם זוויות חדשות על יצורים מוכרים מהמדע הבדיוני והפנטסיה.

Equiod הוא סיפור נוסף בסדרה זו, המטפל הפעם בחדי-קרן, וכולל גם מחווה נפלאה ללאבקראפט. ראו הוזהרתם, אם אתם מהאנשים המחבבים חדי-קרן מהסוג הסטנדרטי, אל תקראו את הסיפור הזה. הוא יהרוס לכם את הדימוי הזה לתמיד. בסך הכול חיבבתי את הנובלה הזו, היא משעשעת ומלאת דמיון כדרכם של סיפורי "המכבסה", אם כי יש לסטרוס טובים ממנה בעולם זה. היא קצת ארוכה מדי לטעמי והייתה יכולה לנוע בקצב מהיר יותר.

“Wakulla Springs” by Andy Duncan and Ellen Klages

(Tor.com, 10-2013)

אין לי מושג למה הנובלה הזו נחשבת לספקלוטיבית, אולי בזכות פסקת הסיום שלה, אבל זה תירוץ קלוש.

נתחיל מההתחלה מעיינות וואקולה הם מקום אמתי בצפון פלורידה, ממעיינות המים המתוקים הגדולים והעמוקים בעולם. במעיינות אלה צולמו חלקים מסרטי טרזן בכיכוב וייסמילר וחלק מהסצנות של "היצור מהלגונה השחורה", עובדות שלהן תפקיד חשוב בעלילה של דנקן וקלגס. כיום זהו פארק שימור של מדינת פלורידה. הנובלה מתפרסת על פני שמונים שנה, משנות ה-30 של המאה שעברה ועד ימינו, ומספרת את סיפורם של שלושה דורות במשפחה אחת הקשורה למעיינות. אין באנשים או במאורעות שום דבר ספקולטיבי, כפי שאמרתי, וגם את הפסקה האחרונה, שבה יש משהו שאפשר להגדירו ככזה, אפשר להסביר בדרכים אחרות.

את העובדה שגמרתי את הנובלה וקראתי את כל התיאורים האינסופיים שבה (טוב, חלק מהם, רפרפתי על חלקים) אפשר לתלות בשני גורמים – הכתיבה הטובה, והרצון שלי לברר מה בדיוק כאן שייך לז'אנר. לפחות בחלק השני יצאתי ועשירית תאוותי בידי.

Six-Gun Snow White by Catherynne M. Valente

(Subterranean Press)

נתקעתי איפה שהוא בשליש הנובלה הזו. אני אוהב את הכתיבה של ואלנטה בדרך כלל, אבל אין לי כוח לעוד וריאציה של סיפור שלגייה. במקרה זה במערב הפרוע (בערך). יש סיכוי שאני אחזור אליה מתישהו, כשתהיה לי יותר סבלנות.

The Butcher of Khardov by Dan Wells

(Privateer Press)

ספוילרים מינוריים אפשריים לנובלה זו.

גם כאן נעצרתי בשליש בערך. הנה העלילה בגדול – בעולם פנטסטי נער חווה מגודל וטוב לב נדחף לשירות צבאי בנסיבות אלה ואחרות וזוכה לכינוי "הקצב", ובסופו של דבר מתדרדר לשיגעון. זה לא ממש ספוילר כי זה עוד אחד מהסיפורים שמתחילים מהסוף ואז מתקדמים באמצעות פלאשבקים לתקופות שונות בחיי הגיבור. מה שקראתי די סטנדרטי ולא כתוב מספיק טוב בשביל שאני אמשיך לקרוא את הנובלה הזו.

בהקשר הנובלה הזו, אמירת אגב על העצלנות של סופרי מדע בדיוני ופנטסיה. אם אתם רוצים משקה אלכוהולי דמוי וודקה, אנא תמציאו לו שם. אל תסתפקו בשינוי עיצור או שניים במילה קיימת. זה נראה מרושל ועצלני.

~~~~

אין לי ממש מה לומר על הנובלות האלה, בין השאר מכיוון שגמרתי רק חצי מהן. אני מניח שזה בפני עצמו אומר משהו על הטיב שלהן בעיניי.

כמעט מעולם לא קלעתי לטעמם של מצביעי ההוגו, אבל לתחושתי המצב השנה גרוע מתמיד. חלק גדול מדי של היצירות שקראתי קשורות לז'אנר בעיקר בזכות השם של הכותבים, ומתוך ארבעה-עשר הסיפורים האלה היו רק ארבעה שלדעתי ולטעמי הם טובים מספיק להיות מועמדים לפרס החשוב ביותר בעולם המדע הבדיוני והפנטסיה. בהתחשב בכך שזה פרס של בחירת קהל המסקנה הלא מפתיעה היא שיש להחליף את העם, ויפה שעה אחת קודם.

המועמדים להוגו – הסיפורים הקצרים

אזהרת ספוילר חמורה – אני הולך לספיילר בענק את הסיפור של רייצ'ל סווירסקי "לו היית דינוזאור, אהובי", ולכן אדון בו אחרון. זהו סיפור קצרצר (כאלף מילים) ולכן זה אולי הספוילר פחות נורא, אבל ראו הוזהרתם.

יש השנה רק ארבעה סיפורים מועמדים, כי על פי כללי ההוגו יש צורך בלפחות 5% מקולות המציעים בשלב הראשון כדי להעלות סיפור למועמדות. (משתתפי וורלדקון של השנה הקודמת זכאים להציע עד 5 יצירות בכל קטגוריה שיהיו מועמדות לפרס.) שימו לב – בהתחשב בכך שהיו 865 מציעים בקטגוריה זו, זה אומר שלא נמצאו חמישה סיפורים שאותם הציעו יותר מארבעים וחמישה אנשים. עובדה מדהימה למדי לדעתי. אני חושב שזו עדות בעיקר לריבוי הבמות לפרסום הקיימות היום, שבזכותן יש מספר גדול של מועמדים, שמאפשר לאנשים להציע סיפורים רבים ממקומות רבים. אנחנו יכולים רק לחלום על מצב כזה בישראל.

הסיפורים

“The Ink Readers of Doi Saket” by Thomas Olde Heuvelt

(Tor.com, 04-2013)

על-פי המנהג בתאילנד, מדי שנה אנשים משיטים פתקים ועליהם משאלותיהם במורד נהר Mae Ping עד שהמשאלות מגיעות לכפר דוי סאקט, ושם אלת הנהר קוראת אותן, ומגשימה חלק מהן. הסיפור מתרחש בכפר במהלך שלושת הימים שבהם מגיעים הפתקים ומערב שלל תשוקות ותקוות אנוש עם שמץ של קסם ופנטסיה. הבעיה של הסיפור הזה היא שהוא מנסה להיות הכול בעת ובעונה אחת – משעשע ורציני, אירוני ומלא רגש, מציאותי וקסום – ולא ממש מצליח. התפרים גסים מדי, המאמץ בולט מדי, ההומור מאולץ מדי. זה לא סיפור רע, אבל הוא מרושל לטעמי.

יכול להיות שיש פה עדות לבעיה שדיברתי עליה בכנס "עולמות". במהלך הכנס השתתפתי בפאנל עם דידי חנוך וגלי גולן בנושא העשור האהוב עלינו במדע הבדיוני. דידי דיבר על העשור הנוכחי שהוא "עידן הקשת בענן" של המדע הבדיוני – עשור של ריבוי תרבויות וכותבים, ריבוי שגם לדעתי הוא מצוין. הבעיה שלי עם העשור הזה, כפי שאמרתי, היא שלעתים חלק מהדברים סובלים ממחסור בעריכה מתוך היקסמות מאותה קשת בענן. יכול להיות שהסיפור הזה הוא דוגמה לכך. אין מחסור בעורכים טובים בהוצאת TOR שבאתר שלה התפרסם הסיפור, ואת הסיפור הזה הביאה אליהם אן ואנדר מיר, שהיא עורכת משובחת בזכות עצמה. ובכל זאת נראה לי שאיפה שהוא בין ה"אקזוטיות" הסופר ההולנדי והעובדה שהסיפור מתרחש בתאילנד ומתבסס על מיתולוגיה תאית, נשכחה העריכה שלו.

“Selkie Stories Are for Losers” by Sofia Samatar

(Strange Horizons, Jan-2013)

עוד סיפור המתבסס על מיתולוגיה מקומית, הפעם אירית-סקוטית ושל איי פארו, עוד סיפור שבו הפנטסיה מתגנבת כמעט בחשאי. אבל הסיפור הזה הרבה יותר טוב מ"קוראי הדיו", בעיקר בגלל שהוא ממוקד הרבה יותר. סיפור בגוף ראשון מפיה של נערה בראשית שנות ה-20 לחייה, שעוסק בניסיון האנושי כל כך למצוא מקום בעולם, ובאבדן, געגועים ואשמה.

סופיה סמטר משרטטת את הדמות של הגיבורה שלה ושל אנשים אחרים בחיי הגיבורה, נוכחים ונעדרים, בעדינות ובבטחה. העדינות והביטחון ניכרים גם בדרך שבה סמטר מכניסה את הפנטסטי לתוך העולם המוכר שלנו שבו מתרחש הסיפור. מסוג הסיפורים שנשארים עם הקורא אחרי שגומרים לקרוא אותם.

“The Water That Falls on You from Nowhere” by John Chu

(Tor.com, 02-2013)

הרעיון הספקולטיבי של הסיפור הזה מעניין – העולם מגיב לתוכן הרגשי של ההצהרות שאנו מבטאים. ברגע שמישהו משקר, למשל, יורדים עליו מים משום מקום. לא משנה אם הוא בבית או בחוץ, במדבר או בים, פתאום יֵרדו עליו מים. קרים. העולם מגיב גם להצהרות אחרות על פי תוכנן (פרדוקסים, אמתות וכן הלאה). התופעה חדשה יחסית בעת התרחשות הסיפור, רק בת כמה שנים.

צ'ו כותב לא רע, והסיפור שהוא מספר בעולם הזה די טוב, אבל הוא אינו מאוד מיוחד. זהו סיפור בגוף ראשון של אמריקאי ממוצא סיני, הומוסקסואל שלא גילה את נטייתו למשפחתו (אף-על-פי שהוא חי עם גבר והרושם הוא שבסביבתו הקרובה כולם יודעים), הנוסע הביתה לחג המולד עם אהובו. הסיפור סביר, אבל לא היה בו משהו מיוחד שלכד את תשומת לבי. ההתרחשויות בו צפויות למדי, וצ'ו משתמש באלמנט הפנטסטי בעיקר להדגיש את המצבים הרגשיים של הדמויות, דבר שלא היה קשה להשיג בלי אותו אלמנט פנטסטי. אם היה שימוש נרחב יותר באלמנט הזה, תיאור של השפעה רחבה יותר שלו על העולם, זה היה מוסיף רבות לסיפור.

********** אני מזהיר שוב – ספוילרים.

“If You Were a Dinosaur, My Love” by Rachel Swirsky

(Apex Magazine, Mar-2013)

זה סיפור שאם מישהי שאינה מזוהה כסופרת מדע בדיוני הייתה כותבת אותו, יש סיכוי שהוא לא היה מוצג כלל למועמדות. אין בו שום דבר פנטסטי. אישה היושבת ליד מיטת ארוסה, המאושפז בבית החולים לאחר שנקלע לתגרה בבר ונפצע קשה רוקמת פנטסיית נקמה. אין לפנטסיית הנקמה שום קשר לעולם הממשי, כל הסיפור כולו מתרחש בדמיונה של המספרת, והיא מודעת לזה. אני אשאיר את הפרטים למי שכן ירצה לקרוא.

סקרתי סיפורים של סווירסקי בעבר, ומעולם לא התלהבתי מהם יותר מדי. "לו היית דינוזאור, אהובי" לא שונה במובן זה. המון רגש, עם תוכן סיפורי די דל שהפעם כולו תלוי על התפנית בסוף הסיפור. הכתיבה סבירה, אבל אני לא מת על סיפורי פואנטה. לפחות הוא קצרצר (פחות מאלף מילים).

********** סוף ספוילרים.

~~~~

הזכרתי בפתיחה את ריבוי הבמות לפרסום, ובמהלך הדיון דיברתי על "עידן הקשת בענן" של המדע הבדיוני, ואני חושב שהסיפורים המועמדים השנה הם דוגמה טובה לתופעות אלה. כולם פורסמו ברשת, שניים באתר של הוצאת המדע הבדיוני הגדולה ביותר בעולם (TOR), אחד באתר של כתב העת Apex (שעבר תהפוכות הלוך ושוב בין דפוס לרשת בהתאם לשינויים בטכנולוגיה) ואחד באתר Strange Horizons. הם שואבים ממיתולוגיות מדרום-מזרח אסיה ומצפון-מערב אירופה. הסופרים כוללים שני גברים ושתי נשים – הולנדי, אמריקאית ממוצא מצרי, אמריקאי ממוצא סיני ואמריקאית "ותיקה" יותר ממוצא אירופי. הריבוי והגיוון האלה נהדרים, אבל לפחות באחד מהם השאיפה לגיוון באה לדעתי על חשבון האיכות.

אם הייתי זכאי לבחור, הייתי מצביע בעד הסיפור של סופיה סמטר.

המועמדים להוגו – נובלטות

אני מנסה השנה לחדש את המנהג שלי משנים קודמות לסקור את המועמדים להוגו בקטגוריות הקצרות, שזנחתי קצת. תמיד יש רעש סביב המועמדויות להוגו לאחר שהרשימה מתפרסמת, השנה הוא רועש מכרגיל כי הפוליטיקה נכנסה לעסק בגדול. אם לא נתקלתם בכך עדיין, תוכלו לקרוא על העניין ברשומה הזו של דידי חנוך (בבלוג של הוצאת "גרף"). אני אתחיל מהנובלטות ואז אסקור את הסיפורים. נכון לכתיבת שורות אלה רק שתיים מהנובלות זמינות לי. אני מקווה שזה ישתנה מאוחר יותר.

ספוילרים – הסקירות האלה יכללו ספוילרים, אבל אני אשתדל שהם יהיו ברמת העלילה הכללית בלבד. במקרים של ספוילרים חמורים, אומר בתחילת הסקירה.

הנובלטות

“The ExchangeOfficers” by Brad Torgersen

(Analog, Jan-Feb 2013)

במשפט אחד – כל מה שרע בהיינליין בלי שום דבר מהדברים הטובים שיש בו. זרועות הצבא של ארצות הברית משתפות פעולה בבניית תחנת חלל במסלול נמוך כהכנה לחזרה לירח. הסינים הרעים תוקפים. הגיבור (הסיפור מסופר בגוף ראשון) המפעיל "פרוקסי" – רובוט שמופעל מכדור הארץ בבניית התחנה – הוא היחיד שנותר להילחם בהם, בחברת חיילת אחת נוספת המכונה Chesty. הכינוי, כמובן, הוא לא בגלל שהיא בחורה בעל חזה גדול אלא משחק על השם שלה.

לאומנות ג'ינגואיסטית, קסנופוביה ומצ'ואיזם שזורים בבדיחות גרועות על פני עלילה משעממת.

הלינק הוא למהדורת האודיו של הסיפור.

“The Lady Astronaut of Mars” by Mary Robinette Kowal

(maryrobinettekowal.com/Tor.com, 09-2013)

אם הייתה לי זכות הצבעה, זה כנראה הסיפור שהייתי מצביע לו. אסטרונאוטית מזדקנת, ממקימות המושבה על מאדים, מוצאת את עצמה לכודה בין ההווה והעתיד, בין האפשרות להגשים חלום לחיי היום-יום והרגשות שלה. המון רגש, בצורה מאוד בוטה, אבל קוואל מצליחה לגרום לזה לעבוד בלי שזה ייראה כמו מלודרמה בזכות הדמות שהיא בונה.

במקור הסיפור היה חלק מאסופת אודיו בשם Rip-Off! שבה סופרי מדע בדיוני התבקשו לכתוב סיפור על פי השורה הראשונה של הספר האהוב עליהם. קוואל לקחה את השורה הראשונה של "הקוסם מארץ עוץ", ועשתה ממנה משהו נפלא. מעבר לכך, הסיפור הוא מחווה לתור הזהב של המדע הבדיוני בהמון מובנים, אבל כתוב בלי כל הפגמים הנוראים של אותה תקופה.

דרך אגב, אם בא לכם לקרוא על הדרך שבה הכללים של ההוגו גורמים לסערות זוטא כבדרך אגב, תוכלו לקרוא את הרשומה של קוואל על היעלמות הסיפור בגלגול הקודם שלו מרשימת המועמדים בשנה שעברה.

 “Opera Vita Aeterna” by Vox Day

(The Last Witchking, Marcher Lord Hinterlands)

למנזר בצפון הרחוק, בגבול אזור המושב של בני האדם, מגיע אלף המבקש ללמוד על הנצרות. סיפור פנטסיה שמתרחש במקביל כדור ארץ פנטסטי, שהלב שלו לכאורה הוא דיון תאולוגי. למעשה, הדיון די דל ולא ממש מעניין והסיפור נועד ללמד את הקורא מסר נוצרי חשוב (או משהו בסגנון). זה היה יכול להיות סיפור טוב, אם תאודור ביל (ששם העט שלו הוא ווקס דיי) היה יודע לכתוב והיה יודע לפתח דיון תאולוגי תוך כדי סיפור. כפי שהוא, זה סיפור שלא משאיר הרבה רושם. הדמויות הראשיות די שבלוניות וצפויות, ודמות משנית, אבל חשובה להפליא לעלילה, פועלת ממניעים שלא ממש יש לנו מושג מה הם.

החלק האחרון של הסיפור, שחורג מהעלילה הראשית ומתרחש כמה מאות שנים אחריה, מרחיב את העולם בצורה שהייתה יכולה להיות מעניינת, אבל שומט את הקרקע בצורה קשה מתחת לעולם הפנטסטי שביל יצר. והקרקע הזו לא הייתה יציבה במיוחד גם קודם. זה גם הקטע שכתוב בצורה הכי טובה.

“The Truth of Fact, the Truth of Feeling” by Ted Chiang

(Subterranean, Fall 2013)

אף-על-פי שהוא ממעט לכתוב, צ'יאנג קנה לעצמו בצדק שם של אחד הסופרים החשובים ביותר של השנים האחרונות. הסיפור הזה כתוב מצוין, אם כי הוא לא מבריק כמו "סיפור חייך" או Exhalation. כתבתי עליו יותר בפירוט כאשר הוא התפרסם לפני חודשים אחדים.

צ'יאנג עוסק בסיפור הזה בדרך שבה טכנולוגיה משפיעה על בני אדם, ספציפית כאן הוא עוסק בנושא של זיכרון. הסיפור כתוב בגוף ראשון מפיו של עיתונאי, שמספר כיצד השפיע עליו אישית חידוש טכנולוגי – מנוע חיפוש יעיל ל-lifelogs, היומנים המצולמים שבני אדם מחזיקים – לאחר שהוא התנסה בו כדי לכתוב עבור העיתון. במקביל הוא מספר סיפור על ההשפעה של הכתב על הדרך שבה חברות קדם-אורייניות בונות את הזהות שלהן.

לטעמי, המחויבות המוחלטת של צ'יאנג לדמות העיתונאי שלו פוגעת בסיפור (הרחבתי על זה ברשומה שאליה קישרתי לעיל), אבל זה בכל זאת סיפור מצוין.

 “The Waiting Stars” by Aliette de Bodard

(The Other Half of the Sky, Candlemark & Gleam)

דה בודארד היא אחת הסופרות האהובות עלי בשנים האחרונות, והסיפור הזה הוא נדבך נוסף בעולם ה-Xuya המרתק שהיא בונה.

גם הסיפור הזה, כמו הסיפור של צ'יאנג, משלב שתי עלילות, אבל בניגוד לסיפור של צ'יאנג השילוב של שתי העלילות לקראת הסוף הוא מעולה ומעניק לסיפור עומק חדש. יש בו משהו שנשאר עם הקורא גם לאחר הקריאה. אני נמנע מלהיכנס לפרטים, מכיוון שהם עלולים להרוס את הסיפור לדעתי, ואומר רק שהוא עוסק בנושאים של זהות ואישיות. לולא הסיפור של קוואל, זה היה הסיפור החביב עלי מבין החמישה.

~~~~

מעבר לכל הרשימות "מטעם" וכל הבלגן מסביב להוגו השנה, אני מאמין שקוואל, צ'יאנג או דה בודארד יזכו, וכל אחד מהסיפורים האלה בהחלט ראוי לזכייה.