Motherland: Fort Salem

 

נקודת המוצא של הסדרה היא שמתישהו בזמן משפטי סיילם המכשפות והאנשים הרגילים הגיעו להסכם, והמכשפות הפכו לכוח הלוחם החשוב ביותר של ארה"ב. מי שניחנו בכוח חייבות להתגייס. הסדרה עוקבת אחרי הטירונות של שלוש נשים צעירות שמתגייסות. קחו את כל המוטיבים המוכרים של סדרות וסרטי טירונות / מכללה צבאית, ערבבו היטב. והאספקט הזה של הסדרה לא עשוי טוב במיוחד לטעמי. אבל כן יש בה כמה דברים טובים, שקשורים בעיקר בבניית העולם. אתחיל מהבעיות, ואז אזכיר את הדברים הטובים.

מה לא אהבתי?

- כאמור, המוטיבים של סדרות טירונות מוכרים היטב, ולפחות לדעתי לא היה כאן חידוש משמעותי.

- גרוע מכך, חלק מהקונפליקטים נפתרו מהר ובאופן גס מדי במקום לפתח אותם טוב יותר. בנוסף לזה, ההתמקדות בסיפורים האישיים היא כזו שהסדרה מאבדת את ממד הזמן. אין שום תחושה אמתית של התקדמות ההכשרה שלהן בטירונות, כי רואים בעיקר את הדינמיקות האישיות ולא מובן כמה זמן עובר עליהן שם. בקושי יש אפילו רמזים כמו חילופי עונות, טריק פשוט שיכול היה לפתור את הבעיה הזו בלי להשפיע כלל על העלילה.

אם הדמויות מעניינות אתכן ואתכם, אולי זה יפריע פחו. עבורי אף אחת מהן לא עוררה עניין או הזדהות ולכן זה הפריע לי מאוד.

- העלילה הרחבה לא ממש מעניינת. ההתעקשות לשמור על ה"רעים" של הסדרה כאיום מסתורי ללא הסבר אמתי משעמם לדעתי. יש כמה טוויסטים בשני הפרקים האחרונים שרומזים לדברים מעניינים, אבל ככל הנראה לא מספיק בשביל שאראה את עונה 2 כשתצא.

- הצילום. בשלב מסוים הצילום של הסדרה התחיל ממש להפריע לי. מישהו שם מאוהב בתאורה אחורית שבוקעת באלומות מתוך עננים / חלונות וכו'. לרוב היא כתומה, אם כי בסצנות פנים היא לפעמים בוקעת מזרקורים ואז היא כחולה. בכל מקרה היא מעצבנת.

צילום - אסכולת מייקל ביי

 אז מה כן אהבתי?

- סילה (או כפי שצריך לבטא את שמה, סקילה. Scylla). לא את הדמות, אלא את השם. אני ממש מקווה שזה נעשה בכוונה, כי כמו סקילה מהמיתולוגיה היוונית, הדמות הזו גורמת לכל התכניות לעלות על שרטון סביבה.

- מיסוד הקסם. הושקעה מחשבה לא מעטה בשאלה איך תיראה מערכת קסם ממוסדת, מסודרת בירוקרטית. בפרקים 4-3 יש משהו שנקרא "בלטיין" ובמרכזו ריקוד שנקרא the reel. אני לא אפרט יותר כדי לא לספיילר, אבל יש שם גרסה מאוד יפה של טקסים אקסטטיים שהופכים ממוסדים. כמו כן, שימו לב למבוך בסצנת החתונה.

- שיטת הקסם. המכשפות משתמשות בקול שלהן לבצע קסם, אבל לא במילים אלא בווקליזציה והרמוניות. זה שינוי יפה לעומת שלל הדקלומים בלטינית רצוצה וארמית לא קיימת שרגיל לראות בדברים כאלה.

- המבנה של חברת המכשפות. שוב, הושקעה מחשבה בשאלה איך זה ייראה וזה עשוי מעניין.

- שינוי תפקידי המגדר. לשם שינוי הוא יסודי ואמתי ולא משהו בסגנון "ג'י איי ג'יין" שמנסה להוכיח את עצמה בעולם של גברים.

- עד כמה שרואים, חוסר שיפוטיות מוחלט לגבי הבחירות המיניות של הדמויות.

- הרמזים לעולם הרחב יותר.

הבעיה לטעמי היא שלא רואים מספיק את הדברים האלה, בגלל אותה התרכזות ביחסים האישיים. לפעמים זה נראה כאילו היו כותבים שונים לעולם ולדמויות, ומי שכתבו את הדמויות פשוט היו פחות טובים. ואולי הבעיה היא ההיקף. אם הסדרה הייתה ארוכה יותר, אפשר היה לפתח את העולם, לתאר את ההתפתחות לאורך זמן, לפתח קונפליקטים ולפתור אותם בצורה יותר מורכבת. יש רמזים בפרקים האחרונים לכך שבעונה 2 יכולים להיות דברים מעניינים, אבל הכותבים לא ממש זכו באמון שלי בשביל שאטרח לראות אותה.

קאנון אישי, קאנון מקומי

 

דגל "לונה החופשית". מקור, ויקימדיה קומונס. ריצ'רד פן

 נאומי ההוגו של ג'ורג' מרטין ושל רוברט סילברברג היו בעייתיים מאוד. מעבר לעובדה שמרטין לא טרח לברר איך להגות נכון את השמות של חלק מהמועמדים והזוכים, שניהם דיברו על "ימי הזוהר" של הז'אנר והעלו באוב שמות שבעת האחרונה סר חינם - ספציפית את לאבקראפט וקמבל. ולפני שיתחילו זעקות על "תרבות ביטול", אני לא חושב שאפשר לבטל את המורשת של שני האישים האלה, אבל חייבים להכיר בכך שהמורשת הזו בעייתית מאוד. למעשה, כדי לראות עד כמה לא מעלימים את לאבקראפט, אני ממליץ לשמוע את הפרק של Imaginary Worlds מלפני כמה זמן על "ההיפוך" של לאבקראפט.

אחת מהתגובות לנאומים האלה הייתה דיון מחודש בשאלת ה"קאנון" ומהו קאנון. כי אחרי הכול, קמבל ולאבקראפט הם קאנון. לא? ובכן, כן ולא. אולי המושג המעניין ביותר שעלה לקדמת הבמה בדיון הזה היא "קאנון אישי" וההכרה שבסופו של דבר לכל אחת ואחד מאתנו קאנון משלו, יצירות שעליהן גדלנו ואשר עיצבו את התפיסה שלנו לגבי הז'אנר. אני ממליץ לקרוא את שרשור הטוויטר של הסופרת האוסטרלית פוז מדוז על הנושא. בכלל שווה לקרוא את מדוז, היא חכמה.

הנושא של "קאנון אישי" לא מוגבל לספרות ספקולטיבית או אפילו לספרות. הכלל "The golden age of SF is 12" נכון גם לדברים אחרים. באחד הספרים של ג'ונתן קו (אני חושב שזה "מועדון האידיוטים" אבל לא בטוח) הוא אומר שאף מוזיקה לא משתווה לזו שאנחנו שומעים בגיל 15-14. זה לא מקרי. היצירות שלהן אנחנו נחשפים בגיל הזה, שבו כולנו נוחים להתרשם, מעצבות את התפיסה שלנו לגבי הז'אנר או המדיום. הן יוצרות את התבנית ה"נכונה" לתחום בעינינו (לא סתם הכלבלבים העצובים ערגו למדע הבדיוני "של פעם") ועם השנים מתכסות בדוק של נוסטלגיה שרק מעצימה את זה. המשמעות של זה היא שה"קאנון" הופך להיות מאוד תלוי זמן. לדורות שונים יש קאנון שונה.

כל זה הוביל אותי לחשוב קצת על הקאנון של הז'אנר בארץ, שלו מתווסף מסנן נוסף – הזמינות.

במידה מסוימת הדור שלי, ילידי שנות ה-70, הוא הדור הראשון שהיה לו קאנון של הז'אנר בעברית. מפעל התרגום הגדול שראשיתו בשנות ה-80 (הציצו בתזה של ענבל שגיב-נקדימון לקבל מושג עליו) יצר את הקאנון הזה. גם אם היינו מודעים לספרות שנכתבה בחו"ל באותו זמן (אני אישית כמעט לחלוטין לא הייתי מודע), היה לנו קשה מאוד להשיג אותה. הקאנון שלנו היה "הסדרה הלבנה" של עם עובד. אליה נוספו הסדרות של "מסדה" ומאוחר יותר "ספריית מעריב" והוצאות אחרות. מטבע הדברים הן יכלו להביא רק שבריר מכל מה שיצא, ויתר על כן הן התרכזו לא רק בדברים העדכניים אלא גם השתדלו, בצדק, להביא את הקלאסיקות – היינליין, אסימוב וכו'. היינו מוגבלים למה שיכולנו למצוא בחנויות בארץ.

לקראת סוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 זה משתנה מאוד משתי סיבות – האינטרנט והארי פוטר. מעצם הידיעה שיש עוד יצירות, דרך הנגישות ליצירות שהתפרסמו ברשת ועד לאפשרות להזמין ספרים מחו"ל, רשת האינטרנט חשפה את מי שהתבגרו בשנים אלה להרבה יותר חומר באנגלית.

ההצלחה של הארי פוטר תרמה להיווצרות הקאנון החדש של שנים אלה בשתי צורות. הצורה האחת היא הניסיון של הוצאות למצוא את "הארי פוטר הבא" או "הארי פוטר הישראלי" שהביאה לתרגום ופרסום של הרבה יצירות לנוער, שהיו במודע ובכוונה יצירות ז'אנר. מזה צמחה התרומה האחרת – היצירה של קאנון ז'אנר לנוער בארץ. ילידי שנות ה-90 גדלו עם מדפים של ספרות פנטסיה לנוער (בעיקר, פחות מדע בדיוני), והרבה ממנה טובה. זה היה מרחק שנות אור מספרי "דני דין" שהיו על מדפי הספרייה שאותה נהגתי לפקוד כילד (או, אם רוצים ללכת דור או שניים אחורה, מהקומיקס של "יואב בן חלב" שהייתי קורא בכרכים הישנים של "דבר לילדים" ברביצה על הרצפה בספרייה). עם הזמן, המרחב הזה רק הולך וגדל.

היום אנחנו מתחילים לראות משהו חדש והרבה יותר מרגש – את הניצנים הראשונים של קאנון ישראלי. הצמיחה המהירה של ספרות הז'אנר בארץ בעשרים השנים האחרונות משמעה שיש מי שגדלים עם קורפוס שלם של ז'אנר ישראלי מקורי. יש את מי להעריץ, ממי לשאוב השראה, למי להתנגד ובמי למרוד, והכול נכתב כאן בארץ בעברית. זה נפלא בעיניי.

איך נכתוב עברית עתידית?

אני דן ברשומה זו בנושא הדרך לכתוב עברית עתידית ואני דן בה בדרכים שבה העברית התפתחה, ובדרכים שבהן לדעתי היא תתפתח, ולכן אתחיל אותה דווקא בהבהרה מסוימת. למרות הידע שלי בלשון מעולם לא למדתי בלשנות, לשון או עריכה בצורה מסודרת מעבר לתיכון. את הידע שלי רכשתי עם השנים מתוך קריאה ובעיקר בעבודתי בעריכת תוכן ומצוות עורכות הלשון הנפלאות שיש בעבודה שלי.

הצעה של מיכל שומר לגופן לכתיבה רב-מגדרית

יש מוטציה מעוררת אימה שאיתה המדע הבדיוני בעברית כמעט לא התמודד עדיין – העברית העתידית. גם ביצירות שמתארות חברה ישראלית עתידית כמעט לא נמצא עברית שיש בה שוני מהותי מהעברית של ימינו, וזה מובן. אחרי הכול הכתיבה היא לקהל עכשווי. אבל יש כמה סיבות טובות להתחיל לחשוב על הנושא הזה ברצינות. האחת היא ששפה היא מאפיין מרכזי מאוד של תרבות, ואם הכוונה היא לתאר תרבות ישראלית עתידית שפה שונה יכולה להיות כלי רב עוצמה לעשות את זה. האחרת הוא שספרות ספקולטיבית טובה בסופו של דבר מתבוננת על החברה שבה היא נכתבת, ונושא השפה רלוונטי מאוד לחברה הישראלית כיום, רק תראו אילו גלים מעוררות אפילו החלטות והמלצות שוליות יחסית של האקדמיה ללשון העברית. סיבה נוספת היא שכלי כזה ייתן לנו אפשרות לדבר על יצורים שהגדרות המגדר שלנו לא רלוונטיות להם – חייזרים, רובוטים וכו'.

הדרך הקלה ביותר לאפיין שפה עתידית, ובאופן מובן זה משהו שבהחלט אפשר לראות כבר היום בחלק מהיצירות, היא המצאה של מושגים חדשים. חפצים, ארגונים ומוסדות שלא קיימים בהווה שלנו מקבלים שמות משלהם. חלק מהשמות האלה מבוססים על מילים קיימות ואפשר להסיק את המשמעות שלהם על פי המילים שמהן הם גזורים, אחרים חדשים לחלוטין ואת המשמעות שלהם אפשר להבין מתוך ההקשר או מתוך הערות מבארות שיש ביצירה.

דרך אחרת קלה יחסית לעדכן את השפה היא על ידי שאילת מונחים משפות זרות. זה מנהגה של העברית כבר אלפי שנים – העברית קלטה לאורך כל הזמן מילים מן השפות של שבסביבתה. השאילה יכולה להיות פשוטה יחסית – קחו למשל מילים כמו "פלנטה", "היסטוריה" ו"היסטריה" שכמעט לא השתנו. היא גם יכולה להיות מורכבת יותר – כמו המילה "נמל" שראשיתה במילה היוונית limen שנקלטה בשלל צורות (לימן, למין, נמיל שאפשר למצוא במקורות) עד שבסוף התקבעה בצורה שמוכרת לנו כיום.

ולבסוף אחת הדרכים שהופכת נפוצה יותר ויותר היום היא שימוש במילים לועזיות כמעין שורש לגזור ממנו שמות ופעלים. דוגמה שאני מאוד אוהב היא ראשי התיבות sms שנקלטו לעברית כשם, ואז הפכו לבסיס שממנו נגזרו פעלים (לסמס, להסתמס וכו'). בתחום המחשבים אפשר לראות את זה הרבה: לקמפל, לדבג, לקסטם וכן הלאה.

כל אלה הן דרכים קלות יחסית לעדכן שפה, ואת חלקן אכן אפשר למצוא ביצירות מדע בדיוני ישראליות כיום. אבל מילים חדשות הן שלב ראשוני יחסית של יצירת שפה עתידית מדומיינת. האתגר האמתי הוא לנסות ולדמיין מבנים תחביריים ודקדוקיים חדשים. וכאן אולי התחום המשמעותי ביותר יהיה הנושא של המגדר. אחד המאפיינים הבולטים ביותר של העברית הוא שזו שפה מגדרית ואופי זה משפיע על כל צורות הפועל והשם, כמו גם על כינויים ועוד. (העברית לא לבד בכך – יפנית, גרמנית, צרפתית, ספרדית ושפות רבות אחרות הן מגדריות, אם כי בחלקן יש גם מגדר דקדוקי "נייטרלי" שלא קיים בעברית.) יש היום דיונים רבים בנושא יצירת שינוי באופי המגדרי של העברית, מביטול המגדר (לא ברור לי איך זה אמור להיעשות), דרך יצירת מגדר נייטרלי (אני מניח שהדרך הנוחה ביותר תהיה ליצור כינוי גוף שיוכל לשמש גם כתחיליות וסופית של פעלים, שמות ותארים) ועד יצירה של צורות שמתייחסות לא רק לשני המגדרים זכר ונקבה אלא לכל קשת המגדר. יצירה שנכתבת היום חייבת להיות מובנת ונוחה לקריאה היום, והאפשרויות האלה עדיין לא עומדות לרשותנו, אבל אפשר להקדיש זמן ומחשבה לשאלה איך נכתוב עברית לא מגדרית בכלים שעומדים לרשותנו היום.

למרבה המזל, יש כלים שאפשר להשתמש בהם כבר היום לכתיבה לא מגדרית. לדוגמה, בכמה מאות המילים שכתבתי עד כאן ברשומה זו, לא השתמשתי באף צורה ממוגדרת שמתייחסת לבני אדם*, וזה לא היה קשה במיוחד. למשל על ידי שימוש בצורה כמו "יש כלים שאפשר להשתמש בהם" במקום "יש כלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם". בגוף ראשון לא מעט מצורות הפועל בהווה נבדלות רק בניקוד שלהן ובכתב הן זהות (כמו "אני רוצה") ובעבר אין כלל הבדל לעתים ("רציתי"). גם השימוש בסביל מאפשר לנו לחמוק מהצורך למגדר את השפה בחלק מהמקרים. אבל הטכניקות האלה "משעממות" בהקשר שבו פתחתי – שפה עתידית – מכיוון שהן משאירות אותנו בתחום השפה המוכרת לנו. כמו כן, יש גבול למה שאפשר לעשות אתן. בסופו של דבר נצטרך לחשוב על צורות חדשות של פעלים, שמות וכינויים.

אפשר למצוא כיום כל מיני הצעות לכתיבה של צורות לא מגדריות. בחלקן נעשה שימוש בסימני פיסוק כדי לחבר בין סיומות. למשל את.ה או את-ה. באחרות יש הצמדה של הסיומות לזכר ולנקבה, בין אם בשתי אותיות סופיות – הםן – או על ידי שימוש קודם בסיומת התי"ו לנקבה שהיא לא אות סופית – יֶלָדותים או קוראותים. בעיניי, לצורכי ספרות, נקודת התורפה של חלק מן הדרכים האלה היא שהן עובדות בכתב, ואפשר אולי להשתמש בהן בנראטיב, אבל הן בעייתיות מאוד כאשר הן מובאות כחלק מדיבור ישיר. הסיבה היא שאי־אפשר לדעת איך לבטא אותן, ובקריאה אי־אפשר לדמיין איך הן יישמעו. איך תבוטא הנקודה בצורה "א.נשים"? או המקף בצורה "את-ה"? ניסיון ליצור שפה עתידית באמת חייב לקחת בחשבון את הנושא הזה ולמצוא לו פתרונות.

לדעתי הפתרון יצטרך לבוא מתוך השיטות של הצמדת האותיות, ולא מתוך השיטות של שימוש בסימני פיסוק, פשוט מכיוון שאנחנו יודעים (הנה, נשברתי!) איך לקרוא אותיות. למדנו את זה מילדות. זה מובנה בשפה. ויש לנו כלים שיכולים לשמש אותנו בעברית לצורך הזה – הניקוד, וההיסטוריה.

בואו ניקח את הצורה "הםן". היסטורית, למרות זעקות החמס שאולי יעלו למה שאומר להלן, מדובר בדרך תצורה עברית מקובלת – הלחם. כך נוצרו מילים נפוצות למדי, כמו למשל כדורגל או רמזור. נניח עוד שהאות הסופית תוחלף באות רגילה, שוב פשוט מכיוון שכך נהוג לכתוב עברית, כדי ליצור את הצורה "המן" (או "הנם"). הבעיה עם הצורה הזו היא שאם נקרא אותה כהלחם של שתי המילים המקוריות יש לנו בסופה מה שנקרא "צרור עיצורים" או "צרור שוואים" – שני עיצורים שמנוקדים בשווא. הצורה הזו לא "טבעית" לעברית ולא נוחה לנו להגייה. אפשר לראות ראיות רבות לכך בהיסטוריה של העברית מתוך זה שאנחנו רואים פירוק של מבנים כאלה. למשל צורת הנסמך של המילה "מְלָכים" הייתה אמורה להיות "מְלְכֵי" אבל היא השתנתה ל"מַלְכֵי".

עדות עתיקה ונפוצה לפירוק צרור שוואים אפשר לראות במה שמכונה "משקל הסגוליים". אלה מילים שיש בהן רצף של שני עיצורים מנוקדים בסגול, וכאשר אנחנו משווים אותן למילים המקבילות בשפות שמיות אחרות אפשר לראות את המקור שלהן שבו היה צרור שוואים. שתי דוגמאות מוכרות יחסית הן "כֶּלֶב" העברית ו"כַּלְבְּ" הערבית, ו"שֶׁמֶשׁ" לעומת "שַׁמְסְ".

הצורה הזו לדעתי רלוונטית במיוחד לצורות המן / הנם שהצגתי קודם כי הה"א של המילים "הם" ו"הן" ממילא מנוקדת בתנועת E, ורצף תנועות E יהיה מוכר לדוברי עברית ממשקל הסגוליים, ובה בעת ישאיר את המילה החדשה קרובה יחסית למקור. כך שבסוף התהליך נקבל צורות מוכרות יחסית ומובנות בזכות הקרבה למקור – הֵמֶן או הֵנֶם. (אל תקפידו אתי בנוגע לניקוד המדויק, אני לא שולט בניקוד לעומק.) שילוב של דרכים אלה יכול לשמש אותנו ליצור צורות דומות, מכלילות יותר – שיהיה קל יחסית לדוברי העברית של היום לזהות את המבנה והמקור שלהן וכך הן יהיו מוכרות ומובנות יחסית – ואלה צורות שאפשר יהיה להשתמש בהן בעברית הדבורה המדומיינת העתידית שלנו.

לי לא זכורים הרבה ניסיונות רציניים ליצור עברית חדשה בספרות ספקולטיבית. הניסיון הכי מרשים ומקיף שנתקלתי בו היה בנובלה הנפלאה (באמת, חפשו אותה) של שמעון אדף "שדרך". אדף מתאר עברית שהושפעה על ידי שפה חייזרית כדי ליצור בנובלה הזו לשון לא ממוגדרת, והידע והכישרון שלו בלשון אפשרו לו ליצור משהו מרתק.

אני חושב שיהיה מעניין להפליא לקרוא יצירות שבהן משולבת עברית עתידית, אבל זה צריך להיעשות בדרך שתעשיר את הקריאה ולא תפגע בה. זו תהיה טעות לדעתי להקריב את הקריאוּת של הסיפור על מזבח החידוש. בסופו של דבר, הסיפור צריך להיות מובן למי שלא מצויים בסוד הלשון שחודשה על ידי הסופרת או הסופר ובסוד החשיבה שמאחוריה. העמסת יותר מדי חידושים, או התרחקות רבה מדי מהעברית המוכרת, עלולה להרתיע מהקריאה, ובסיכומו של דבר, המטרה שלנו היא שיקראו את היצירה וייהנו ממנה.

אוסיף רק בהערת אגב שבבואנו לעסוק נושא זה לדעתי כדאי לדעתי להתייעץ עם מתרגמות ומתרגמים, בעיקר של ספרות ספקולטיבית. לאנגלית יש שלל צורות לא ממוגדרות שבהן נעשה שימוש דומה בספרות ספקולטיבית, ויכול להיות שלחלק מהבעיות כבר הוצעו פתרונות.

כדאי גם להתייעץ עם אבינריים שעבורמן הניסיון למצוא עברית לא מגדרית היא מציאות יום-יומית. ותודה לליאור מאלי על הערה חשובה זו.

_________

* חוץ מאשר ביחס לעצמי; והשתמשתי בפעלים בצורת הרבים זכר כמו "קחו", צורה שלפחות מאז המקרא דוחקת את רגלי צורות כמו "קחנה" עד שאלה הפכו נדירות בעברית כיום.

ספקולפסח (באיחור) - תיאורים

לכבוד החג השני (כן, שכחתי לפרסם כאן בזמנו, הרשומה הזו מתפרסמת באיחור) וסיום הפרויקט אני רוצה לחזור לאחד מהדברים השנואים עליי – תיאורים. אולי אני קצת מגזים, אני לא באמת שונא תיאורים, אבל אני חושב שהרבה פעמים הם מיותרים, ולצערי הז'אנר נוטה יותר מדי לתיאורים.

יש משהו מובן ברצון של סופרות וסופרים לתאר את העולם בספרות ז'אנר, לרוב זהו עולם זר והתחושה היא שזו הדרך הטובה ביותר לתת לקוראים להכיר את העולם הזה. אבל פעמים רבות זה עלול להוביל לעמודים על עמודים של תיאור של מה שג'רום ק' ג'רום קרא לו "יער מהסוג הרגיל" ב"שלושה בבומל". אלא אם כן יש לכך חשיבות לעלילה, לא אכפת לי אם העלים של העצים ירוקים, כתומים סגולים או מחזירים את אור השמש (כמו ב"עולם טבעת" – ששם יש לזה חשיבות). זה מחמיר בתיאורי קרבות, בין אם אלה קרבות חלל או קרבות קסם. אם למאורעות הקרב אין השפעה על התפתחות הדמויות, למה שאני אקרא שמונה עמודים על איך החלליות יצאו מעל-חלל לחלל ואיזה פקודות ניתנו? תשאירו את זה למדיום חזותי.

אסימוב סיפר פעם שביקרו אותו על כך שהוא תיאר את השירותים ב"מערות הפלדה" והסביר שהוא עשה את זה כדי לתאר את העולם. אם תקראו את התיאור תראו שהוא לא תיאר רק את השירותים, אלא את *ההתנהגות* בשירותים. בכך למעשה מה שהוא עשה היה לתאר את *החברה* בעולם השונה ואת הדרך שבה העולם השונה משפיע על האנשים. ואלה התיאורים שאני אוהב. יש לזה יתרון נוסף. אם מסתפקים ברמזים ובתיאור התנהגות זה מכריח אותי, כקורא, לדמיין את מה שלא מתואר. לדעתי זו דרך הרבה יותר טובה לגרום לקוראות וקוראים לשקוע בעולם שונה מאשר להתעכב על תיאור של פרטי פרטים.

אמרתי בעבר שמבחינתי אם סיפור יכול להסתפק בשני אנשים מדברים בחדר, זה כל מה שהוא צריך. אם זה עשוי נכון, דיאלוג כזה יכול לקפל בתוכו את התגובות שלהם לעולם, ומהן אני, הקורא, בונה בכוחות עצמי את העולם הרחב יותר. תיאור ההתנהגות של הדמויות במפגש הזה, הדרך שבה הן מגיבות זו לזו, הוא התיאור החשוב. ובהקשר הרחב יותר של יצירת עולמות חדשים, התיאורים החשובים הם לא של העולם עצמו, אלא של התגובות של אנשים לעולם. אחת הדוגמאות המעניינות בעיניי לזה היא הסדרה Punisher, בעיקר העונה הראשונה. נסו לצפות בה בלי קטעי האקשן והאלימות, ולשים לב איך השיחות של קאסל עם דמויות שונות והיחסים בין הדמויות משקפות את התגובות השונות שלהן למצבים דומים בעולם.

מקווה שנהניתן ונהניתם מהפרויקט,

תודה על הקריאה.

ספקולפסח - מד"ב עתיד קרוב

היום בפרויקט אעסוק, על פי אחת הבקשות, בעתיד הקרוב ובתמורות טכנולוגיות.

בשנת 1993 יצא לאור הסיפור Deep Eddy של ברוס סטרלינג שבו הוא מתאר מה שהיא למעשה קהילת מייקרים ומתכנתים בינ"ל שמשפצרים specs, משקפיים חכמים. גוגל גלאס הושקו ב-2013. הם לא זכו להצלחה של המשקפיים החכמים מהסיפור. בשנת 2008 צ'רלס סטרוס כתב טור בבלוג שלו שבו הסביר למה הוא מפסיק לכתוב מד"ב בעתיד קרוב. קצב השינוי הטכנולוגי כה מהיר, הוא אמר, ותהליך ההפקה של ספרים וסיפורים איטי, שסיפור עלול להתיישן עד שהוא יגיע לפרסום. קצב השינוי הטכנולוגי והחברתי היום הוא כזה שהמושג "הלם העתיד" שאלווין טופלר הגדיר לפני 50 שנה נראה רלוונטי מאי־פעם. רק תחשבו על מספר האנשים שגילו את השירותים של zoom בשבועות האחרונים ועל ההשפעה של תוכנות מסוג זה.

לכאורה סופרי מד"ב היו צריכים ללכת בעקבות סטרוס ולוותר על כתיבת מד"ב בעתיד הקרוב, אבל זה יגביל את היכולת שלהם להתייחס מפורשות לבעיות של התקופה שלנו, אחת מהמטרות הקבועות של המד"ב. אז איך בכל זאת עושים את זה? התשובה טמונה בחלק השני של המונח "מדע בדיוני" – זהו בדיון. עם כל הניסיון לתאר התקדמויות אפשריות וסבירות, צריך לזכור תמיד שזו ספרות שיכולה ליטול לה חירות ולהניח הנחות שסביר להניח שיתבררו כמופרכות.

הספר Infomocracy והמשכיו של מלכה אולדר (יצאו לאור 2018-2016) היא אחת הדוגמאות האהובות עליי של ספרות כזו. בטרילוגיה מתואר עולם שמחולק למחוזות בחירה של מאה אלף איש, שבכולם נערכות בחירות באותו תאריך. אפשר, פשוטו כמשמעו, לעבור את הכביש ולהיות באזור שנשלט על ידי ממשלה שונה. למפלגה שזוכה במספר המחוזות הגדול ביותר יש השפעה ברמה העולמית, אבל יש גבול להשפעה שלה במחוזות השונים. כל השיטה תלויה במסלקת מידע עצומה שנקראת פשוט Information והעצמאות חוסר הפניות שלה מבטיחים את יושרתה של המערכת. ברור לכולנו שפוליטית וטכנולוגית מדובר במשהו בלתי אפשרי, אבל השעיית חוסר האמונה מאפשרת דיון מרתק בעתיד הקרוב יחסית של החברה העולמית.

דוגמה אחרת היא Autonomous של אנלי נואיץ (2017) שבמרכזו פיראטית תרופות, מישהי שמייצרת גרסאות גנריות של תרופות מרשם יקרות ומחלקת אותן בחינם (או מוכרת אותן מאוד בזול, אני לא בטוח לחלוטין). הספר דן בשלל סוגיות שחלקן עשויות להפוך רלוונטיות בקרוב מאוד וחלקן בבירור מרחיקות לכת הרבה יותר – מייצור כזה של תרופות ועד למעמד החוקי והחברתי של ישויות בינה מלאכותית והיחסים שלנו איתן.

שלל דוגמאות אפשר למצוא בספר שיצא בחודש שעבר, Made to Order: Robots and Revolutions. זו אסופת סיפורים בעריכת ג'ונתן סטרייהן שכוללת סיפור כמו Brother Rifle של דריל גרגורי שעוסק באפשרות לתקן מוח שנפגע מטראומה (ירי, במקרה זה) באמצעות תוכנה וחומרה. גרגורי דן באפשרויות ובסכנות של טיפול כזה, אבל גם בנושאים אחרים רלוונטיים מאוד כמו השימוש ברובוטים בשדה הקרב. ובספר אפשר למצוא סיפורי עתיד קרוב אחרים שעוסקים בנושאים שיש סיכוי טוב שנצרך לדון בהם בעולם הממשי בעוד זמן לא רב.

האופי של סטרוס הוא זה שהוביל אותו להחליט שהוא אישית לא ימשיך לכתוב מד"ב בעתיד קרוב, אבל התכונה הבסיסית של כל יצירה בדיונית, השעיית חוסר האמונה שהיא דורשת מאיתנו לפעמים, מאפשרת להמשיך לכתוב יצירות מד"ב עתיד קרוב מצוינות ורבות ערך.

תודה על הקריאה.