באופן כללי, הנובלטות טובות יותר מן הסיפורים הקצרים השנה. גם כאן כל
היצירות פרט למועמדת שהכניסו הכלבלבים החולים נכתבו בידי נשים. אפשר לראות בהן
משהו מעניין לגבי הפנטסיה בשנים האחרונות שאדון בו בסוף הרשומה הזו. אני משתדל לא
לכלול יותר מדי ספוילרים כאשר אני דן בסיפורים, אבל אני מזהיר כאן שבדיון בסוף
אכלול ספוילרים. לטעמי הם כלליים לא גורעים דבר מן הסיפורים, אבל ראו הוזהרתם.
Alien Stripper Boned From Behind By The T-Rex by Stix Hiscock (self-published)
אני מניח שאפשר להבין מהכותרת במה מדובר. זה מועמד שהוכנס על ידי
הכלבלבים החולים, שחיפשו כותב פורנו דינוזאורים אחר אחרי מה שצ'אק טינגל עשה להם
בשנה שעברה.
הסיפור הזה של אלן
הוא טוב, אבל אפשר לטעון שהוא לא בדיוק מדע בדיוני. הגיבורה, בת לאם יחידנית שמצבה
המנטלי מתדרדר, היא אחראית משק הבית במלון גדול ליד שדה התעופה הית'רו. שני אנשי
צוות של המשימה המאוישת השנייה למאדים (הראשונה נכשלה בהמראה) עומדים להתגורר
במלון מה שמעורר מרבצם זיכרונות שלה.
זהו סיפור שבמרכזו
עומדת מערכת היחסים של הגיבורה עם אמהּ, שעבדה על משימת מאדים הראשונה. אלן עוסקת
בניסיון של הגיבורה להתמודד עם המצב של האם, בניסיונות שלה לאורך כל חייה להגדיר
את מקומה בעולם ובעיסוק שלה בחלל שהוא אביה הנעדר. הסיפור כתוב היטב, הוא מעניין
וקולח ורגיש, אבל האלמנט הספקולטיבי בו הוא כמעט זניח.
לטעמי הסיפור החלש
ביותר מבין המועמדים. בעמק האבנים הטובות (Jeweled
Valley) יש אבנים יקרות שיכולות
להשפיע על בני אדם. יש אנשים מסוימים שיכולים לשמוע אותן ולדבר אליהן כך שישפיעו
על אחרים, אבל יש לרסן את הכוח הזה אחרת הוא יגרום להם לשיגעון. כך נוצרה ברית בין
אותם Lapidaries
(לוטשי אבנים או תכשיטנים) לשליטי העמק, שנקראים Jewels. לכל אחד מבני המלוכה יש
לוטש או לוטשת שמלווים אותו מילדותו, קשורים אליו בשבועות שמאפשרות ללוטשים לשלוט
בכוח האבנים ולבני המלוכה להפעיל את הכוח הזה על שוכני העמק ואויביו. הסיפור נפתח
אחרי ארבע מאות שנות שלום בבגידה ופלישה שעלו בחיי כל השליטים וכל הלוטשים, פרט
לנסיכה אחת וללוטשת שלה, שתיהן בשנות העשרה שלהן והן צריכות להתמודד עם הצבא
הפולש.
הבעיה של הסיפור הוא
שהוא פשוט לא כתוב היטב. למשל, אם לא די בכך שוויילד מתארת את המצוקה שבו הנערות
מוצאות את עצמן, היא אומרת במפורש ארבע או חמש פעמים שגורל הממלכה כולה מוטל על
כתפי שתי נערות צעירות, כאילו היא לא סומכת על הקוראים. נוסף לכך הדרך שבה הסיפור
בנוי רומזת באופן ברור איך הן יבחרו כאשר יצטרכו להחליט החלטה הרת גורל, והדמות של
מפקדת הכוח הפולש מתנהגת בטיפשות ללא כל סיבה פרט לקידום העלילה. די נהניתי מספר
הביכורים של ויילד שקראתי בשנה שעברה, אבל הסיפור הזה ממש לא באותה רמה.
“The Tomato Thief” by Ursula Vernon (Apex Magazine, January 2016)
זה סיפור ממש חמוד.
סבתא הארקן גרה בשולי העיירה הקטנה שלה אי-שם בשולי המדבר של דרום-מערב ארצות
הברית, ובין השאר מגדלת בגינתה את העגבניות הטובות ביותר שאי-פעם מישהו אכל בכלל.
כאשר גונבים לה את העגבניות, היא נחושה בדעתה לתפוס את הגנב. זה יוביל אותה
להתמודד עם כוחות קסם לא קטנים, ויאלץ אותה לגייס את כל הכוחות שיש לה.
מבחינת מיקום וזמן,
זה מערבון. הסיפור מתרחש בדרום-מערב ארצות הברית בשנים שלאחר בוא הרכבות, אבל זה
ממש לא סיפור של מערבונים. ורנון לוקחת את המוטיבים המוכרים של הרכבות, אנשי
הכספים מן המזרח, העיירות הקטנות של המערב, ועושה אתם משהו חדש ומרתק, בלי שום
אקדוחנים. זהו סיפור שבו הפנטסיה שואבת מהסביבה המקומית, אבל גם ממקורות מרוחקים.
“Touring with the Alien” by Carolyn Ives Gilman (Clarkesworld Magazine, April 2016)
אמרתי בעבר שאני
מינימליסט ושעבורי סיפור יכול להיות שני אנשים מדברים בחדר, אם זה מה שהוא צריך. "סיבוב
עם החייזר" הוא כמעט סיפור כזה. יום אחד, משום מקום, הופיעו ספינות חלל
חייזריות במקומות שונים בכדור הארץ, כיפות בלתי חדירות שפשוט ישבו במקום שבו צצו
ולא עשו כלום. חצי שנה אחר כך, כשלכולם די נמאס לדווח על הכלום שלא קורה, יצאו מהן
בני אדם (אחד מכל ספינה) שטענו שנחטפו כילידים והם משמשים מתורגמנים עבור
החייזרים. אייברי היא נהגת בחברה המתמחה בשירותי תובלה מיוחדים, והיא נשכרת להסיע באוטובוס
מיוחד את אחד מן המתורגמנים האלה, ליונל, מוושינגטון הבירה לסנט לואיס.
זהו סיפור מסע וסיפור
של מערכת היחסים ההולכת ומתפתחת בין ליונל ואייברי. הוא עוסק בזהות, אישיות והכרה,
בזיכרון ובשכחה, בבדידות ובחברה. זה סיפור מינורי במובן שאין בו פירוטכניקה אבל
זהו סיפור מעמיק והוא מצדיק קריאה נוספת. הכתיבה של גילאם נהדרת לטעמי ואני ככל
נראה אתלבט בינו לבין הסיפור של וונג איזה מהם יהיה ראשון ואיזה שני.
שוב אנחנו במערב הפרוע, ושוב עם סיפור לא מערבוני בעליל. קצת יותר קשה
למקם את הסיפור של וונג בזמן מאת זה של ורנון (הרמז הגדול בסיפור של ורנון הוא
הגעת הרכבות) אבל הוא מכיל מרכיבים מורכים מן המערבונים – עיירת הספר המדברית
הקטנה, תעשיית המכרות והמסבאה/בית בושת. הגיבור שלו הוא נער העובד באותה מסבאה
בעיקר בניקיון ובמטבח, אם כי וונג רומזת מאוד במפורש שהוא מעורב גם בתעשיית המין
של המקום. אבל הנער הזה ניחן בכוחות שאותם ירש מהוריו ואותם יש אנשים שמבקשים
לנצל. זה יאלץ אותו להתמודד עם מערכות היחסים שלו עם האנשים שסובבים אותו, ולהגדיר
את מקומו בעולם היום-יומי והפנטסטי כאחד.
כבר אמרתי יותר מפעם אחת שאני אוהב את הכתיבה של וונג. זה גם מכיוון
שהיא כותבת דמויות מצוינות ומערכות יחסים טובות, וגם מכיוון שמערכות הקסם שלה
חדשות ומעניינות. את שני אלה אפשר לראות בסיפור המצוין הזה, שכפי שכתבתי לעיל הוא
אחד משני המועמדים שלי לזכייה.
כמה מילים על פנטסיה חדשה ופנטסיה עכשווית
[הדברים להלן כוללים ספוילרים כלליים לסיפורים של ורנון ושל וונג]
הפנטסיה החדשה, שצמחה במאה העשרים, נשענת הרבה על מסורות אירופיות –
אגדות, מעשיות עם ומרכיבים אחרים שצמחו בימי הביניים ובראשית העת החדשה וקיבלו את
הצורה הספרותית שלהם במאות ה-18 וה-19. המסורות האלה, והדרך שבה עוצבו בספרות עד
צמיחת הפנטסיה החדשה, כוללות הרבה מבנים ומוסכמות של מעמד חברתי ומגדר (וגם של גזע)
שמצאו את דרכם אל תוך הפנטסיה החדשה, בעיקר בפנטסיה הנוחסתית. (ג'ון גרנט, במאמרו
"להתיר את גוליבר", מדבר על כך שהפנטסיה הנוסחתית הפכה
כמעט רקורסיבית, בכך שיצירות שואבות בעיקר מיצירות קודמות בתת-הז'אנר הזה
ומתייחסות רק אליו.)
המאפיין הזה פגע, בעקיפין, בפנטסיה העכשווית. יש קורפוס לא קטן של
יצירות בפנטסיה העכשווית (נגיד, עשרים וחמש השנים האחרונות) שמנסה לעשות reclaiming לפנטסיה הנוסחתית. מדובר בסופרות וסופרים
שגדלו תוך קריאת הז'אנר הזה ואוהבים אותו, אבל קשה להם עם אותן גישות ולכן הם
מנסים לכתוב פנטסיה נוסחתית חדשה. הבעיה היא שיש התרכזות גדולה מדי בשבירת אותן
תבניות, מה שהופך את הפנטסיה העכשווית הזו לצפויה ומשעממת פעמים רבות.
המקומות שבהם אנחנו יכולים למצוא את הדברים המעניינים באמת בפנטסיה
העכשווית הם אלה שבהם הסופרים נוטשים לחלוטין את מסורת הפנטסיה האירופית של מאה
השנים האחרונות. אנחנו רואים את זה בכתיבה פנטסטית שמתבססת על מסורות מאפריקה ומכל
רחבי אסיה בשנים האחרונות, אבל יש גם תחייה ושכלול מסוים של תת-ז'אנר ותיק יותר,
מה שמכונה Weird West.
הכנסת אלמנטים פנטסטיים למערב הפרוע, או הכנסת תמות של מערב הפרוע
לפנטסיה, היא לא חדשה. "האקדוחן" מתוך "המגדל האפל" של קינג
הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר, אבל אפשר למצוא דוגמאות לא מעטות אחרות. בין היצרות
העדכניות יותר אפשר לציין Six Gun Snow White
של קת'רין מ' ואלנטה שהיה מועמד להוגו בשנת 2014, אשר לוקח את סיפור שלגייה לתקופה
ולאזור זה, והכרך הראשון שלPretty Deadly,
הקומיקס המבריק של קלי סו דקוניק (כתיבה) ואמה ריוס (ציור) מתרחש בעיירות הקטנות
ובמדבר האופייניים למערבונים וכולל נשים וגברים נושאי אקדחים.
בין הנובלטות המועמדות השנה יש שתי יצירות שאפשר לשייך אותן
לתת-הז'אנר הזה, אבל יש להן דבר-מה אחר משותף, מעניין ועמוק יותר. שתיהן כוללות
מערכות קסם או כוחות קסם שמתבססות על הרקע המערבוני, ולא רק מחדירות קסם לסביבה
הקיימת. כך למשל בסיפורה של ורנון אנחנו נתקלים ב"אלי הרכבת" – כלי
התחבורה הזה, שכל כך אופייני למערב הפרוע, הופך להיות כוח מיתי בפני עצמו ונוצר
מנגנון אמוני סביבו. וזה בנוסף לאלמנטים שאפשר לזהות אותם כלקוחים מתוך המסורות של
ילידי אמריקה. אצל וונג אפשר למצוא את המדבר עצמו ככוח מיתי – האנשה (ויותר מכך)
של הסביבה המדברית עצמה שמקבלת מעמד של כוח קסום שיש לו אינטראקציה עם בני האדם
ועם כוחות אחרים.
הפנטסיה העכשווית הזו, הפרשנות החדשה של Weird West שנראית מעמיקה ושונה יותר, היא מאוד
מעניינת.