ספקולפסח (באיחור) - תיאורים

לכבוד החג השני (כן, שכחתי לפרסם כאן בזמנו, הרשומה הזו מתפרסמת באיחור) וסיום הפרויקט אני רוצה לחזור לאחד מהדברים השנואים עליי – תיאורים. אולי אני קצת מגזים, אני לא באמת שונא תיאורים, אבל אני חושב שהרבה פעמים הם מיותרים, ולצערי הז'אנר נוטה יותר מדי לתיאורים.

יש משהו מובן ברצון של סופרות וסופרים לתאר את העולם בספרות ז'אנר, לרוב זהו עולם זר והתחושה היא שזו הדרך הטובה ביותר לתת לקוראים להכיר את העולם הזה. אבל פעמים רבות זה עלול להוביל לעמודים על עמודים של תיאור של מה שג'רום ק' ג'רום קרא לו "יער מהסוג הרגיל" ב"שלושה בבומל". אלא אם כן יש לכך חשיבות לעלילה, לא אכפת לי אם העלים של העצים ירוקים, כתומים סגולים או מחזירים את אור השמש (כמו ב"עולם טבעת" – ששם יש לזה חשיבות). זה מחמיר בתיאורי קרבות, בין אם אלה קרבות חלל או קרבות קסם. אם למאורעות הקרב אין השפעה על התפתחות הדמויות, למה שאני אקרא שמונה עמודים על איך החלליות יצאו מעל-חלל לחלל ואיזה פקודות ניתנו? תשאירו את זה למדיום חזותי.

אסימוב סיפר פעם שביקרו אותו על כך שהוא תיאר את השירותים ב"מערות הפלדה" והסביר שהוא עשה את זה כדי לתאר את העולם. אם תקראו את התיאור תראו שהוא לא תיאר רק את השירותים, אלא את *ההתנהגות* בשירותים. בכך למעשה מה שהוא עשה היה לתאר את *החברה* בעולם השונה ואת הדרך שבה העולם השונה משפיע על האנשים. ואלה התיאורים שאני אוהב. יש לזה יתרון נוסף. אם מסתפקים ברמזים ובתיאור התנהגות זה מכריח אותי, כקורא, לדמיין את מה שלא מתואר. לדעתי זו דרך הרבה יותר טובה לגרום לקוראות וקוראים לשקוע בעולם שונה מאשר להתעכב על תיאור של פרטי פרטים.

אמרתי בעבר שמבחינתי אם סיפור יכול להסתפק בשני אנשים מדברים בחדר, זה כל מה שהוא צריך. אם זה עשוי נכון, דיאלוג כזה יכול לקפל בתוכו את התגובות שלהם לעולם, ומהן אני, הקורא, בונה בכוחות עצמי את העולם הרחב יותר. תיאור ההתנהגות של הדמויות במפגש הזה, הדרך שבה הן מגיבות זו לזו, הוא התיאור החשוב. ובהקשר הרחב יותר של יצירת עולמות חדשים, התיאורים החשובים הם לא של העולם עצמו, אלא של התגובות של אנשים לעולם. אחת הדוגמאות המעניינות בעיניי לזה היא הסדרה Punisher, בעיקר העונה הראשונה. נסו לצפות בה בלי קטעי האקשן והאלימות, ולשים לב איך השיחות של קאסל עם דמויות שונות והיחסים בין הדמויות משקפות את התגובות השונות שלהן למצבים דומים בעולם.

מקווה שנהניתן ונהניתם מהפרויקט,

תודה על הקריאה.

ספקולפסח - מד"ב עתיד קרוב

היום בפרויקט אעסוק, על פי אחת הבקשות, בעתיד הקרוב ובתמורות טכנולוגיות.

בשנת 1993 יצא לאור הסיפור Deep Eddy של ברוס סטרלינג שבו הוא מתאר מה שהיא למעשה קהילת מייקרים ומתכנתים בינ"ל שמשפצרים specs, משקפיים חכמים. גוגל גלאס הושקו ב-2013. הם לא זכו להצלחה של המשקפיים החכמים מהסיפור. בשנת 2008 צ'רלס סטרוס כתב טור בבלוג שלו שבו הסביר למה הוא מפסיק לכתוב מד"ב בעתיד קרוב. קצב השינוי הטכנולוגי כה מהיר, הוא אמר, ותהליך ההפקה של ספרים וסיפורים איטי, שסיפור עלול להתיישן עד שהוא יגיע לפרסום. קצב השינוי הטכנולוגי והחברתי היום הוא כזה שהמושג "הלם העתיד" שאלווין טופלר הגדיר לפני 50 שנה נראה רלוונטי מאי־פעם. רק תחשבו על מספר האנשים שגילו את השירותים של zoom בשבועות האחרונים ועל ההשפעה של תוכנות מסוג זה.

לכאורה סופרי מד"ב היו צריכים ללכת בעקבות סטרוס ולוותר על כתיבת מד"ב בעתיד הקרוב, אבל זה יגביל את היכולת שלהם להתייחס מפורשות לבעיות של התקופה שלנו, אחת מהמטרות הקבועות של המד"ב. אז איך בכל זאת עושים את זה? התשובה טמונה בחלק השני של המונח "מדע בדיוני" – זהו בדיון. עם כל הניסיון לתאר התקדמויות אפשריות וסבירות, צריך לזכור תמיד שזו ספרות שיכולה ליטול לה חירות ולהניח הנחות שסביר להניח שיתבררו כמופרכות.

הספר Infomocracy והמשכיו של מלכה אולדר (יצאו לאור 2018-2016) היא אחת הדוגמאות האהובות עליי של ספרות כזו. בטרילוגיה מתואר עולם שמחולק למחוזות בחירה של מאה אלף איש, שבכולם נערכות בחירות באותו תאריך. אפשר, פשוטו כמשמעו, לעבור את הכביש ולהיות באזור שנשלט על ידי ממשלה שונה. למפלגה שזוכה במספר המחוזות הגדול ביותר יש השפעה ברמה העולמית, אבל יש גבול להשפעה שלה במחוזות השונים. כל השיטה תלויה במסלקת מידע עצומה שנקראת פשוט Information והעצמאות חוסר הפניות שלה מבטיחים את יושרתה של המערכת. ברור לכולנו שפוליטית וטכנולוגית מדובר במשהו בלתי אפשרי, אבל השעיית חוסר האמונה מאפשרת דיון מרתק בעתיד הקרוב יחסית של החברה העולמית.

דוגמה אחרת היא Autonomous של אנלי נואיץ (2017) שבמרכזו פיראטית תרופות, מישהי שמייצרת גרסאות גנריות של תרופות מרשם יקרות ומחלקת אותן בחינם (או מוכרת אותן מאוד בזול, אני לא בטוח לחלוטין). הספר דן בשלל סוגיות שחלקן עשויות להפוך רלוונטיות בקרוב מאוד וחלקן בבירור מרחיקות לכת הרבה יותר – מייצור כזה של תרופות ועד למעמד החוקי והחברתי של ישויות בינה מלאכותית והיחסים שלנו איתן.

שלל דוגמאות אפשר למצוא בספר שיצא בחודש שעבר, Made to Order: Robots and Revolutions. זו אסופת סיפורים בעריכת ג'ונתן סטרייהן שכוללת סיפור כמו Brother Rifle של דריל גרגורי שעוסק באפשרות לתקן מוח שנפגע מטראומה (ירי, במקרה זה) באמצעות תוכנה וחומרה. גרגורי דן באפשרויות ובסכנות של טיפול כזה, אבל גם בנושאים אחרים רלוונטיים מאוד כמו השימוש ברובוטים בשדה הקרב. ובספר אפשר למצוא סיפורי עתיד קרוב אחרים שעוסקים בנושאים שיש סיכוי טוב שנצרך לדון בהם בעולם הממשי בעוד זמן לא רב.

האופי של סטרוס הוא זה שהוביל אותו להחליט שהוא אישית לא ימשיך לכתוב מד"ב בעתיד קרוב, אבל התכונה הבסיסית של כל יצירה בדיונית, השעיית חוסר האמונה שהיא דורשת מאיתנו לפעמים, מאפשרת להמשיך לכתוב יצירות מד"ב עתיד קרוב מצוינות ורבות ערך.

תודה על הקריאה.

ספקולפסח - נשים בז'אנר

אחת הבקשות הייתה שאכתוב על נשים בז'אנר. מכיוון שלא היה פירוט וזה נושא עצום, הרשיתי לעצמי לבחור שלושה נושאים (בתקווה שזה לא יתארך מדי). א. הן תמיד היו שם. ב. כתיבה של נשים בשנות ה-60 וה-70. ג. אמהוֹת ואמהוּת.

הן תמיד היו שם.

לז'אנר, וספציפית למדע הבדיוני, יצאו במידה רבה של צדק מוניטין של תחום גברי. אבל נשים תמיד היו שם – כקוראות וככותבות. הסבתא רבתא של המד"ב המודרני היא מרי שלי עם "פרנקנשטיין", כולם באו אחריה. אבל גם בתקופות השמרניות ביותר של הז'אנר, בשנות ה-40 וה-50, היו נשים שכתבו מד"ב והיו חשובות מאוד. למשל לי בראקט (Leigh Brackett) כונתה "מלכת אופרות החלל". אבל פעמים רבות הן נאלצו להתחבא מאחורי שמות שהסתירו את הזהות שלהן. שתי דוגמאות לכך הן אנדרה נורטון (Andre Norton ששינתה את שמה מאליס מרי נורטון לאדרה אליס נורטון) ו סי אל מור (C. L. Moore) ששמה המלא היה קתרין סלסט מור. מור, דרך אגב, גם כתבה יחד עם בעלה, הנרי קאטנר, בשם העט לואיס פאג'ט. למרבה הצער אפשר לראות את הנוהג המרגיז הזה נמשך עד ימינו כמעט, וזו הסיבה שרולינג, בלחץ ההוצאה שלה, כתבה תחת השם ג'יי קיי רוליג.

גם לעורכות היה תפקיד חשוב בהתפתחות הז'אנר, נשים כמו ג'ודית' מריל וג'ודי לין דל-ריי.

שנות ה-60 וה-70 היו חשובות מכיוון ששני דברים קרו בהן – הנראות של נשים כותבות הפכה הרבה יותר גדולה, ואותן נשים הכניסו נושאים ותמות חדשות לתחום.

המפורסמת ביותר מבין הסופרות של הדור הזה היא כנראה אורסולה לה גווין. הכישרון שלה והפרסום שלו זכתה לא אפשרו עוד להתעלם מהנוכחות של נשים בז'אנר. אבל היא לא הייתה לבדה. זו התקופה שבה ליסה טאטל, אוליביה באטלר וגו'אנה ראס התחילו לכתוב, וזכו להצלחה רבה. וכולן הניעו למרכז העיסוק של הז'אנר נושאים חדשים, וראש וראשון להם הפמיניזם. אם אפשר לדבר על נקודה שבה מתחילה להתפתח באמת התודעה הפמיניסטית של הז'אנר, אלה שנות ה-70 וזה בזכות ספרים כמו The Female Man של ראס או סיפורים כמו Wives של טאטל. (אומר במאמר מוסגר שאני חייב לא מעט מהחינוך הפמיניסטי שלי דווקא לאישה שכתבה בשם עט גברי – אליס שלדון, הלא היא ג'יימס טיפטרי ג'וניור – שכתבה יצירות שבעדינות התחפרו מתחת לעור ולא הרפו ממני. אבל שלדון ראויה לדיון משלה.)

אחד הנושאים שעולה יותר ויותר היום לדיון בהקשר של כתיבה של נשים ועל נשים הוא נושא האמהוּת. טענה מרכזית היא שבעוד שזה נושא מרכזי בחייהן של נשים, הוא נעדר מספרות הז'אנר. עשינו את הדרך מנשים כמניע לעלילה (בין אם כעלמות במצוקה או כמי שהגבר צריך להרשים) ונשים כקישוט לנשים כגיבורות יוזמות שמניעות את העלילה, אבל גם בתפקיד זה הרבה פעמים הפן שלהן כאמהות לא בא בכלל לידי ביטוי, אפילו לא בדיון על אל-הורות. וכך אנחנו מתחילים לראות בשנים האחרונות יותר דיון בנושא, וכתיבה על אמהוֹת ועל מערכות היחסים שלהן עם ילדיהן. זה לא שלא היו קודם סיפורים בנושא, That Only a Mother של ג'ודית' מריל מ-1948 הוא יצירת מופת. אבל הם היו בודדים בעוד שהיום אנחנו מתחילים לראות את הנושא הזה תופס מקום שהולך ומתקרב לאט-לאט לחשיבות שלו שאנחנו מכירים מחיי היום-יום. הסופרת אלייט דה-בודארד, למשל, עוסקת הרבה באמהות.

תודה על הקריאה.

כמה שמות של סופרות שפועלות היום ואני אישית מאוד אוהב את הכתיבה שלהן, ללא סדר מסוים, ואני בטח שוכח עוד הרבה.

אלייט דה-בודארד Aliette de Bodard, אנלי נואיץ Annalee Newitz, מלכה אולדרMalka Older , ג'ו וולטון Jo Walton , אורסולה ורנון Ursula Vernon, שרה פינסקר Sarah Pinsker, קלי רובסון Kelly Robson.

ספקולפסח - פנטסיית עולם משני בישראל

אני רוצה לכתוב היום בפרויקט לא על אחת הבקשות שקיבלתי, אלא על נושא שיצא לי לחשוב עליו קצת בזמן האחרון – כתיבה של פנטסיית עולם משני בישראל.

פנטסיה של עולם משני מתרחשת בעולם שהוא בבירור לא שלנו. למשל הכתיבה של סנדרסון או סדרת "ארץ-ים" של לה גווין.

בעקבות שיחה שהייתה לי בכנס שהייתי בו בינואר הלכתי לחפש סיפורי פנטסיה ישראליים שמתרחשים בעולם משני, ולא מצאתי הרבה, וזה גרם לי להתחיל לחשוב למה זה המצב. אני חושב שיש לזה כמה סיבות, אבל מודע לזה שיכול להיות שיש פער בקריאה שלי שאליו אתייחס מאוחר יותר.

הסיבה הראשונה קשורה לצורה שאותה חיפשתי – סיפורים קצרים. פנטסיית עולם משני (פע"מ) נוטה מסורתית להיות אפית ולהיכתב בסדרות ארוכות של ספרים עבי כרס, ולכן מן הסתם נמצא פחות סיפורים קצרים כאלה.

אבל גם אם נסתכל על כתיבת הפנטסיה הישראלית בספרים נראה יחסית מעט פע"מ מובהקת. "המים שבין העולמות" של הגר ינאי מתקרב לזה, וגם בה יש אלמנט של פנטסיית מעבר (שבה הגיבורים עוברים הלוך ושוב מהעולם שלנו לעולם פנטסיה). הניסיון המובהק ביותר לכתוב משהו כזה היה "חרב אלף הראמות", ספר שהיה אמור להיות ראשון בסדרה, ושעדיף לא להרחיב את הדיבור עליו.

רוב ספרות הפנטסיה שנכתבת בארץ בעשורים האחרונים – מוורד טוכטרמן וניר יניב עד רוני גלבפיש, רותם ברוכין וקרן לנדסמן – נוטה להיות נטועה בארץ. אני חושב שיש לכך כמה סיבות, ואני כותב כאן מתוך ההיכרות שלי עם רבים מהסופרות והסופרים שלנו בתקופה האחרונה.

ראשית התחושה שלי היא שבגלל שהכתיבה בארץ חדשה יחסית, הדור הזה מושפע יותר מדור הכותבים של גיימן ופחות מטולקין מחד ועדיין לא מסנדרסון מאידך. יכול להיות גם שהעובדה שהרבה מהיוצרות והיוצרים האלה כותבים גם מד"ב מושכת אותם לסביבה עירונית ועכשווית.

נוסף לכך אני חושב שיותר חשוב לסופרות וסופרים אלה להתייחס באופן מפורש לבעיות של ישראל בימינו, והכי נוח לעשות את זה בפנטסיה אורבנית שמתרחשת בעולם שבו אנחנו חיים. אפילו אם ניקח ספר כמו "קרעי עולם" של יעל פורמן, שהוא פנטסיית מעבר, אפשר לראות שכאשר הגיבורים עוברים לעולם המשני, באתגרים שבהם הם נתקלים יש הד מובהק לבעיות עכשוויות ומקומיות מאוד.

השילוב הזה לדעתי משפיע על כתיבת הפנטסיה בארץ ומושך אותה לכיוון "אורבני" יותר.

ועכשיו נגיע למה שאני לא יודע. אני מודע בהחלט לכך שיש כמה תחומי כתיבת פנטסיה בארץ שאני לא מכיר מספיק, ויכול להיות ששם אפשר למצוא יותר פע"מ מובהקת יותר.

כתיבה לנוער.

אני יודע שיש לא מעט פנטסיה מקורית לנוער שיוצאת בארץ, אבל אני כמעט לא קורא אותה מסיבות שונות. מרפרוף על ספרים חדשים שראיתי אני רואה שם לא מעט פנטסיית מעבר, ומפעם לפעם גם פע"מ מובהקת. אבל יכול להיות שאני מחמיץ דברים.

הוצאה עצמית.

שם אני *יודע* שיש פע"מ מובהקת. אני רואה את זה בפוסטים שעולים במקומות אלה ואחרים. אין לי שמץ מושג מה ההיקף והאיכות שלה.

כתיבה ברשתות.

יש ככל הנראה עולם די משגשג של כתיבה קצרה ברשתות חברתיות שאני מודע לקיומו אבל כמעט לא לתוכן שלו. להבנתי לא מעט כותבות וכותבים צעירים מפרסמים שם, ואני מתחיל לראות קצת סיפורים שלהם מגיעים להגשה ל"היֹה יהיה". יכול להיות ששם אפשר למצוא סיפורים קצרים של פע"מ. אם מישהו או מישהי יכולים לכוון אותי לשם, אשמח.

תודה על הקריאה.