בשנת 1974 הנובלטה
"ציפור המוות" של הרלן אליסון זכתה בפרס הוגו. אני נוטה לחשוב שאמצע
שנות ה-70, שיא פריחתה של התנועה שכונתה "הגל החדש" במדע הבדיוני, היא
התקופה היחידה שבה סיפור כזה יכול היה לזכות בהוגו. זה לא סיפור גרוע, אבל אני לא
מת על עליו מכיוון שלדעתי הוא מטיפני והמסר שלו מנוסח בצורה גסה. אני לא אוהב אותו
גם מכיוון שהוא מגלם שלל טכניקות שאני לא אוהב בכתיבה באופן כללי: משחקי פונטים,
קפיצות זמן ומקום לא הכרחיות ופנייה ישירה לקוראים (כולל מבחנים אמריקאיים, למקרה
שהקורא חס וחלילה החמיץ את המסר). משחקים אלה הם לדעתי הסיבה שהוא לא היה זוכה
בשום זמן אחר, ובמידה מרובה, הם ביטוי קיצוני של חלק ממגמות הגל החדש.
אליסון היה אחד
מהסופרים הבולטים ביותר של הגל החדש, אם לא הבולט שבהם, אבל הוא לא היה לבד. סופרים
כמו אלדיס, בלארד, דיש, מורקוק, דילייני ואחרים כולם חלקו את השאיפה להשתחרר מצלו
של ג'ון וו' קמבל. באמצע שנות ה-60 המדע הבדיוני היה נתון בקיפאון. בשל ההשפעה של
קמבל (הן ישירות והן דרך דורות הסופרים שעברו תחת ידו ועלו לגדולה) הכתיבה חזרה
שוב ושוב על אותם נושאים ותיקים והיה לה קו סגנוני אחיד למדי ופשטני. סופרי הגל
החדש מרדו בקיפאון הזה. אליסון הרהוט, המיטיב לכתוב, שזכה שוב ושוב בפרסים, שערך
את "חזיונות מסוכנים", הפך לדובר הבולט ביותר של אנשי הגל החדש.
בתחום הנושאי, זוהי
התקופה שבה אנחנו רואים מעבר של הדגש מה-outer space
ל-inner space. סיפורי מסעות בחלל, כיבוש והתנחלות פינו את
מקומם לסיפורים השמים דגש על פסיכולוגיה ורגש. בתחום הסגנוני סופרים אלה שמו דגש
על ה"ספרותיות" של היצירות שלהם, דגש שנעדר כמעט לחלוטין קודם לכן. אחד
המקומות המעניינים ביותר שבו אפשר לראות את המעבר הזה הוא בהקדמות בהקדמות של
אסימוב לסיפורים בקובצי הזוכים בהוגו משנים אלה (שפורסמו בארץ בשם "הטוב
שבטוב"). אנחנו רואים לפתע את אחד מגדולי "תור הזהב" שעיצב קמבל בוחן
את עצמו מול הדור החדש שמורד בבסיס שהוא הניח לז'אנר.
הנה שתי דוגמאות לשני
האפסקטים שדיברתי עליהם קודם: בהקדמה אחת אסימוב מתפייט על כך שסיפור כלשהו מצוין
אף-על-פי שהוא "כולו רגש"; באחרות הוא קורא לעצמו סופר
"ברברי" ואומר שהוא לא הושפע מ"קפקא וכל היוונים האלה". לאסימוב
לא הייתה בעיה עם ה"ברבריות" הספרותית שלו, לאנשי הגל החדש כן. הם טענו שאל
לו למדע הבדיוני להגביל את עצמו להיותו ספרות רעיונות.
 |
| אליסון ואסימוב בווררלדקון 1967 בניו יורק |
הקריאה של סופרי הגל
החדש הובילה אותי למסקנה שהדרישה הזו הפכה את יצירות התנועה החדשה לרגישות מאוד
לסוג מסוים של כשל – שהסיפורים שלהם תמיד עמדו בפני סכנה שהם יהפכו בלתי קריאים. אפילו
אצל הסופרים הכי טובים, הדגש על הסגנון ועל חקירת הנפש והפסיכולוגיה הביאו
לסיפורים כה גדושים בסימבוליזם ובהתחבטויות נפש, כה מרוכזים בסגנון ובאמצעתים
ספרותיים, שהעלילה שלהם נשכחה כליל. דילייני, על כל גדולתו, הוא סופר שאני צריך לצבור
תעצומות נפש כדי לקרוא את הספרים שלו.
לא חשבתי על כיוון
אחר שבו הדרישה הזו עלולה להיות לרועץ לכתיבת הגל החדש, שנתקלתי בו לאחרונה. לא
מזמן קראתי שוב את אחת מהאסופות של וולהיים משנות ה-70, ואז התבהר לי סופית שצריך
להיות אליסון (או מורקוק, או בלארד וכו') כדי להשתמש בכלים הסגנוניים האלה בהצלחה (וגם
אז זה לא תמיד עובד, כפי שיעיד "ציפור המוות"). לסופרים פחותים יותר,
הסיכוי לעמוד בקני המידה האלה קטן עוד יותר והם הופכים את הסגנון והטכניקה לחזות
הכול.
סיפור אחר של אליסון
יכול לשמש בסיס לראות את הסכנה הזו. בתחילת הסיפור המופתי שלו "'חזור בך,
מוקיון,' אמר איש התיקתוקים" אליסון אומר: "זהו לבו של העניין. עכשיו
נתחיל מאמצעו, ואז נלמד את תחילתו; הסוף כבר ידאג לעצמו". והוא אכן עושה זאת,
הוא מתחיל את הסיפור מאמצעו, חוזר לספר את תחילתו, ואז מגיע לסוף המבריק שלו. הסוף
של "חזור בך" לוקח את ההתפתחות הלא-לינארית של הסיפור, הופך אותה
להגיונית, ומעניק לה ערך מוסף שלא היה קיים בסיפור לו היה מסופר על פי הסדר.
באסופה של וולהיים
אפשר לראות בבירור סיפורים אחדים שמושפעים מכלים ספרותיים אלה. הם מסופרים בצורה
לא-לינארית, ומנסים לחבר יחד זמנים ונקודות מבט. אבל אותם סופרים חסרים את הכישרון
של אליסון, והתוצאה היא סיפורים קופצניים, שמדלגים בין זמנים ונקודות מבט ללא כל
הצדקה ולא מצליחים להתחבר לכדי סיום כלשהו שיחבר את הקצוות האלה.
התופעה הזו לא מיוחדת
לגל החדש, על כל יצירת מופת יש עשרות דוגמאות נחותות. אצל פרופסור מירי ברוך,
שעוסקת בספרות ילדים, קראתי פעם את המשפט הנפלא: "כדי להגיע אל הנופת, צריך
לעבור דרך הטינופת", והוא נכון לכל תחום. כל היוצרים הגדולים מעוררים השראה
אצל פחותים מהם, שרואים רק את הכלים החיצוניים ולא מסוגלים להבין איך אלה משרתים
את התוכן. אבל לגל החדש נקודת תורפה ייחודית, בעיקר בהשוואה לתור הזהב שהקדים
אותו.
כאשר מפשיטים את
הסיפורים הגרועים של הגל החדש מהתעלולים הסגנוניים שלהם נותרים פעמים רבות עם כלי
ריק. כאשר הרגש לא כתוב היטב בסיפור שהוא כל-כולו רגש, אין שום דבר אחר שיחזיק את
הסיפור. כאשר הופכים את הסגנון לחזות הכול ולא יוצקים לתוכו תוכן, אי-אפשר לשטות בקורא
לאורך זמן. משמעות ההתעקשות של קמבל על רעיונות ו/או בניית עולם הייתה שגם כאשר
הסיפור נכשל מבחינת בניית הדמויות או העלילה (סגנון תפס אצלו מקום נמוך יותר בסדר
העדיפויות), בדרך כלל נשאר גרעין ראוי להתייחסות. כאשר אנשי הגל החדש נכשלים,
התוצאה מאכזבת יותר.
הגל החדש במדע הבדיוני היה חשוב. כמה מהיצירות
החשובות והטובות ביותר של המדע הבדיוני נוצרו בו. הוא ניער את המדע הבדיוני
מהקיפאון שהוא היה שרוי בו. תגובות הנגד לו הביאו לתחייה של ה"ניאו
קמבליזם" וללגיטימציה חדשה לסגנון הקלאסי, ומאוחר יותר, באמצע שנות ה-80,
לסייברפאנק. אולי חשוב מכל – הוא לימד את הסופרים והקוראים כאחד שסגנון אינו מילה
גסה ושסופרי מדע בדיוני יכולים בכל זאת ללמוד מ"קפקא ושאר היוונים" של
אסימוב. אבל סופריו היו צריכים לשמור הרבה יותר בקפדנות על איזון עדין בין הפרזה
לשטחיות. כשהם הצליחו, התוצאה הייתה נהדרת. כשהם נכשלו, הכישלון היה עלוב למדי.
התמונה לקוחה מכאן.
התמונה לקוחה מכאן.
