"רעב אבן", Stone Hunger, הוא סיפור שמתרחש בעולם של טרילוגיית "הארץ השבורה" של ג'מיסין ("העונה החמישית" והמשכיו). הוא יצא לאור ב-2014, שנה לפני הספר הראשון בסדרה. אפשר לקרוא אותו כאן, ויש גם גרסת אודיו שלו בדף שאליו קישרתי.
גיבורת הסיפור היא נערה שהעיר שלה נחרבה כשהייתה ילדה. הכישרון המיוחד שלה מאפשר לה להיזון מתנועה של אנשים ודברים סביבה. מקור המזון הטוב והמשביע ביותר עבורה היא תנועה של הקרקע – רעידות אדמה וכן הלאה – שהיא נפוצה בעולם של "הארץ השבורה". היא נודדת בעולם ומתקיימת כטפילה בערים שונות, ועוברת מעיר לעיר מכיוון שמי שניחנו ביכולת שלה נרדפים.
~~~~~~~~~~
אחד הדברים שנוהגים לומר לסופרות וסופרים הוא "דמויות צריכות שם". אל תכתבו סיפורים שבמרכזם "היא", "הוא", "הבחור" וכו'. יותר קל לנו ליצור הזדהות עם דמות שיש לה שם, ואולי הסיבה המרכזית לכך היא שלכל מי שסביבנו יש שמות. עד כדי כך פשוט. זה מאפיין מאוד בסיסי של אנשים, יש להם שמות. אבל לפעמים, ההימנעות ממתן שם יכולה לעבוד, ולהשיג מטרות מעניינות. ב"רעב אבן" אין לדמות הראשית שם, לאורך כל הסיפור היא נקראת "נערה" (girl) או "הנערה". זה נעשה במכוון, וזה משיג שתי מטרות – האחת היא להפוך את הגיבורה לזרה בכל מקום, כמעט זרה בעולם כולו, והאחרת היא להקנות לסיפור ממד של אגדה או מעשיית עם.
המעשייה
אנחנו הרבה יותר רגילים למצוא דמויות ללא שמות במעשיות עם, מכיוון שהן מכוונות להיות אוניברסליות, ולא לספר סיפור אישי. יש במעשיות הקלאסיות נסיכות ואבירים, מלכים ומכשפות, סבתות, כיפות אדומות וציידים. השמות הרבה פעמים יבואו לאחר התארים (אם יבואו). זה לא מפריע לנו בדרך כלל מכיוון שזה שריד של צורת סיפור סיפורים עתיקה יותר מהספרות המודרנית, אישית פחות ופעמים רבות דידקטית, צורת סיפור שמצריכה פחות הזדהות עם הדמויות. ג'מיסין עושה שימוש במאפיינים של מעשיות עם כדי להקנות לסיפור שלה נופך כזה, והדמות הראשית ללא שם היא אחד מהם.
הסיפור מתחיל במשפט: "היה הייתה פעם נערה שחיה במקום יפה מלא באנשים יפים שעשו דברים יפים". זה מכניס אותנו מייד לדפוס מוכר של סיפורי מעשיות ("היה היה פעם"). הדפוס הזה נמשך בפסקה הבאה "עכשיו הנערה מבוגרת יותר, וקר לה יותר, והיא רעבה יותר". הדפוס של אושר שאחריו באה נפילה אופייני מאוד למעשיות עם. ג'מיסין ממשיכה לחזק את המאפיינים האלה לאורך הסיפור כולו, וחוזרת שוב ושוב על הנוסחה "היֹה היה / הייתה" (once, once there was) לאורך הסיפור בנקודות מפתח. אמצעי אחר הוא שזה גם סיפור נקמה. הנערה מחפשת את מי שהרס את העיר שבה נולדה ודן אותה לגלות, לרעב, לקור ולאומללות. סיפורי נקמה גם הם נפוצים בסיפורי מעשיות.
לכן קל לנו לקבל את זה שהגיבורה היא "נערה" ולא מישהי שיש לה שם.
הזרה
הסיפור מתחיל כאשר הנערה משקיפה על עיר כלשהי, בידיעה שרעידת אדמה הולכת ומתקרבת ושהיא תוכל להיזון ממנה, גם במחיר הפגיעה בעיר. כאשר הרעידה מגיעה הנערה מגלה לתדהמתה שיש בעיר מי שיכולים לתמרן ולנצל את כוח האדמה כמוה. תושבי העיר לוכדים אותה וכולאים אותה, אך בהמשך הסיפור גם מוצאים לה מקום בקרבם. בתחילת הסיפור היא מחוץ לעיר, ובסופו היא בתוכה וחלק ממנה.
אבל הזיהוי שלה כ"נערה" ולא בשם לאורך כל הסיפור ממשיך לסמן אותה כזרה, כלא שייכת. זה קשור למה שדיברתי עליו קודם, לכך שלכל מי שבסביבתנו יש שם ולכן הציפייה היא גם שלכל הדמויות בסיפורים שאנו קוראים יהיו שמות. זה אחד הדברים שהופך אותן לדמויות.
בתחילת הסיפור זה מתאים, שכן היא משקיפה על העיר מבחוץ ומוכנה לפגוע בה. אבל גם אחרי שהיא נכלאת ומשוחררת מהכלא ג'מיסין לא נותנת לה שם. אפילו לא כאשר היא מתקבלת (לפחות על תנאי) כחלק מן הקהילה. המאפיין הזה משאיר אותה כדמות לימינלית, שנמצאת על סף הקהילה. למרות כל השינויים שעוברים עליה ועל סביבותיה היא מישהי שלא באמת שייכת, נבדלת משאר הדמויות סביבה בסיפור. למרות הכול, היא לא באמת שייכת לעולם שבו היא חיה.
המפלצת הגדולה ביותר
"היה הייתה עיר של מפלצות, שהנערה הייתה רק אחת מהן" נאמר במקום אחד בסיפור, משפט שקושר יחד כמה נושאים שאני מזכיר כאן.
העיר שאליה הנערה מגיעה היא עיר של מפלצות. זו עיר שבה גרים בעלי כוחות דומים לשלה, מי שגורשו מכל מקום אחר, ובנו חברה שמקבלת אנשים כמוהם. אלה מפלצות שמכירות במפלצתיות שמייחסים להן, ומקבלות את מי שכל האחרים מזהים כמפלצות. הנערה עצמה מתוארת במקום אחד כ"מפלצת קטנה", והיא בבירור חיה בעולם של מפלצות. אבל לכל המפלצות האלה, לכל בעלי הכוחות, יש שמות. חוץ מלנערה.
כאשר מתחוללת רעידת האדמה בתחילת הסיפור הנערה חשה בטעם מוכר (טעמים הם הדרך שבה היא חשה את הכוחות ואת מי שמנצלים אותם), טעם של חומץ. החומץ הוא הטעם של האדם שהרס את העיר שבה גדלה, המקום שבו הייתה פעם מאושרת. היא נשבעה לנקום ב"איש החומץ", וכעת יש לה הזדמנות לעשות זאת. כאשר היא מצליחה להשיג אותו לבסוף, היא לומדת את שמו. עבור הקוראות והקוראים זה מעניק לו אנושיות מסוימת, ואולי מעורר מחשבה שהיא תחוס עליו משהיא מכירה באנושיות הזו. אבל הנערה בכל זאת הורגת את "איש החומץ".
בסוף הסיפור המצב הוא שיש רק שתי דמויות שאין להן שם – הנערה ו"אוכל האבן". "אוכלי האבן" הם המפלצות הגדולות ביותר, לא רק בעיר אלא בעולם כולו. הם אינם אנושיים לגמרי, ומעוררים אימה בקרב כל בני האדם, גם רבי העוצמה ביותר. בכך שג'מיסין משאירה רק את שתי הדמויות האלה ללא שם, היא מציבה אותן במובן מסוים על אותו מישור, הופכת את הנערה למפלצת גדולה כמו "אוכל האבן". הנערה גם מקושרת אליו בכך שהיא חשה את הכוח ואת ההשפעות שלו כטעמים, ובשם הסיפור "רעב לאבן". היא ו"אוכל האבן" קשורים בדרך שבה הם חשים בכוח ומשתמשים בו.
~~~~~~~~~~
לעתים הכללים שמנסים להציב לכתיבה נראים מטופשים. גחמניים, מיושנים, חונקים את היצירתיות. אבל לרוב הכללים האלה הם תוצאה מצטברת של לקחים שנלמדו – מה עובד ומה לא עובד. הפרה שלהם יכולה להיות רבת ערך, להפיק יצירות חדשות ומרתקות, אבל היא חייבת להיעשות מתוך הכרה שלהם והבנה של ההשפעה שלהם. כאשר ג'מיסין בחרה להשאיר את "הנערה" ללא שם, היא הבינה מה היא עושה, היא הבינה את ההשפעה של הבחירה הזו. וזה ניכר בהקשרים הרבים שבהם נראית ההשפעה של הבחירה הזו, שכמה מהם ניסיתי להאיר לעיל.
