פרימו לוי מוכר בעיקר בזכות הכתיבה שלו על הזמן שבו היה כלוא באחד ממחנות העבודה באושוויץ. בדרך כלל הוא לא נחשב סופר מדע בדיוני, אך חלק מהסיפורים שלו בהחלט יכולים להיחשב ספרות ספקולטיבית. באופן מעניין, גם הביוגרפיה שלו מזכירה לא במעט את זו של כותבי המדע הבדיוני של "תור הזהב" שהגיעו מתוך המעמד הבינוני והיה להם רקע מדעי. הוא נולד כחצי שנה לפני אייזק אסימוב, כמו אסימוב הוא למד כימיה וכמו אסימוב גם הוא היה סופר.
אבל בניגוד לאסימוב ולסופרי המדע הבדיוני ה"קלאסיים" לוי לא ניסה לכתוב עולמות רחוקים ושונים. הכתיבה שלו הרבה יותר קרובה לעולם שלנו, הרבה יותר מיידית והרבה יותר אישית מהסיפורים של סופרי המדע הבדיוני בני דורו. לדעתי מאפיינים אלה ניכרים בכך שהסיפורים שלו עוסקים בצורך להסביר את העולם של הגיבורים, ובניסיון לשלוט בעולם הזה במידת האפשר. אני חושב שהצורך הזה בהסבר העולם ובשליטה בו קשור לאופי ולביוגרפיה של לוי עצמו. להלן אנסה תחילה להדגים את המאפיינים האלה של הסיפורים, ואז להראות שהם קשורים לאופי שלו.
לפני שניגש לסיפורים עצמם צריך תחילה לומר כמה מילים על הביוגרפיה של לוי. הוא נולד ב-31.7.1919 בצפון איטליה למשפחה יהודית מהמעד הבינוני. שלוש שנים לאחר לידתו עלה מוסוליני לשלטון באיטליה, ולוי גדל והתחנך באיטליה הפשיסטית. הוא קיבל את הדוקטורט שלו בשנת 1941, כאשר חוקי הגזע הנאציים התחילו כבר להשפיע על איטליה. שנתיים אחר כך, בספטמבר 1943, ממשלת איטליה הפשיסטית נכנעה לבעלות הברית ובצפון המדינה, שבו חי לוי, הוקמה מדינת חסות נאצית. לוי וחלק מחבריו ניסו לעסוק בפעילות פרטיזנית, נתפסו, ובתחילת 1944 הוא נשלח לאושוויץ. בזכות הכשרתו בכימיה הוא נשלח לאחד ממחנות העבודה שבו היה אסור עד לשחרור אושוויץ בינואר 1945.
לאחר שובו לאיטליה הוא החל לכתוב וב-1947 הוציא לאור את הספר המפורסם ביותר שלו "הזהו אדם?". הספר זכה להצלחה ולפרסום רק כעשר שנים מאוחר יותר, ואז לוי זכה להכרה רחבה כסופר. באפריל 1987 לוי מת בנפילה לפיר מעלית, ולמיטב ידיעתי הדעות חלוקות, גם בקרב מכריו הקרובים ביותר, אם מדובר בתאונה או בהתאבדות.
כאמור, אני מתכוון להראות שהכתיבה הספקולטיבית של לוי עוסקת בניסיונות להסביר את העולמות הבדיוניים ובמידת האפשר לשלוט בהם. רוב הסיפורים שבהם אעסוק כלולים בספר "לילית ואחרים", שיצא לאור בעברית בשנת 2023. את הסיפורים שאדון בהם אחלק לשלוש חטיבות: מהקוסמי לאישי; מי אני ואיפה אני; שליטה.
מהקוסמי לאישי
בסיפורים אלה אפשר לראות את ההשפעה של המאורעות בעולם, ובעיקר של המרכיבים הספקולטיביים שבו על בני האדם. מכוכבים מרוחקים ועד לתאים בגוף, המרכיבים הספקולטיביים משפיעים על בני האדם.
"הכוכב השלֵו"
הסיפור הזה הוא ביוגרפיה, או ליתר דיוק – ביוגרפיות. ברובו לוי מספר את סיפורו של כוכב שהופך בסופו של דבר לנובה, והוא מספר את הסיפור הזה כאילו הוא מספר את סיפור חייו של אדם. הכוכב אינו עצם חסר חיים אלא יש לו תחושות, רגשות ורצונות והם שמעצבים את גורלו, לא תהליכים פיזיקליים. בביוגרפיה הזו משלב לוי התייחסות, לרוב במשפטים מעטים, לביוגרפיות של אסטרונומים שבמהלך ההיסטוריה צפו בכוכב.
הפסקאות האחרונות מוקדשות לאסטרונום בן זמננו (הזמן שבו נכתב הסיפור) שעומד לצאת לחופשה משפחתית. כמו לכולנו, גם לו יש חיכוכים בחיי המשפחה ורגע לפני שכל המשפחה אמורה לצאת יחד לחופשה הוא נוסע למצפה הכוכבים לעבור על הצילומים מהלילה האחרון. מה שאנו, הקוראים, יודעים, והוא לא יודע הוא שבצילומים אלה יראה את העדויות להתפרצות הנובה. לוי מעמיד אותו בפני דילמה מאוד מוכרת – עבודה ומשפחה. לא ידוע לנו מה הוא יחליט.
הסיפור הזה מתחיל רחוק מאוד, בקני מידה אסטרונומיים שבפתיחת הסיפור לוי מדגיש שהשפה לא יכולה לתאר כלל, ומסתיים בדילמה אישית מאוד. האנשת הכוכב מחד, וההשפעה הישירה שלו על בני אדם מאידך, מנכיחה את הגורם הספקולטיבי בעולם שלנו. ההחלטות של הכוכב משפיעות ישירות על חיי האסטרונום.
"ילדי הרוח"
הסיפור הזה מתרחש, לכאורה, על כדור הארץ ולא במרחבי החלל. הוא מסופר מפיו של חוקר טבע שהוא חלק ממשלחת החוקרת את "איי הרוח". החוקר לא מציין איפה האיים האלה ממוקמים, אבל מההקשר אפשר להבין שהם נמצאים איפה שהוא באזור של מלזיה ואינדונזיה. החוקר מתאר מין של בעלי חיים שהאיים האלה הם בית הגידול היחיד שלהם. הזכרים והנקבות של מין זה שונים מאוד זה מזה ולמעשה לא חיים יחד מרגע שהגיעו לבגרות מינית. אפילו ההתרבות שלהם נעשית מרחוק, כאשר הזכרים משחררים לרוח את הזרע שלהם, שייקלט על ידי הנקבות. והזרע הזה הנישא ברוח משפיע על כל בעלי החיים באי, לא רק על המין המסוים הזה, כולל על החוקרים.
ההשפעה הישירה הזו היא דרך אחת שבה לוי הופך את היצורים הבדיוניים האלה לרלוונטיים לנו (ולו). היא מבהירה שאנחנו חלק מהטבע והוא משפיע עלינו, או לפחות על האנשים שעל האיים האלה. דרך אחרת שבה אפשר לקשר את הסיפור לחוויה האנושית היום-יומית היא שאפשר לקרוא אותו כאלגוריה. אותם יצורים הם משל לבני האדם ולהבדלים בין גברים ונשים שעלולים להיראות תהומיים ("גברים ממאדים ונשים מנוגה" היה השם ספר בנושא יחסים שזכה לפופולריות בראשית שנות ה-90). בכל זאת, לוי אומר, יש דרכים לתקשר ולהתגבר על הפערים.
"דיספילקסיה"
זה הסיפור הספקולטיבי ביותר מהשלושה שאני דן בהם בחלק זה, והישיר ביותר בתיאור ההשפעה המיידית של הגורם הספקולטיבי של הסיפור. זהו סיפורה של נערה שעומדת לבחינות סיום התיכון (ככל הנראה) ומדברת בהן על הדיספליקסיה, תופעה ביולוגית שמעצבת את העולם שבו היא חיה. ראשיתה של הדיספילקסיה בתרופה שנועדה למנוע דחייה של איברים מושתלים, אבל החומר הפעיל בה מצא את דרכו למים ולאוויר, כפי שאכן קורה לחומרים פעילים בתרופות שאנו נוטלים. ההשפעה הייתה שכל המחיצות בין כל האורגניזמים בעולם נפלו וכל מין יכול להתרבות עם כל מין. אם סבתה של הנערה, למשל, נכנסה להיריון מעץ. בעולם זה התשוקות יכולות לחצות כל גבול והתוצאות, לפי הנערה, הן נפלאות, ולעתים נוראות. עבור גיבורת הסיפור, זו התגשמות חלום. "העבר הטוב היה ודאי תקופה אפורה, משעממת, הגברים נמשכו אך ורק לנשים והנשים לגברים" היא אומרת בשלב מסוים ומתענגת על המשיכה שהיא חשה לעץ כלשהו (לא ברור לנו לגמרי אם זו משיכה מינית או לא).
בהשפעה של האלמנט הספקולטיבי שבו הסיפור הזה הולך עוד צעד מעבר ל"ילדי הרוח". המין האנושי כאן הוא חלק מן העולם הטבעי באופן מיידי מאוד ואי-אפשר להפריד ביניהם. הוא משפיע על העולם ומושפע ממנו, ממוזג בו ללא הפרד.
אבל לדעתי הסיפור הזה הוא גם תגובה ישירה של לוי לעולם שבו חי, לחוויות שחווה בחייו. קשה שלא לראות בו את ההיפוך לחוקי הגזע הנאציים שבצילם גדל ובגללם סבל סֶבֶל רב כל כך. לא רק שאי-אפשר לחלק את בני האדם לגזעים, אומר לוי, אלא שאנו לא שונים במהותנו מכל אורגניזם חי אחר.
אפשר לשרטט בשלושת הסיפורים האלה מהלך של הפיכת הגורם הספקולטיבי לרלוונטי יותר ויותר ליחיד, קרוב אליו יותר ויותר. ב"הכוכב השלו" גרמי השמיים, שהם דמויי אדם, משפיעים מרחוק על האנשים; ב"ילדי הרוח" בעלי החיים שסביבנו משפיעים עלינו והם משל לנו; ב"דיספלקסיה" אי-אפשר כלל להבחין בינינו לבין מינים ביולוגיים אחרים.
מי אני ואיפה אני
אם הסיפורים שבהם דנתי קודם עוסקים בקשר שבין העולם לאדם, ומסבירים את המקום שלו בעולם ואת השפעתו עלינו, הסיפורים בחלק זה עוסקים בניסיון של הגיבורים שלהם להסביר לעצמם את העולם שבו הם חיים.
"אמא יקרה"
הסיפור הזה שואב השראה מאתר ארכאולוגי – וינדולנדה. וינדולנדה הוא השם של יישוב רומי עתיק בצפון אנגליה, אחד הבסיסים של הצבא הרומי שנבנו סמוך לחומת אדריאנוס במאה השנייה לספירה. באתר זה התגלו לא מעט תעודות כתובות – תכתובת רשמית ואישית – שמעניקות לנו מבט נדיר על חיי היום-יום של לגיונרים רומים בפאתי האימפריה.
"אמא יקרה" הוא מכתב פיקטיבי של לגיונר מכפר באיטליה שמשרת שם, הכותב לאימו בבית. הוא מספר לה על המקום הזר, האנשים הזרים והמנהגים הזרים. על האישה שנשא מבין אותם אנשים זרים וכן הלאה. המרכיב הספקולטיבי של מכתב זה הוא מועט מאוד, אותו מרכיב שנמצא בכל ספרות היסטורית. אבל אני מתייחס אליו כאן כי הסיפור כולו הוא למעשה ניסיון של אותו לגיונר להסביר את העולם הזר שבו מצא את עצמו. לכאורה הוא מסביר אותו לאמא שלו, אבל למעשה הוא מסביר ומתאר אותו גם לעצמו. הניסיון הזה להסבר העולם, שאפשר לראות אותו במידה מסוימת גם בסיפורים הקודמים שדנתי בהם, הוא מוקד הסיפור.
"שליטה עצמית"
הסיפור הזה יותר מיידי בזמן ובמקום שהוא מתאר כי הוא מתרחש לכאורה באיטליה בזמן שבו לוי חי וכותב אותו. הוא מתחיל באירוע יום-יומי – מישהו שהולך לרופא. במקרה זה מדובר בנהג אוטובוס איטלקי, והרופא אומר די באקראי משהו על הכבד שלו. אותה אמירה מעוררת בנהג תהייה – איך הכבד יודע מה לעשות? הוא קונה ספר אנטומיה, וככל שהוא קורא בו שוב ושוב הוא נתקף אובססיה. הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות. מה יקרה אם איברים שונים יפסיקו לפעול? איך הבלוטות יודעות להפיק חומרים אלה ולא אחרים? מי אומר לאיברים מה לעשות? הוא הולך ושוקע לא רק בניסיון להבין את הגוף שלו, אלא גם לשלוט באופן מודע בכל פעילות שלו. "לפעמים הוא שם לב שהוא שכח לנשום" אומר לנו לוי. הניסיון הזה להבנה מושלמת, שהופך לניסיון לשליטה מושלמת, מועד לכישלון.
שליטה
אם קודם עסקנו בהבנת העולם, אפשרות השליטה בו עומדת בליבם של שני הסיפורים האחרונים שאני רוצה לדון בהם. שני הסיפורים כתובים בעולם שלנו, בכאן ובעכשיו, ויש בהם ממד ספקולטיבי.
"החומקני"
הסיפור הזה מתחיל בהצרה: "כתיבת שיר הראוי לקריאה ולזיכרון היא מתת של הגורל". הנושא של הסיפור הוא יצירה אחת כזו, שיר שייזכר לדורות. מי שכתב אותו אינו משורר, הוא עובד במשרד, ומפעם לפעם כותב שירים. יום אחד הוא כתב בהינף אחד שיר שנקרא "הבשורה" ומייד ידע שזו יצירה חד-פעמית כזו. משהו שלעולם לא יכתוב כמוהו. רוב הסיפור מוקדש לתיאור איך השיר מנסה לחמוק ממנו. הוא משאיר את הדף שעליו כתוב השיר במשרד, ולמחרת בבוקר הדף לא במקום שהשאיר אותו. בהתחלה הוא חושב שזו רק בדיחה של חבריו לעבודה, אבל השיר כל הזמן ממשיך לנסות לחמוק ממנו, ובכל פעם שהמשורר מנסה לעשות עותק של השיר משהו מפריע לו. הוא אפילו מבחין במעין "רגליים" שבולטות מגב דף הנייר במקומות שבהם כתובות האותיות שעליהן נע הדף ומתרחק ממנו.
בסופו של דבר, בחמת זעם, הוא מדביק את השיר ללוח עץ ונכנס לישיבה. כאשר הוא יוצא מהישיבה הוא רואה שבניסיון להימלט השיר קרע את עצמו לגזרים. המשורר יודע מייד שלעולם לא יוכל לאחות את הקרעים, וכמו כן יודע שלעולם לא יוכל לשחזר את השיר. יתר על כן, הוא יודע שלעולם לא יוכל לכתוב יותר שירה. בניסיון לשלוט בשיר, ביצירה, הוא השפיע לא רק על השיר אלא גם על עצמו. הוא הרס את היכולת שלו ליצור.
"טנטאלום"
הסיפור הזה קרוב תמתית לסיפורי הספר "הטבלה המחזורית", שבו כל סיפור נקרא על שם יסוד כימי וקשור לביוגרפיה של לוי עצמו והסיפורים מסופרים בגוף ראשון. המספר כאן מזכיר את לוי עצמו בתקופה שאחרי המלחמה, הוא כימאי שעובד במפעל לייצור צבעים. אחד מהלקוחות שלהם מבקש בקשה שגרתית למדי – הוא מעביר להם דגימת צבע ומבקש שיפענחו את המרכיבים שלה וישכפלו אותה. אבל הצבע הזה שונה מכיוון שהוא שקוף, והתכונה המיוחדת שלו היא שהוא מונע מזל רע. בסופו של דבר מצליחים המספר ועמיתיו להבין שהמיוחד בצבע הוא היסוד (הבדיוני כמובן) שהוסף לו – טנטאלום. זה היסוד שמונע את המזל הרע ומרגע שהבינו את זה קל לייצר את הצבע הזה שמונע מזל רע.
הסיפור מביא לשיא את שני המרכיבים שעליהם דיברתי לעיל – הבנה ושליטה. לב הסיפור היא החקירה המדעית, הניסיון המסודר, המאורגן והמקיף להבין את העולם שסובב אותנו. התוצאה של החקירה הזו היא שליטה במזל, מושג שמעצם טבעו הוא בלתי נשלט. גיבור הסיפור, בן דמותו של לוי, מצליח להבין את המפתח לשליטה בכאוס. לא במקרה היסוד נקרא "טנטאלום", על שם טנטאלוס מהמיתולוגיה היוונית. טנטאלוס נענש בכך שלעולם לא יצליח למלא את מאווייו. הוא עומד בהאדס באגם של מים זכים וסביבו עצי פרי, אבל בכל פעם שהוא רעב ומושיט יד לקטוף פרי הרוח מסיטה את הענף מעבר להישג ידו וכאשר הוא צמא ומנסה להתכופף לשתות מים הם נעלמים לתוך האדמה.
שני הסיפורים האלה מגלים לנו את חוסר התוחלת בניסיון לשלוט בעולם – או שהניסיון ייגמר באסון, או שהוא תלוי ביסוד לא קיים שעלול לעלות לנו בייסורי נצח. ואף על פי כן, בני אדם ממשיכים לנסות לשלוט בעולם, אפילו בגורם לא נשלט מטבעו כמו המזל.
אני חושב שאם נבחן את האישיות ואת הביוגרפיה של לוי, בין השאר כפי שהן משתקפות בכתביו, נוכל להבין את מאפייני הכתיבה שלו. כפי שאמרתי, הסיפורים בספר "הטבלה המחזורית" הם ביוגרפיים, והם מקום טוב לראות בו את הדברים האלה.
בסיפור "ברזל" אפשר לראות עדות לאופיו של לוי. הוא מתאר בו שיחה שהייתה לו עם עמית ללימודים לגבי השאלה למה הלכו ללמוד כימיה. הוא אומר שהסביר לחברו ש"אצילותו של האדם, אשר הושגה במשך מאתיים יובלות של ניסוי וטעייה, נעוצה בהשתלטותו על החומר, וכי אני נרשמתי לכימיה מתוך רצון לשמור אמונים לאצילות זו. להכניע את החומר פירושו להבינו, והבנת החומר הכרחית כדי להבין את היקום ואת עצמנו". בקטע קצר זה משתקפת בבירור השאיפה של לוי להבין את העולם, שאיפה שעיצבה את חייו עוד לפני החוויות שעברו עליו במלחמת העולם השנייה.
הסיפור "כרום" מתרחש מאוחר יותר בחייו, אחרי שעבר את הזוועות של אושוויץ והצליח לפלס לעצמו דרך חזרה לאיטליה באירופה החרבה. בסיפור זה משתקפת השאיפה של לוי לשלוט בעולם. הוא מספר שמצא עבודה במכרה די נידח, ושם התחיל בזמנו הפנוי להעלות על הכתב את חוויותיו. לגבי הכתיבה שלו הוא אומר: "וחשתי אשם על היותי אדם, כי בני-אדם הקימו את אושוויץ, ואושוויץ בלעה מיליוני יצורי-אנוש, ובהם רבים מידידיי, ואישה יקרה ללבי. נדמָה לי שאטהר אם אספר את הסיפור ... אט-אט נולד מאוחר יותר ספר: בכתיבה מצאתי שלווה זמנית והרגשתי שאני נהיה אדם מחדש, אדם ככל האדם, לא מעונה לא נתעב לא קדוש, אלא כאותם המקימים להם משפחה, ופניהם אל העתיד במקום אל העבר." לוי, שמעט השליטה שהייתה לו בעולמו ניטלה ממנו באכזריות, מנסה באמצעות הכתיבה לשלוט בעולם החדש, לעצב את העולם כך שיהיה לו מקום בו.
לדעתי השילוב הזה של הניסיון להבין את העולם ולשלוט בו הוא שגורם לסיפורים הספקולטיביים של לוי להיות כה קרובים לעולם שלנו ומיידיים לו. אם אסימוב ואחרים ניסו לשקף את העולם שרצו לראות בעלילות רחוקות, הצורך של לוי היה להבין את העולם הסוער שבו חי ולנסות למצוא לעצמו מקום בו.
----
הספרים "הטבלה המחזורית" ו"לילית ואחרים" יצאו בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "הטבלה המחזורית" תורגם על ידי עמנואל בארי, ו"לילית ואחרים" על ידי מירון רפפורט.
