הבלדה על ח'מל האבודה – אהבה לא מושבת
(יצא לאור 1962; מתרחש באלף ה-17)
למרות שהסיפור הזה יצא לאור שנתיים לפני "הגבירה המתה מעיר
המוקיונים" והוא מתרחש אלפיים שנה אחריו, "הבלדה על ח'מל האבודה" הוא
המשך תמטי של "הגבירה המתה מעיר המוקיונים". הוא מתאר את השלב החשוב
הבא, או אחד השלבים החשובים הבאים, בתהליך מתן הזכויות לנחותי-האדם. הסיפור מתרחש
על כדור הארץ וגיבוריו הם ח'מל ואדון ההשגחה ג'סטוקוסט.
ח'מל, כפי שמעידה התחילית של שמה, היא
ממוצא חתולי ומתוארת כאישה החושנית והנחשקת ביותר שאי-פעם התקיימה. (או לפחות
כיצור הנקבי דמוי האדם החושנית והנחשקת ביותר שאי-פעם התקיימה.) סמית' מפליג
בתיאורים האלה שלה. ג'סטוקוסט לעומתה הוא אחד מאדוני ההשגחה (צאצא של השושלת
שראשיתה בגבירה גורוק המוזכרת ב"הגבירה המתה") והוא אדם מחמיר ומקפיד על
הכללים. ח'מל וג'סטוקוסט נפגשים בנסיבות אלה ואחרות, וח'מל מתאהבת בו. "עתה
התאהבה בג'סטוקוסט והייתה מודעת לכך היטב", אומר סמית'. אהבה זו נועדה להיות
נכזבת מכיוון שגם ג'סטוקוסט מאוהב, אבל לא בה. "תמיד היה מאוהב, מאוהב עד
שיגעון – בצדק עצמו."
מעבר לעובדה שהקפדתו המחמירה על הכללים
לא הייתה מאפשרת לג'סטוקוסט לקיים מערכת יחסים עם ח'מל שהיא נחותת-אדם, הוא כלל לא
יכול לראות אותה כאובייקט לאהבה מכיוון שהוא ממוקד ברדיפת הצדק שלו. חשובה
לענייננו העובדה שעבורו הצדק כולל גם הקלה בדיכוי של נחותי-האדם. שילוב שתי האהבות
האלה – של ח'מל לג'סטוקוסט ושל ג'סטוקוסט לצדק – יאפשר לח'מל וג'סטוקוסט לשתף
פעולה באחד הצעדים החשובים של תהליך זה. הפרטים אינם חשובים לענייננו, אלא רק האהבות
שאפשרו את הפעולה הזו.
אהבתה גם אפשרה לה לוותר עליו, כדי
שיוכל להגשים את אהבתו לצדק. צריך לציין כאן אהבה נוספת של ח'מל, שנרמזת אבל לא
מבוטאת במפורש בסיפור – האהבה שלה לנחותי-האדם כולם כגזע או קבוצה – שאפשרה לה
להבין את חשיבות הפעולה המשותפת שלהם.
גם אם אהבתה של ח'מל מעולם לא מומשה,
הרי שבזיכרון האדם היא תישאר קשורה לעד לג'סטוקוסט. כשהוא על ערש דווי, זמן רב
אחרי מותה של ח'מל, משוחח ג'סטוקוסט עם מנהיג נחותי-האדם, שיש לו יכולת מסוימת
לראות את העתיד, ואותו מנהיג מספר לו אמיתות על ח'מל ועל ג'סטוקוסט עצמו:
"היא המשיכה לחיות בלעדיך, עד כדי כך אהבה אותך. היא הניחה לך ללכת, למענך,
לא למענה. ... לעולם לא תיפרדו. ... יחד תישארו חרותים לעד בזיכרון האדם".
סיפור מתן הזכויות לנחותי-האדם שמתחיל ב"הגבירה המתה מעיר המוקיונים"
רווי האהבה נמשך ב"הבלדה על ח'מל האבודה" שהאהבה מניעה אותו.
מתחת לארץ העתיקה – אהבה כדרך למהפכה
(יצא לאור 1966; מתרחש באלף ה-16)
"מתחת לארץ העתיקה" הוא אחד הסיפורים המוזרים של סמית',
והוא מתאר את ראשית התהליך שייקרא "הגילוי מחדש של האדם". גיבורו הוא
סטו אודין, אחד מאדוני ההשגחה, והאהבה בו היא אהבתם של סנטיונה (שתיקרא לימים
הגבירה אליס מור) וסאן-בוי.
כאשר אדון ההשגחה סטו אודין התקרב לקץ
ימיו הארוכים מאוד הוא הגיע למסקנה שארבע מאות שנות השלווה והביטחון שההשגחה
מעניקה לכל אדם הן לא הדרך לאושר. האושר שאותו חווים האנשים כך הוא
"משמים" ולא אמתי, ולפיכך ההשגחה לא מקיימת את השליחות שלה, הענקת אושר
לבני האדם. הוא מצביע על נחותי-האדם כדוגמה למה שהאדם יכול להיות – לחיוניות,
לחיים, ליצירתיות ולאושר שיכולים להיות לאדם. אלה נובעים מתוך הקשיים והמגוון
שאינם קיימים בקרב בני האדם. כדי לנסות להחזיר את אלה לבני האדם הוא יורד אל מתחת
לפני הארץ, למקום כלשהו שבו חוקי ההשגחה אינם חלים. מקום שבו בני אדם יכולים לחוות
סכנה, מגוון ואושר.
במרכז המקום הזה הוא מוצא את
"סאן-בוי" (שהוא מעין גלגול של פרעה אחנתון על כל הקשרים שלו לאתון, אל
השמש) שרוקד למנגינה שהוא מפיק מפיסה של מתכת ששמה "קונגוהליום". המתכת
הזו מסוכנת להפליא ודי בחתיכה שברשות סאן-בוי כדי לגרום נזק רב לכדור הארץ.
סאן-בוי הוא האנטיתזה של ההשגחה – פראי, לא מתוכנן ומסוכן.
בשולי האזור שבו סאן-בוי רוקד עומדת
אישה צעירה ששמה סנטיונה. סטו אודין שואל אותה מה היא עושה שם והיא אומרת שהיא
מחכה לסאן-בוי. הוא לכד אותה "במלכודת של אהבה אנושית" כדבריה, והיא באה
בעקבותיו מהעולם של ההשגחה אל העולם שמתחת לפני הקרקע. "אני אוהבת את האיש
הנמצא שם, אם עודנו אדם."
סטו אודין מחליט שהקונגוהליום מסוכן
מדי מכדי להשאיר אותו בידיו של סאן-בוי. הוא שולח את סנטיונה חזרה לפני השטח,
ומארגן את הדברים כך שהמקום מתחת לפני הקרקע יושמד, הקונגוהליום ינוטרל, וסאן-בוי
והוא עצמו ייהרגו. בדרכה חזרה לפני השטח סנטיונה מביטה לאחור ומחליטה שעליה לוודא
שדבר כזה לא יישנה לעולם. כדי לוודא את זה היא הופכת להיות אחת מגבירות ההשגחה (לא
נאמר לנו איך) ולוקחת שם חדש – אליס מור. אליס מור היא האישה ש"החזירה על כנם
את החולי, הסכנה והמצוקה כדי להגביר את אושרם של בני האדם". כלומר, היא יזמה
את תהליך "הגילוי מחדש של האדם", שהוא גם מימוש החזון של סטו אודין.
שני פנים של אהבה ניכרים בסיפור הזה
ומניעים את המהפכה של "הגילוי מחדש של האדם". האחד הוא האהבה הרומנטית
של סנטיונה לסאן-בוי, שבזכותה היא התוודעה לעולם שונה מעולם האושר המשמים של
ההשגחה שבו חייתה עד אז. האחר הוא האהבה של סנטיונה, ושל סטו אודין, לאנושות כולה,
שהובילה אותם להבין את הצורך בגילוי מחדש של בני האדם ואת אליס מור ליזום את השינוי
הזה.
שלושה לכוכב כלשהו – גאולה אישית והצלת האנושות בקץ הזמן
(יצא לאור 1965; מתרחש בעתיד הרחוק [אין תאריך מוגדר])
"מסע אל שלושה עולמות" הוא ספר שבו מקובצים שלושה סיפורים
שגיבורם הוא קאשר אוניל. יחד הם מספרים את סיפור נקמתו של קאשר במי שעשו עוול
למשפחתו. בערך באמצע הסיפור האחרון ("על עולם החול") הוא משיג את נקמתו,
ומאבד את התכלית לחייו. הוא פוגש אישה בשם סללטה, מתאהב בה, ויחד הם מגיעים למקום
שהוא בבירור גרסה של גן העדן. בכך מסתיים הספר.
"שלושה לכוכב כלשהו" (Three to a Given Star)
מתחיל בזמן כלשהו לאחר מכן. קאשר וסללטה, שני טלפתים רבי עוצמה שאהבתם מחזקת את
היכולת שלהם, חשים בסכנה חמורה שנמצאת בדרכה לעבר עולמות בני האדם. הם יוצרים קשר
עם ההשגחה, וזו שולחת את "השלושה" להציל את האנושות מפני אותו איום חדש
ומפחיד. והשלושה מנצחים, כי בסופו של דבר ההשגחה תמיד מנצחת.
אנחנו שבים כאן לאהבה רומנטית שמזכירה
קצת את האהבות שבהן פתחנו, אבל הגאולה כאן מורכבת ומקיפה יותר. ראשית יש כאן בהחלט
גאולה אישית – אחרי שהשיג את נקמתו ואיבד את התכלית שהנחתה את כל חייו עד לאותו
רגע, קאשר אוניל אבוד. הוא מתחיל במסע חיפושים שיוביל אותו אל מעבר לגבולות העולם
שרוב בני האדם מכירים, ושם הוא יפגוש את סללטה. יחד הם יחצו את הגבול האחרון
ויחזרו לגן עדן, בהיפוך של סיפור הגירוש. האהבה לסללטה היא התכלית הסופית לחייו של
קאשר והגאולה שלו. אבל האהבה הזו תוביל גם לגאולה של האנושות כולה כי בזכותה הם
יכולים לחזק את היכולת הטלפתית זה של זו, ותגבור זה הוא שמאפשר להם להבחין בזמן באיום
ולהתריע עליו בפני ההשגחה. זה יוביל להצלת האנושות כולה.
למה?
השאלה המתבקשת כאשר אנו סוקרים את מקומה של האהבה בסיפורים של סמית'
היא מדוע יש לה מקום כזה. למה סיפור אהבה צריך להיות גם סיפור של גאולה? התשובה,
כפי שאני מבין אותה, קשורה לאופי העולם שסמית' בונה בסיפורים שלו.
הזכרתי קודם שלפני שנים אחדות הרציתי
באחד מאירועי "ליל יורי" ודיברתי על החלל המסוכן של סמית', על כך שביקום
של סמית', בכל זמן ובכל מקום, החלל והמסע בו זרועים בסכנות חמורות. אבל זה נכון לא
רק למסע בחלל, אלא ליקום של סמית' כולו. היקום בסיפורים שלו הוא אפל, אדיש ומאיים,
והקיום בו קשה. האהבה היא אחת הדרכים שבהן יחידים, וחברות, יכולים לשרוד ביקום
הזה.
לאורך כל ההיסטוריה של העתיד של סמית'
האהבה היא הדרך שבה בני אדם מגשרים על פערים, משתפים פעולה, ומצליחים להתגבר על
היקום המאיים. זה נכון להלן אמריקה ומר לא-עוד-שיבה שמוצאים נחמה בעולם שאין להם
בו מקום; זה נכון לג'סטוקוסט וח'מל שמגשרים על הפער שבין אנשים ונחותי-אדם למען
קידום הזכויות של נחותי-האדם; זה נכון אפילו לאנדרהיל ול"שותפים"
ב"משחק החולדה והדרקון" (שלא דנתי בו) שמגשרים על פערים בין מינים ביולוגיים
שונים כדי להציל בני אדם; וזה נכון לקאשר אוניל וסללטה שמצילים זה את זו, ואת
האנושות כולה.
