זהות וזרות ב"רשימות מן המאדים" – חלק ראשון

"רשימות מן המאדים" של ריי ברדברי הוא ספר מורכב להפליא. הוא מתייחס לנושאים רבים – יחסים בין גזעיים, יחס המערב למדינות הקולוניאליות לשעבר, צנזורה וקונפורמיזם חברתי ועוד. באייקון האחרון אורגנה רצועת הרצאות לזכרו של ברדברי (שהלך לעולמו ביוני 2012) והתבקשתי להעביר הרצאה על "רשימות מן המאדים" שתתקשר לנושא הכנס – זהות. כאשר קראתי את הסיפורים המרכיבים את הספר התברר לי שאפשר לקרוא כל אחד ואחד מהם כעוסקים בנושא של זהות, חיפוש זהות ושינוי זהות, ושהם יוצרים יחד סיפור גדול יותר של יצירת זהות. כפי שעשיתי בהרצאה, לא אנסה להקיף כאן את כל 26 הסיפורים המרכיבים את הספר,* אלא אתייחס לחלק מהם כדי להדגים את תהליכי שינוי הזהות המתוארים בו.

 לצורך הדיון אחלק את הסיפורים ב"רשימות מן המאדים" לשלוש חטיבות עיקריות. סיפורי המשלחות הראשונות המתחילים ב"ינואר 1999: קיץ רקטי" ומסתיימים ב"יוני 2001: - והירח יזרח תמיד". סיפורי המתיישבים או סיפורי ההתיישבות, שהם חלקו הגדול ביותר של הספר, הפותחים ב"אוגוסט 2001: המתיישבים" ונגמרים ב"דצמבר 2005: הערים הדוממות". שלושת סיפורי אחרית הדבר הסוגרים את הספר: "אפריל 2026: השנים הארוכות", "אוגוסט 2026: בוא יבואו גשמים רכים" ו"אוקטובר 2026: הפיקניק בן מיליון השנים".

סיפורי המשלחות

"קיץ רקטי", הסיפור הפותח את הספר, אינו למעשה סיפור של משלחת מחקר. אין בו אזכור למאדים ואפילו לא להמראה, אבל הוא בכל זאת מכיל אלמנטים של שינוי זהות. המעשה הפשוט של הצתת המנועים של הרקטה שוטף את העיירה המתוארת בו בגלי חום, מביא לשינוי עונת השנה מחורף לקיץ ולשינוי הזהות של העיירה ותושביה, המשילים את מלבושי החורף ומנהגיו והופכים לאנשי קיץ, ולו רק לדקות ספורות. מתוך ההקשר נראה כאילו זהו אכן סיפורה של המשלחת הראשונה, והגעתה של המשלחת מתוארת בסיפור הבא, "איללה", שהוא סיפור שכולו מאבק על שימור זהות. "איללה" הוא סיפורו של זוג נשוי ותיק על מאדים שהשגרה שלו מופרת כאשר האישה חולמת על הגעתם של יצורים מוזרים – שחורי שער, תכולי עיניים וורודי עור – מכוכב הלכת השלישי. מכאן והלאה הסיפור מתאר את מאבקו של הבעל לשמר את השגרה המעניקה להם זהות ולנסות להילחם בזרות החודרת לעולמם. אפילו כאשר הוא יוצא להרוג את האסטרונאוטים, הזרות הפולשת, הוא עושה את זה במסווה של פעולה שגרתית, יציאה לציד.

 בסיפור הבא, "ליל קיץ", המקדים את בואה של המשלחת השנייה, אפשר לראות שהניסיון להרחיק את הזרות זכה להצלחה זמנית בלבד. בסיפור זה מתואר איך כל הנשים באחת העיירות במאדים מתעוררות באמצע הלילה בתחושה ש"משהו נורא" עומד לקרות בבוקר, בלא שנדע מהו אותו דבר נורא. הן שבות לישון, אך מנגינה זרה ממשיכה לרדוף את העיירה.

 כאשר אנשי המשלחת השנייה נוחתים (בסיפור "אנשי האדמה") הם אינם מאיימים. למעשה, כאשר הם נוחתים איש אינו מכיר בזרות שלהם, בזהות השונה שלהם. היחס שלו הם זוכים נע בין רוגז להתעלמות, ואיש אינו מתייחס ברצינות להצהרה שלהם שהם מגיעים מכדור הארץ. בני מאדים שולחים אותם מאחד לאחר, עד שהם מגיעים למקום האחד שבו מכירים בזרות שלהם, בית המשוגעים. זהו המקום היחיד שבו הם זוכים לקבלת הפנים הנרגשת שלה הם (ואנחנו הקוראים) מצפים, והסיבה לכך היא שהדרך היחידה שבה בני מאדים יכולים לקבל זרות היא כשיגעון. עובדה זו מובהרת ביחסו של הרופא המטפל בבני כדור הארץ, הבטוח שהקפטן מטורף, ושאנשי הצוות והרקטה כולם אשליות שהוא יוצר בשיגעונו ומקרין לסביבתו. כאשר הרופא אינו מצליח לרפא את הקפטן הוא מחליט לגאול אותו מייסוריו ולהרוג אותו, אך ה"אשליות" אינן נעלמות. המסקנה של הרופא אינה ש"אשליות" אלה היו למעשה חפצים ממשיים, אלא שהוא נדבק בשיגעונו של הקברניט, והמוצא היחיד הפתוח בפניו הוא התאבדות.

 אם בני המאדים הם שהתקשו לזהות זרות בסיפור המשלחת השנייה, אנשי כדור הארץ הם המתקשים בכך בסיפור המשלחת השלישית. משלחת זו נוחתת ומגלה במאדים תמונה מוכרת להפליא – עיירה אמריקאית קטנה מראשית המאה ה-20 ובה כל יקיריהם שמתו. הסיפור הוא מאבק בין ההיגיון האומר שדמיון זה לכדור הארץ ונוכחותם של הקרובים המתים הם בלתי אפשריים, לבין הרגש המתעקש שהמוכרות משמעה שמה שהם רואים הוא אמתי. בסופו של דבר הרגש מנצח, וחברי המשלחת הולכים לבתיהם של "קרוביהם" המתים, ושם הם נהרגים במהלך הלילה. בבוקר, בשעת ההלוויות של אנשי המשלחת, פניהם של בני המאדים המתחזים ההולכים ושבים לצורתם המקורית. אך הזרות שנוצרה למען בני האדם, המתחייבת מעצם נוכחותם, אינה נעלמת. הסיפור מסתיים בכך שבני מאדים לוקחים "יום חופש" (כך הוא מכונה במקור) אחרון אחד בעיירה האנושית המזויפת לפני השיבה לזהותם המקורית, ונשארים בזהות הזרה עוד זמן מה. (אני מודה להילה פלג שהפנתה את תשומת לבי לחשיבות הסיום הזה.)

המשלחת הרביעית מגיעה לעולם מת. רובו מת לפני זמן רב, אך חלק מהערים שחברי המשלחת מוצאים מתו זה מקרוב. המורשת שהותירה אחריה המשלחת השלישית הייתה אבעבועות רוח, מחלה מוכרת מאוד על פני כדור הארץ אך זרה למאדים, והיא שהרגה את בני מאדים האחרונים. האינסטינקט של אנשי המשלחת הרביעית הוא להעניק למאדים זהות חדשה, לקרב אותו לזהות המוכרת של כדור הארץ, וכך כאשר הם נוחתים הם עורכים חגיגה – שרים, מנגנים, אוכלים ואחד מהם "מטביל" את אחת התעלות בשם חדש בטקס נלעג שבו הוא משליך לתוכה פסולת. רק אחד מחברי המשלחת, ספנדר, מתנגד לכך, וגם ההתנגדות שלו אינה מוחלטת. הוא מכיר באי-הנמנעות של השינוי, אבל מבקש לדחות אותו, מבקש שהשינוי לא יתחולל בלילה הראשון שלהם במאדים. הוא נכשל בניסיונו לעצור אותם, ופורש מעל המשלחת, נס להרים שבהם הוא מוצא את ערי מאדים העתיקות. במובן מסוים המשלחת הזו, שלא מוצאת זרות במאדים, יוצרת את הזרות מתוך עצמה.

בהרים ספנדר לומד את שפתם של בני מאדים ומגלה את תרבותם, ומאמץ לעצמו את הזהות של "בן מאדים האחרון", ובשם זהות זו יוצא לנסות להילחם בפולשים, חבריו לשעבר. האימוץ הזה אינו פשוט וברדברי מתאר את הקשיים שבו. גם במלחמתו של ספנדר אפשר לראות את השניות הזו – הוא נלחם כאשר ביד אחת הוא אוחז אקדח, המייצג את כדור הארץ, ובידו האחרת ספר של בני מאדים. המלחמה שלו בבני האדם, בזהות הזרה הפולשת, נדונה לכישלון והוא מוצא את מותו מידי מפקד המשלחת. מוות זה של "בן מאדים האחרון" מסיים את הפרק של משלחות התגליות, ומאפשר את תחילת ההתיישבות של בני האדם על מאדים, ועליה ברשומה הבאה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

* אני לא מתייחס ל"רשימות מן המאדים" כאסופה, מכיוון שאינו אוסף של סיפורים שפורסמו קודם לכן ואז קובצו. נכון יותר לקרוא לו "רומאן פסיפס". רוב הסיפורים מתרחשים על המאדים, ומיעוטם על כדור הארץ. לנוחותכם, להלן רשימת הסיפורים ומספרי העמודים שלהם במדורה העברית.

1. ינואר 1999: קיץ רקטי...............5
2. פברואר 1999:איללה...............6
3. אוגוסט 1999: ליל קיץ...............20
4. אוגוסט 1999: אנשי האדמה...............23
5. מרס 2000: משלם המסים...............39
6. אפריל 2000: המשלחת השלישית...............41
7. יוני 2001: – והירח יזרח תמיד...............59
8. אוגוסט 2001: המתיישבים...............86
9. דצמבר 2001: הבוקר הירוק...............87
10. פברואר 2002: החגבים...............92

11. אוגוסט 2002: פגישה לילית...............93
12. אוקטובר 2002: החוף...............102
13. פברואר 2003: זמן-ביניים...............103
14. אפריל 2003: הנגנים...............104
15. יוני 2003: בדרך התלויה בין שמים וארץ ...............106
שם הסיפור הזה באנגלית הוא Way in the Middle of the Air. השם העברי הוא טעות תרגום גסה. 
16. 2005-2004: מתן השמות...............121 
17. אפריל 2005: אוּשֶר שתיים..............123
18. אוגוסט 2005: הזקנים...............140
19. ספטמבר 2005: איש המאדים...............141
20. נובמבר 2005: חנות המזוודות...............155
21. נובמבר 2005: העונה המתה...............157
22. נובמבר 2005: הצופים...............170
23. דצמבר 2005: הערים הדוממות...............172
24. אפריל 2026: השנים הארוכות...............184
25. אוגוסט 2026: בוא יבואו גשמים רכים...............196
26. אוקטובר 2026: הפיקניק בן מיליון השנים...............203

אייקון בפתח

כבכל שנה אייקון, כנס המדע הבדיוני והפנסטיה השנתי של האגודה, נערך במהלך סוכות. השנה הוא ייערך בימים ראשון עד שלישי הקרובים, 24-22 בחודש.

להמלצות אתם יכולים להיעזר בפוסט של קרן (אני עצלן מדי, פשוט עברו על התוכנייה), אני אפרט כאן רק את האירועים שבהם אני משתתף

אני אשתתף בארבעה אירועים

- יום א', 18:00 פאנל "פושט צורה, לובש צורה" שיעסוק בדמות המשתנה של המדע הבדיוני ודמותם המשתנה של גיבורי המדע הבדיוני.

מנחה: קרן לנדסמן. משתתפים: גלי גולן, דידי חנוך ואנוכי.

- יום ב', 18:00 אירוע השקה לספר "האלפבית של השטן" מאת אורח הכבוד של הכנס, דריל גרגורי, שבו התבקשתי לומר כמה מילים. אם אתם מכירים את הבלוג, אתם יודעים שהוא הסופר האהוב עלי בשנים האחרונות ואני מקווה לא לגמגם יותר מדי בנוכחותו.

- יום ג', 16:00 אירוע השקה למהדורה החמישית של "היֹה יהיה", אסופת הסיפורת בהוצאת האגודה שאותה אני עורך. טעימות מהסיפורים של השנה תוכלו למצוא באתר האסופה.

- יום ג', 17:00 הרצאה שלי על זהות וזרות ב"רשימות מן המאדים" ריי ברדברי שהלך לעולמו בשנה שעברה.

לכתוב את הבלתי ניתן לכתיבה

הרמן קאהן היה אחד האנשים הראשונים שעסקו ברצינות בנושא של אסטרטגיה גרעינית ומלחמה גרעינית. לאחד הספרים שלו בנושא, שיצא לאור ב-1962, הוא קרא Thinking About the Unthinkable. נזכרתי בביטוי הזה כאשר קראתי השבוע את הסיפור החדש של טד צ'יאנג "אמת העובדות, אמת הרגש" (בחלק השני של הפוסט אכתוב כמה מילים על הסיפור עצמו שיכללו ספוילרים מינוריים), מכיוון שבמידה מסוימת הסיפור הזה הוא ניסיון לכתוב את הבלתי ניתן לכתיבה.

כל תינוק של בית רבן יודע שבסדרות המדע הבדיוני הישנות חייזרים תמיד נראים כמו בני אדם במסכות גומי. בעוד שבטלוויזיה זה ניכר היטב, לעתים נוטים לפספס את העובדה שזה נכון גם לחלקים גדולים של ספרות המדע הבדיוני. פעמים רבות בספרים גזעים זרים ומוזרים נשמעים, חושבים ומתנהגים כמו בני אדם. זה לא מפתיע, בסופו של דבר קשה לנו לדמיין ולכתוב יצורים שונים באמת מאתנו. אפשר לראות את זה גם בכתיבה על "פוסט-אנושיים" שרק לעתים נדירות מתואר בה אותו שלב הבא באבולוציה האנושית. בדרך כלל יצירות "פוסט-אנושיות" מתארות את תגובת האנשים ה"רגילים" לאותם פוסט-אנושיים, או שה"פוסט" הם בסופו של דבר רק אנשים במסכת גומי.

כאשר יש מי שמצליחים לכתוב זרים אמתיים – חייזרים או אנושיים שונים – פעמים רבות קשה לקוראים להתחבר לכתיבה הזו. כאשר גיבורי הספרים שלנו שונים מדי מאתנו, קשה לנו למצוא נקודת אחיזה רגשית שמאפשרת לנו להתחבר אליהם. היצירות האלה נתפסות פעמים רבות כאזוטריות, מוזרות וקשות.

בסיפור החדש שלו צ'יאנג עוסק בנושא הזיכרון, שבו עסק כבר בסיפורים אחרים. המספר (הסיפור מובא בגוף ראשון) הוא עיתונאי שכותב על מוצר חדש. העולם שצ'ינג מתאר הוא עתיד לא רחוק שבו רוב האנשים מתחזקים lifelog – ארכיון מצולם של מעשיהם ביום-יום, מעין שילוב של גוגל גלאס ופייסבוק. המוצר החדש הוא מנוע חיפוש שמאפשר חיפוש בשפה טבעית במאגרים אלה, כלומר במקום לחפש את ארוחת הערב מיום רביע כלשהו, אפשר לחפש את "ארוחת הערב שבה ישבתי בין ירון זהבי למנשה התימני". צ'יאנג מעלה דרך הגיבור שלו השערות מרתקות על הדרך שבה מנוע חיפוש כזה ישפיע על הדרך שבה אנו זוכרים מאורעות, ומתוך כך על הדרך שבה אנו מעצבים את הזהות שלנו.

הבעיה של ההשערות האלה היא שחלקן כה מרחיקות לכת, שהן לא יכולות להיות מובנות לנו. חסרים לנו הכלים הרגשיים להבין באמת אנשים כה שונים. לכן צ'יאנג לא מנסה לכתוב את אותם אנשים חדשים, אלא הסיפור מסופר מנקודת מבטו של אדם "ישן" שנחשף לטכנולוגיה החדשה. אבל צ'יאנג גם מבין שככזה הסיפור היה חסר ממד מסוים של הזדהות עם גודל השינוי, והפתרון הספרותי שלו לבעיית ה"בלתי ניתן לכתיבה" הזו הוא מבריק. בתוך הסיפור העתידני משולב סיפור נוסף, שמתרחש בעבר ממשי מאוד, המתאר שבר דומה בדרך הזיכרון של יחידים ועמים ובדרך עיצוב הזהות שלהם. מכיוון שסיפור שני זה מתרחש בעבר שמובן לכולנו, הוא נגיש הרבה יותר במישור הרגשי (והכתיבה שלו שונה ונוחה יותר לקורא להתחבר אליה במישור זה). הקשר בין שני הסיפורים, ההקבלה בין תהליכי השינוי, הולך ומתגבש ככל שהסיפור מתפתח עד שהוא מגיע לשיא. כך צ'יאנג מצליח להחדיר את ממד הרגש החסר לתוך הסיפור ה"קשה לפיענוח".

בעיית ה"בלתי ניתן לכתיבה" מאפיינת את המדע הבדיוני מעצם טבעו, מכיוון שהוא מתיימר לכתוב על הזר והשונה באופן מהותי. למרבה הצער הפתרון של צ'יאנג אינו ישים בכל המקרים האלה מכיוון שלא תמיד נוכל למצוא מקבילות כאלה, והכתיבה והקריאה של זרות אמתית לעולם יהיו קשות. ואף-על-פי-כן, מעניין לראות סופר המודע לבעייתיות הזו ומוצא דרך לפתור אותה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

על הסיפור, אזהרת ספוילרים להלן. אני לא אדון לעומק בפרטים מתוך העלילה, אבל בכל זאת אעסוק בפרטי עלילה.

אז איך הסיפור?

ובכן, הוא בעייתי מעט. כסיפור רעיונות הוא מדהים, אבל בצד ה"ספרותי" שלו יש שתי בעיות עיקריות.

בחירת המספר

המספר הוא עיתונאי, והכתיבה שלו היא כתיבה של כתבת תחקיר. זה אומר שעל-אף הזוויות האישית שמוקנית לה, הכתיבה עדיין אינפורמטיבית ו"דיווחית". זו בעיה, מכיוון שלב הסיפור הוא התגובה הרגשית של העיתונאי כאשר הוא מתחיל להשתמש במוצר החדש. התגובה הזו נראית קצת לא במקומה ברצף הסיפור ומעט לא אמינה, מה גם שרק לאחריה המספר אומר לנו שמה שאנו קוראים אינו למעשה אותה כתבת תחקיר שאותה הוא לכאורה כותב. אבל הבעיה הזו היא הפחותה מהשתיים.

האורך

צ'יאנג מפתח את שני הסיפורים המקבילים יחד ומביא אותם יחד לשיא רגשי של הגיבורים שלהם. הוא עושה בהם הקבלה בין השינוי שעשוי לגרום מנוע החיפוש החדש לזיכרון האנושי לבין השינוי שחולל הכתב בדרך שבה אנו זוכרים דברים, כפרטים וכקבוצות. באותה נקודת שיא רגשית, ההקבלה הזו ברורה והגיעה למיצויה, אבל הסיפור אינו נגמר שם. צ'יאנג ממשיך אותו ושם בפי העיתונאי שלו את הפרשנות של ההקבלה, ללא צורך. אני מניח שזה נובע מהמחויבות שלו לדמות – במקום שסופרים משאירים לקוראים להסיק את המשמעויות, עיתונאים מפרשים אותן – ובכל זאת זה מפריע. אני גם לא אוהב את הנימה המטיפנית של אוטופיה טכנולוגית (למעשה, גאולה אישית פסיכולוגיסטית) שבה מסתיים הסיפור. אינסטינקט העורך שלי הוא לומר לו לקצץ את החלק האחרון בצורה אכזרית, אבל בהתחשב בבחירת המספר שלו אני לא בטוח שאני צודק.