מועמדי הוגו 2019 - הנובלות

לא קראתי את כל הנובלות המועדות. מתוך שש היצירות ברשימה שלוש הן חלק שלישי בטרילוגיות – אלה של וולס, מגווייר ואוקוראפור – ואחת מתרחשת ביקום גדול יותר אם כי אינה המשך ישיר של יצירות קודמות (זו של דה בודארד). סדרות של נובלות הן אחת התופעות המעניינות של השנים האחרונות, אבל לי אישית יש בעיה עם התופעה הזו בהקשר של הפרסים כי אם לא אהבתי את החלקים הראשונים, אני מעדיף לקרוא דברים אחרים ולא המשכים של סדרות.

Artificial Condition, by Martha Wells (Tor.com publishing)

לא קראתי את הנובלה הזו. זהו החלק השלישי של סדרת "רובורצח". קראתי את החלק הראשון (All  Systems Red יצא בעברית בהוצאת נובה בשם "כשל מערכות") והוא לא היה מספיק טוב לטעמי בשביל שאמשיך לקרוא חלקים נוספים.

Beneath the Sugar Sky, by Seanan McGuire (Tor.com publishing)

גם זה חלק שלישי, שאותו קראתי בטעות. אם הייתי יודע מראש שזה המשך של Every Heart a Doorway  (בעברית "כל לב הוא דלת", הוצאת נובה) לא הייתי מתחיל אותו כלל, אבל מכיוון שהתחלתי כבר גמרתי. אני לא ממש נהנה מן הכתיבה של שונן מגווייר, גם לא כשהיא כותבת בשם העט האחר שלה, מירה גראנט.

"כל לב הוא דלת" היא נובלה שניסתה לעשות המון דברים ולא הצליחה לעשות אף אחד מהם בצורה טובה, כי בשביל זה היה צריך ספר באורך מלא, או שהיה צריך להשאיר חלק מן הדברים האלה להמשכים. "תחת שמי הסוכר" יותר מהודק מבחינה זו, אבל הוא מקריב לעתים את הסיפור על מזבח הייצוג.

גיבורת הסיפור היא נערה שמנה, שבבתי הספר הקודמים שלה סבלה מהצקות בגלל זה. בתחילת הסיפור קורה משהו שגורם לה לרוץ לחפש את מנהלת בית הספר הנוכחי והיא נתקלת במישהו בריצתה ומפילה אותו. היא חוששת ששוב זה ייוחס לזה שהיא שמנה ומגושמת אבל להפתעתה זה לא קורה. בשיחה שמתפתחת הבחור שאותו הפילה פוצח בנאום על כך שהוא מבין אותה כי הוא סבל מהצקות בגלל מוצאו המקסיקני. הנאום הזה, גם אם הוא קצר, קוטע את רצף העלילה ברגע של דחיפות רבה עבור דמות נקודת המבט והיא מגיבה לו כאילו שאר הסיפור לא קיים. לו רק מגווייר הייתה הופכת את זה לשיחה ביניהם בזמן שהם רצים לחפש את המנהלת זה היה יכול לעבוד נהדר.

אבל אני חייב לומר גם משהו לזכות מגווייר בתחום זה. מדברים הרבה, ובצדק, על ייצוג של נשים, של הקשת הקווירית, של לא לבנים ועוד ואנחנו רואים את זה עוד ועוד בספרות, אבל מתי בפעם האחרונה פגשתם דמות חשובה שמנה שלא הייתה הרשע ו/או מוקד לבדיחות?

לגבי הסיפור עצמו, זהו קווסט. הגיבורים עוברים בין מקומות שונים ואוספים דברים כדי להשלים את המשימה שלהם. אני אישית הייתי אדיש גם לגיבורים וגם למשימה אז הוא לא ממש דיבר אליי.

Binti: The Night Masquerade, by Nnedi Okorafor (Tor.com publishing)

לא קראתי. הנובלה הראשונה בסדרה הייתה מעניינת, אבל היו לי אתה מספיק בעיות בשביל שאעדיף לקרוא דברים אחרים.

The Black God’s Drums, by P. Djèlí Clark (Tor.com publishing)

אם הייתי קורא את הנובלה הזו בתקופה פחות לחוצה בטח הייתי נהנה ממנה הרבה יותר. קלארק בונה פה עולם מרהיב – בשליש האחרון של המאה ה-19 ניו אורלינס החופשית היא מובלעת שלא שייכת לארצות הברית בצפון אול לקונפדרציה בדרום, אחרי שאלו הגיעו להסכם שחילק את אמריקה הצפונית. האיטי ו"האיים החופשיים" זכו בחירותם מהצרפתים אבל המעצמות האירופיות ממשיכות לבחוש בקלחת, והאלים האפריקאים שהעבדים הביאו אתם הם כוח נוכח ופעיל בעולם הזה. תערובת מרתקת של סטימפאנק ופנטסיה.

אנחנו רואים את העולם דרך עיניה של Creeper, שהוא הכינוי של ילדת רחוב בת שלוש-עשרה שמתפרנסת מגנבה ומרמה. יש בעולם הזה קברניטות של צפלינים, מנהלות של בתי בושת ונזירות שיודעות כל מה שקורה בעיר; חיילי קונפדרציה, כוחות עלומים וכלי נשק מפחידים; לבנים, שחורים ומעורבים (ולמידת התערובת יש חשיבות). העלילה כמעט משנית בעולם הזה – העיר והמבנה החברתי שלה הם הסיפור האמתי לטעמי. באופן מעניין דמות נקודת המבט היא זו שהכי פחות נחרטה בזיכרוני בעוד שהדמויות סביבה היו הרבה יותר מעניינות. לא אהבתי את הסיפור הקצר של קלארק שמועמד להוגו השנה, אבל הנובלה הזו מאוד מרשימה ומפגינה את יכולתו כסופר.

Gods, Monsters, and the Lucky Peach, by Kelly Robson (Tor.com publishing)

בעולם שלאחר ההתחממות הגלובלית קבוצה קטנה של מדענים מנצלת את המצאת המסע בזמן כדי לחזור למסופוטמיה העתיקה ולנסות ללמוד איך לשקם מערכות אקולוגיות של נהר. קראתי את הנובלה הזו עוד לפני שידעתי שתהיה מועמדת, ואהבתי אותה מאוד. היא עוסקת בהבדלים בין דורות והבדלים בין אישיויות, בהתנגשות של אגו ובעיוורון שלנו לאחרים, בהיבריס ובאחריות אישית וכללית. בקיצור היא עוסקת בבני אדם מעניינים והיא כתובה היטב. נהניתי מרוב הדברים של רובסון שקראתי, והנובלה הזו גם היא טובה.

The Tea Master and the Detective, by Aliette de Bodard (Subterranean Press / JABberwocky Literary Agency)

הנובלה הזו תוארה כסיפור הולמס בהחלפת מגדרים, וככזו היא נכתבה. היא מתרחשת ביקום Xuya של דה בודארד שאותו אני מאוד אוהב, אבל מהנובלה הזו פחות נהניתי לעומת סיפורים אחרים בעולם הזה. התעלומה במרכז העלילה לא ממש עניינה אותי ומשהו במערכות היחסים של הדמויות זכור לי כמאולץ ולא זורם (עברו כמה חודשים מאז שקראתי אותה, עוד לפי שהוכרזו המועמדויות). היא בעיקר לא השאירה עליי הרבה רושם, וקשה לי לומר בדיוק למה.

למי אצביע. כרגע אני מתלבט בין רובסון וקלארק בנוגע למקומות הראשון והשני, במקום השלישי אצביע לדה בודארד.

מועמדי הוגו 2019 - הנובלטות

“If at First You Don’t Succeed, Try, Try Again,” by Zen Cho (B&N Sci-Fi and Fantasy Blog, 29 November 2018)

בפולקלור הקוראני אימוגי (Imugi) הם דרקונים נחותים. הם דומים בצורתם לנחשים גדולים ולא ניחנו בתכונות של דרקונים, אבל אם יתעמקו בלימוד "הדרך" יוכלו להתעלות ולהפוך לדרקונים אמתיים – לזכות ברגליים, קרניים, שפמות ביכולת לעוף ואפילו בפנינת החוכמה. "אם בתחילה לא תצליח" הוא סיפורו של אימוגי אחד כזה המנסה להתעלות. הסיפור מתחיל משעשע וקליל, ובשלב מסוים הופך רציני, נוגע ללב ומרגש. זהו ללא ספק הסיפור הטוב ביותר של צ'ו שיצא לי לקרוא.

“The Last Banquet of Temporal Confections,” by Tina Connolly (Tor.com, 11 July 2018)

בעיירה הררית קטנה גרים אופה צעיר ומוכשר ואשתו. האופה למד את סודות העשבים המקומיים ויודע לאפות מגדנות שיכולים לגרום לאדם לחיות מחדש זמנים מעברו. חומס השלטון האכזר שהשתלט על הממלכה הביא אותם לארמונו כדי שיאפה בשבילו, והוא מחזיק את אשת האופה כטועמת המאפים שלו, בת ערובה שתבטיח שבעלה לא ירעיל אותו. הסיפור מסופר מנקודת המבט של האישה, ומתרחש במהלך ארוחה חגיגית שבה מגיש האופה את המאפים שלו. הזיכרונות שהם מעוררים באשתו מספקים את הרקע לסיפור, כאשר הכול מתכנס אל השיא. באופן לא מפתיע זה סיפור על זיכרון, חרטה ונקמה. זה סיפור לא רע, ופחות שבלוני מכפי שאולי משתמע מהתקציר שלו, שראוי לציון בעיקר בזכות מלאכת הכתיבה שלו.

“Nine Last Days on Planet Earth,” by Daryl Gregory (Tor.com, 19 September 2018)

מי שקוראים את הבלוג הזה מזה זמן מה יודעים שיש לי פינה חמה בלב (טוב, אחוזה חמה) לדריל גרגורי. הוא אחד הסופרים המוכשרים ביותר שפועלים כיום, ואחד האנשים הנחמדים שיצא לי לפגוש בחיי. "תשעה ימים אחרונים בכדור הארץ" מסופר בתשעה ימים בחיי הגיבור, מילדותו ב-1975 ועד לזקנתו ב-2062. הוא מתחיל בנחיתתם של מטאוריטים שמהם צומחים אחר כך צמחים שישפיעו על האקולוגיה של כל כדור הארץ. זה סיפור שמתאר בצורה נהדרת שינוי של אנשים יחידים ושל עולם שלם, ואת הקשרים בין שינויים אלה.

The Only Harmless Great Thing, by Brooke Bolander (Tor.com publishing)

כנראה שאוותר על קריאת עוד דברים של בולנדר. צר לי, אבל אני לא מתחבר לסגנון שלה. זה סיפור על פילים ועל אנשים, על העוולות שאנחנו גורמים לאחינו בני האדם וליצורים אחרים שאנחנו לא רואים כיצורים שראויים לחמלה ולהבנה; הוא עוסק בגבולות האנושיות ובתודעות שאינן אנושיות. אלה נושאים חשובים ומעניינים שמלווים את המדע הבדיוני זמן רב, אבל הוא כתוב בסגנון שאני לא אוהב, מטיפני ופשטני, שלא בונה את הדמויות בצורה משכנעת לטעמי.

“The Thing About Ghost Stories,” by Naomi Kritzer (Uncanny Magazine 25, November-December 2018)*

העניין עם סיפורי רוחות הוא שהם לא ממש מעניינים אותי. אני מצטער על החידוד הטפל, אבל היה מפתה מדי להשתמש בשם הסיפור כך. גיבורת הסיפור היא אקדמאית העוסקת בפולקלור, ותחום המחקר שלה הוא סיפורי רוחות, היא חוקרת את התפקיד של סיפורים אלה עבור יחידים ועבור חברות. דרך סיפור המחקר שלה אנחנו מתוודעים גם לסיפור האישי שלה ולהתמודדות שלה עם האבדן שהיא עצמה חוותה בחייה. הסיפור כתוב לא רע, יש בו תיאורים נוגעים ללב, אבל בעיניי הוא לא היה מעניין במיוחד. יש לציין שהמרכיב הספקולטיבי בו קטן למדי.

* יש בלינק גרסת אודיו של הסיפור.

“When We Were Starless,” by Simone Heller (Clarkesworld 145, October 2018)*

בעולם חייזרי שעבר שואה כלשהי (כנראה אקולוגית, אם כי זה לא ברור לגמרי) נודדים שבטים של תושבי העולם שמנצלים שאריות של טכנולוגיה שהם לא מבינים לגמרי, ושחלקה הגיע מחוץ לעולמם, כדי לשרוד, ולשנות את העולם לאט-לאט. מפגש מקרי עומד לשנות מן היסוד את הדרך שבה המספר, וכל שבטו, תופסים את עצמם, את עולמם ואת היקום כולו. זה סיפור עם המון פוטנציאל לכאורה, אבל אותי הוא בעיקר שיעמם. הדמויות לא ממש עניינו אותי והוא היה קצת צפוי. אם הוא לא היה מועמד ככל הנראה הייתי זונח אותו די מוקדם.

* יש בלינק גרסת אודיו של הסיפור.

הבחירה שלי: הסיפור של צ'ו וגרגורי ראויים מאוד, ואני מניח שההיכרות והסנטימנט בסופו של דבר יביאו אותי לבחור את "תשעה ימים" במקום הראשון. אחריהם קונולי, קריצר, בולנדר והלר.