זו סקירה מאוד חלקית, אבל מבין הקטגוריות הקצרות השנה זו הקטגוריה
החלשה ביותר. לא הייתה אף נובלה מאלה שקראתי שהתלהבתי ממנה, ובקושי הצלחתי ליהנות
מהן.
The Ballad of Black Tom by Victor LaValle (Tor.com Publishing)
לאוול מספר סיפור
בעולם המיתוס של לאבקראפט, הממוקם בניו-יורק של שנות העשרים או השלושים של המאה
הקודמת. הסיפור לא רע, הוא מעניין וקריא אבל לא סיפור גדול לטעמי.
אבל מה שעניין אותי
בעיקר הוא העובדה שיש פה מעין reclaiming של העולם של לאבקראפט. הגזענות של לאבקראפט ידועה
מזמן, והיא אחת הסיבות לכך שהפסלון של פרס הפנטסיה העולמי, שהיה בדמותו של
לאבקראפט, שונה לאחרונה. (לפני שאבירי "PC הרס את הז'אנר יקפצו – היו
סיבות נוספות, ושווה להזכיר שאחד מחבריו הטובים של לאבקראפט סירב בזמנו לקבל את
הפסלון בטענה שהוא נראה כמו קריקטורה.) הגיבור של הסיפור הוא שחור ולבני מיעוטים
יש בו תפקיד חשוב, ששונה מהיחס הרגיל של לאבקראפט אליהם. בעיניי הסיפור מעניין כי
הוא מעיד העניין המתמשך שיש בעולם המיתוס של לאבקראפט, שמונים שנה אחרי מותו וכמאה
שנים אחרי שהוא יצר אותו.
The Dream-Quest of Vellitt Boe by Kij Johnson
(Tor.com Publishing)
לא קראתי את הנובלה
הזו. לא אהבתי שום דבר של ג'ונסון שקראתי, ואפילו לא נהניתי מסיפור שלה גם בלי
לאהוב אותו. לפני
חמש שנים אמרתי שאין לי כוונה לקרוא עוד דברים שלה, ואני עומד מאחורי אמירה
זו.
Every Heart a Doorway by Seanan McGuire
(Tor.com Publishing)
זו נובלה שלא מצליחה
להחליט מה היא רוצה להיות, ולא מצליחה להיות שום דבר. יש שם קונספט מעניין של
דלתות שנפתחות לעולמות פנטסיה בפני נערות (בעיקר) שצריכות אותם כמפלט מן העולם
הזה. בדרך כלל הצורך הזה נובע (עד כמה שאנחנו לומדים) בגלל בעיות של מיניות וזהות
מינית שבגללן קשה לאתן נערות בעולם שלנו. הסיפור מתרחש בפנימייה שבה לומדות נערות
שמסיבות אלה ואחרות נאלצו לחזור לעולם שלנו, שלא מקבל אותן.
אבל מגווייר לא באמת
עוסקת באף אחד מן הנושאים האלה אלא רק מזכירה אותם מפעם לפעם ולא מראה לנו
התמודדות אמתית של הנערות עם העולם. ואז הכול מתבלגן כי היא מחליטה לדחוף פנימה
משום מקום תעלומת רצח עם מניעים לא משכנעים (בין השאר כי הדמות של הרוצחת שולית
מאוד) ופתרון לא משכנע.
הנובלה הזו צריכה
לוותר על אחת מהתמות שלה ולהתרכז באחרת בצורה טובה, או להפוך לספר. מגווייר כותבת
מיומנת כך שהיא קריאה, אבל היא נראית כמשהו לא ערוך.
Penric and the Shaman by Lois McMaster
Bujold (Spectrum Literary Agency)
בחמישה-עשר האחוזים
הראשונים של הנובלה הזו שלושה אנשים יושבים בחדר, ומספרים זה לזה מה היה קודם. אין
לי מושג מה קורה אחר כך כי לא טרחתי להמשיך. זו כתיבה גרועה והיא לא הצליחה להציג
את העלילה או הדמויות שבדרך שגרמו לי לרצות להמשיך לקרוא.
הנובלה היא חלק מסדרת
פנטסיה שבוז'ולד כותבת כרגע.
A Taste of Honey by Kai Ashante
Wilson (Tor.com Publishing)
מאחורי כל זה מסתתר
סיפור טוב. באמת. הוא עוסק במיניות ומשפחה ונאמנות ואהבה ואבהות ועוד כל מיני
דברים חשובים ומעניינים. ויש גם עולם מעניין שמשלב קסם ומדע. אבל ממש לא אהבתי את
הסגנון של הסיפור הזה. שכבות על שכבות של תיאורים מיותרים שמסתירים את הסיפור הטוב
שמתחבא מאחוריהן, ואני לא אוהב תיאורים. בשלב מסוים פשוט התחלתי לדלג על החלק
המרכזי של פסקאות תיאורים וחיפשתי את הדיאלוגים כדי למצוא את המשך הסיפור.
אני מניח שהבחירה של
וילסון היא מודעת ומכוונת, אבל זה פשוט לא סגנון שאני אוהב.
This Census-Taker by China Miéville
(Del Rey / Picador)
עוד נובלה שלא קראתי,
ולא בגלל שמי שהכניסו אותה לרשימה הם הכלבלבים. (קחו שנייה לחשוב על העובדה שווקס
דיי והחבר'ה שלו הכניסו לרשימה טרוצקיסט מוצהר. עכשיו נמשיך.) השארתי אותה לסוף כי
אני לא מחבב את מייוויל. קראתי כמה דברים שלו, ואף אחר מהם לא הצליח לתפוס אותי.
אני רואה את הברק, אני רואה את החדשנות, אבל לא מצליח להתלהב מהם. ופשוט נגמר לי
הזמן. את השבועיים שנותרו עד תאריך ההצבעה להוגו אני צריך להקדיש לעבודה על "היֹה
יהיה", ואני מעדיף לקרוא דברים אחרים שמחכים לי ואני מחכה להם.
באמת שאין לי מושג למי אצביע. כנראה לאוול יקבל את קולי למקום הראשון
ואחריו וילסון או מגווייר במקום השני.
