25.7.2009

המדריך לאושר


גמרתי לפני כשבוע את "החמישית של צ'ונג לוי". מה שלהן היא לא ממש ביקורת, אלא יותר בגדר התרשמות.

הרושם הראשוני – המון מילים. המון. יותר מדי לטעמי. יש להבהיר שזה מתאים לאופי של הספר, אבל בשלב מסוים הפטפטת המתמשכת, הדימוי הנערם על גבי דימוי, התחילו להציק לי. בעיקר בהתחשב ביחס שבין הדברת לקצב התקדמות העלילה.

הדבר העיקרי שעומד לזכות הספר הזה הוא הכתיבה של אבני. אבני כותב מצוין וזה בא לידי ביטוי בתיאור העולם שלו. הוא בונה בצורה נהדרת את ישראל של העתיד הקרוב (בעוד שמונה שנים) על האופי שלה והשפה שלה, ומשכיל לתאר תמונה מרתקת של השילוב של טכנולוגיות קיימות כפי שיתפתחו כנראה בחברה הזו. ההתייחסויות שלו לעולם הפופ וה"סלבים" משעשעות מאוד.

יכולת הכתיבה הזו ניכרת גם בדמויות שלו. אפילו דמויות שוליות יחסית כמו עובדי בית הקפה של הגיבור מעוצבות היטב והעובדה שהן שוליות לא הופך אותן לרדודות. אבני גם מצוין בתיאור מערכות היחסים בין הדמויות האלה, ובעיניי הקטעים הטובים ביותר בספר היו כאשר מערכות היחסים האלה מתפתחות ומתעצבות. את החלקים האלה קראתי בנשימה עצורה.

הדבר המשותף לכל הדמויות, שגרר את הכותרת שלעיל, היא שכל אחת מהן מחפשת את האושר ועושה את זה בלהט רב. צ'ונג ואחותו החורגת יערה, שבה הוא מאוהב, עושים זאת בצורה הגלויה ביותר – הוא על ידי טיפוס ב"פירמידת האושר" של אברהם מסלו והיא בחקירות הפילוסופיות שלה. אבל גם כל מי שסביבם עסוקים בצורה זו או אחרת באותו נושא, בין אם בחיפוש אחר אמונה, ברוחניות מזן זה או אחר או באימוץ עמדה פילוסופית כלפי העולם שהם מקווים שיגרמו להם אושר.

אבל בשלב מסוים כל העיסוק הזה הזכיר לי בדיחה עתיקה:
רקטור של אוניברסיטה מזמן אליו את ראש המחלקה לפיזיקה ושואל אותו למה לעזאזל הפיזיקאים צריכים את כל הציוד היקר לניסויים שלהם. "תראה את המתמטיקאים", הוא אומר, "כל מה שהם צריכים זה נייר, כלי כתיבה, ופח לניירות". ואז הוא חושב לרגע ומוסיף, "הפילוסופים אפילו לא צריכים פח".
כל הדיבורים האלה פשוט החלו להימאס עלי בשלב מסוים, וכשנערמו עליהם אותם תיאורים מתפתלים שאבני אוהב, זה היה קצת מוגזם לטעמי. הייתי שמח לראות עריכה קצת יותר אגרסיבית שלו, אבל אני מינימליסט בנטיותיי.

אני חייב להתייחס לעובדה שהספר כתוב בגוף שני. יש מי שזה הפריע להם מאוד, לי זה הפריע פחות ואחרי כמה זמן התרגלתי – אולי בגלל שהדיבור בלשון זכר לא מפריע לי. אבל אני לא חושב שהייתה הצדקה אמתית לצורת כתיבה זו. ההסבר לכאורה שמופיע ממש בסוף הספר הוא קלוש למדי לטעמי וזה לי נראה יותר כגימיק מאשר כצורך אמתי של העלילה.

"החמישית של צ'ונג לוי" הוא ספר טוב שכדאי לקרוא, אבל מבחינתי אפשר בקלות לדלג על קטעים מסוימים.

אינדיאנה ג'ונס בממלכת גולגולתו של פאוסט

באיחור של כשנה ראיתי ביום חמישי את הסרט האחרון בסדרת אינדיאנה ג'ונס. לא ציפיתי לשום דבר מעבר לשעתיים של אקשן חביב, ואת זה הוא אכן סיפק. אבל המסר הסופי שהכותבים או המפיקים חשו צורך להצמיד לו הצליח לעורר אותי קצת מהחירגון שבו שקעתי בזמן הצפייה.

צריך להזהיר מישהו בפני ספויילרים? ראו הוזהרתם.

לאחר שעיר הזהב האגדית הפכה לצלחת מעופפת ונעלמה לה בחלל עומדים הריסון פורד ובני לווייתו על שפתו של האגם החדש שנוצר והוא מצהיר ברוב פאתוס שהידע הוא-הוא האוצר של אותו שבט אינדיאני אגדי, ואני פרצתי בצחוק משוחרר. שכן המסר הברור ביותר שאני קיבלתי מהסרט בנושא זה הוא שהמרדף אחר ידע הוא מסוכן.

זה ניכר במידה מסוימת בדמותו של "אוקס" (פרופסור אוקסלי, תחליף האב עבור בנו של ג'ונס) שהעז להביט בעיניה של גולגולת הבדולח והעז לנסות להחזיר אותה למקומה ובתמורה איבד את שפיות דעתו. אבל יותר מכל זה ניכר בדמותה של הד"ר קולונל אירינה ספאלקו. אי שם בתחילת הסרט היא מצהירה באוזני אינדיאנה שהיא רוצה "לדעת הכול". והיא אכן זוכה לדעת הכול לקראת סוף הסרט כאשר היא קולטת את כל הידע של החייזרים, ואז משלמת על כך בגדול. בשלב מסוים היא מתחילה לצרוח שזה יותר מדי או משהו בסגנון ואז נמוגה אל אפלת הצהריים.

הרעיון שיש ידע שאינו ראוי לבני אנוש, ידע שאנשים אינם אמורים לזכות בו, הצליח לעלות לי על העצבים. אני מניח שאפשר לנסות להתפתל ולטעון שמה שהכריע אותה היה קצב קליטת הידע, ולא הידע עצמו, אבל זו התחמקות לדעתי. זו התחמקות מכיוון שאותם חייזרים שוחרי-טוב היו יכולים לחסוך ממנה את החוויה הזו, או להשאיר את הידע בצורה אחרת כלשהי בעולם ולא להיעלם אתו, או אם המטרה הייתה לנקום בה על זה שהיא רעה אפשר היה פשוט להרוג אותה.

המסר הזה הוא לא חדש. פאוסט היה צריך לכרות ברית עם מפיסטופלס כדי לזכות בידע שלו, ועל כך הוא שילם בנשמתו. אדם וחווה טעמו מפרי עץ הדעת ושילמו בגירוש. הוא נמצא אפילו בסרטי אינדיאנה ג'ונס עצמם – בהימנעות שלו מלהביט בארון הברית הנפתח ולדעתי גם אי שם בסיום של "מסע הצלב האחרון" העלוב למדי. אני מניח שאם הסרט היה נגמר בכך זה היה פחות מציק לי, אבל ההקבלה של התאווה שלה לידע לחמדנות של הבוגד הבריטי ויותר מכול אותו משפט מתחסד על הידע כעושר החוזר פעמיים שלוש דקות אחר כך רק מחדדים את הצביעות.