H+ הסדרה הדיגיטלית

העלילה בקצרה – שתל נאנו בשם H+ פותח והושתל ברוב האנושות. הוא בו בזמן מתממשק עם הפעילות של הגוף הפיזי ומספק קישור קבוע לרשת. יום אחד מכה וירוס בשתלים, וכל מי שמושתל בו השתל מת, אלא אם כן הוא נמצא באזור שאין בו קליטה באותו זמן. הסדרה מספרת את הסיפורים שלפני ואחרי ש"זה" (או "האירוע") קרה.

העונה האחת שהופקה עד עכשיו מורכבת משמונה פרקים, שכל אחד מהם מורכב משש "אפיזודות" שאורכן נע בין שלוש לשמונה דקות (אורך רובן כחמש דקות). בתחילת כל אפיזודה מצוין איפה היא מתרחשת וכמה זמן לפני או אחרי "זה" היא מתרחשת. יחד האפיזודות יוצרות קווי עלילה אחדים שמתכנסים לאפיזודה האחרונה של הפרק האחרון, שלא במפתיע נקרא "סגירת מעגלים". מעגלים אמנם נסגרים בה, אבל היא בבירור הקדמה לעונה הבאה.

הכתיבה לא רעה, אבל הסיפור לא ממש חדשני. זהו סיפור אפוקליפסת טכנולוגיה מוכר למדי שהמסר שלו גם הוא מוכר למדי – התקדמו בזהירות. הכתיבה לא רעה, הדמויות כתובות היטב והסיפורים השונים מעניינים ומושכים לראות אותם. הסדר הלא לינארי של האפיזודות, הקפיצות בין זמנים, מקומות וקווי עלילה, מוסיפים ליכולת של הסדרה לרתק את הצופה. דבר אחד שלא מצא חן בעיניי הוא הנימות המיסטיות הבולטות של חלק מהעלילה שחורגות מהצביון הראליסטי הכללי שלה, ויש לקוות שיוסברו בעונה הבאה. חלק מההסברים ה"טכניים" קצת רעועים, אבל זה לא פגם יותר מדי בסדרה.

הדבר המעניין בסדרה H+ הוא דווקא הפורמט שלה. אפשר לראות את כל הסדרה כפי שהיא הועלתה לערוץ יוטיוב שלה, על פי סדר הפרקים והאפיזודות שתכננו היוצרים. יש שם גם פלייליסטים על פי דמויות, עם פרשנות, עם תוספות אינטראקטיביות וכן הלאה. אבל העובדה שכל הפרקים זמינים כעת ברשת (הם הועלו בזוגות באוגוסט של השנה שעברה) אפשרה ליוצרים לעשות דבר מה מעניין יותר.

באתר הסדרה אפשר להיכנס למפה של העולם, ושם יש שלוש אפשרויות צפייה – על פי אפיזודה, על פי קו הזמן, או צפייה בכול. כשתעמדו עם הסמן על אחד המיקומים שבהם מתרחשות אפיזודות יתגלה מעגל מחולק לשלושה – אייקון מצלמה לתמונות מתוך העולם של הסדרה הרלוונטיות למיקום, אייקון מסרטה לקטעי וידאו קצרים מתוך האפיזודות או אייקון דף לחומר כתוב (ראו תמונות למטה). החומר הכתוב יכול להיות הודעות לעיתונות, דיווחים עיתונאיים, קטעי יומן של הדמויות וכו'. כל החומר הנוסף שאפשר למצוא בדיסקים עם בונוסים שאנו רגילים למצו בסדרות.

המשמעות היא שאתם יכולים לבנות לעצמכם סדרה משלכם. אפשר להתעלם מהסדר שבו בחרו היוצרים להציג את האפיזודות ולראות אותה על קו הזמן של ההתרחשויות, או את כל האפיזודות שמתרחשות במיקום מסוים, או פשוט בסדר אקראי. לדעתי זהו הרעיון הכי חדשני של הסדרה והרעיון שהכי מצא חן בעיניי.

כל המיקומים מסומנים על מפת העולם

האופציות לאפיזודה מסוימת, אופצית צפייה על קו הזמן

ריאיון של עידו קינן עם יוצרי הסדרה ב"הארץ". 

ספר לשבוע הספר 11 – ספרות ישראלית

זה נורא פשוט, אם אתם רוצים ספרי ז'אנר ישראליים מקוריים – קנו אותם. אנחנו נמצאים בשנים האחרונות בעיצומה של פריחה של הספרות הז'אנרית בארץ וזה נהדר. אבל צריך לשמר אותה, לקדם אותה, להביא אותה לקדמת הבמה. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לקנות ספרי ז'אנר ישראליים.

שני דברים לפני שאגיע לספרים:

א. בגלל הפעילות שלי בקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ אני מכיר את רוב האנשים שאזכיר להלן, וחלק מהם הם חברים אישיים שלי. אם מישהו יבחר לחשוב שלכן ההמלצות שלי מוטות, שיבושם לו. מעולם לא המלצתי על ספר שלא אהבתי, ולא חסכתי ביקורת במקום שחשבתי שהיא במקום.

ב. אם אתם לא מסכימים אתי, נהדר. הטעם שלי הוא שלי, וטעמכם סביר להניח שונה. אם אתם אוהבים ספרי ז'אנר אחרים קנו אותם, רק תקנו.

הספרים (ללא סדר מסוים, ובטח שכחתי המון)

דם כחול / ורד טוכטרמן (יניב)

ספר מאוד "תל אביבי" בניחוח שלו, לעתים קצת יותר מדי לטעמי. מתוארת בו אחת מחברות הערפדים המגוונת והמעניינת שיצא לי לקרוא אי-פעם. אמור לצאת לו ספר המשך.

ימי תל-אביב האחרונים / ניר יניב ולביא תדהר (אודיסיאה)

סיפור אפוקליפטי המתרחש בתל-אביב שאני לא אנסה בכלל לתאר את העלילה שלו. לא קל לכתוב רומן פוליפוני, שמסופר לא רק מנקודות מבט שונות אלא בקולות שונים, ויניב ותדהר הצליחו בכך בצורה נהדרת.

קליידוסקופ / חגי אברבוך (קדמת עדן)

אוסף של סיפורים קצרים וקצרצרים. חלק מהסיפורים שם זקוקים לעריכה קפדנית יותר, אבל רוב הסיפורים מצוינים וניכר בהם הכישרון של חגי אברבוך לכתיבת דמויות ועולמות.

כְּתוֹב כשד משחת / ניר יניב (אודיסיאה)

אוסף סיפורים בארבעה שערים. לטעמי הסיפורים הרציניים יותר הם הטובים ביותר בספר. לניר יניב יש כישרון ואהבה גדולים להומור ולשפה, ולעתים הוא נותן להם להשתולל קצת יותר מדי כך שהם מאפילים על הסיפורים עצמם, אבל זה לא פוגע בהם הרבה.

ילדי בית הזכוכית / יעל פורמן  (מודן)

ממותג כספר נוער, אבל ספרים טובים הם טובים. זווית רעננה על הנושא של בני מים למיניהם, שמשרתת מסר בלי להניח למסר לדרוס את הסיפור.

כפור / שמעון אדף (כנרת-זמורה-ביתן)

ככותב, אין הרבה מתחרים לאדף לטעמי. הכתיבה שלו מדויקת ומאוזנת באופן ששוב ושוב עוצר את נשימתי. תל-אביב וישראל העתידיות שלו כאן הן מלאות דמיון ומרתקות, והדמויות שלו מרגשות. יצירת מופת בכל קנה מידה.

שדים ברחוב אגריפס / חגי דגן (זמורה ביתן)

ספר פנטסיה כיפי שנשען על אלמנטים מהמיתוסים היהודיים. אם אתם ירושלמים (או לפחות מכירים את ירושלים היטב) תיהנו ממנו עוד יותר. אני חייב לומר שככל שאני חושב על הספר הזה יותר יש לי יותר בעיות עם היחס שלו לנשים ועם הסטראוטיפיות שלו.

סימנטוב / אסף אשרי (זמורה ביתן)

סיפור בלשי טוב, פנטסיה טובה המתבססת על המיתוסים היהודיים ודמויות טובות. כל מה שצריך.

איור הכריכה של "היה יהיה" משנת 2011 הנראה בראש רשומה זו מעשה ידיה של אביב אור המוכשרת בטירוף.

ספר לשבוע הספר 10 – ראייה עיוורת

פיטר וואטס הוא אחד מקומץ סופרים שאי-פעם הצליחו לכתוב חייזרים אמתיים. אנחנו כבר מזמן יודעים שכל החייזרים בספרות ועל המסך הם למעשה אנשים במסכות גומי, לא רק במראה שלהם אלא גם בהתנהגות שלהם. וואטס מצליח שוב ושוב לכתוב חייזרים שהם זרים באמת ובתמים ולא ממש ניתנים להבנה פעמים רבות.

"ראייה עיוורת" (קדמת עדן) הוא סיפורה של משלחת היוצאת לחקור חייזרים המתקרבים לכדור הארץ, אם כי גם השליחים עצמם אינם לגמרי אנושיים. כל אחד מחברי המשלחת נמצא על גבול האנושיות, אם לא מעבר לו, הודות לשינויים של הנדסה גנטית וגופנית שעבר. הדמויות האלה של וואטס הן הדבר הקרוב ביותר ל-Post Human אמתי שאי-פעם קראתי. הן כה זרות, שהקריאה של הספר קשה מכיוון שקשה למצוא נקודת אחיזה רגשית בהן שתעזור לנו להזדהות אתן. אם לא די בכך, וואטס מאריך בדיון בתאוריות על מודעות ואישות שאינן פשוטות.

ואף-על-פי-כן, זהו אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. ספר מתפקע מרעיונות, כתוב בפרוזה מצוינת, שמעביר בצורה מעולה את תחושת הזרות והבדידות של המספר, המייצג למעשה את הגזע כולו.

ספר לשבוע הספר 9 – משיח חולית

רגע לפני בדיון, ספר על משיח ללא אל.*

[אם לא קראתם את "חולית" עדיין, מה אתם קוראים בלוגים באינטרנט? לכו לקרוא אותו. בפעם הראשונה אני מוכן לוותר לכם על הנספחים. גמרתם? חזרתם לבלוג? יופי, אפשר להמשיך.]

בסוף של "חולית" כל האויבים הובסו וכל ההבטחות התגשמו. פול חזר מגלות המדבר, ניצח את אויבי ביתו וכעת הוא קיסר. פול הוא "קפיצת הדרך" והרבה יותר מכך, הוא הזרע שצנח על אדמה פורייה ופרח לדבר מה שאיש לא ציפה לו. ועכשיו הוא צריך לחיות עם זה.

נאמר שכאשר האלים מבקשים להעניש אדם, הם ממלאים את משאלותיו. זהו המצב שבו פול-מואדּיב אטראדיס מוצא את עצמו בתחילת "משיח חולית" (מסדה במהדורה הישנה, עם עובד בחדשה) ובספר הזה הרברט בוחן איך פול מתמודד עם היותו קיסר ומשיח; נביא המסוגל באמת ובתמים לראות את העתידים האפשריים ומנהיג היכול לבחור ולנווט ביניהם; אדם הנקרע בין חובות המדיניות והכלכלה והמחויבות לגזע שלם ובין הרצונות הפרטיים שלו.

אני במיעוט בדעה זו, אבל לדעתי "משיח חולית" טוב לפחות כמו "חולית", אם לא טוב ממנו. חסרים בו ענני האבק, ברק כלי הנשק ו"היד הנחה על הגלגל לסובבו", אבל יש בו בני אדם אמתיים המתמודדים עם בחירות אמתית.

* באמת, תחשבו על זה – בשם איזה אל מנבא פול? האלים במשפחה יבואו מאוחר יותר, והסיבות שבשלהן לטו השני בוחר להיעשות לאל הן מרתקות בפני עצמן. מתישהו אני אצטרך כנראה לכתוב או לדבר על אלים ודת בסאגה של חולית. ~אנחה~