לפני
שבועות אחדים פרסם הסופר כריסטופר פריסט רשומה מרתקת בבלוג שלו, שבה תקף בחריפות
את המועמדים לפרס קלארק השנה, ואת הוועדה שבחרה בהם. הרשומה כתובה היטב ומענגת
לקריאה, בין השאר בגלל ההתקפות החריפות שלו על חלק מסופרי המדע הבדיוני הפופולריים
ביותר היום. אבל מעבר לכך היא מכילה גם כמה דברים חשובים ומעוררי מחשבה. אחד
הדברים המעניינים ביותר ברשומה זו הוא הניסיון של פריסט להגדיר את מטרות הפרס, שאפשר
להשליך מהן על מטרותיהם של פרסי מדע בדיוני בכלל, אך כאן אני רוצה להתייחס לנושא
אחר שהוא מעלה ברשומה זו בעקיפין כמעט – השימוש בלשון ייחודית במדע הבדיוני.
כאשר פריסט
דן ביצירות המועמדות הוא מתייחס לספרו של צ'יינה מייוויל, Embassytwon, ולשימוש של מייוויל בלשון
בספר זה, ואומר בין השאר: "הוא [מייוויל, א"מ] משתמש גם בהרבה יותר מדי חידושים
לשוניים ומילים ייחודיות שנוצרו לצורך הספר, שימוש שמבהיר את העובדה שהוא מוגדר
ומוגבל בידי הציפיות של קהל הז'אנר." לאחר מכן פריסט מביא רשימה של חידושים
כאלה שנלקחו מהעמודים הראשונים של הספר ואומר שבדרך כלל אפשר להסיק את משמעות
מילים אלה ומקורן מן ההקשר. ואז הוא ממשיך ואומר: "... שימוש זה בשמות עצם
מומצאים הוא-הוא הדבר שגורם לאנשים רבים לראות את המדע הבדיוני כחשאי ומסתגר. סופר
טוב יותר היה מוצא דרכים יעילות יותר להצביע על מוזרות או על סביבה זרה מאשר פשוט
להטיח מילים זו בזו. השימוש במשחקי מילים הוא כתיבה עצלנית."
לא קראתי
את Embassytwon, אך למרבה הצער אפשר להחיל דברים אלה לא רק
על ספר זה או על מייוויל אלא על לא מעט יצירות מדע בדיוני אחרות. אחרי הכול, בלבו
של המדע הבדיוני עומדת ההזרה, יצירת הריחוק בין עולמם של הסופר והקוראים לבין
העולם המתואר בספר. אחת הדרכים הקלות ביותר ליצור הזרה זו, שהיא לעתים קרובות הדרך
הגרועה ביותר, היא להשתמש בשלל מונחים זרים ומוזרים ללא צורך. אם הסופר עושה את
מלאכתו נאמנה ביצירת העולם, הוא ייצור בו מבנים חברתיים וטכנולוגיות (או שימושים
טכנולוגיים) חדשים שיצדיקו שימוש במונחים חדשים, ואז מונחים אלה שיוצרים הזרה
לכאורה אינם נחוצים כלל. אם סופר משתמש במונחים כאלה מתוך עצלות (כפי שפריסט טוען)
או מתוך מחסור בדמיון, הם עלה תאנה על חברה שאין כל הבדל משמעותי בינה ובין חברת
היום-יום.
בדברים
אלה אני לא מתכוון לטכנו-בלל, שפעמים רבות אינו מפריע. "טורפדות
פוטוניים" ו"הנע פיתול", למשל, הם קיצורי דרך ספרותיים נוחים וחסרי
משמעות (בעיקר בהתחשב בכך שהם מסתמכים על מונחים ידועים) שדווקא מאפשרים לקורא או
לצופה למצוא נקודות עיגון בעולם הזר לכאורה. אפילו הסברים ארוכים יותר נסבלים, כל
עוד הם לא מכילים שגיאות ברורות המעידות על בורותו של הסופר. הבעיה מתעוררת כאשר
במקום מילים יום-יומיות המוכרות לקורא, מילים המתייחסות לתופעות מוכרות לקורא או כאלה
שיכולות להיות מוכרות לו, מתעקש הסופר להשתמש במילים מומצאות שלא תורמות דבר
לעלילה או לעולם.
נתקלתי
בזה לאחרונה בספר "עלמא" של רוני אשכול, שהתחלתי לקרוא, אך לא המשכתי
מעבר לפרק הראשון שלו. אחד הדברים שהפריעו לי שם היה השימוש במילים עבריות מסורסות
או מעוותות ללא כל סיבה שיכולתי להבין. דוגמה אחת לכך הן ה"עיזאות" שאותן
רועה גיבורת הספר. ברור מהתיאור שאלה אינן עזים רגילות, אז מדוע לא לקרוא להן בשם
מומצא כלשהו? או, אם הדמיון לעזים הרגילות חשוב ואין דרך להבהיר זאת במהלך העלילה,
אפשר פשוט לתאר אותן. רוב הקוראים יזהו עז גם אם פרוותה אדומה. או שאפשר ללכת
בדרכו של הטורפדו הפוטוני ולקרוא להן "עזי שקר-כלשהו". כאן המונח הזר
היה מתבקש. לעומת זה מופיעים בספר "נוודנים", הזהים בכל דבר ועניין
לנוודים, לפחות במעט שאני קראתי, ונבצר מבינתי מדוע נוספה להם אותה נו"ן
מסתורית.
מקרים
כאלה מתסכלים במיוחד מכיוון שמילים מומצאות בהחלט יכולות לשמש יוצרים כדי לאפיין
חברות זרות במהותן. בדוגמה יפה לשימוש במילים מומצאות (בערך) נתקלתי בספר
"גנב הקוונטום" של האנו רג'ניימי. רג'ניימי מתאר חברה שבה אנשים יכולים
לשלוט במידע שהם חולקים עם אנשים אחרים – החל מזיכרונות המאוחסנים בענן מחשוב,
וכלה בעצם היכולת של אחרים לראות את פניהם. הוא קורא למערכת זו Gevulot, ומסביר אותה רק ברבע הספר בערך. לפני כן
הוא מתאר את השימוש בה, שהוא טבעי וברור בהקשר העולם שהוא בונה בספר. מההקשרים
שבהם מתוארת המערכת ומתיאור מדרך פעולתה ברור לחלוטין שמדובר במשהו חדש וזר לעולם
היום-יום שלנו, ולכן המילה הזרה לא מפריעה כלל.
דרך אגב,
לדוברי עברית המילה אולי אינה זרה, זהו תעתיק של המילה העברית "גבולות",
אבל לרוב המוחלט של קוראי האנגלית אין מושג מהו מקורה. גם לי עצמי לקח זמן-מה
להבין מקור זה, אבל לאחר שהבנתי, המערכת הזו הייתה אפילו יותר מובנת וטבעית.
רג'ניימי מרבה לעשות זאת בספר – לשאול מילים משפות זרות לאנגלית ולהשתמש בהן
במשמעויות קרובות למשמעותן המקורית, תוך הענקת משמעויות חדשות וייחודיות הקשורות
לעולם שהוא יוצר בספר. זהו שימוש מושכל באמת בלשון ובאפשרות לטבוע מונחים חדשים
בעולם חדש.
אם לחזור
לסיום לדבריו של פריסט שציטטתי לעיל, הרעיון שמישהו יטרח להמציא מילים חדשות למושגים
יומיומיים מכיוון שהוא חושב שלכך מצפים הקוראים שלו הוא עצוב. המחשבה שסופרים
מזלזלים עד כדי כך בקוראים שלהם מדכאת ומכעיסה אותי. היא מעידה על תפיסה שטחית של
קהל הקוראים, וגרוע מכך של טבעו האמתי של הז'אנר.