על שפה ובניית עולם

לפני שבועות אחדים פרסם הסופר כריסטופר פריסט רשומה מרתקת בבלוג שלו, שבה תקף בחריפות את המועמדים לפרס קלארק השנה, ואת הוועדה שבחרה בהם. הרשומה כתובה היטב ומענגת לקריאה, בין השאר בגלל ההתקפות החריפות שלו על חלק מסופרי המדע הבדיוני הפופולריים ביותר היום. אבל מעבר לכך היא מכילה גם כמה דברים חשובים ומעוררי מחשבה. אחד הדברים המעניינים ביותר ברשומה זו הוא הניסיון של פריסט להגדיר את מטרות הפרס, שאפשר להשליך מהן על מטרותיהם של פרסי מדע בדיוני בכלל, אך כאן אני רוצה להתייחס לנושא אחר שהוא מעלה ברשומה זו בעקיפין כמעט – השימוש בלשון ייחודית במדע הבדיוני.

כאשר פריסט דן ביצירות המועמדות הוא מתייחס לספרו של צ'יינה מייוויל, Embassytwon, ולשימוש של מייוויל בלשון בספר זה, ואומר בין השאר: "הוא [מייוויל, א"מ] משתמש גם בהרבה יותר מדי חידושים לשוניים ומילים ייחודיות שנוצרו לצורך הספר, שימוש שמבהיר את העובדה שהוא מוגדר ומוגבל בידי הציפיות של קהל הז'אנר." לאחר מכן פריסט מביא רשימה של חידושים כאלה שנלקחו מהעמודים הראשונים של הספר ואומר שבדרך כלל אפשר להסיק את משמעות מילים אלה ומקורן מן ההקשר. ואז הוא ממשיך ואומר: "... שימוש זה בשמות עצם מומצאים הוא-הוא הדבר שגורם לאנשים רבים לראות את המדע הבדיוני כחשאי ומסתגר. סופר טוב יותר היה מוצא דרכים יעילות יותר להצביע על מוזרות או על סביבה זרה מאשר פשוט להטיח מילים זו בזו. השימוש במשחקי מילים הוא כתיבה עצלנית."

לא קראתי את Embassytwon, אך למרבה הצער אפשר להחיל דברים אלה לא רק על ספר זה או על מייוויל אלא על לא מעט יצירות מדע בדיוני אחרות. אחרי הכול, בלבו של המדע הבדיוני עומדת ההזרה, יצירת הריחוק בין עולמם של הסופר והקוראים לבין העולם המתואר בספר. אחת הדרכים הקלות ביותר ליצור הזרה זו, שהיא לעתים קרובות הדרך הגרועה ביותר, היא להשתמש בשלל מונחים זרים ומוזרים ללא צורך. אם הסופר עושה את מלאכתו נאמנה ביצירת העולם, הוא ייצור בו מבנים חברתיים וטכנולוגיות (או שימושים טכנולוגיים) חדשים שיצדיקו שימוש במונחים חדשים, ואז מונחים אלה שיוצרים הזרה לכאורה אינם נחוצים כלל. אם סופר משתמש במונחים כאלה מתוך עצלות (כפי שפריסט טוען) או מתוך מחסור בדמיון, הם עלה תאנה על חברה שאין כל הבדל משמעותי בינה ובין חברת היום-יום.

בדברים אלה אני לא מתכוון לטכנו-בלל, שפעמים רבות אינו מפריע. "טורפדות פוטוניים" ו"הנע פיתול", למשל, הם קיצורי דרך ספרותיים נוחים וחסרי משמעות (בעיקר בהתחשב בכך שהם מסתמכים על מונחים ידועים) שדווקא מאפשרים לקורא או לצופה למצוא נקודות עיגון בעולם הזר לכאורה. אפילו הסברים ארוכים יותר נסבלים, כל עוד הם לא מכילים שגיאות ברורות המעידות על בורותו של הסופר. הבעיה מתעוררת כאשר במקום מילים יום-יומיות המוכרות לקורא, מילים המתייחסות לתופעות מוכרות לקורא או כאלה שיכולות להיות מוכרות לו, מתעקש הסופר להשתמש במילים מומצאות שלא תורמות דבר לעלילה או לעולם.

נתקלתי בזה לאחרונה בספר "עלמא" של רוני אשכול, שהתחלתי לקרוא, אך לא המשכתי מעבר לפרק הראשון שלו. אחד הדברים שהפריעו לי שם היה השימוש במילים עבריות מסורסות או מעוותות ללא כל סיבה שיכולתי להבין. דוגמה אחת לכך הן ה"עיזאות" שאותן רועה גיבורת הספר. ברור מהתיאור שאלה אינן עזים רגילות, אז מדוע לא לקרוא להן בשם מומצא כלשהו? או, אם הדמיון לעזים הרגילות חשוב ואין דרך להבהיר זאת במהלך העלילה, אפשר פשוט לתאר אותן. רוב הקוראים יזהו עז גם אם פרוותה אדומה. או שאפשר ללכת בדרכו של הטורפדו הפוטוני ולקרוא להן "עזי שקר-כלשהו". כאן המונח הזר היה מתבקש. לעומת זה מופיעים בספר "נוודנים", הזהים בכל דבר ועניין לנוודים, לפחות במעט שאני קראתי, ונבצר מבינתי מדוע נוספה להם אותה נו"ן מסתורית.

מקרים כאלה מתסכלים במיוחד מכיוון שמילים מומצאות בהחלט יכולות לשמש יוצרים כדי לאפיין חברות זרות במהותן. בדוגמה יפה לשימוש במילים מומצאות (בערך) נתקלתי בספר "גנב הקוונטום" של האנו רג'ניימי. רג'ניימי מתאר חברה שבה אנשים יכולים לשלוט במידע שהם חולקים עם אנשים אחרים – החל מזיכרונות המאוחסנים בענן מחשוב, וכלה בעצם היכולת של אחרים לראות את פניהם. הוא קורא למערכת זו Gevulot, ומסביר אותה רק ברבע הספר בערך. לפני כן הוא מתאר את השימוש בה, שהוא טבעי וברור בהקשר העולם שהוא בונה בספר. מההקשרים שבהם מתוארת המערכת ומתיאור מדרך פעולתה ברור לחלוטין שמדובר במשהו חדש וזר לעולם היום-יום שלנו, ולכן המילה הזרה לא מפריעה כלל.

דרך אגב, לדוברי עברית המילה אולי אינה זרה, זהו תעתיק של המילה העברית "גבולות", אבל לרוב המוחלט של קוראי האנגלית אין מושג מהו מקורה. גם לי עצמי לקח זמן-מה להבין מקור זה, אבל לאחר שהבנתי, המערכת הזו הייתה אפילו יותר מובנת וטבעית. רג'ניימי מרבה לעשות זאת בספר – לשאול מילים משפות זרות לאנגלית ולהשתמש בהן במשמעויות קרובות למשמעותן המקורית, תוך הענקת משמעויות חדשות וייחודיות הקשורות לעולם שהוא יוצר בספר. זהו שימוש מושכל באמת בלשון ובאפשרות לטבוע מונחים חדשים בעולם חדש.

אם לחזור לסיום לדבריו של פריסט שציטטתי לעיל, הרעיון שמישהו יטרח להמציא מילים חדשות למושגים יומיומיים מכיוון שהוא חושב שלכך מצפים הקוראים שלו הוא עצוב. המחשבה שסופרים מזלזלים עד כדי כך בקוראים שלהם מדכאת ומכעיסה אותי. היא מעידה על תפיסה שטחית של קהל הקוראים, וגרוע מכך של טבעו האמתי של הז'אנר.

ספר אחד, שלושה סיפורים

"קמט בזמן" יצא לפני חמישים שנה, והוא לא עומד טוב במבחן הזמן. העלילה קלושה, הדמויות קלושות וההרפתקאות אה... קלושות. אבל הבעיה העיקרית שלו היא שלבו של הספר הוא מסר, והמסר הזה הוא פשטני, מטיפני ומשעמם.

המסר הזה נעוץ עמוק באמריקה של ראשית שנות השישים – מחד הוא נוצרי, פטריוטי ומשקף את המלחמה הקרה, ומאידך ניכרים בו אלמנטים שיודגשו בתנועה ההיפית מאוחר יותר בשנות השישים. לנוחותכם וכדי שלא תצטרכו לקרוא את הספר, הנה שלושת הסיפורים: סיפור נוצרי של ניצחון האהבה הנוצרית, סיפור אמריקאי של המלחמה הקרה, סיפור של מסר "מעצים" שעל פיו אדם צריך להיות נאמן לעצמו.

הסיפור הנוצרי

היה הייתה ילדה שחיה בעיר קטנה בארצות הברית. אביה נעלם בנסיבות מסתוריות, אבל היא לא איבדה את אמונתה בשיבתו ובאהבתה אליו (ובאהבתו אליה). שלושה מלאכים, בדמות נשים זקנות, הובילו אותה לעולם בשם אוריאל, כשמו של מלאך הפנים. שם היא שמעה את תושבי הכוכב שרים את תהילת האל (ישעיהו, מ"ב, 10 והלאה) וראתה את כוחות השחור שמאיימים על הבריאה.

משם היא נלקחה לעולם אחר שבו היא למדה שמקרב עולמה הקטן יצאו כמה מהלוחמים הגדולים ביותר באפלה – וראש וראשון להם ישו (המזוהה על ידי ציטוט מהבשורה על פי יוחנן, פרק א). לאחר מכן הביאו אותה המלאכים למרכז הרשע, עולם הנשלט על ידי מוח ללא גוף, הממושטר על ידי תבונה מכניסטית חסרת נשמה. שם היא הצליחה להציל את אביה, אבל נאלצה להשאיר מאחור את אחיה הקטן.

אביה לא מתרגש מכך שכן "הכול פועל לטובה עבור אלה שאוהבים את האל, אלה הנקראים לשרת את תכליתו." (ע' 162) ולכן היא חוזרת להתמודדות אחרונה עם כוחות השחור, במטרה לחלץ את הבן האח האובד. מעודדת בדברי הברית החדשה (האיגרת הראשונה אל הקורינתיים, א, פסוק 27 והלאה), היא מנצחת את כוחות השחור בזכות הדבר האחד שיש בה ואין בהם – אהבה (ע"ע הבשורה על פי יוחנן, י"ג, 34).

הסוף.

הסיפור האמריקאי

בעיירה קטנה גרה נערה צעירה. היא הייתה עצמאית, פורצת דרך ולא מסתדרת במסגרות, כמיטב המסורת של גיבורים אמריקאים. אבא שלה היה פטריוט אמתי, הוא היה מדען שעבד על פרויטקים סודיים למען מדינתו, ונעלם במסגרת עבודתו על פרויקט כזה. גם אמא שלה מדענית שעבדה יחד אתו, אבל כראוי לאישה אמריקאית טובה היא נשארה בבית וטיפלה בארבעת ילדיהם בעודה ממשיכה לעסוק במדע למען העם והאומה.

הילדה ידעה שאביה לא ינטוש אותה ואת משפחתה סתם, ובלוויית אחיה הצעיר והמחונן וחברה ללימודים המחונן ושחקן הכדורסל המוצלח (כי אחרי הכול גם הוא אמריקאי) הם יצאו לחפש את אביה. הם מצאו אותו כלוא בעולם שבו כולם ממושטרים לעשות הכול באחידות, ואם לא יעשו זאת הם צפויים לחינוך מחדש בעינויים. החבר שלה ניצל מהיטמעות בחברה זו בכך שהוא מצטט את נאום גטיסברג של אברהם לינקולן, והם מצליחים להציל את אביה.

אבל אחיה הקטן נשאר מאחור, ואמריקאים לא משאירים שבויים בשטח. היא חוזרת להביא אותו ומתייצבת בפני הקומוניסטים המפחידים חמושה בהצהרת העצמאות של ארצות הברית. יתר על כן, היא מודיעה לשליט העל ש"זהים ושווים זה לא אותו דבר!" (ע' 151) ובכך מנצחת אותו בקרב האידאולוגי.

הסוף.

הסיפור המעצים

אז הייתה ילדה, כן, שלא הסתדרה בבית הספר. היא הייתה עצמאית ועקשנית וסירבה להתכופף לתכתיבים של מערכת קרה ומנוכרת. אבא שלה נעלם, אבל זה בסדר כי אמא שלה גידלה אותה ואת האחים שלה ועדיין הצליחה להיות גם מדענית גאונה. אבל הם בכל זאת אהבו את אבא שלה והתגעגעו אליו. ואז שלוש זקנות חכמות מסתוריות העבירו אותה ואת אחיה ואת החבר שלה לעולמות אחרים, ושם היא ראתה שכוחות השחור מאיימים על היקום. הכוחות האלה התגלמו כתבונה טהורה, מוח בלי רגש, והם גרמו לכולם להתנהג כמו רובוטים.

אבל הזקנות האלה, שהיו למעשה כוכבים מגנים, נתנו להם מתנה שתעזור להם להתמודד עם כוחות השחור – את התכונות שממילא היו להם. הם הצליחו להציל את אבא שלה בזכות זה שהם היו הם-עצמם, אבל אחיה נשאר מאחור.

הם עברו לכוכב אחר, שבו היא למדה לקח חשוב – המהות חשובה יותר מהחיצוניות. אחת הזקנות המיטיבות עזרה לה לחזור אל לב הסכנה כדי להציל את אחיה, והזכירה לה שהיא תוכל לנצח את המנגנון חסר הרגש בזכות מה שיש בה ואין בתבונה הקרה. היא מגלה שהדבר הזה הוא אהבה, ומנצחת.

הסוף.

 

~~~~~~~~~

 

שתי תהיות לגבי התרגום, אחת רצינית, אחת קטנונית.

 

הרצינית

אם מרכז השליטה של כוכב המנוהל על ידי מוח חסר גוף נקרא במקור האנגלי CENTRAL Central Intelligence למה בעברית זה "הביון המרכזי המרכזי" ולא "התבונה המרכזית המרכזית"?

הקטנונית

אם צוינו בסוף הספר מקורות כל הציטוטים המתורגמים, למה  לא ציונו המתרגמים של הברית החדשה לעברית (בעיקר כשנעשה שימוש בשני תרגומים שונים)?