פוסט זה מצריך הבהרה
בתחילתו – אני כותב כאן על מימון המונים, תחום שאני לא מומחה בו. אני כותב את
ההתרשמויות האישיות שלי, מהיכרות שהיא מוגבלת יחסית.
לעתים נראה לי שמימון
ההמונים נתפר במיוחד בשביל קהילת המדע הבדיוני והפנטסיה. אחרי הכול מה שעומד
מאחוריו הוא פנייה ממוקדת מאוד, רק לאנשים שירצו את המוצר המסוים שהפרויקט מציע. ומכיוון
שקהילת החובבים היא קבוצה של אנשים בעלי עניין משותף, הם קהל מטרה מצוין לקידום
פרויקט ממוקד מאוד. אני חושב שתופעה חדשה יחסית בתחום, או לפחות חדשה לי, מעידה על
ההתאמה של הכלי הזה לקהילה. שתי הוצאות לאור שעוסקות בז'אנר, "נובה" של
דידי חנוך ו"עוץ" גילי בר הלל עושות שימוש מעניין מאוד בפרויקטי מימון ההמונים
שלהן.
באופן מסורתי פרויקט
מימון המונים נועד לקידום מוצר או שירות יחיד. מוצרים כמו פבל או אוקולוס ריפט,
משחקי וידאו, סרטים וכן הלאה. עוץ ונובה עושות דבר מה שונה, הן משתמשות במימון
ההמונים בצורה מקיפה יותר, ויוצרים מה שהוא למעשה פרויקט ארוך טווח. זה נעשה בצורה
שונה על ידי שתי ההוצאות.
בטקסט ההדסטארט שלו
דידי חנוך אמר בפירוש שמטרת גיוס הכסף אינה להוציא ספר, אלא להקים הוצאה: "אני
רוצה להיות מו"ל, ורוצה שתעזרו לי בזה". הוא ממשיך ומדבר על כך שההוצאה
תהיה "בית חם" לספרות המדע הבדיוני והפנטסיה, ועל המחויבות והחזון של
כעורך וכמוציא לאור. למעשה, הספרים שהוא מתכנן להוציא הם הפריט האחרון שמוזכר
בטקסט. זה עומד בניגוד לרוב הפרויקטים שראינו בתחום, שנועדו לאפשר הפקת ספר בודד
או סרט בודד. בכך הוא יוצר אצל התומכים שלו מחויבות וקשר שאינם נגמרים עם הוצאתו
לאור של ספר, אלא מתמשכים מעבר לו. אלה גם מקיפים יותר מהעניין הפשוט בקבלת
הספרים. המחויבות שדידי מצהיר עליה יוצרת אצל התומכים שלו קשר ועניין מתמשכים
בהוצאה כולה כפרויטק.
הפרויקטים של הוצאת "עוץ"
שונים, אבל האפקט שלהם דומה. מדובר בשני פרויקטים עד עכשיו – האחד להוצאת
"עוגות בחלל" והאחר (שעומד להסתיים בשעות הקרובות) להוצאת "אוליבר והאיים הנודדים". יש קשר בין הספרים – שניהם נכתבו על ידי פיליפ ריב ואוירו
על ידי שרה מקינטייר, שניהם ספרי מדע בדיוני לילדים, ולמעשה ההוצאה של
"אוליבר והאיים הנודדים" הייתה יעד המשך של הפרויקט של "עוגות
בחלל" (שאז לא התממש) – אבל הקשר בין הפרויקטים עמוק ומעודן יותר. המימון של
שניהם באותה צורה יוצר מעין "סדרה" בתוך הוצאת עוץ שנשענת על מימון
המונים. הוא יוצר קהילה של תומכים שיש לה קשר מתמשך עם ההוצאה, עניין מתמשך בה
ובספרים שהיא מוציאה לאור. ואכן בפרויקט של "אוליבר והאיים הנודדים"
גילי מזמינה את התומכים להצטרף "לחברים של עוץ, קהילה תוססת של משפחות אוהבות
ספר".
ראינו בתחום פרויקטים
של מימון המונים שהולידו פרויקטים אחרים, דומים להם. ההצלחה של פרויקט Women Destroy Science Fiction הוליד שני פרויקטים נוספים (People of Clo(u)r Destroy SF;
Queers Destroy SF). [הבהרה למי שלא מכירים
את הפרויקטים האלה – השמות אירוניים. אלה פרויקטים של הוצאה לאור של קובצי סיפורים
ז'אנריים שכתובים וערוכים על ידי הקבוצות המוזכרות בשמם.] אבל המקרים של
"נובה" ו"עוץ" שונים לדעתי, מכיוון שהקשר שהם יוצרים מקיף
יותר ואורגני יותר. פנייה כזו מתאימה במיוחד לקהילה מגובשת, בעלת מוקד עניין
משותף, שבמידה מסוימת רגילה למחויבות ארוכת טווח לתחום העניין שלה.