שני
סיפורי סופרמן הנוספים של אלן מור שאדון בהם כאן נכתבו כחלק מסדרות מיוחדות של
סופרמן. "קו הג'ונגל" הוא חלק מפרויקט בשם "די סי קומיקס
מציגה" שבו סופרמן מצוות לגיבור-על אחר כלשהו ויחד הם נלחמים ברשע זה או אחר.
"לאיש שיש לו הכול" הוא חלק מה-Superman Annuals (שלמעשה לא התפרסמו כל שנה).
לא במקרה
צירף טים קלהן את הרשימה שלו על "קו הג'ונגל" לרשימות שלו על Swamp Thing. ל-Swamp Thing מקום הרבה יותר
חשוב ביצירה של מור, שלקח לידיו ב-1984 את הדמות שהייתה בדרכה לביטול והמציא אותה
מחדש. מור המשיך לכתוב את Swamp Thing במשך שלוש שנים, והיה
חלוץ ב"החייאת" דמויות זנוחות בפנתאון של DC. לכן הסקירה של קלהן המחולקת לשני חלקים – "קו הג'ונגל"
כ"נספח" ליצירות Swamp Thing ושני סיפורי סופרמן
האחרים של מור ברשומה נפרדת – היא הגיונית. אבל לדעתי קלהן מחמיץ כאן משהו, מכיוון
שקווי הדמיון בין "קו הג'ונגל" ו"לאיש שיש לו הכול" הם
מעניינים מאוד. אני אכתוב ראשית על כל סיפור בנפרד ואז אתייחס לקשרים ביניהם.
קו
הג'ונגל
קו
הג'ונגל מתחיל בתמונה מאוד לא אופיינית של סופרמן – לא מגולח, מזיע, מותש, לבוש מה
שנראה כמו מעיל טייסים ישן וחש כאב כאשר ברכו פוגעת בלוח המחוונים של המכונית
החבוטה שבה הוא נוהג בכביש נידח. הסיבה מתבררת במהרה – במסיבת עיתונאים שבה נכח
קלרק קנט הוצג מטאוריט שעליו פטריות כלשהן ששרדו את המסע בחלל ואת הכניסה לאטמוספרה.
הוא שאל את המטאוריט ואז התגלה שאלה פטריות מקריפטון, שהנבגים שלהן חודרים לזרם
הדם וגורמים להזיות, לאובדן כוחות-העל שלו, לחום גבוה מאוד וב-97% מהמקרים למוות.
המכונית מפתיחת
הסיפור מתרסקת, וסופרמן כושל ממנה בבגדים בוערים. Swamp Thing מוצא באחו אדם שבגדיו מעלים עשן, ובתחילה לא יודע שזה סופרמן. סופרמן
שקוע בהזיות שבהן הוא נלחם ביצורי "ג'ונגל הארגמן" (מקום מחייתה של
הפטרייה בקריפטון) אשר קוראים לו להצטרף אליהם. הם מסבירים שכבן קריפטון גם הוא
היה אמור להיכחד. בטירופו סופרמן פוגע ב-Swamp Thing ובסביבה. לבסוף Swamp Thing מצליח לחדור לתוך הזיותיו של סופרמן ולהעניק
לו מרגוע ומרפא. כשסופרמן מתעורר Swamp Thing כבר נעלם, והוא
בטוח לחלוטין שהוא עבר את המשבר לבדו, ושם את פעמיו חזרה לחייו הכפולים.
במידה
ידועה הדברים המעניינים והמרשימים בסיפור הפשוט למדי הזה הם הדברים שנעדרים ממנו. לא
קשה להבין למה זהו יותר סיפור Swamp Thing מאשר סיפור סופרמן –
סופרמן כמעט אינו נוכח בו. במשך חלקים גדולים של הסיפור הוא פסיבי לחלוטין, הפעולות
שלו נעשות מתוך דמדומי הזיה ולא באמת מתייחסות לעולם, ובחלק המכריע ביותר שלו הוא
מוטל בזרועותיו של Swamp Thing.
הקרב
המכריע, שהוא במידה ידועה סימן ההיכר של סופרמן (ושל גיבורי-על אחרים), לא ממש
קיים בסיפור הזה. יש קרב – אבל סופרמן נלחם ביצירי דמיונו, בהזיות שהן התוצאה של
המחלה שלו, ואין לקרב הזה השפעה ממשית על העולם החיצוני לו. סופרמן פוגע ב-Swamp Thing, שמסוגל להתחדש מיד, ובפיסה קטנה של ביצה
נידחת וזה הכול. אין לקרב גם משמעות בעולם הפנימי שלו – בסופו של דבר הקרב חסר
משמעות להחלמתו, ומה שמרפא את סופרמן הוא הקשר ש-Swamp Thing יוצר אתו בהזיה, שמאפשר לו ליצור עבור סופרמן מקום שלו ושקט
להחלים בו.
סופרמן
פסיבי למדי, אבל כך גם Swamp Thing. הוא אמנם היוזם בסיפור
הזה (בניגוד לסופרמן שבעיקר מגיב), אבל הוא לא פעיל במיוחד. אני לא מכיר את הדמות
מספיק בשביל לומר אם "התנגדות פסיבית" כזו היא אופיינית לו, אבל היא
משתלבת עם הפסיביות של סופרמן עצמו ומעצימה את התחושה הכללית של פסיביות בסיפור. יתר
על כן, היותו של Swamp
Thing גיבור
הסיפור, האיש שהציל את סופרמן, לא ידועה כלל לעולם. כאשר סופרמן חוזר להכרה Swamp Thing כבר נעלם ושמיעת-העל של סופרמן מפרשת את
צעדיו כקול תנין המחליק למים. סופרמן ממריא חזרה לציוויליזציה לאחר שהוא
"שרד, ללא איש שיעזור לו". אם קוראים את הסיפור מתוך עולמו של סופרמן, Swamp Thing כמעט לא קיים כלל.
לאיש שיש
לו הכול
לאיש שיש
לו הכול הוא הטוב מבין סיפורי סופרמן של מור. אם לומר את הדברים בפשטות – זהו
סיפור מצוין בכל קנה מידה.
הסיפור
מתחיל בדף של פרולוג – אדם חוזר עייף מיום עבודה ארוך במכון הגאולוגי, וחושב על הסיפור
שיספר לילדיו לפני השינה ועל בילוי הערב עם אשתו. כאשר הוא פותח את הדלת, מקדמת את
פניו מסיבת הפתעה ליום הולדתו. אז מתברר לקוראים שהאדם הוא קל-אל (אם כי יש רמזים לכך
עוד קודם), סופרמן שמעולם לא היה. הפרולוג מסתיים במילים He is content (שעוד אחזור אליהן).
הסיפור
גופא מתחיל כמו בדיחה גרועה – וונדר-וומן, בטמן ורובין מביאים לסופרמן מתנות יום
הולדת ל"מבצר הבדידות" בקוטב. הם מוצאים את סופרמן עומד, קפוא לגמרי, על
חזהו מעין פרח ששולח קנוקנות ירוקות סביב גופו (תציצו בציור לעיל). די מהר הם
פוגשים בענק צהוב (מוֹנגוּל) המספר להם שהוא ששלח לסופרמן את מתנת יום ההולד הזו –
צמח סימביוטי הנקרא "רחמים שחורים" הניזון מה"ביו-אורה" של
המארח שלו ובתמורה מעניק לו את "כל שלבו חפץ בו". לכן אין לאדם הנגוע כל
רצון להשתחרר מאחיזת הצמח.
מכאן, במשך
כשני שלישים של אורכו, הסיפור מתנהל במקביל בשני מישורים. ב"מבצר
הבדידות" שבכדור הארץ וונדר-וומן נלחמת במונגול (ללא הצלחה יתרה) בעוד שבטמן
ורובין מנסים להסיר את הצמח מעל סופרמן; בקריפטון שלא נחרב קל-אל חי את חייו –
אישה אוהבת (שחקנית שוויתרה על הקריירה שלו למענו, מה יהיה עם זה?), שני ילדים,
משפחה אוהבת. זהו הסיפור המעניין, ולכן אגיע אליו מאוחר יותר.
הסיפור
בכדור הארץ לא ממש מעניין – וונדר-וומן חוטפת מכות רצח ומעכבת את מונגול בזמן
שבטמן ורובין מנסים, ולבסוף מצליחים, להוריד מסופרמן את "הרחמים
השחורים"; סופרמן מתעצבן ומתחיל ללכת מכות עם מונגול; לבסוף מונגול מובס. מה
שמעניין בסיפור הזה הוא שהגיבור האמתי בקרב הוא לא אחד מגיבורי-העל, אלא העוזר.
רובין (השני, ג'ייסון טוד) הוא זה שמבין איך לטפל ב"רחמים השחורים" בלי שהצמח
ידבק בו, והוא שמבין שהדרך להביס את מונגול היא לגרום לצמח להיטפל אליו. כך מונגול
שוקע בעולם הזיות שהוא משאת לבו, עולם שבו הוא זורע הרס ופחד ביקום כולו, ולמעשה
קופא ומפסיק להוות איום.
הסיפור
בקריפטון הוא מעניין הרבה יותר, מכיוון שקשה להגדיר את חייו של קל-אל כמשאת לב.
אביו, ג'ור-אל, שטעה בתחזית שלו שקריפטון ייחרב, הוא אדם זקן ומריר העורג
ל"ימים הטובים ההם", מסוכסך עם חלק מהמשפחה עד כדי כך שהוא לא בא ליום
ההולדת של בנו והולך ושוקע בפוליטיקה דתית קיצונית. קריפטון עצמו אינו בדיוק נווה
שאנן. יש בו בעיית פליטים וחסידי תנועות פוליטיות ודתיות קיצוניות מפגינים, ולעתים
משתוללים, ברחובות.
קל-אל
מרגיש בחוסר השלמות, ואחיזתו בעולם הזה הולכת ומתערערת. הוא נפרד בכעס מאביו. מפגינים
קנאים מכיר את בת דודו קארה (הלא היא סופרגירל בכדור הארץ). הוא שולח את אשתו ובתו
להוריה ומנסה להצטרף אליהן שם עם בנו ואן. בסצנה מרגשת הוא עוצר עם בנו במכתש שבו
עמדה פעם קנדור, ובעוד הסופה משתוללת סביבם אומר לבנו "אני לא חושב שאתה
אמתי". זו הנקודה שבה בטמן מצליח להוריד מסופרמן את "הרחמים
השחורים" והוא נעקר מתוך ההזיה.
כפי
שאפשר לראות למרות הביטוי He is content, קל-אל לא באמת שבע רצון
מהעולם שהצמח הטפילי מראה לו. מור מנגיד את זה לעולם ההזיה שבו מונגול נלכד בסוף
הסיפור, ולעולם ההזיה שהצמח מציג בפני בטמן כאשר הוא נצמד אליו לזמן מה. במקרים
אלה הביטוי החוזר He
is content דווקא כן מתאים. אבל
סופרמן כקל-אל אינו חלק מעולם מושלם.
הגדולה האמתית
של הסיפור היא שסופרמן לא שוכח את החיים שלו כקל-אל. קל היה לפטור את ההזיה
כאפיזודה חולפת ולחזור לעסקי גיבור-העל כלאחר יד, אבל מור לא בוחר בדרך זו. הוא מאפשר
לקריפטון החליפי מספיק מרחב להתפתח ולהתמלא, לא רק עבור הקוראים אלא גם עבור
קל-אל/סופרמן. הצלתו מ"הרחמים השחורים" חיונית – הוא היה מת בסופו של
דבר, ובינתיים הוא היה שבוי בהזיה ולא מגשים את ייעודו כסופרמן – אבל יש לה מחיר
כבר. על-אף המצב הלא מזהיר של קריפטון, קל-אל זכה שם במה שסופרמן של כדור הארץ לא ממש
זוכה בו – בית אמתי, שורשים, משפחה, ילדים וכן הלאה. וכחלק מזה, מכיוון שהוא קל-אל
ולא סופרמן, הוא זוכה בשחרור מהעול של גיבורי-על. וסופרמן זוכר הכול כשהוא מתעורר,
וזה מסביר את הזעם הנורא של סופרמן על מונגול, שהראה לו מה היה יכול להיות.
הצבת שני
הסיפורים זה לצד זה מעלה דברים מעניינים, ואתחיל בקטן.
אני לא
מכיר את כל היצירות של מור (בטח לא לעומק), אבל אני מתחיל לחשוב שבכל אחת מהן יש בדיחות
קטנות, קריצות פנימיות ואירוניות לעולם הקומיקס. הנה שתיים מהן. ב"לאיש שיש
לו הכול" בטמן בא לבקר את סופרמן בחברת ג'ייסון טוד, רובין השני; בקריפטון שבהזיה
בנו של קל-אל מכור לסדרת הטלוויזיה על גיבור-העל נייטווינג (Nightwing) ומשחק בבובה שלו; ברב-יקום של DC רובין
הראשון, דיק גרייסון, הפך להיות נייטווינג, גיבור-על בקריפטון. ב"קו
הג'ונגל" יש סצנה נפלאה שבה שתי מערכות הבגדים של סופרמן – תלבושת גיבור-העל
שלו והחליפה של קלרק קנט – מופיעות בהזיה שלו; כאשר הוא מתעורר מההזיה ומביט בארון
רואים שיש לו שתי מערכות בגדים וזהו – חליפה אחת ותלבושת אחת.
אבל יש
קווי דמיון מעניינים וחשובים יותר. בשני המקרים סופרמן משותק על ידי צמח, יצור
דומם ופסיבי לכאורה, ולא על ידי נבל כלשהו שבו הוא יכול להלחם באמצעות כוחו,
וצמחים אלה מדרדרים אותו עצמו לפסיביות. בשני המקרים הוא שוקע בהזיות, והן אלה
שמנטרלות את היכולת שלו לפעול בעולם. ב"קו הג'ונגל" הוא נלחם בהזיות,
אבל כמובן לא יכול לפגוע בהן. הפגיעה שלו בעולם הממשי היא חסרת משמעות.
ב"לאיש שיש לו הכול" הוא פסיבי לחלוטין, וקל-אל של קריפטון אמנם מוטרד
מהנעשה סביבו אבל רק מנסה לברוח, ולא לשנות את המצב.
בשני הסיפורים
הוא נזקק לעזרת אחרים כדי להתגבר על מה שמשתק אותו, ומי שעוזרים לו הם שוליים
לעולם שלו. Swamp
Thing חי בשולי החברה, בשולי
העולם הרגיל של סופרמן, ואין לו השפעה על העולם. רובין הוא רק עוזר לגיבור-על, ולא
בעל כוחות בפני עצמו. יתר על כן, הוא מחליף של רובין "המקורי" שבגר ורכש
כוחות אמתיים. במידה מסוימת הוא גם האנחתא הקומית של הסיפור הזה.
אבל מעל
הכול יש תקבולת משלימה מרתקת בקריפטון (או הקריפטונים) שסופרמן רואה בהזיות.
קריפטון של "קו הג'ונגל" הוא ג'ונגל פראי מלא חיות שנכחדו המנסות לשכנע
את סופרמן שמקומו עמן. הן טוענות ש"הבן האחרון של קריפטון" הוא אנומליה,
טעות, יצור שלא במקומו שאמור היה להיכחד עם הכוכב. לעומתו קריפטון של "לאיש
שיש לו הכול" הוא עולם עירוני, מסודר, מלא אנשים, שלא חרב כפי שניבא ג'ור-אל.
קל-אל (וסופרמן, שזוכר את העולם הזה) צריך להתייצב בסיפור זה מול הרעיון שקריפטון
אינו אידיליה שחרבה, אלא עולם ככל העולמות שגם הוא עלול לסבול מחוליים חברתיים.
שזהו המחיר שהעולם היה עלול לשלם על שרידתו.
כשבוחנים
את שני הסיפורים זה לצד זה, נראה שמור מציע לנו שני עתידים אפשריים שבהם סופרמן
הוא קל-אל, שני נתיבים שונים מאוד זה מזה. שנה לפני "ווטצ'מן" מור לוקח
את גיבור-העל הקלאסי האולטימטיבי ומתחיל הציב סימני שאלה על זהותם של גיבורי-על. הוא
מציע לנו שתי דרכים מנוגדות שבהן סופרמן היה יכול לפרוק מעל עצמו את עול הייעוד של
גיבור-העל. קל-אל יכול להיות "רק" קל-אל על ידי קבלת הרעיון שהוא אחד
מבני קריפטון שאמור היה להיספות כשהכוכב נחרב ולמות במחלה קריפטונית, או על ידי
הפיכה לקריפטוני מן השורה שאין לו כוחות-על בעולם הבית שלו ששרד.