התלבטתי לא מעט על איזה סיפור לכתוב לסיום הפרויקט הזה. עברתי על כמה סיפורים ובסוף החלטתי להתפנק ולכתוב על סיפור שאני אוהב, של סופר שאני אוהב, שיש בו טכניקה שאני אוהב. לכן החלטתי לכתוב על "הגיון" של אסימוב, שהוא סיפור של "שני אנשים יושבים בחדר ומדברים". הלב של יצירות כאלה הוא שיחות בין הדמויות. כשזה נעשה גרוע אלה שיחות מסוג "הבה ואספר לך דברים שאתה כבר יודע" שכל המטרה שלהן היא להעביר לנו מידע. כאשר זה נעשה היטב, השיחות האלה בונות את הדמויות, את מערכות היחסים ביניהן ואת כל העולם שסביבן. אפשר היה לחשוב שסיפורים כאלה יהיו סטטיים למדי מטבעם, אבל למעשה הטכניקה הזו יכולה לצוץ במקומות שנראים מפתיעים. העונה הראשונה של הסדרה "המעניש" (The Punisher) היא כזו. אם נסלק את סצנות האקשן, את הדם, היריות, המכות והנהמות, נקבל שורה של שיחות בין פרנק קאסל לדמויות סביבו, שיחות שהן למעשה הלב של הסדרה.
אני אוהב את הטכניקה הזו כי בטעם שלי אני נוטה למינימליזם. הסיפורים שאני הכי אוהב הם אלה שרומזים לי על העולם, שלא מתארים לי את הדמויות, שמאלצים אותי לפענח בכוחות עצמי את העולם והדמויות. בעיניי הם אפקטיביים יותר מסיפורים מרובי תיאורים, שפשוט משעממים אותי.
"הגיון" הוא אחד מסיפורי הרובוטים של אסימוב. ספציפית, זה אחד מסיפורי פאוול ודונובן שלו, ויש לכך חשיבות בהקשר של מה שאני מדבר עליו כאן. גרגורי פאוול ומייק דונובן הם "טייסי הניסוי" של חברת "יו-אס רובוטיקס אנד מכניקל מן" (US Robotics and Mechanical Men) – הם מהנדסים שנשלחים לבדוק רובוטים חדשים בתנאי שטח ולפתור בעיות שמתגלות בהם. ככאלה הסיפורים שהם עומדים במרכזם מוגבלים מראש במספר הדמויות שצפוי שיהיו בהם. אפשר לראות את זה אפילו בהשוואה של את סיפורי פאוול ודונובן לסיפורי הרובוטים שבמרכזם עומדת סוזן קלווין. סיפורי סוזן קלווין עוסקים בדרך כלל ברובוטים שכבר נכנסו לשירות, או ברובוטים שעדיין נמצאים במפעל בשלבי פיתוח, ולכן יש בסביבה הרבה יותר אנשים והסיפורים כוללים יותר דמויות (ובדרך כלל סביבות יותר מורכבות).
"הגיון" מתרחש על תחנת חלל שמרכזת את אור השמש ומשדרת אותו לכדור הארץ בצורת גלי מיקרו כדי שיהיה מקור לאנרגיה. פאוול ודונובן שם כדי לבחון רובוט חדש מדגם QT (המכונה "קיוטי") שאמור להחליף את בני האדם ולהפעיל את התחנה בכוחות עצמו. תנאים אלה, תחנת חלל מבודדת וסביבה שבה נעשה ניסוי בטכנולוגיה חדשה, מצמצמים עוד יותר את מספר הדמויות האפשריות בסיפור, ואכן למעשה יש בו רק שלוש דמויות – פאוול, דונובן וקיוטי.
במרכז הסיפור המשעשע הזה נמצאת ההפיכה של קיוטי לנביא של דת חדשה. קיוטי נבנה על כדור הארץ, אבל הורכב והופעל על תחנת החלל והתחנה היא כל עולמו. התפקיד שלו הוא לדאוג שקרן האנרגיה תמוקד היטב ככל האפשר בתחנות הקליטה על כדור הארץ, על פי ההוראות שהוא מקבל מאחד המכשירים בתחנה. הוא ממלא את התפקיד הזה בהתלהבות של רובוט המציית לאחד מחוקי היסוד של הרובוטיקה – על רובוט למלא את הפקודות שהוא מקבל מאנשים כל עוד הן לא עומדות בסתירה לחוק הראשון שאוסר על רובוטים לפגוע בבני אדם.
אחרי שהוא פעיל זמן מה קיוטי מגיע למסקנה שמכיוון שהוא טוב יותר מבני האדם בתפקיד זה, הוא, והרובוטים האחרים בתחנה, הם מן הסתם צורות חיים נעלות יותר שנועדו להחליף את בני האדם שעד אז היו "המשרתים בקודש" וביצעו את הפקודות של אותו מכשיר. הוא בונה לעצמו תאולוגיה וקוסמולוגיה, ולמעשה גם אפיסטמולוגיה, שמסבירות כל ניסיון של פאוול ודונובן לשכנע אותו שיש בני אדם נוספים ויקום שלם מחוץ לתחנה, ושלהוראות שהוא מקבל יש תכלית מעבר לעצם היותן הוראות. כאשר הם מנסים לעמת אותו עם שאלות התכלית והמטרה של ביצוע ההוראות, קיוטי נשען על טיעון המוכר מדתות רבות – שאין לנו אפשרות לפענח את דרכי האלים ואל לנו לנסות כלל לעשות את זה. "כזה ראה וקדש".
טיבו של הסיפור הוא כזה שאין בו צורך או מקום להרבה דמויות או התרחשויות, אלא הוא בעיקרו שורה של שיחות בין הדמויות. חלק מהשיחות הן של בני האדם עם קיוטי, ובהן הם מתארים לו את העולם כפי שהם מכירים אותו ומנסים להוכיח לקיוטי שהעולם אכן כזה (למשל על ידי תצפית בטלסקופ, או כאשר הם בונים לנגד עיניו רובוט מחלקים). אחרות הן שיחות בין פאוול ודונובן שבהן הם מנסים להבין את ההתנהגות של קיוטי ולהסביר אותה על פי שלושת חוקי הרובוטיקה, ולהחליט אם להמליץ להכניס אותו לשירות. אם נרצה להרחיק לכת אפשר כמעט להשוות את הסיפור הזה לדיאלוג כלשהו של אפלטון, – זו סיטואציה בדיונית שהסופר יוצר כדי להכניס לתוכה דמויות שידונו בשאלות של תפיסה, ייעוד, אמונה ועוד.
כאמור, אני אוהב את הכתיבה הזו מסיבות אסתטיות. אני אוהב את הצמצום של הסיפור למינימום ההכרחי כי זה מאפשר לי לבנות את העולם שמסביב לו בעצמי. זה נכון פחות לסיפור זה כי הוא חלק מעולם שלם של סיפורי רובוטים שאסימוב כתב. אסימוב הציג את הדמויות והעולם בסיפורים אחרים, ואין לנו צורך לבנות את העולם הזה בכוחות עצמנו רק מתוך הסיפור הזה. יתר על כן, מההיכרות שלי את הכתיבה של אסימוב, הן הכתיבה הספרותית הן הכתיבה שלו על עצמו ועל מלאכת הסיפור שלו, אני לא חושב שהוא עשה את זה מסיבות אסתטיות.
אסימוב לא היה סופר מתוחכם מבחינה ספרותית ומעולם לא שאף להיות סופר כזה. בסקירה של הכתיבה שלו אפשר לראות שככל שהוא התבגר ואז הזדקן כן יש השתכללות מסוימת של הכתיבה, אבל הוא מעולם לא היה סופר "ספרותי". מה שעניינו אותו היו רעיונות וחידות, וזה מה שהוא כתב. "הגיון" הוא דוגמה מצוינת לכתיבה הזו שלו. במרכז הסיפור יש חידה – למה הרובוט מתנהג כפי שהוא מתנהג, באופן שנראה לא רציונלי ולעתים סותר את חוקי הרובוטיקה. פענוח החידה תלוי בידע מדעי, רובוטיקה במקרה זה, וביישום שלו לתנאים המסוימים של הסיפור. האלמנט הזה, ההצלחה של מי שיודע יותר מדע, משותף פחות או יותר לכל סיפורי הרובוטים של אסימוב (ובכלל בולט מאוד בכתיבה של ראשית המדע הבדיוני). אבל תוך כדי הניסיון לפענח את החידה הזו, פאוול ודונובן דנים בשאלה איך הם תופסים את העולם ואיך קיוטי תופס אותו, איך הם והרובוט מסבירים את התפקיד שלהם בעולם. כדי להציג את החידה ואת הדיונים האלה אסימוב בונה את מינימום העולם שהוא צריך, ולכן זה סיפור שכמעט כולו "אנשים מדברים בחדר".
"הגיון" הוא לא מופת של ספרות, יש בו דמויות חביבות אבל אי־אפשר לומר שהן עמוקות במיוחד, למעשה הרובוט, קיוטי, הוא כנראה הדמות המעניינת ביותר בו. אבל הסיפור הוא דוגמה די מזוקקת לטכניקה הזו של "אנשים מדברים בחדר", ואת זה הוא עושה לדעתי בצורה מצוינת. אסימוב מנצל את הכלי האחד הזה בצורה יעילה מאוד להעביר את המסרים שהוא רוצה ולספר את הסיפור שהוא רוצה.
אמרתי בראשית דבריי שאני מתפנק כאן וכותב על סיפור שאני אוהב. זה נכון, אבל לעניין מלאכת הכתיבה הוא יכול לשמש מעין תבנית שתאפשר לנו לזהות את הכלי הספרותי הזה במקומות אחרים, שבהם הוא הולך לאיבוד מאחורי פירוטכניקה. יתר על כן, אני באמת חושב שמעבר לאהבה האישית שלי אליו "הגיון" הוא סיפור ממש כיפי. הוא משעשע וקולח והוא מעורר מחשבה אם נטרח להתעכב קצת עליו ועל השאלות שהוא מעלה. הוא כנראה אחת מיצירות המדע הבדיוני הראשונות שקראתי בחיי, והוא עדיין מאוד חביב עליי. קראו אותו, הוא לא ארוך והוא לחלוטין שווה את זה.
