The Women Men Don’t See \ James Tiptree Jr.
אליס שלדון / ג'יימס טיפטרי הבן
כמה מילים על אליס שלדון / ג'יימס טיפטרי הבן לפני שאדבר על הסיפור. "ג'יימס טיפטרי הבן" היה שם העט העיקרי שבו כתבה שלדון. הגילוי שבשם העט הגברי כתבה אישה היה מרעיש למדי כאשר האמת יצאה לאור באמצע שנות ה-70. אני אתייחס לכתיבה לחלופין ככתיבה של טיפטרי וככתיבה של שלדון, כי למיטב הבנתי מהביוגרפיה של שלדון (James
Tiptree, Jr.: The Double Life of Alice B. Sheldon by Julie Phillips, מומלצת בחום גם למי שלא קראו את טיפטרי או בכלל ז'אנר) הזהות של "טיפטרי" הייתה הרבה יותר משם עט גברי ששלדון אימצה כדי לפעול בעולם שלנשים היה קשה לפרוץ אליו.
הסיפור "הנשים שגברים אינם רואים אותן" מסופר בגוף ראשון, מפיו של דון פנטון סוכן סי-איי-איי לשעבר. הוא מגיע למקסיקו לחופשת דיג, ומצטרף לשתי נשים, רות ואלתיאה פרסונס, אם ובתה, לטיסה במטוס קל בדרך לאתר החופשה. המטוס מתרסק והארבעה – אסטבן הטייס, דון ושתי הנשים צריכים לשרוד עד שיחולצו. כאשר דון ורות הולכים לחפש מים הם נתקלים בחייזרים, ולמרבה התדהמה של דון במקום לבקש ממנו הגנה מפני החייזרים השתיים מעדיפות להסתכן בעזיבת כדור הארץ עם החייזרים ליעד לא ידוע מאשר להמשיך לחיות בכדור הארץ.
באופן לא מפתיע בהתחשב בשם הסיפור, גורם מפתח לפענוח הסיפור הוא השאלה מי רואה את מי (ומה עוד נִראָה) בכל שלב. שתי הדמויות העיקריות בסיפור הן דון ורות (האם) ובהן אני אעסוק כאן.
מה שדון ראה
שני המשפטים הראשונים של הסיפור משקפים ישירות את שם הסיפור – הנשים שגברים אינם רואים אותן. "אני רואה אותה לראשונה בזמן שה-727 של מקסיקנה צולל לכיוון קוזומל. אני יוצא מהשירותים ונתקל במושב שלה, ואומר 'סליחה' לטשטוש הנשי הכפול." [ההדגשות שלי, א"מ.] אפשר לטעון שהמילה "אותה" מובאת ביחיד בתחילת המשפט בגלל שרות היא הדמות הנשית העיקרית בסיפור ודון מבלה איתה זמן רב, לכן הוא מתמקד בה כבר כאן. אבל אי־אפשר לדעתי להתעלם מכך שהוא לא מבדיל בין אישה אחת לשתיים, ושהן "טשטוש". מהניסיון שלי עם הכתיבה של טיפטרי, זה מכוון ומחושב.
לאחר הנחיתה דון מגלה שהמטוס שהיה אמור לקחת אותו הלאה מושבת הוא שואל את הטייס אם יוכל להצטרף לקבוצה שהוא לוקח לאותו כיוון, ואז הוא מגלה שהקבוצה היא אותו טשטוש נשי כפול שראה קודם. זו הפעם הראשונה שהוא מבחין בהן באמת וכך הוא מתאר אותן: "המזוודות התואמות שלהן, כמוהן עצמן, הן קטנות, פשוטות למראה ובצבע ניטרלי." מעבר לתיאור ה"מחוק" שלהן, ראוי לשים לב לכך שהוא מתאר אותן על ידי הקבלה שלהן לחפצים שהן נושאות. שתי פסקאות אחר כך הוא יאמר על הבת שהגוף שלה היה יכול להיות מושך, לו היה בה ניצוץ חיים. גם מאוחר יותר, אחרי שהן יחליפו למכנסיים קצרים, הוא יטרח לציין שהן לא סקסיות.
בניגוד לתיאור הזה של הנשים עומד התיאור של הטייס המקסיקני שבא בפסקאות הבאות. "פרופיל המאיה הקלאסי של הקברניט שלנו מושך את מבטי" ודון ממשיך ומתאר את תווי פניו בפירוט ומסיים ב"זהו צירוף נאה, תאמינו או לא". כאשר נשות המאיה שניחנו באותם תווי פנים מתאפרות, הוא אומר, התוצאה "אירוטית מאוד". בהמשך הסיפור הוא יפנה את תשומת ליבנו למראה של הטייס עוד פעמיים או שלוש. הוא רואה את הטייס כפי שהוא לא רואה אותן.
רוב תשומת הלב שלו בהמשך הסיפור תתמקד באם, רות, ולא בבת, אלתיאה, מכיוון שרות היא הפעילה מביניהן ומכיוון שקצת אחרי ההתרסקות היא תתלווה אליו לנסות למצוא מים ולא נראה את אלתיאה שוב עד לסוף הסיפור. ובמשך כל הסיפור הוא בטוח שהוא מבין אותה ואומר את זה שוב, ושוב, ושוב. וכל פעם הוא יטעה.
הנה כמה דוגמאות:
"הבנתי מי היא גברת פרסונס עכשיו" (אמא אווזה ששומרת על האפרוחה שלה); "כעת אני מכיר אותה" (עוד אחת מעשרות "גברות פרסונס" חסרות פנים שעובדות במשרות ממשלתיות אפורות); היא ובתה חולקות "שיגעון פרטי" (כאשר הן מעדיפות לישון בערסל בגשם, רחוק מהגברים, ומניחות לגברים לישון במטוס שנפל); "אישה קטנה ומפוחדת בלב ביצה ענקית". מה שיתברר לו עם הזמן הוא שרות היא למעשה אם חד־הורית שהרתה לגבר שמצא חן בעיניה ללא שום מחשבה להינשא לו או להודיע לו שהיא בהיריון; שאחת הסיבות שהיא הצטרפה אליו היא כדי לאפשר לבת שלה לשכב עם הטייס ולעשות כמוה; שהיא חדת אבחנה ומיומנת בשרידה בביצה.
דון לא מסוגל לראות את רות בשום צורה שהיא לא "האישה הקטנה" שצריכה תמיכה והגנה (חוץ מהפעמים שבהן הוא בטוח שהיא לא שפויה) כי כל מה שהוא רואה מסונן דרך הפילטרים של התפיסות המוקדמות שלו בנוגע לדרך שבה העולם צריך להתנהל. אפשר לראות את זה לא רק בדרך שבה הוא רואה את רות, אלא גם בדרך שבה הוא רואה, ולא רואה, את החייזרים.
כאשר דון ורות הולכים לחפש מים הם מבחינים במישהו או מישהם נוספים איתם בביצה. אורות נראים בלילה וקולות נשמעים, אבל שום דבר לא נראה בבירור. דון מפרש את זה מייד על פי עולם המושגים של סוכן סי-איי-איי בדימוס – אלה הם ציידים, או מבריחים או סוכנים של ארגון גרילה כלשהו. הוא אפילו משתמש בזה להצדיק את ההתנהגות ה"מוזרה" של רות – היא רק מתחזה לעובדת ממשלה משעממת ואפורה, זה רק "כיסוי" לכך שהיא למעשה סוכנת מיומנת ומאומנת של כוח חשאי כלשהו. אפילו כאשר הוא רואה את החייזרים לראשונה קשה לו לשנות את נקודת המבט והוא אומר: "אני מנסה לראות אותם כבני אדם בסרבלים לבנים" ורק אחרי שהזרות שלהם מוכחת בצורה שאי־אפשר להתכחש לה הוא מודה בכך שהם חייזרים.
מה שרות ראתה
כאמור, הסיפור מסופר מנקודת המבט של דון אז אנחנו יכולים לדעת מה רות רואה רק ממה שדון מספר לנו, אבל די בכך כדי להבין שהיא רואה דברים בצורה שונה לגמרי. אפשר לראות את זה כבר במפגש האמתי הראשון ביניהם, בפעם הראשונה שהוא רואה אותה כמשהו מעבר ל"טשטוש" בזמן הנחיתה. זה קורה כאשר הוא מבקש להצטרף אל רות ואלתיאה לטיסה במטוס שהן חכרו. רות מסכימה מייד והתגובה שלו היא התמרמרות: "איך יכול להיות שהאישה הזו כבר בחנה אותי מספיק בקפידה כדי לקבל אותי למטוס שלהן?".
בהמשך נראה שרות זיהתה מייד במי מדובר, היא קשובה לרמזים הכי דקים שלו ומכירה אותו (או לפחות את הטיפוס שלו) בשביל להקדים אותו בכל צעד וצעד. זה ניכר יותר מכול בלילה הראשון שבו הם ישנים רק שניהם בביצה בזמן השליחות שלהם להביא מים. זו הפעם היחידה שבה דון רואה את רות כסקסית, כאובייקט מיני. הוא מתחיל להלהיב את עצמו למה שיהיה למעשה אונס. (אעיר בסוגריים שקריאה של הקטע כולו מגלה את האמת הידועה לגבי אונס – זה לא אקט מיני אלא אקט של כוח. דון נמצא בנקודה שבה הוא חסר אונים וזו למעשה דרך שבה הוא מנסה להחזיר לעצמו שליטה ותחושה של עוצמה.) היא חשה בכך עוד לפני שהוא עושה משהו ומייד מתרחקת ממנו והוא מוסיף "אני בטוח שאם הייתי מושיט יד היא הייתה במקום אחר – כנראה מודיעה על כוונתה ללכת להתרחץ".
אבל רות מבחינה גם בדברים אחרים שהוא לא רואה. למשל היא הראשונה שרואה שהטייס, אסטבן, שבר צלע בנחיתה. כאמור, הוא ראה את הגבריות המרשימה של אסטבן, אבל הוא מופתע לגלות שגם היא הבחינה בה (ולכן הצטרפה אל דון למסע להביא מים, כדי שהבת שלה תוכל להישאר לבד עם אסטבן). דון מציין שוב ושוב את העובדה שהיא מקדישה תשומת לב לסביבה הפיזית שלהם, ולעתים גם מעיר שהיא רואה דברים שהוא עצמו לא מבחין בהם.
רות היא גם זו שמבחינה בחייזרים ומבינה מי הם. בזמן שדון היה עסוק במחשבות על מבריחים או לוחמי גרילה, היא הבינה במי מדובר. יתר על כן, אנחנו לומדים שהיא מצאה חלק מספינת החלל שלהם שהתרסקה, שהם זקוקים לו כדי להמריא. ורות מנצלת את החלק הזה כדי לסחוט מהחייזרים הבטחה שהם ייקחו אותה ואת הבת שלה כאשר ימריאו.
אבל יותר מכול, היא רואה את החברה ואת המקום של נשים בה בדרך שהוא לא מסוגל לראות אותה. כאשר מתבררת לו דרך החיים שלה (ושל אמהּ לפניה, ושל נשים אחרות, חברות שלה) המחשבה הראשונה שלו היא "לסבית שונאת גברים". אבל רות אומרת לו ש"לשנוא גברים זה כמו לשנוא את מזג האוויר". אחרי שהוא מזכיר את ההישגים של התנועה לזכויות האישה בא אולי הקטע המפורסם ביותר מתוך הסיפור כאשר רות אומרת:
"לנשים אין זכויות, דון, חוץ מאלה שהגברים מאפשרים לנו לקבל. ... כאשר המשבר הרציני הבא יטריד אותם [את הגברים, א"מ], הזכויות לכאורה שלנו ייעלמו – ייעלמו כעשן. נחזור להיות מה שתמיד היינו: רכוש. ובמה שישתבש יאשימו את החופש שלנו…
"... מה שנשים עושות הוא לשרוד. אנחנו חיות, יחידות ובזוגות, בחרכים של מכונת העולם שלכם."
גם אחרי ההסבר הזה דון לא מצליח להבין, לא מצליח לקבל את הרעיון שנשים "נורמליות" לכאורה יעדיפו להסתכן בעולם זר מאשר לחיות בכדור הארץ. הוא לא באמת מצליח לתפוס את נקודת המבט האחרת, לראות משהו שלא דרך משקפי הגבר האמריקאי הלבן. המשפט הלפני אחרון בסיפור הוא: "כשהמרגריטות מתחילות להשפיע, כל התסריט המטורף נמוג לתמונה של שתי הצורות הקטנות האלה יושבות צד בצד באור החייזרי המתרחק." בסופו של דבר, עבורו הן שוב איזה טשטוש נשי כפול כפי שהיו בתחילתו.
לדעתי הבחירה של שלדון-טיפטרי לספר את הסיפור מנקודת המבט של דון היא מכריעה, ומבריקה. היא מקלה על הגברים הקוראים את הסיפור להתחבר אליו, ומחדירה את המסר שלו בצורה הרבה יותר מעמיקה ורבת השפעה מאשר אם הסיפור היה מסופר מנקודת המבט של רות. לפחות, זו הייתה ההשפעה שלו עליי. "הנשים שגברים אינם רואים אותן" והכתיבה של טיפטרי בכלל היו חלק חשוב בחינוך הפמיניסטי שלי. שלדון נכנסה לי מתחת לעור ולא הרפתה, אילצה אותי לעשות מה שדון לא הצליח לעשות ולהתחיל לראות שאת העולם סביבי אפשר לראות גם מנקודות מבט אחרות.