מחשבות על מימון המונים בתחום המדע הבדיוני

פוסט זה מצריך הבהרה בתחילתו – אני כותב כאן על מימון המונים, תחום שאני לא מומחה בו. אני כותב את ההתרשמויות האישיות שלי, מהיכרות שהיא מוגבלת יחסית.

לעתים נראה לי שמימון ההמונים נתפר במיוחד בשביל קהילת המדע הבדיוני והפנטסיה. אחרי הכול מה שעומד מאחוריו הוא פנייה ממוקדת מאוד, רק לאנשים שירצו את המוצר המסוים שהפרויקט מציע. ומכיוון שקהילת החובבים היא קבוצה של אנשים בעלי עניין משותף, הם קהל מטרה מצוין לקידום פרויקט ממוקד מאוד. אני חושב שתופעה חדשה יחסית בתחום, או לפחות חדשה לי, מעידה על ההתאמה של הכלי הזה לקהילה. שתי הוצאות לאור שעוסקות בז'אנר, "נובה" של דידי חנוך ו"עוץ" גילי בר הלל עושות שימוש מעניין מאוד בפרויקטי מימון ההמונים שלהן.

באופן מסורתי פרויקט מימון המונים נועד לקידום מוצר או שירות יחיד. מוצרים כמו פבל או אוקולוס ריפט, משחקי וידאו, סרטים וכן הלאה. עוץ ונובה עושות דבר מה שונה, הן משתמשות במימון ההמונים בצורה מקיפה יותר, ויוצרים מה שהוא למעשה פרויקט ארוך טווח. זה נעשה בצורה שונה על ידי שתי ההוצאות.

בטקסט ההדסטארט שלו דידי חנוך אמר בפירוש שמטרת גיוס הכסף אינה להוציא ספר, אלא להקים הוצאה: "אני רוצה להיות מו"ל, ורוצה שתעזרו לי בזה". הוא ממשיך ומדבר על כך שההוצאה תהיה "בית חם" לספרות המדע הבדיוני והפנטסיה, ועל המחויבות והחזון של כעורך וכמוציא לאור. למעשה, הספרים שהוא מתכנן להוציא הם הפריט האחרון שמוזכר בטקסט. זה עומד בניגוד לרוב הפרויקטים שראינו בתחום, שנועדו לאפשר הפקת ספר בודד או סרט בודד. בכך הוא יוצר אצל התומכים שלו מחויבות וקשר שאינם נגמרים עם הוצאתו לאור של ספר, אלא מתמשכים מעבר לו. אלה גם מקיפים יותר מהעניין הפשוט בקבלת הספרים. המחויבות שדידי מצהיר עליה יוצרת אצל התומכים שלו קשר ועניין מתמשכים בהוצאה כולה כפרויטק.

הפרויקטים של הוצאת "עוץ" שונים, אבל האפקט שלהם דומה. מדובר בשני פרויקטים עד עכשיו – האחד להוצאת "עוגות בחלל" והאחר (שעומד להסתיים בשעות הקרובות) להוצאת "אוליבר והאיים הנודדים". יש קשר בין הספרים – שניהם נכתבו על ידי פיליפ ריב ואוירו על ידי שרה מקינטייר, שניהם ספרי מדע בדיוני לילדים, ולמעשה ההוצאה של "אוליבר והאיים הנודדים" הייתה יעד המשך של הפרויקט של "עוגות בחלל" (שאז לא התממש) – אבל הקשר בין הפרויקטים עמוק ומעודן יותר. המימון של שניהם באותה צורה יוצר מעין "סדרה" בתוך הוצאת עוץ שנשענת על מימון המונים. הוא יוצר קהילה של תומכים שיש לה קשר מתמשך עם ההוצאה, עניין מתמשך בה ובספרים שהיא מוציאה לאור. ואכן בפרויקט של "אוליבר והאיים הנודדים" גילי מזמינה את התומכים להצטרף "לחברים של עוץ, קהילה תוססת של משפחות אוהבות ספר".

ראינו בתחום פרויקטים של מימון המונים שהולידו פרויקטים אחרים, דומים להם. ההצלחה של פרויקט Women Destroy Science Fiction הוליד שני פרויקטים נוספים (People of Clo(u)r Destroy SF; Queers Destroy SF). [הבהרה למי שלא מכירים את הפרויקטים האלה – השמות אירוניים. אלה פרויקטים של הוצאה לאור של קובצי סיפורים ז'אנריים שכתובים וערוכים על ידי הקבוצות המוזכרות בשמם.] אבל המקרים של "נובה" ו"עוץ" שונים לדעתי, מכיוון שהקשר שהם יוצרים מקיף יותר ואורגני יותר. פנייה כזו מתאימה במיוחד לקהילה מגובשת, בעלת מוקד עניין משותף, שבמידה מסוימת רגילה למחויבות ארוכת טווח לתחום העניין שלה.

הסיפורים המועמדים לנבולה

“Madeleine“, Amal El-Mohtar (Lightspeed 6/15)

השם של הסיפור (ושל הגיבורה) הוא מחווה לעוגיות המדלן מספרו של פרוסט "בעקבות הזמן האבוד", שבו הוא מתאר את זיכרונות הילדות שטעמן העלה בו. הסיפור מתחיל בציטוט מתוך הספר, ועוסק כולו בזיכרון.

מדלן, גיבורת הסיפור, השתתפה בניסוי קליני של תרופה, שעוררה בה התקפים שגורמים לה ללכת לאיבוד בזיכרונה שלה, ובשלב מסוים נתקלת שם במשהו לא צפוי. היא מנסה להתמודד עם ההתקפים האלה, להבין מה מעורר אותם ואיך היא יכולה לחיות אתם. זה סיפור שעוסק באבל, בבדידות, בהשלמה ובזהות. הוא כתוב מצוין, אם כי לטעמי הוא קצת פשטני וצפוי.

“Cat Pictures Please“, Naomi Kritzer (Clarkesworld 1/15)

בינה מלאכותית שעומדת בלב מנוע חיפוש יודעת יותר טוב מאתנו מה אנחנו צריכים, אם רק ניתן לה לנהל לנו את החיים. זה סיפור הומוריסטי, חביב, וממש לא מעמיק (למרות יומרות מסוימות שאפשר לראות בו). סיפור לחובבי מדע בדיוני עם רפרנסים מפורשים יותר ופחות לסיפורי מדע בדיוני ישנים יותר.

“Damage“, David D. Levine (Tor.com 1/21/15)

וואו. אחד משני הסיפורים שהכי אהבתי. הוא מסופר מפיה של בינה מלאכותית של חללית קרב-הפצצה השייכת לכוחות החגורה, הלוחמים במלחמה נואשת מול כוחה העדיף של הארץ. העלילה הפשוטה והמיושנת לכאורה הזו מסתירה עיסוק באנושיות, מוסר, זהות, ניצול, יחסי גברים ונשים, רצון חופשי לעומת ועוד ועוד. והעיסוק הזה לא נעשה בהרצאת דברים, אלא מתוך התפתחות של עלילה ואישיות ועם רגש.

אם כמוני גדלתם על המדע הבדיוני הקלאסי, ואתם מחפשים גרסה מודרנית לו, שהתקדמה מעבר לפשטנות שאפיינה את אופרות החלל הישנות, אתם תאהבו את הסיפור הזה. וגם אם לא.

“When Your Child Strays From God“, Sam J. Miller (Clarkesworld 7/15)

הסיפור הבסיסי הוא אמריקאי מאוד. נער מתבגר שגדל בעיירה קטנה המורד באביו הכומר ובחינוך הדתי שקיבל. הסיפור מסופר מפי אמו של הנער, שיוצאת לחפש אותו אחרי שהוא עזב את הבית.

האלמנט הספקולטיבי כאן הוא סם חדש, "קורי עכביש", שמקשר בין מי שלוקחים אותו כך שהם נמצאים במעין מרחב הזיה משותף חלקית (ואני מפשט). האם לוקחת את הסם כדי לנסות לאתר את בנה (שגם הוא לקח אותו). לא ממש התלהבתי. הסיפור פשטני והמסקנה שלו צפויה מראש.

“Today I Am Paul“, Martin L. Shoemaker (Clarkesworld 8/15)

את הסיפור הזה תוכלו למצוא גם בעברית ב"בלי פאניקה".

המספר הוא רובוט שמטפל באישה מבוגרת מאוד, הנמצאת על ערש דווי. הוא יכול ללבוש דמויות שונות מחייה, כדי להעניק לה את הנחמה והסעד שלהם היא זקוקה באותו רגע. זה סיפור נוגע ללב וכתוב היטב, אבל לטעמי קצת צפוי.

“Hungry Daughters of Starving Mothers“, Alyssa Wong (Nightmare 10/15)

זה הסיפור האחר שממש אהבתי מבין המועמדים.

"סיוט" הוא כתב עת לאימה ופנטסיה אפלה, והפנטסיה כאן אכן אפלה. הגיבורה שלו היא מעין ערפדית מחשבות – היא יכולה לראות את מחשבותיהם של אנשים והיא שואבת מחשבות אלה וניזונה מהן. לעתים מי שהיא שואבת ממנו את המחשבות גם נשאר בחיים. כמו המחברת גם גיבורות הסיפור (כולן נשים) הן אמריקניות שמוצאן ממזרח או דרום מזרח אסיה, ויכול להיות שזה עיבוד של יצור מיתולוגי כלשהו מאזור זה.

אבל זה בעיקר סיפור על תאווה, אהבה וחברות, יחסי אמהות ובנות והניסיון של אנשים לשלוט במה שנראים כמו דחפים בלתי נשלטים. והוא כתוב מעולה.

~~~~~~~~~~~~

חמישה מששת הסיפורים כאן מסופרים מנקודת מבט נשית, ובסיפור האחד שאינו מסופר מנקודת מבט כזו (הסיפור של שומייקר) עדיין יש לנשים תפקיד חשוב בעיצוב דמות המספר ונקודת המבט שלו. בשניים מהסיפורים יש דמויות שהן במפורש או במרומז קוויריות ובשניים נוספים ליחסים הומוסקסואליים תפקיד בסיפור. על זה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על גיוון – על היכולת לספר סיפורים מנקודות מבט שהתעלמו מהן עד כה. ולרוב, התוצאות מצדיקות את זה.

למי הייתי מצביע? אני רקוע בין הסיפורים של וונג ולוין – שהם שונים מאוד זה מזה וכל אחד מהם נהדר בדרכו.