השם של הסיפור (ושל הגיבורה) הוא מחווה לעוגיות המדלן מספרו של פרוסט
"בעקבות הזמן האבוד", שבו הוא מתאר את זיכרונות הילדות שטעמן העלה בו.
הסיפור מתחיל בציטוט מתוך הספר, ועוסק כולו בזיכרון.
מדלן, גיבורת הסיפור, השתתפה בניסוי קליני של תרופה, שעוררה בה התקפים
שגורמים לה ללכת לאיבוד בזיכרונה שלה, ובשלב מסוים נתקלת שם במשהו לא צפוי. היא
מנסה להתמודד עם ההתקפים האלה, להבין מה מעורר אותם ואיך היא יכולה לחיות אתם. זה
סיפור שעוסק באבל, בבדידות, בהשלמה ובזהות. הוא כתוב מצוין, אם כי לטעמי הוא קצת
פשטני וצפוי.
בינה מלאכותית שעומדת בלב מנוע חיפוש יודעת יותר טוב מאתנו מה אנחנו
צריכים, אם רק ניתן לה לנהל לנו את החיים. זה סיפור הומוריסטי, חביב, וממש לא
מעמיק (למרות יומרות מסוימות שאפשר לראות בו). סיפור לחובבי מדע בדיוני עם רפרנסים
מפורשים יותר ופחות לסיפורי מדע בדיוני ישנים יותר.
וואו. אחד משני הסיפורים שהכי אהבתי. הוא מסופר מפיה של בינה מלאכותית
של חללית קרב-הפצצה השייכת לכוחות החגורה, הלוחמים במלחמה נואשת מול כוחה העדיף של
הארץ. העלילה הפשוטה והמיושנת לכאורה הזו מסתירה עיסוק באנושיות, מוסר, זהות,
ניצול, יחסי גברים ונשים, רצון חופשי לעומת ועוד ועוד. והעיסוק הזה לא נעשה בהרצאת
דברים, אלא מתוך התפתחות של עלילה ואישיות ועם רגש.
אם כמוני גדלתם על המדע הבדיוני הקלאסי, ואתם מחפשים גרסה מודרנית לו,
שהתקדמה מעבר לפשטנות שאפיינה את אופרות החלל הישנות, אתם תאהבו את הסיפור הזה.
וגם אם לא.
הסיפור הבסיסי הוא אמריקאי מאוד. נער מתבגר שגדל בעיירה קטנה המורד
באביו הכומר ובחינוך הדתי שקיבל. הסיפור מסופר מפי אמו של הנער, שיוצאת לחפש אותו
אחרי שהוא עזב את הבית.
האלמנט הספקולטיבי כאן הוא סם חדש, "קורי עכביש", שמקשר בין
מי שלוקחים אותו כך שהם נמצאים במעין מרחב הזיה משותף חלקית (ואני מפשט). האם
לוקחת את הסם כדי לנסות לאתר את בנה (שגם הוא לקח אותו). לא ממש התלהבתי. הסיפור
פשטני והמסקנה שלו צפויה מראש.
המספר הוא רובוט שמטפל באישה מבוגרת מאוד, הנמצאת על ערש דווי. הוא
יכול ללבוש דמויות שונות מחייה, כדי להעניק לה את הנחמה והסעד שלהם היא זקוקה
באותו רגע. זה סיפור נוגע ללב וכתוב היטב, אבל לטעמי קצת צפוי.
זה הסיפור האחר שממש אהבתי מבין המועמדים.
"סיוט" הוא כתב עת לאימה ופנטסיה אפלה, והפנטסיה כאן אכן
אפלה. הגיבורה שלו היא מעין ערפדית מחשבות – היא יכולה לראות את מחשבותיהם של
אנשים והיא שואבת מחשבות אלה וניזונה מהן. לעתים מי שהיא שואבת ממנו את המחשבות גם
נשאר בחיים. כמו המחברת גם גיבורות הסיפור (כולן נשים) הן אמריקניות שמוצאן ממזרח
או דרום מזרח אסיה, ויכול להיות שזה עיבוד של יצור מיתולוגי כלשהו מאזור זה.
אבל זה בעיקר סיפור על תאווה, אהבה וחברות, יחסי אמהות ובנות והניסיון
של אנשים לשלוט במה שנראים כמו דחפים בלתי נשלטים. והוא כתוב מעולה.
~~~~~~~~~~~~
חמישה מששת הסיפורים כאן מסופרים מנקודת מבט נשית, ובסיפור האחד שאינו
מסופר מנקודת מבט כזו (הסיפור של שומייקר) עדיין יש לנשים תפקיד חשוב בעיצוב דמות
המספר ונקודת המבט שלו. בשניים מהסיפורים יש דמויות שהן במפורש או במרומז קוויריות
ובשניים נוספים ליחסים הומוסקסואליים תפקיד בסיפור. על זה אנחנו מדברים כשאנחנו
מדברים על גיוון – על היכולת לספר סיפורים מנקודות מבט שהתעלמו מהן עד כה. ולרוב,
התוצאות מצדיקות את זה.
למי הייתי מצביע? אני רקוע בין הסיפורים של וונג ולוין – שהם שונים
מאוד זה מזה וכל אחד מהם נהדר בדרכו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה