בצירוף מקרים נתקלתי בהפרש של ימים מעטים באותה ביקורת כלפי הכתיבה של
אסימוב וכלפי הסדרה "המעניש" (The Punisher). הטענה הייתה שיש יותר מדי סצנות של "שני-אנשים-מדברים-בחדר",
וסצנות כאלה הן בעייתיות. אובייקטיבית האבחנה נכונה, אלה אכן יצירות שבהן יש הרבה
סצנות דיבורים שהן דלות מבחינת אקשן, אבל זה לא בהכרח דבר רע ויש הבדל מהותי בין
אסימוב לבין "המעניש" בסצנות האלה.
אתחיל ואומר שאני מינימליסט בהעדפות הספרותיות. שלי אני מדלג בלי שום
רגשי מצפון על קטעי תיאור ארוכים בספרים, וסצנות אקשן ממושכות בסרטים ובסדרות
משעממות אותי. מבחינתי סיפור יכול להיות רק שני אנשים שיושבים בחדר ומדברים, אם זה
כל מה שהוא צריך. הסיפור של גיא חסון שפרסמתי ב"היה יהיה" בשנת 2009 הוא
כמעט כולו כזה. מה שחשוב הוא מה האנשים אומרים, ואיך הם אומרים זאת.
הבעיה בסצנות שני-אנשים-מדברים-בחדר של אסימוב היא בדרך כלל שאלה
אנשים שיושבים ומספרים זה לזה דברים שהם כבר יודעים, כדרך להעביר מידע לקורא.
קוראים לזה כתיבת "הבה ואספר לך מה שאתה כבר יודע", וזו דרך נוספת לכתוב
מסלקת מידע (info dump). הדוגמה הקלאסית היא
כאשר שני אנשים מחברת US Robotics,
למשל פאוול ודובן או סוזן קלווין ואלפרד לנינג, מדקלמים זה לזה את חוקי הרובוטיקה.
כולם רובוטיקאים מומחים ומנוסים, שיכולים לשיר את החוקים בשנתם, והם חוזרים עליהם לא
כדי לקדם את העלילה אלא כדי להזכיר לקורא את החוקים.
סצנות שני-אנשים-מדברים-בחדר של "המעניש" הן בדרך כלל שונות
מאוד. בפרק האחרון שראיתי של "המעניש" (נכון לכתיבת שורות אלה, פרק 7)
יש כמה וכמה סצנות שני-אנשים-מדברים-בחדר, אבל הן כתובות נכון ויש להן חשיבות רבה
לסיפור. הסצנות המעניינות ביותר מבחינה זו הן אלה של פרנק קאסל, ("המעניש",
בגילום ג'ון ברנתאל) ודייויד ליברמן ("מיקרו", אבון מוס-בכרך). השיחות
שלהם מציגות את הגישות השונות שלהם לנושאים שמטרידים אותם ועומדים בלב הסדרה – כמו
פגיעה באנשים והרג שלהם או אבדן המשפחה ואפשרות השיבה אליה – וכך הן מעצבות את
הדמויות ואת היחסים ביניהן.
המטרה של הסצנות האלה היא לא לספק מידע עובדתי לקוראים, אלא לתת להם
להכיר את הדמויות ואת הדרך שבה הן מתייחסות לעולם, וזו לזו. הרבה פעמים זו המטרה
העיקרית של סצנות כאלה, מכיוון שהן "נקיות" מהסחות דעת, אלה הם פסקי זמן
בהתקדמות העלילה.
 |
| קאסל וליברמן בשיחה |
אבל סצנות שני-אנשים-מדברים-בחדר לא רק משמשות לבניית דמויות ומערכות
יחסים, הן יכולות להיות חיוניות לקידום העלילה. כדי להדגים את זה אזנח את היצירות
הספקולטיביות כרגע ואפנה לז'אנר אחר – סדרות משטרה. בסדרות כאלה, בעיקר מזן
המז"פ, יש תמיד סצנות של "אז מה אנחנו יודעים עד עכשיו" שהן
לחלוטין סיכום למען הצופים. אבל יש בהן סצנות קלאסיות אחרות שהן שני-אנשים-מדברים-בחדר
שהן חיוניות להכנעת העלילה – סצנות חדר החקירות.
אלה הן סצנות שבהן החוקר והחשוד מתעמתים, הרבה פעמים אחד על אחד. זוהי
הזירה שבה החוקרת או החוקר מנסים לשבור את החשודה או החשוד, להוציא מהם מידע חדש
(או הודאה באשמה) כדי שיוכלו להתקדם בחקירה. המידע המופק שם ידוע רק לאחד מן המשתתפים,
והוא חיוני כדי שהעלילה תוכל לעבור למערכה הבאה שלה.*
דרך אחרת שבה סצנות אנשים-מדברים-בחדר יכולות לקדם את העלילה בסדרות
בלשים היא סיעור המוחות של הבלשים המעלים ופוסלים תאוריות בניסיון לפענח את
התעלומה. אולי הסדרה שמתאפיינת יותר מכול בסצנות האלה היא "האוס",
שבמודע עיבדה את אחד מן הבלשים הגדולים (הולמס) לתחום הרפואי. כל פרק בסדרה זו משובץ
בסצנות שבהן האוס והצוות שלו מנסים להסיק מתוך התסמינים מה היא המחלה, מסקנה
שתאפשר להם לנסות לטפל בחולה.
אין שום דבר פסול בפני עצמו בסצנות שני-אנשים-מדברים-בחדר. כמו כל
סצנה בכל יצירה יש להן שלושה תפקידים – לבנות עולם, לבנות דמויות ולקדם עלילה.
וכמו כל סצנה בכל יצירה הן יכולות להיות כתובות גרוע, או כתובות היטב.
 |
| הבלשית קייט בקט מהסדרה "קאסל" |
-------------------------------
* בהיותן סצנות אחד על אחד הן גם זירה טובה לאפיון דמויות, אבל לצורך
הדיון הזה מעניין אותי היבט אחר שלהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה