21.8.2011

זוכי הוגו 2011

הלילה הוכרזו זוכי ההוגו לשנה זו. את הרשימה המלאה תוכלו למצוא כאן. כמה מילים על הזוכים, בעיקר בהקשר לסקירות שלי מהחודשים האחרונים.

ספר
Blackout/All Clear של קוני וויליס. אני מקווה לטוב, כי אני מאוד אוהב את וויליס בדרך כלל אבל היא מועדת לעתים לנפילות ולארכנות. שמעתי עליו דברים טובים, ועל פי ההצהרות הוא אמור לצאת לאור בעברית בהוצאת גרף במשך השנה. מחזיק אצבעות.
נובלה
"מחזור החיים של עצמי תכנות" של צ'יאנג. כפי שכתבתי, יבול הנובלות לא היה מרשים השנה. הנובלה של צ'יאנג הייתה המועדפת עלי, אם כי אני חושד שגם צ'יאנג הוא קצת "זוכה אוטומטי".
נובלטה
"קיסר מאדים" של אלן סטיל. נובלטה לא רעה, אבל הנובלטות של קלי ובעיקר של דה בודארד היו יותר טובות.
סיפור קצר
For Want of a Nail של מרי רובינט קאוול. הייתי מעדיף אם וואטס היה זוכה, אבל כפי שצפיתי זה לא קרה. סיפור חמוד ומבין המבחר זוכה סביר.
יצירה קשורה לזאנר
"בנות מתות על אדוני זמן" גבר על הביוגרפיה של היינליין, וזה היה מפתיע.
סרט
Inception. לא הפתיע איש. אני אישית לא מת על הסרט, אבל אני יכול להבין את ההתפעלות. מבין שאר המועמדים ראיתי רק את "צעצוע של סיפור 3" שהיה סרט מצוין, אבל לא באמת היה לו סיכוי.
"הצגה דרמטית, פורמט קצר" (קרי - בד"כ תכנית טלוויזיה)
דוקטור הו ניצח את עצמו פעמיים וגם מעריצה שרוצה שריי ברבורי יזיין אותה. את "הדבר האבוד" לא ראיתי. מצד שני "פנדוריקה/המפץ הגדול" היו צמד פרקים משובח למדי.
עורך, פורמט קצר
שילה וויליאמס העורכת של אסימוב'ס. לא מפתיע וראוי בהחלט.

20.8.2011

המועמדים לפרס גפן – ספרי הפנטסיה המתורגמים

השנה תהיה השנה השלוש-עשרה שבה האגודה מעניקה את פרס גפן (פרטים נוספים תוכלו למצוא באתר הפרס ובדף באתר האגודה), וההצבעה לשלב ב' בעיצומה. אני יודע שיש עוד הרבה זמן, אבל אני אסקור בחודשים הקרובים את המועמדים. על הסיפורים המועמדים אני לא אכתוב, מסיבות מובנות. בפוסט הזה – המועמדים לספר הפנטיה המתורגם הטוב ביותר.

אלבש חצות ליל / טרי פראצ'ט
אני הולך להסתכן בסקילה – נמאס לי מפראצ'ט. יש לו סט קטן למדי של טריקים ספרותיים שעליהם הוא חוזר שוב ושוב, שבראשם התייחסות למוסכמות הפנטסטיות כעניינים של יום-יום. כשזה עובד, זה מעולה. כשזה לא עובד, זה מייגע. ואני חייב לציין שיחס הרעש לאות שלו הצליח להתיש אותי מזמן. אחת הסיבות שאהבתי את "אומה" שלו היא שספר זה חף כמעט לחלוטין מהדברים האלה.
"אלבש חצות ליל" הוא הספר הרביעי מבין ספרי טיפני אייקן, וה-38 בספרי עולם הדיסק. קראתי את ספר טיפאני אייקן הראשון כשהוא יצא בעברית, וצלחתי אותו רק בקושי. הדמות שלה עצבנה אותי והעלילה לא ממש דיברה אלי. לספר הרביעי, מן הסתם, כלל לא הגעתי.

דברים מוזרים קורים / קלי לינק
כשמו כן הוא. השם המקורי באנגלית הוא Stranger Things Happen וצר לי שתרגום השם לא היה נאמן למקור. "דברים מוזרים קורים" הוא אוסף סיפורים, ולינק עושה דברים מרתקים בסיפורים שלה. פעמים רבות היא יוצאת ממצבים יום-יומיים לכאורה וממשיכה אותם למחוזות שאולי יש מי שיתקשו לכנות אותם "פנטסיה" כי הם חסרים את המאפיינים שאנו רגילים למצוא בספרים כאלה, אבל הם תמצית הפנטסיה במובן הטהור של המילה. אם אתם מעדיפים אפשר לכלול את זה תחת הכותרת étrange. לינק טווה את העולמות המוזרים שלה בכישרון כתיבה מדהים, אבל לא קל לקרוא אותה. היא מצריכה מחויבות, תשומת לב וסבלנות, אבל התוצאה מדהימה למדי. וכאן מגיע נושא השם – מה שלינק אומרת בשם הספר הוא שהמוזרות לכאורה של העולמות בסיפוריה היא אפס קצה, שכפי שמאורעות היום-יום שהיא מתארת מוליכים לשכבות חדשות של מציאות, כך גם הסיפורים עצמם הם כאלה. "דברים מוזרים קורים" הוא מסוג הספרים שכנראה לא יזכו להצלחה מסחרית רבה ולאהדת הקהל, אבל חשוב מאוד שהם תורגמו.

המהלכים בקצוות / דיאנה ווין-ג'ונס
כתבתי קצת על הספר הזה לא מזמן.
אני לא משוכנע לגמרי שזהו ספר פנטסיה, התיאורים הטכנולוגיים לכאורה בו אולי משייכים אותו לתחום המדע הבדיוני דווקא, אבל אני לא אעמוד על קוצו של יו"ד ועירוב התחומין הזה דווקא מתאים לווין-ג'ונס. זהו ספר מצוין שעוסק ביחיד, בהשתייכות לחברה ובמחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור שימור העולם שלנו. הוא משלב עלילה מצוינת, דמויות טובות ורעיונות מרתקים בכתיבה המשובחת של ווין-ג'ונס. לכאורה זהו ספר נוער, אבל הוא מדבר לכל הגילים ושווה קריאה חוזרת.

הפירמידה האדומה / ריק ריירדן
זהו הספר הראשון בסדרת האלים המצריים של ריירדן, ובו הילדים לבית קיין מגלים שהם צאצאיהם של פרעונים, מעוררים את אלי מצרים העתיקים ויוצאים להציל את העולם.
אהבתי יותר את סדרת פרסי ג'קסון של ריירדן מאשר את הסדרה המצרית שלו. אני לא מבין את מטרת הכתיבה בשני קולות של ריירדן בסדרה הזו, ואני לא ממש אוהב את הדמויות הראשיות שלו, הן נראות לי לא אמינות. זהו ספר הרפקאות סביר לנוער, אבל לא הרבה יותר מזה לטעמי. כתבתי על ההמשך שלו באותו פוסט שבו כתבתי על "המהלכים בקצוות".

ספר בית הקברות / ניל גיימן
הספר הזה הפתיע אותי לטובה. אני חושב שלגיימן יש שתי יצירות מופת עוד דבר או שניים טובים, ושאר הדברים שלו הרבה פחות טובים (אם כבר אירגנתי לי לינץ' של מעריצי פראצ'ט, מעריצי גיימן יכולים להצטרף). הסיפורים שלו ב"דברים שבירים", שהיה הדבר האחרון שלו שקראתי לפני "ספר בית הקברות", היו מאכזבים כמעט כולם. "ספר בית הקברות" הוא סיפורו של ילד שכל משפחתו נרצחת מסיבה לא ידועה, והוא מצליח לברוח מביתו בשעת התרחשות הרצח ומוצא מקלט בבית הקברות, שבו מגדלים אותו ומגנים עליו שוכניו. כאשר הוא מתבגר, העולם החיצוני והאיום הישן שלו מתעוררים שוב.
אני חושב שיותר מכול זהו ספר לא יומרני. גיימן לא מנסה לעשות נסים ונפלאות, הוא מתגבר על התאווה שלו לדחוף לתוך הספר הקצר הזה את כל הפולקלור שהוא מכיר (והוא מכיר המון) אלא מסתפק באמלנטים אחדים שמעשירים אותו ובונה דמויות מצוינות. הוא בונה בצורה מרשימה את הנקודה העיקרית שלו שעוסקת בהתבגרות ובצורך להתמודד עם העולם. הספר לא חף מפגמים, אבל כמו "המהלכים בקצוות" זהו ספר נוער שמדבר גם למבוגרים, אם כי הוא פחות מורכב.

ארבעה מבין חמשת הספרים המועמדים הם ספרי נוער, ואני מניח שזה משקף היטב את היחס בין ספרי נוער לספרים למבוגרים בז'אנר הזה, לפחות בתחום הספרים המתורגמים. ייאמר לזכות ספרי הנוער האלה ששניים מהם בהחלט יכולים לעמוד על שלהם מול ספרים "למבוגרים".
אני אצביע ככל הנראה ל"דברים מוזרים קורים" בזכות הייחוד שלו והכתיבה המדהימה של לינק, אבל אני אשמח גם אם "המהלכים בקצוות" יזכה. אבל אני לא חושב שאחד מספרים אלה יזכה. ההרגשה שלי היא שהקרב יהיה בין פארצ'ט לריירדן, וככל שמספר המצביעים בני הנוער יהיה גדול יותר כך סיכוייו של ריירדן לזכות יגדלו. יש לי הרגשה ש"ספר בית הקברות" קצת חמק מתשומת הלב של הקוראים, לא סביר ככל שזה יישמע כשמדובר בספר של גיימן, ואולי ההצבעה הרפלקסיבית לגיימן לא תתממש השנה.

 

9.8.2011

Jamilti של רותו מודן באתר של "טור"

בטור שלו עם מד"ב במיינסטרים באתר של הוצאת TOR ראיין בריט כותב השבוע על ספרה של רותו מודן Jamilti

6.8.2011

היסטוריה ומדע בדיוני - המקרה של "משחקי הרעב"

דיון שהתפתח באחד הפורומים על סדרת "משחקי הרעב" נגרר, חלקית באשמתי, להקבלות בין המשחקים המתוארים בסדרה של קולינס למשחקי הגלדיאטורים ברומא. ככל שאני חושב על זה, אני מגיע למסקנה שקולינס עשתה שימוש לא נכון, או לפחות לא מושכל, בהקבלה לאימפריה הרומית. אני אנסה להסביר מדוע, ולומר לסיום משהו כללי על השימוש שעושים סופרי מדע בדיוני בדגמים היסטוריים.
בביקורות שכתבתי על שני הספרים שיצאו בעברית ("משחקי הרעב" ו"התלקחות") טענתי שהעולם הפוליטי שקולינס בונה לא הגיוני, בעיקר מכיוון שמשחקי הרעב הם הכלי העיקרי שבהם עושה הקפיטול שימוש לשליטה במחוזות. זה אינו הכלי היחיד – יש צבא וכוחות משטרה מקומיים, גדרות ואמצעי דיכוי אחרים – אבל משחקי הרעב מוצגים כדרך השליטה העיקרית. קטניס אומרת כבר בפתיחת הספר הראשון: "זאת היתה דרכו של הקפיטול להזכיר לנו באיזו מידה מוחלטת אנחנו נתונים לרחמיו. כמה אפסי הסיכוי שלנו לשרוד התקוממות נוספת." ("משחקי הרעב", עמ' 23-22) באותו פרק ראשון קטניס מציגה את מחוז 12 כמקום שבו השלטון המקומי רופף למדי והיא ואחרים לא מתקשים להפר את החוק כדרך אגב על בסיס קבוע, אבל משחקי הרעב הם איום תמידי ומפחיד. בספר השני אמצעי הפיקוח במחוז הופכים דרקוניים יותר ולכן אפשר היה אולי לצפות שהחשיבות של המשחקים תהיה פחותה, אבל דווקא שם, כאשר מתרחשים המשחקים הרבעוניים, גוברת חשיבותם של משחקי הרעב למדינה כולה שחלקה, סובלת מדיכוי חמור יותר מאשר מחוז 12.
בקצרה הטיעון שלי הוא שמשחקי הרעב אינם כלי שליטה יעיל במחוזות מכיוון שהם בונים גיבורים בפוטנציה – צעירים שגויסו בכפייה, שרדו התעללות של המשטר וחזרו הביתה עטורי תהילה כשהם נושאים תשורה של תוספות מזון למחוז כולו. אני חושב שהכשל הזה נובע מאנלוגיה לא נכונה שקולינס מנסה לעשות בין האימפריה הרומית ל"פאנם" שלה בנקודה זו. קולינס מנסה בבירור לחקות את המודל המפורסם של "לחם ושעשועים" – משחקי הרעב הם גם בידור להמונים וגם הבטחה לתגמול למחוז שממנו מגיע המנצח (שם המדינה, "פאנם", הוא רמז ברור לכך – זוהי המילה הלטינית ל"לחם", המשלים של השעשועים שהם המשחקים), אבל לא הקדישה מספיק תשומת לב לדגם שבו היא השתמשה.
אני חושב שצריך להזכיר בתחילת דיון ב"לחם ושעשועים" שזהו ביטוי סטירי שנטבע על ידי יובאנליס, הסטיריקן בן המאה השנייה לספירה. יובאנליס התייחס בו לתופעה אמתית ומתועדת מהתקופה הרפובליקנית ברומא (בעיקר) שבה אישים שאפתנים היו מממנים חלוקת לחם או חיטה לתושבי רומא ומשלמים עבור משחקי ראווה שכללו קרבות גלדיאטורים, כדי שיבחרו בהם למשרות. בתקופת הקיסרות נעשה שימוש בפרקטיקה הזו בעיקר כדי להרגיע את המוני תושבי רומא בעתות של אי-שקט. אבל יש שתי בעיות עם ההקבלה של קולינס שפוגמות ביעילות השימוש שלה בדגם "לחם ושעשועים" הרומי כאמצעי פוליטי בעולם של "משחקי הרעב". האחת נוגעת לטיבם של הגלדיאטורים בשני העולמות והאחרת לדרך שבה נעשה שימוש בטכניקה פוליטית זו.
הגלדיאטורים ברומא היו רובם ככולם עבדים. היו גם בני חורין שהיו לוחמים בזירה, אבל הם היו מיעוט קטן. יתר על כן, הגלדיאטורים היו מעמד נפרד של עבדים, שחלקם גודלו מילדות ללחימה, הם לא הועסקו בעבודות אחרות ולא בהכרח היה קשר בינם ובין עבדים אחרים. לא במקרה המרד של ספרטקוס פרץ בבית ספר ללימוד לחימה של גלדיאטורים. חלק מהגלדיאטורים היו מאוד פופולריים, אבל הם היו עבדים ואיש מעולם לא ראה בהם אנשים שווי זכויות, וודאי שלא אזרחים. הגלדיאטורים של קולינס הם אזרחים בני חורין (לפחות נומינלית), גם אם מדוכאים על ידי המשטר, שמגויסים בכפייה למשחקים והמנצחים מוחזרים לאחר המשחקים אל בתיהם כשהם עטורי תהילה. ככאלה, בני הנוער האלה הם סיכון פוליטי, כפי שמוכח בסדרה. גם אם אינם מנהיגים היוזמים מרידות, הם יכולים בקלות לשמש מוקד הזדהות וסמל למרידה שאחרים יוזמים. זה היה בלתי אפשרי באימפריה הרומית, כפי שההיסטוריה מראה. המרד של ספרטקוס היה מרד עבדים (הוא מכונה לעתים "מרידת העבדים השלישית") ולא התקוממות כללית, ואפילו לא כל העבדים באיטליה תמכו בו. ספרטקוס ורוב האנשים שנקבצו אליו היו זרים, לא איטלקים (ספרטקוס היה תראקי, שני שותפיו להנהגת המרד בתחילתו היו גאלים), ולא מעט מהעבדים האיטלקים פחדו מהמרידה. בשום שלב המורדים לא שאפו לבטל את מוסד העבדות או להפיל את השלטון של רומא, בניגוד למרידה שמתרקמת סביב דמותה של קטניס בסדרת "משחקי הרעב", שבפירוש מתריסה בפני השלטון. אין צורך לומר שאזרחים רומים לא הצטרפו למרד של ספרטקוס.
כשל נוסף בהבנת הכלי הפוליטי "לחם ושעשועים" נובע מחוסר ההבנה או מהתעלמות מכך שכלי זה מעולם לא כוון לשליטה בפרובינקיות, המקבילה של המחוזות בפאנם של "משחקי הרעב". "לחם ושעשועים" נועד אך ורק להפיס את דעתם של האזרחים בעיר רומא עצמה ולקנות את הצבעתם בבחירות. וזה לא מקרי, מכיוון שהכלי הזה יקר מאוד מחד, ומאידך יעיל רק לאוכלוסיות קטנות ולטווחי זמן קצרים. הכלים שבהם שלטה רומא בפרובינקיות היו שילוב של הפעלת עוצמה צבאית ישירה, הטלת אימה, הבטחה לחסות והגנה מפני אויבים מבחוץ, מתן אזרחות רומית והקלות במיסוי, יחד עם טיפוח דת מדינה והרבה אמצעים אחרים. אבל "לחם ושעשועים" מעולם לא הייתה מדיניות אימפריאלית, מכיוון שזה אינו כל יעיל לאימפריה. יתר על כן, כלי פוליטי זה היה חשוב יותר בתקופת הרפובליקה שבה היה צורך לקנות משרות מדי שנה מאשר בתקופת הקיסרות שבה נעשה בו שימוש בעיקר להרגעת התושבים בעיר רומא עצמה בתקופות של התמרמרות. כדי להמיר את זה לעולם של "משחקי הרעב", המקבילה של קולינס הייתה צריכה להתמקד בשימוש ב"לחם ושעשועים" ככלי לשליטה בקפיטול, ולא בפאנם כולה, אבל לא כך מצטיירים המשחקים בספרים. יש הרבה יותר מדי מאפיינים של משחקי הרעב של קולינס שאינם הגיוניים אילו היו מיועדים רק לתושבי הקפיטול – השידור שלהם לכל המחוזות, אילוץ התושבים לצפות בהם, הפיכת המנצח לגיבור עממי לאומי ומסע הניצחון ברכבת של המנצחים ועוד. יתר על כן, כל ממסד פוליטי שהצליח לשלוט במחוזות מרוחקים הפזורים על פני רובה של אמריקה הצפונית במשך 75 שנה חייב להיות מסוגל לראות את הסכנות שבמשחקים פומביים כאלה. קטניס בת ה-17 רואה אותן (ב"התלקחות") ואי-אפשר להאשים אותה בתחכום פוליטי כלשהו. יכול להיות שמה שהכשיל את קולינס היה הצורך שלה לשלב את התמה של תכניות ריאליטי עם העיקרון של "לחם ושעשועים" ולכן היא שיעבדה את ההגיון הפוליטי שלהם לאופי החדש שהיא העניקה להם, אבל לדעתי זה נובע גם מחוסר תשומת לב לדגם ההיסטורי שבו בחרה ומכך שהיא לא ירדה לעומק הפרטים של הרקע והאופי שלו.
אפשר לראות בכך מקרה מבחן לנושא הכללי יותר של השימוש בהיסטוריה בידי סופרי מדע בדיוני. ההיסטוריה יכולה להיות כלי עזר נהדר לסופרים בבואם לתאר עולמות חדשים וחברות חדשות. הם יכולים לשאול (או לגנוב) דפוסים, מבנים חברתיים ויחסים בין קבוצות חברתיות ומדינות. ההסיטוריה עוזרת לדעת מה עובד ומה לא עובד ואיך אנשים מגיבים למצבים חדשים וזרים להם. אבל השאילה הזו צריכה להיעשות מתוך היכרות מעמיקה של הדפוסים הנשאלים והבנה של התנאים שהולידו והפכו ליעילים את המבנים הפוליטיים והחברתיים שאותם שואל הסופר, ותוך התאמתם לעולמות החדשים שיוצרים הסופרים. העתקה של עקרונות או רעיונות לעולם אחר עלולה לעקר אותם ממשעותם ויעילותם, כפי שקרה ב"משחקי הרעב".