15.4.2021

סיפור בחודש - גוף שני, הווה

 

גוף שני, הווה / דריל גרגורי

התמונה מתוך ויקיפדיה
Larry D. Moore CC BY-SA 4.0

 

 אזהרת ספוילר – בנוסף לסיפור "גוף שני, הווה" שבו אדון כאן, אני אדון גם בסיום של הספר "האלף בית של השטן".

אחת הסיבות שאני מאוד אוהב את הכתיבה של דריל גרגורי היא שהוא לא מוותר לדמויות שלו. הוא לא מניח להן להתחמק ממי שהן, מאלץ אותן להביט בעצמן בראי ולחיות עם מה שהן רואות שם. אחת הדוגמאות המרשימות לזה היא הספר שלו "האלף בית של השטן", שבסופו פאקס נאלץ להודות בהתמכרות שלו ובכל הבעיות שהיא גורמת. אפשר היה בנקודה זו להציע לו מוצא מההתמכרות הזו, או קתרסיז כלשהו, בדרך שהייתה לחלוטין מספקת מבחינת העלילה והקוראים, אבל הוא מאלץ את פאקס להמשיך לחיות עם ההתמכרות שלו ולהתמודד איתה. אפשר לראות את זה בדרכים שונות ב"גוף שני, הווה".

הדמות הראשית של הסיפור היא נערה שלקחה מנת יתר של סם כלשהו, וכאשר היא התעוררה האישיות שלה השתנתה מן הקצה אל הקצה. הסם, "זן" או "זומבי" או פשוט "ז" מנתק את הקשר בין האישיות או המודעות לגוף כל עוד הוא משפיע. מנת יתר שלו גורמת לאישיות "להיעלם" ואישיות חדשה תופסת את מקומה. הסיפור מתחיל בפגישה שלה עם הוריה בבית החולים, במשרדו של נוירופסיכולוג שמטפל בה, עם מי שהיא קוראת להם "הורי הנערה".

תרז
תרז היא "הנערה" מפתיחת הסיפור. היא גדלה בבית נוצרי אדוק, בקהילה קרובה. אנחנו רואים אותה רק בזיכונות של טרי, האישיות החדשה שתפסה את המקום של תרז, אבל גם מהמעט הזה ניכר הניסיון להתמודד מול חוסר ההתאמה לקהילה שבה היא גדלה, ובעיקר עם ההדחקה של תרז את חוסר ההתאמה הזה. כך למשל טרי היא זו שמגיבה על התקיפה המינית של כומר הנוער את תרז

על פי מה שטרי אומרת, לכאורה ברור היה לתרז מאוד מי היא ומה מקומה בעולם. טרי מתארת את החדר של תרז ("חדר של ילדה קטנה שבו זרועות חתיכות של מתבגרת") שכולו מלא בפרסים שבהם זכתה, מזכרות הקשורות לבית הספר ולכנסייה והמון המון תמונות. "כל בוקר היא יכולה לפקוח את עיניה מול אלף תזכורות למי היא, מי הייתה, למי היא אמורה להפוך".

לא פלא שדווקא "זן" הוא הסם שמושך את תרז (אם לא ידוע לנו כמה בררות יש בסביבה שלה). הוא מאפשר לה לנתק את עצמה מהסביבה, מהמשא הזה שמוטל עליה על ידי החברה שבה היא חיה. מהמעט שאנו לומדים עליה תרז לא יכלה להתמודד באמת עם האישיות שלה ועם הפער שבין האישיות לסביבה. את זה היא משאירה לטרי.

טרי
טרי היא האישיות החדשה שצומחת בגוף של תרז אחרי מנת היתר. בניגוד לתרז היא מודעת מאוד – לעצמה, לתרז ולהבדלים ביניהן, לסביבה החברתית שלה בבית החולים ושל תרז בבית. לכאורה אפשר היה לומר שהמודעות החדשה של טרי היא למעשה ההתייצבות של תרז מול הזהות והעבר שלה, הפתרון להדחקה מחייה הקודמים. אבל טרי (וגרגורי) מבהירים שזו ראייה שגויה ואין קשר בין תרז וטרי.

טרי עצמה נראית כמי שיש לה מושג ברור מאוד מי היא ומה מקומה בעולם, או לפחות מה המקום שהייתה רוצה שיהיה לה בעולם. על פניו נראה שזו תוצאה של האישיות החדשה והשונה, של העבודה שלה עם הנוירופסיכולוג, ד"ר סברמיאן. במסגרת העבודה המשותפת שלהם הוא נתן לה לקרוא גם מחקרים בנושאי מדעי המוח שיעזרו לה להתמודד עם המצב שלה וגם שוחח איתה על זן כדרך להבין את עצמה.

אבל כשאנחנו מתבוננים בטרי בסיפור, אי־אפשר להימלט מהתחושה שהיא עדיין משלה את עצמה, שהיא לא באמת מצאה את מקומה בעולם. וזו ההבנה שאליה גרגורי מוליך אותה (ואותנו). כי טרי עדיין צריכה להבין מי היא בעולם של תרז, שאליו היא חוזרת מבית החולים. זה ניכר באי־הנוחות שלה בבגדים של תרז, בניכור שלה מהחברות והחברים של תרז (שהיא פוגשת בכנסייה, אבל זוכרת אותם גם בנסיבות אחרות) וביחסים שלה עם אליס, האם.

הסיפור נגמר בסצנה שבה הבת והאם יושבות במטבח וטרי אומרת "אני לא תרז. אני אף פעם לא אהיה תרז." אליס עונה שהיא מודעת לכך, וטרי רואה שהמודעות הזו אמתית, ואז אליס מוסיפה "את פשוט כל כך דומה לה." כשטרי מתבדחת שהיא תוכל לשנות את המראה שלה אליס עונה "אני בכל זאת אזהה אותך". כשהן דנות ברצון של טרי לעזוב את הבית אליס אומרת שלא יעצרו בעדה אבל "בכל זאת תהיי הבת שלי … את לא יכולה להחליט מי אוהב אותך".

הסיום הזה מבהיר לטרי שלמרות כל היומרות שלה, היא לא באמת מבודדת, היא לא באמת חסרת קשרים. העבר של תרז תמיד יהיה נוכח בעולם שלה. זו המודעות העצמית שאיתה צריכה טרי להתמודד באמת. במידה מסוימת מה שעובר על טרי מקביל למרד הנעורים של בני עשרה, למרד שלהם בבית ההורים (שהוא טבעי וחיוני), אבל הבגרות שלנו נעוצה בהבנה שאי־אפשר באמת להתנער מהעבר, וזו ההכרה העצמית שאליה גרגורי מביא את טרי.

ההורים
לכאורה כגיבורת הסיפור אפשר היה לסיים את תיאור ההתמודדות עם העצמי עם טרי, אבל מכיוון שגרגורי הוא הסופר שהוא, אפשר לראות את זה גם בדמויות של ההורים. עבורם הצורך הזה הוא אולי הגדול ביותר.

מבחינת מיטש ואליס קלס הילדה שלהם לקחה מנת יתר של סם, והם רק רוצים אותה חזרה. הסיפור נפתח בכך שהם באים לשחרר אותה מבית החולים ולקחת אותה הביתה, ובדרך הטבע הם מתייחסים אליה כאל בתם, קוראים לה "תרז" ומצפים שתמצא את מקומה באופן טבעי בחדרה, בכנסייה, בעיירה. הם מצפים שאותן "אלף תזכורות" יגרמו לתרז לבקוע מתוך טרי ולחזור למסלול שאותו נטשה זמנית. יש להם תכנית סדורה עבורה, טיפולים עם מטפלת שמתמחה בהחזרת הזהות ל"ילדים האבודים של הזן" ואפילו תכנית מגרה של שליחתה למעין מחנה "חינוך מחדש" לבני נוער כאלה למקרה שזה לא יעבוד.

עבור טרי זה בלתי אפשרי. "זה הגוף שלי ואני לא מתכוונת להרוג את עצמי רק כדי שאליס ומיטש יוכלו לקבל בחזרה את הילדה שלהם" היא אומרת למטפלת שלה. זו האמת שבה מודים לבסוף ההורים בפני עצמם בסוף הסיפור. טרי חשפה את התכניות שלהם ומסרבת לשתף איתן פעולה, מה שמבטל אותן, והשלושה חוזרים הביתה. טרי ואליס נכנסות פנימה ומיטש יוצא קצת לנהוג ולחשוב בגשם.

אליס וטרי יושבות במטבח באותה סצנה אחרונה שהזכרתי ואליס אומרת לטרי לא לדאוג, שמיטש "פשוט לא יודע מה לעשות איתך". היא מסבירה שמעולם לא הייתה לו בת שהתחצפה אליו. מה שנרמז (ועולה גם מהסצנה הקודמת) הוא שמיטש מבין שאין דרך חזרה, שטרי לא תהיה תרז. אליסה מודה בזה במפורש. היא מודה בפער שאי־אפשר לגשר עליו שבין תרז וטרי, ובאותה נשימה מכריחה את טרי להכיר בכך שבכל זאת יש ביניהן קשר שטרי לא יכולה להתעלם ממנו.

גרגורי יוצר ב"גוף שני, הווה" מתח מתמיד בין זהויות. המתח העיקרי שהוא יוצר הוא בין הזהות של טרי לזהות של תרז, אבל המתח הזה משליך גם על ההורים שלה. מכיוון שנקודת הכניסה שלהם לסיפור היא בהיותם הורים, לזהות הנערה יש השפעה על תפיסת הזהות שלהם. כפי שהוא מכריח את טרי להבין שהיא לא יכולה להתנתק לחלוטין מהזהות של תרז, כך גרגורי מכריח גם את מיטש ואליס להתייצב בפני העובדה שהקשר שלהם לתרז משמעותו שיש להם קשר גם לטרי, ומשמעות הדבר הזה בתורה היא שהאישיות שלהם השתנתה.

 

15.3.2021

סיפור בחודש - רעב אבן

 


"רעב אבן", Stone Hunger, הוא סיפור שמתרחש בעולם של טרילוגיית "הארץ השבורה" של ג'מיסין ("העונה החמישית" והמשכיו). הוא יצא לאור ב-2014, שנה לפני הספר הראשון בסדרה. אפשר לקרוא אותו כאן, ויש גם גרסת אודיו שלו בדף שאליו קישרתי.

גיבורת הסיפור היא נערה שהעיר שלה נחרבה כשהייתה ילדה. הכישרון המיוחד שלה מאפשר לה להיזון מתנועה של אנשים ודברים סביבה. מקור המזון הטוב והמשביע ביותר עבורה היא תנועה של הקרקע – רעידות אדמה וכן הלאה – שהיא נפוצה בעולם של "הארץ השבורה". היא נודדת בעולם ומתקיימת כטפילה בערים שונות, ועוברת מעיר לעיר מכיוון שמי שניחנו ביכולת שלה נרדפים.

 ~~~~~~~~~~

אחד הדברים שנוהגים לומר לסופרות וסופרים הוא "דמויות צריכות שם". אל תכתבו סיפורים שבמרכזם "היא", "הוא", "הבחור" וכו'. יותר קל לנו ליצור הזדהות עם דמות שיש לה שם, ואולי הסיבה המרכזית לכך היא שלכל מי שסביבנו יש שמות. עד כדי כך פשוט. זה מאפיין מאוד בסיסי של אנשים, יש להם שמות. אבל לפעמים, ההימנעות ממתן שם יכולה לעבוד, ולהשיג מטרות מעניינות. ב"רעב אבן" אין לדמות הראשית שם, לאורך כל הסיפור היא נקראת "נערה" (girl) או "הנערה". זה נעשה במכוון, וזה משיג שתי מטרות – האחת היא להפוך את הגיבורה לזרה בכל מקום, כמעט זרה בעולם כולו, והאחרת היא להקנות לסיפור ממד של אגדה או מעשיית עם.

המעשייה

אנחנו הרבה יותר רגילים למצוא דמויות ללא שמות במעשיות עם, מכיוון שהן מכוונות להיות אוניברסליות, ולא לספר סיפור אישי. יש במעשיות הקלאסיות נסיכות ואבירים, מלכים ומכשפות, סבתות, כיפות אדומות וציידים. השמות הרבה פעמים יבואו לאחר התארים (אם יבואו). זה לא מפריע לנו בדרך כלל מכיוון שזה שריד של צורת סיפור סיפורים עתיקה יותר מהספרות המודרנית, אישית פחות ופעמים רבות דידקטית, צורת סיפור שמצריכה פחות הזדהות עם הדמויות. ג'מיסין עושה שימוש במאפיינים של מעשיות עם כדי להקנות לסיפור שלה נופך כזה, והדמות הראשית ללא שם היא אחד מהם.

הסיפור מתחיל במשפט: "היה הייתה פעם נערה שחיה במקום יפה מלא באנשים יפים שעשו דברים יפים". זה מכניס אותנו מייד לדפוס מוכר של סיפורי מעשיות ("היה היה פעם"). הדפוס הזה נמשך בפסקה הבאה "עכשיו הנערה מבוגרת יותר, וקר לה יותר, והיא רעבה יותר". הדפוס של אושר שאחריו באה נפילה אופייני מאוד למעשיות עם. ג'מיסין ממשיכה לחזק את המאפיינים האלה לאורך הסיפור כולו, וחוזרת שוב ושוב על הנוסחה "היֹה היה / הייתה" (once, once there was) לאורך הסיפור בנקודות מפתח. אמצעי אחר הוא שזה גם סיפור נקמה. הנערה מחפשת את מי שהרס את העיר שבה נולדה ודן אותה לגלות, לרעב, לקור ולאומללות. סיפורי נקמה גם הם נפוצים בסיפורי מעשיות.

לכן קל לנו לקבל את זה שהגיבורה היא "נערה" ולא מישהי שיש לה שם.

הזרה

הסיפור מתחיל כאשר הנערה משקיפה על עיר כלשהי, בידיעה שרעידת אדמה הולכת ומתקרבת ושהיא תוכל להיזון ממנה, גם במחיר הפגיעה בעיר. כאשר הרעידה מגיעה הנערה מגלה לתדהמתה שיש בעיר מי שיכולים לתמרן ולנצל את כוח האדמה כמוה. תושבי העיר לוכדים אותה וכולאים אותה, אך בהמשך הסיפור גם מוצאים לה מקום בקרבם. בתחילת הסיפור היא מחוץ לעיר, ובסופו היא בתוכה וחלק ממנה.

אבל הזיהוי שלה כ"נערה" ולא בשם לאורך כל הסיפור ממשיך לסמן אותה כזרה, כלא שייכת. זה קשור למה שדיברתי עליו קודם, לכך שלכל מי שבסביבתנו יש שם ולכן הציפייה היא גם שלכל הדמויות בסיפורים שאנו קוראים יהיו שמות. זה אחד הדברים שהופך אותן לדמויות.

בתחילת הסיפור זה מתאים, שכן היא משקיפה על העיר מבחוץ ומוכנה לפגוע בה. אבל גם אחרי שהיא נכלאת ומשוחררת מהכלא ג'מיסין לא נותנת לה שם. אפילו לא כאשר היא מתקבלת (לפחות על תנאי) כחלק מן הקהילה. המאפיין הזה משאיר אותה כדמות לימינלית, שנמצאת על סף הקהילה. למרות כל השינויים שעוברים עליה ועל סביבותיה היא מישהי שלא באמת שייכת, נבדלת משאר הדמויות סביבה בסיפור. למרות הכול, היא לא באמת שייכת לעולם שבו היא חיה.

המפלצת הגדולה ביותר

"היה הייתה עיר של מפלצות, שהנערה הייתה רק אחת מהן" נאמר במקום אחד בסיפור, משפט שקושר יחד כמה נושאים שאני מזכיר כאן.

העיר שאליה הנערה מגיעה היא עיר של מפלצות. זו עיר שבה גרים בעלי כוחות דומים לשלה, מי שגורשו מכל מקום אחר, ובנו חברה שמקבלת אנשים כמוהם. אלה מפלצות שמכירות במפלצתיות שמייחסים להן, ומקבלות את מי שכל האחרים מזהים כמפלצות. הנערה עצמה מתוארת במקום אחד כ"מפלצת קטנה", והיא בבירור חיה בעולם של מפלצות. אבל לכל המפלצות האלה, לכל בעלי הכוחות, יש שמות. חוץ מלנערה.

כאשר מתחוללת רעידת האדמה בתחילת הסיפור הנערה חשה בטעם מוכר (טעמים הם הדרך שבה היא חשה את הכוחות ואת מי שמנצלים אותם), טעם של חומץ. החומץ הוא הטעם של האדם שהרס את העיר שבה גדלה, המקום שבו הייתה פעם מאושרת. היא נשבעה לנקום ב"איש החומץ", וכעת יש לה הזדמנות לעשות זאת. כאשר היא מצליחה להשיג אותו לבסוף, היא לומדת את שמו. עבור הקוראות והקוראים זה מעניק לו אנושיות מסוימת, ואולי מעורר מחשבה שהיא תחוס עליו משהיא מכירה באנושיות הזו. אבל הנערה בכל זאת הורגת את "איש החומץ".

בסוף הסיפור המצב הוא שיש רק שתי דמויות שאין להן שם – הנערה ו"אוכל האבן". "אוכלי האבן" הם המפלצות הגדולות ביותר, לא רק בעיר אלא בעולם כולו. הם אינם אנושיים לגמרי, ומעוררים אימה בקרב כל בני האדם, גם רבי העוצמה ביותר. בכך שג'מיסין משאירה רק את שתי הדמויות האלה ללא שם, היא מציבה אותן במובן מסוים על אותו מישור, הופכת את הנערה למפלצת גדולה כמו "אוכל האבן". הנערה גם מקושרת אליו בכך שהיא חשה את הכוח ואת ההשפעות שלו כטעמים, ובשם הסיפור "רעב לאבן". היא ו"אוכל האבן" קשורים בדרך שבה הם חשים בכוח ומשתמשים בו.

 ~~~~~~~~~~

לעתים הכללים שמנסים להציב לכתיבה נראים מטופשים. גחמניים, מיושנים, חונקים את היצירתיות. אבל לרוב הכללים האלה הם תוצאה מצטברת של לקחים שנלמדו – מה עובד ומה לא עובד. הפרה שלהם יכולה להיות רבת ערך, להפיק יצירות חדשות ומרתקות, אבל היא חייבת להיעשות מתוך הכרה שלהם והבנה של ההשפעה שלהם. כאשר ג'מיסין בחרה להשאיר את "הנערה" ללא שם, היא הבינה מה היא עושה, היא הבינה את ההשפעה של הבחירה הזו. וזה ניכר בהקשרים הרבים שבהם נראית ההשפעה של הבחירה הזו, שכמה מהם ניסיתי להאיר לעיל.

 

15.2.2021

סיפור בחודש - בונת הספינות

 

"בונת הספינות" / אלייט דה בודארד

Shipmaker


אלייט דה בודארד פחות ידועה בחוגים רחבים מבין הסופרות והסופרים של הדור הנוכחי, ולדעתי לא בצדק (אם כי בחוגי הז'אנר היא זוכה להערכה רבה). היא סופרת מצוינת, הטיפול שלה בנושאים שהם "חמים" היום הקדים לא מעט מן הספרים המפורסמים יותר, והיא עוסקת בנושאים שלא הרבה נוגעים בהם. יותר מפעם אחת היא טענה, בכתב ובעל פה, שאחת מהנקודות העיוורות של המדע הבדיוני הוא אימהוּת. דמויות של נשים בהיריון ושל אמהוֹת לילדים נעדרות כמעט כליל מהספרות הזו, גם בדור הזה של הכתיבה. בלא מעט מהיצירות שלה אפשר למצוא עיסוק בנושא, ו"בונת הספינות" הוא סיפור שסוגיית האימהות ולידת ילדים עומדת במרכזו.

המלצה, לפני שתקראו את הדברים להלן קראו את הסיפור, הוא לא ארוך והוא מצוין. אפשר למצוא אותו באנגלית או בעברית.

אחד הדברים המעניינים ביותר ב"בונת הספינות" הוא שדה בודארד עוסקת באימהות בצורה מורכבת ומקיפה. היא לא בוחנת רק זוויות אחת, אלא מצליחה בסיפור קצר להאיר את המקום של האימהות, ושל הולדת ילדים בכלל, בשלל מערכות יחסים, מהרמה האישית ועד לרמה של תרבות שלמה.

הסיפור הוא חלק מיקום סו'יא (Xuya) שלה. ביקום זה הסינים הגיעו למערב אמריקה לפני שהאירופים הגיעו למזרחה וביססו בה את סו'יא, אמריקה שהיא תחת השפעה פוליטית ותרבותית של סין. כתוצאה מכך המדינות של מרכז אמריקה לא קרסו, והמקסיקה היא המעצמה העולמית הגדולה הנוספת לצד סין. הגיבורה, דַק קְיֵין, היא בונת ספינות, "הגבירה הגדולה של הרמוניית העיצוב" כפי שהיא מכונה בסיפור. תפקידה הוא לעצב ספינות חלל, לפקח על צוות שמשלב את הטכנולוגיה עם הצ'י. אלה ספינות שבמרכזן יש "חדר לב", שבו שוכנת הנפש של הספינה – יצור חצי מכני שאותו יולדת אישה. עובדה זו כשלעצמה מציבה את דַק קְיֵין במרכז מערכת יחסים עם אם שעומדת ללדת, ודה בודארד מציבה את הלידה העומדת לבוא במרכז מערכות יחסים מרובות בסיפור. להן אנסה להראות כמה מהן.

 האם – זוקוויטל

זוקוויטל היא האם המיועדת של ה"נפש". היא מקסיקה, ולידת ה"נפש" היא כרטיס הכניסה שלה לעולם הסו'יא, היא תקנה לה מעמד של אזרחית ותאפשר לה להתחתן עם אדם מכובד וללדת ילדים משל עצמה. הרעיון של היריון תמורת גמול כלשהו מוזר לדק קיין, וחוסר הנוחות שלה מול ההיריון הזה ניכר בה. אבל בת זוגה, האן, היא זו שמבטאת אותו במפורש, ומנקודת המבט של האן זה משהו שראוי לבוז. עבור זוקוויטל לידת נפש היא כבוד, עבור הסו'יא זה קרבן. "מי תרצה לשאת בהיריון אך לא ללדת ילד?" חושבת דק קיין בשלב מסוים.

ההיריון הזה מציב בפניה גם מראה אחרת, בנוגע ליחס ל"נפש" שעומדת להיוולד. עבור זוקוויטל זה "הוא", יצור חי, ("היא התייחסה אליו כיצור חי, ללא היסוס" נאמר עליה) אבל עבור דק קיין "זו הייתה מכונה, תבונה מתוחכמת, תרכובת של בשר ומתכת". היחס של זוקוויטל ל"נפש" מאלץ את דק קיין לחשוב מחדש על השאלה מי, או מה, יכול להיות ילד.

 בת הזוג – האן

האן, בת הזוג של דק קיין, היא אל-הורית במפורש. דק קיין "תמיד ידעה שהיא תגדל ותאהב אישה אחרת", אבל קשה לה עם חלק מההשלכות של זה. בתרבות הסו'יא מי שבמערכת יחסים חד־מינית לא יכולים להביא ילדים לעולם. האן, לעומתה, "מעולם לא רצתה, לעולם לא תרצה, ילדים". האן בזה לפקפוק של דק קיין, לכך שהיא מתייסרת על המחיר הזה של הבחירה שלה.

השוני הזה נובע מהדרכים השונות שבהן הן מתייחסות לתפקיד הילדים בחברת הסו'יא. עבור דק קיין, המסורתית יותר, לידת ילדים היא דרך להנצחת הנוכחות שלה בשרשרת הדורות. "לא יהיו ילדים, לא יהיה איש שידליק קטורת על מזבחי האבות, לא יהיו קולות שיזמרו את שמותיהן בכבוד אחרי שלא יהיו עוד". בתרבות הסו'יא (הנשענת על התרבות של מזרח ודרום-מזרח אסיה), לפולחן האבות מקום חשוב שבלעדיו דק קיין חשה כמו "אבן שנזקה בחשכה". האן לא צריכה את המקום הזה, היא יוצרת לעצמה את המקום בנצח באמצעות האומנות שלה.

 הספינה

הספינה היא תחליף הילד של דק קיין. אם עבור התרבות שלה הילדים שלא תלד היו אמורים לשלב אותה בשרשרת הדורות, הופכים אותה לחלק מנצחיות כלשהי (כפי שהיא עושה עבור מי שבאו לפניה), עבורה אישית הספינה אמורה לעשות זאת. דק קיין היא מבריקה והיו פתוחות בפניה אפשרויות קריירה רבות, אבל היא בחרה דווקא בקריירה הזו מכיוון שהיא רצתה ליצור ספינות. והספינה שהיא עיצבה גילמה בתוכה השראה שהיא שאבה מספינות מפורסמות של העבר, אבל גם מכל ההיסטוריה והתרבות שמהן היא עצמה צמחה. היא הייתה יכולה להיות יצירת מופת, "מושלמת, מהוללת, זכורה במאות השנים שיבואו, השראה למאות גבירות ואדונים גדולים". הספינה, פרי מוחה ונפשה אם לא פרי רחמה, הייתה הדרך שלה לקשר את העבר לעתיד. אבל זה לא קרה, בגלל נסיבות הלידה של "הנפש".

 הלידה השקטה

כאשר זוקוויטל מגיעה לספינה היא עומדת ללדת, נותר לה שבוע לכל היותר, והיא מקדימה את זמן הלידה המתוכנן. הספינה אמורה להיות מותאמת בשלמות ל"נפש" שהיא עומדת ללדת, אבל גם להיות התגשמות החזון של דק קיין, ולהגשמת החזון הזה דרוש עוד זמן. כדי לוודא ש"חדר הלב" יהיה מוכן לקבל את "הנפש" וכך הספינה תוכל להתעורר, על דק קיין לשנות את העיצוב שלה, במהירות. למרות הכעס של האן על כך שהיא מתפשרת, למרות החשש שלה עצמה שהספינה לא תעמוד בקני המידה המחמירים שהיא עצמה הציבה כך שתנציח את שמה, דק קיין משנה את העיצוב ברגע האחרון כדי להיות מוכנה כאשר זוקוויטל תלד. "היא לא הייתה מוכנה, אבל החיים לא מחכים עד שתהיי מוכנה". הבחירה שלה לשלם את המחיר, להקריב את העיצוב המושלם שלה, נובעת מהמחויבות שלה לכלל, לאחרת, לזוקוויטל. היא יודעת שהאן תבוז לה ותכעס עליה בשל כך, אבל היא עושה את זה.

אבל כאשר זוקוויטל יולדת זו לידה קשה, וזו לידה שקטה. ה"נפש" נולדת מתה. והמשמעות היא שגם הספינה לעולם לא תחיה, היא אפילו לא תזכה לשם. דק קיין רואה בכך כישלון אישי שלה, היא לא הצליחה "ללדת" את הספינה בזמן, ולאפשר לספינה ול"נפש" לחיות. כמה ימים אחרי הלידה היא חוזרת לספינה וזוקוויטל מבקשת שתיקח אותה ל"חדר הלב". כשהן שם זוקוויטל אומרת שהספינה יפהפייה ודק קיין חושבת "יפה כשיר המדוקלם במשקי שיכורים, כניצן פרח מוקף כפור – יפה ושברירי כתינוק שזה עתה נולד המתאמץ לנשום".

אבל המסקנה הסופית שלה היא לא ייאוש, היא לא ויתור או עקרות, אלא "זה היה שווה את זה".

 ~~~~~~~~~~~~

המדע הבדיוני עוסק מעט מאוד באימהות. למרות שמההתחלה שלו היו גם נשים שכתבו מדע בדיוני, זהו ז'אנר שנחתם בחותם של גבריות, לפעמים רעילה, מראשיתו. למרבה השמחה זה הולך ומשתנה, וכתיבה על חוויית האימהות היא אחת הדרכים רבות העוצמה ביותר לשנות את זה. היססתי לפני כתיבת הרשומה הזו, חשבתי שאני לא האדם המתאים לכתוב אותה, שהיא צריכה להיכתב על ידי אישה ורצוי על ידי אם. אבל היכולת של דה בודארד לכתוב סיפור שלם כל כך, למצוא דרכים רבות כל כך וטובות כל כך לבטא את המורכבות של סוגיית האימהות, היא מעוררת השתאות. והעובדה שהיא מצליחה להעביר את המחשבות, הרגשות והתחושות האלה גם אליי, שלא רק שאני לא יכול ללדת אלא גם אין לי ילדים, שכנעה אותי בכל זאת לכתוב את הרשומה.

15.1.2021

סיפור בחודש - "הזמן כמבנה לולייני של אבנים יקרות למחצה"

"הזמן כמבנה לולייני של אבנים יקרות למחצה" / סמואל ר' דלייני

Time Considered as a Helix of Semiprecious Stones

 

סמואל ר' דלייני

סמואל ר' דלייני ידוע, ובצדק, כאחד הסופרים החשובים של הז'אנר. הוא היה אחד הקולות הבולטים של "הגל החדש" ועזר לעצב אותו ולהגדיר מחדש את המדע הבדיוני. יתר על כן, כמבקר ופרשן יש מעטים שמשתווים לו. הספרים שלו – בבל 17, דלגראן, נובה ואחרים – מככבים תדיר ברשימות הספרים המרכזיים של הז'אנר. אבל אם להודות על האמת, מעול לא הסתדרתי איתם. אני אוהב הרבה יותר את הסיפורים הקצרים המבריקים שלו.

"הזמן" (כפי שאקרא לו כאן לשם הקיצור, מה יש לסופרי הגל החדש עם שמות ארוכים לסיפורים?) פורסם בכתב העת הבריטי New Worlds בדצמבר 1968, בתקופה שהעורך שלו היה מייקל מורקוק, עוד אחד ממעצבי הגל החדש של המדע הבדיוני. הסיפור זכה בהוגו ובנבולה בשנת 1970, והתפרסם בעברית בתרגום עלוב למדי בכרך 4 של "הטוב שבטוב" בהוצאת לדורי. זה סיפור שתמיד הקסים אותי ולדעתי לא זכה למספיק תשומת לב ולכן רציתי לחזור אליו בתור הסיפור הראשון בפרויקט שלי.

המספר הוא נוכל ופושע חסר שם (הוא מחליף עשרה שמות במהלך הסיפור, שיש להם משהו המשותף – כולם יוצרים את ראשי התיבות HCE) שפעול בערים הגדולות של מערכת השמש. אבל הרוב המוחלט של ההתרחשויות של הסיפור הן במהלך ערב אחד בניו-יורק. בקווים כלליים זה סיפור שמתאר את העלייה של הגיבור ממעמד של פושע בדרג בינוני למעמד בכיר הרבה יותר ובסופו של דבר לתוך תחומי העסקים החוקיים.

 

אני רוצה לדון ברשומה הזו על מתח שדלייני יוצר לאורך כל הסיפור בין סדר ואי-סדר, מבנה ואמורפיות. המתח הזה ניכר כבר ממש בתחילת הסיפור – בשם ובשתי הפסקאות הראשונות של הסיפור, קצרות ככל שיהיו – ונמשך לכך אורכו.

שם הסיפור והמילים הראשונות שלו כוללות שני מונחים גאומטריים שרומזים על המבנה הקשיח שיש בו. בשם הסיפור דלייני מגדיר את הזמן העובר בו במונח helix (סליל, שתורגם בשגיאה ל"לולייני") – שהוא מונח גאומטרי עם הגדרה ספציפית. המילים הראשונות של הפסקה הראשונה הן: "הניחו מערכת קואורדינטות על המאה" (למעשה, תרגום מילולי הוא "הניחו ציר X וציר Y על המאה"). רשת הקואורדינטות (או רשת הצירים) והסליל הם הגבולות הנוקשים של הזמן שבהם נע הגיבור חסר השם, שאומר כבר בפסקה השנייה שהיו לו שמות רבים "אבל אל תדאגו, אתם תזהו את העשן שלי". וכאן ניכר המתח לראשונה – הגיבור הוא חסר שם וצורה, אניץ עשן שנע דרך הגבולות המוגדרים גאומטרית של הסיפור.

אני לא אסקור כאן את כל הדרכים שבהן המתח הזה ניכר לאורך כל הסיפור, אלא רק אתעכב על כמה מהן.

 

השם – HCE

כפי שאמרתי לעיל, הגיבור חסר שם. הוא ננטש כשהיה תינוק, גדל במערכת הרווחה ויצא ממנה לעולם הגדול כשהוא נושא את השם הווארד קלנסי אוורט. במהלך הקריירה שלו, והסיפור, הוא מחליף שמות וזהויות ומשנה את מראהו שוב ושוב, אבל תמיד שומר על ראשי התיבות HCE בשם, גם כאשר הוא מתחפש פעם אחת לאישה. הגמישות וחוסר הקביעות, שעליהם הוא נסמך כדי לשרוד ולשגשג, מתקיימים בתוך הגבול הנוקשה הזה שנקבע לו על ידי המערכת הבירוקרטית שבה גדל. בין אם אנו מודעים לכך או לא זה משדר מתח מסוים.

 

אבני חן

אבני החן המוזכרות בכותרת הן מילות צופן של העולם התחתון. לכל חודש יש מילה אחרת, שבהתאם לצורה ולהקשר שבה היא נאמרת המשמעות שלה יכולה להיות אזהרה, בקשת עזה, הצעת עזרה ודברים אחרים. מילה חדשה נקבעת מדי חודש על ידי הפייטנים של הערים של מערכת השמש[i] ונמסרת מפה לאוזן. לשימוש במילת החודש תחביר ברור, וכאשר בסיפור שוטרת משתמשת במילה בצורה שגויה, זה מאפשר לגיבור לזהות אותה כמי שלא שייכת לעולם הפשע, למרות שחוגי הפשע והחוק משיקים. המנגנון הזה מכניס מערכת כללים ברורה ונוקשה למדי לתוך עולם הפשע, שהוא בהגדרה עולם שמתעלם מן הכללים של החברה הכללית, ונוטה להיות נזיל ואמורפי הרבה יותר ממנה. עצם קיום "המילים" והעובדה שיש בהן צורת שימוש ברורה בעולם כזה יוצרת מתח בין מסגרת וחוסר צורה.

 

"שירותים  מיוחדים"

בתחילת הסיפור ובסופו הגיבור פוגש בקצינת משטרה, מוד הינקל. מוד היא קצינה ביחידה של המשטרה ששמה "השירותים המיוחדים" שהיא המחלקה "היעילה ביותר" של המשטרה, כפי שמוד אומרת לו. היחידה הזו עוסקת בקבוצה מאוד מוגדרת של פושעים ש"ערך המטרד שלהם עלה לפתע בחדות". היא מסבירה לגיבור שהמשטרה הרגילה מטפלת בפושעים שבראש ובתחתית הפירמידה של העולם התחתון מכיוון שהם "לא מנענעים את הסירה החברתית" כי יש להם מקום ברור בסדר החברתי. "השירותים המיוחדים" פוקחים עין על מי שמתקדמים לפתע בעולם הפשע. במילים אחרות, "השירותים המיוחדים" מתעניינים בגיבור מכיוון שהוא חורג מן המקום שלו בסדר החברתי, הפעולות שלו מחדירות מרכיב כאוטי לתוך המסגרת החברתית במידה כזו שהוא יוצר מתח בתוך המבנה המוגדר המוכר.

 

אופנה ולבוש

דלייני משתמש בצורה מאוד יפה בלבוש ואופנה כדי לאפיין את הדמויות שלו וליצור ניגודים ביניהן. כך למשל ממש עם התחלת הסיפור מתוארים שלושה חילופי תלבושות של הגיבור, עד שהוא פוגש במוד הינקל שלבושה בבגד מוקפד שהוא שיא האופנה. שוב, הכאוס של הפשע מול הסדר של החוק.

דוגמה אחרת היא הניגוד בין הוֹק (Hawk, נץ) לבין הסנטורית אבולעפיה. הוק הוא אחד מן הפייטנים של ניו-יורק, שאותו הגיבור פגש בעבר. הם נפגשים שוב באותו ערב, והוק מתואר כצעיר כחוש, רזה, לבוש רק במכנסי ג'ינס שחורים וז'קט ג'ינס שחור (ללא חולצה מתחתיו) שהם מוכתמים וקרועים, והולך יחף. הוק מביא את הגיבור למסיבה של עשירי ניו-יורק שבה נמצאת גם הסנאטורית אבולעפיה, שפתחה במרוץ לנשיאות כשהיא מבטיחה להילחם בפשע. כך היא מתוארת: "רג'ינה אבולעפיה לבשה חליפת מכנסיים ממשי לבן. ציפורניים, שפתיים ושיער היו בצע אחד". הוק הוא התגלמות הכאוס ונע בקלות בין כיכר טיימס המטונפת ושורצת הפשע, לבוש כולו שחור אך מוכתם וקרוע; אבולעפיה היא התגלמות הממסד המבטיח להילחם בפשע ולבושה למשעי בלבן שרק סיכת נחושת מעטרת אותו.

 

הוק וארטי "הנץ"

"הנץ" הוא כינוי של פושע בדרג כה גבוה שהמשטרה לא יכולה לגעת בו כבר, והוא נע בחוגים הגבוהים ביותר של העיר, כמו המסיבה שהיא מרכז הסיפור. הכינוי שלו "הנץ" (The Hawk) זהה לשם של הפייטן, וכמוהו הוא נע בחוגים מגוונים – מהנמוכים ביותר לגבוהים ביותר. אבל בעוד שהוק עושה את זה בזכות היכולת הספונטנית שלו, "הנץ" עושה את זה תודות ליכולת התכנון והביצוע שלו. שניהם חוצים את השדרות החברתיות, אבל כל אחד עושה את זה בדרכו שלו והמתח בין הדרכים האלה ניכר בסיפור.

 

כפי שאמרתי בתחילה "הזמן" הוא סיפור שאני מאוד אוהב. קראו אותו, ואני חושב שתראו שיש עוד דרכים שבהן דלייני יוצר בסיפור את המתח הזה בין מבנה וכאוס, בין צורה ושינוי צורה, שבו הסיפור נפתח.



[i] במקור המילה היא singers. אני מעדיף את המונח "פייטן" על החלופות האחרות כי לדעתי "משוררים" (כפי שהם נקראים בתרגום) ו"זמרים" נושאות הקשרים לא מקיפים מספיק למוסד הזה כפי שהוא מופיע בסיפור.