9.1.2019

האהבה, היא תציל אותך (חלק ראשון)


כאשר אנחנו קוראים את סיפוריו של קורדויינר סמית' (שם העט של פול מיירון אנתוני לינברגר), אחד הדברים שקשה להחמיץ הוא שברבים מהם יש סיפורי אהבה. אם נבחן את התפקיד של סיפורי האהבה האלה, את תפקידה של האהבה עצמה בסיפורים, נראה שסיפורי האהבה אינם קיימים רק לשם עצמם. האהבה בסיפורים של סמית' היא כמעט תמיד סיפור של גאולה, של ישועה. ישועה של יחידים ושל קבוצות, ואפילו של האנושות כולה. רשומה זו הוא עיבוד של הרצאה שנתתי בנושא זה באייקון 2018.

כדי להבין את תפקיד האהבה בסיפורים של סמית' יש להכיר קצת את הרקע של העולם שהוא בנה ולכן אפתח בהצגת עולם זה.
סמית' לא כתב הרבה מדע בדיוני. סך כל הכתיבה שלו הוא קצת פחות מ-30 סיפורים קצרים ונובלטות, ושתי נובלות שקובצו מאוחר יותר לספר באורך מלא ("נורסטריליה"). פחות או יותר כל היצירות האלה מתרחשות באותו יקום, המכונה בדרך כלל "יקום ההשגחה". יצירות אלה מתארות את התפתחות המין האנושי והחברה האנושית במהלך כארבעה-עשר אלף שנים (הסיפורים הראשונים מתרחשים בסביבות שנת 2,000). הגורם החשוב ביותר ביקום זה הוא הגוף הלא מוגדר ששולט בחיי אנשים ונקרא "ההשגחה" (instrumentality במקור האנגלי). לא ברור מה מקור הכוח של ההשגחה ואם זה גוף פוליטי או חברתי, אבל אנחנו יודעים שהגבירות והאדונים של ההשגחה שמו להם למטרה להגן על המין האנושי ולדאוג לאושרם של בני האדם, כפי שהם רואים אותו. את זה הם עושים לאורך כמעט כל ההיסטוריה של העתיד, באופן עקבי, ללא כל נקיפות מצפון, וללא מעצורים.
אנחנו יודעים מעט מאוד על ההשגחה מעבר לתיאור הפעילות שלה, לא ברור אפילו איך מתמנים אותם אדונים וגבירות של ההשגחה. יש משפחות שלהן שושלות ארוכות של אדונים וגבירות (שושלות שנמשכות מאות ואלפי שנים) ולעומת זה יש נשים וגברים שפשוט נכתב עליהם שהם הפכו אדונים וגבירות, בלי לפרט. 

ביקום של סמית מתרחשים שני תהליכים חברתיים חשובים (שרלוונטיים גם למאמר זה), שמתחילים להתרחש בערך באמצע הכרונולוגיה שלו והם קשורים זה בזה במידה מסוימת. האחד הוא מתן הזכויות ל"נחותי-האדם" והאחר הוא מה שמכונה "הגילוי מחדש של האדם" (או "שיגלוי האדם", כפי שהוא נקרא בחלק מהתרגומים לעברית). בשניהם, כפי שאנסה להראות, יש לאהבה תפקיד חשוב.
נחותי-האדם (Underpeople) הם יצורים דמויי אדם במידה מרובה, שפותחו מבעלי חיים והם שומרים על חלק מן התכונות של החיות שמהן פותחו. את שמם של נחותי-האדם מקדימה האות הראשונה של החיה שממנה פותחו (למשל ח'מל, או c'Mel במקור, היא נערה ממוצא חתולי). נחותי-האדם נועדו לשירות האנשים ה"אמתיים" והם עושים עבורם כל מלאכה שצריך. הם חסרי כל זכויות ואסור להם אפילו ללכת ברחוב או לפנות לאנשים אלא אם כן זה נעשה במסגרת עבודתם, ואם נחות אדם חולה או נפצע בצורה חמורה הוא מומת. בשלב מסוים מתחילה תנועה למען מתן זכויות לנחותי-האדם שאת התפתחותה אנו רואים בסיפורים.
התהליך החברתי החשוב האחר ביקום "ההשגחה" הוא הגילוי מחדש של האדם, והוא קשור ישירות להשגחה עצמה ולשינוי בתפיסה של הגבירות והאדונים שלה את האושר האנושי. במחצית הראשונה של הכרונולוגיה של סמית' ההשגחה פועלת להעניק לכל אדם ארבע מאות שנים של חיים שקטים, בריאים ובטוחים בחברה אחידה בכל העולמות, מתוך תפיסה שזו התגלמות האושר. בשלב מסוים הם מגיעים למסקנה שהאושר הזה הוא מעושה, רדוד ומשמים, ופועלים להחזיר לחיים האנושיים סבל, סכנה, קשיים ומגוון כדי שבני האדם יוכלו להיות מאושרים במובן עמוק ומשמעותי יותר.

אחרי שהכרנו מעט את העולם הזה, אפשר לפנות לדון באהבה בו. את הדיון שלי באהבה בסיפוריו של סמית' אתחיל מסיפורים שבהם האהבה היא רומנטית בעיקרה, ומשם אתקדם לסיפורים שבהם היא מורכבת יותר. מתחת לשמו של כל סיפור הוספתי את השנה שבה הוא יצא לאור, ואת האלף שבו הוא מתרחש על פי הכרונולוגיה של סמית'.

הגבירה שהשיטה את "הנשמה" – גאולה של יחידים
(יצא לאור 1960; מתרחש באלף ה-7)
האוהבים בסיפור זה הם אישה בשם הלן אמריקה וגבר שידוע לנו רק בכינויים "הספן" או "מר לא עוד שֵׂיבה", וכדי להבין את הסיפור יש לפתוח בתיאור המסע בחלל בתקופה זו. המסע בחלל בשלב זה של התפתחות היקום של סמית' נעשה בספינות מפרשים המונעות בלחץ האור. המסע ארוך מאוד והנוסעים שקועים בשינה קריוגנית. הספנים שמשיטים את הספינות האלה, לעומת זה, ערים לאורך כל המסע (במעין חיים מואטים) וכל תשומת הלב שלהם מוקדשת רק להשטת הספינה. הם מעבירים עשרות שנים בעיסוק אחד ויחיד בלי לחוות כל חוויה אחרת.
"הספן" הוא מי שהשיט הספינה הראשונה שחזרה לכדור הארץ מן המושבות בעולמות אחרים, מחוץ  למערכת השמש. בשל העיסוק שלו הוא בודד מאוד כאשר הוא מגיע לבסוף – הוא אדם שגלה מעולמו וגלה מזמנו, וחש שלא בנוח מכיוון שהוא לא התנסה באינטראקציות חברתיות. סמית' אומר עליו שהוא "כילה רבע מחיי אנוש בהתנסות מכאיבה אחת" ושהוא "חי בלי לחיות".
מי שתהיה אהובתו, הלן אמריקה, מרגישה זרות לא פחותה. הלן אמריקה היא בתה של פעילה פמיניסטית ששמה מונה מגרידג', שילדה אותה בלי לגלות לאיש (גם לא להלן עצמה) מי הוא אביה. מונה הכריזה עוד לפני לידת בתה שאותה בת עומדת להיות האישה המושלמת, התגלמות כל התקוות. הלן נולדת לתוך אור הזרקורים, כאשר כל המטען הפוליטי של אמה מונח על כתפיה, והיא מעולם לא נשאלה אם היא מעוניינת לשאת מטען זה. אם לא די בכך, כאשר הלן בת שש-עשרה בערך מונה מתאהבת ונוטשת אותה. כאשר מגיע זמנה של הלן לבחור בקריירה ובלימודים, היא מחליטה ללכת ללמוד להשיט ספינות חלל, ולהיות האישה הראשונה שתעשה זאת. זה קורה בערך בזמן שבו הספן מגיע לכדור הארץ.
אחד העיתונים מחליט להפגיש את שתי האטרקציות האלה על חשבונם באתר נופש מפואר, בתקווה לעשות כסף מהסיקור. השניים מסרבים להצעה, אבל נפגשים בכל זאת באתר הנופש (בלי נוכחות העיתונות) ולמרבה הפלא מתאהבים. הלן אמריקה והספן מוצאים נחמה זה בזו, מוצאים משהו משותף לבדידות האישית שלהם, מקום שבו הם חשים שייכות יחד בתוך הזרות שהם חשים בעולם שבחוץ. אחרי זמן מה הספן מחליט לעזוב את הלן ולחזור הביתה (הפעם כנוסע). הוא יסביר לה יותר מאוחר שהוא לא רצה לדון אותה לחיים עם אדם כמוהו, אדם זר ומוזר. "ברחתי מפנייך מפני שאהבתי אותך כל כך", הוא יאמר לה.
ללא ידיעתו, הלן אמריקה מחליטה לבוא בעקבותיו. למעשה היא מתנדבת להשיט את הספינה שבה הוא יחזור לעולמו, שזוכה לשם "הנשמה" (ומכאן שם הסיפור) ולשלם את המחיר האישי הכבד של השטת ספינה. היא מסבירה את החלטתה באמירה "אני בורחת מפני חיים שבהם לא רציתי". כאשר הספן מתעורר מהשינה קריוגנית, שוב בעולם הבית שלו, הלן אמריקה נמצאת לצד מיטת בית החולים שלו. הם נישאים וחיים באושר לשארית חייהם. על ערש דווי הספן יאמר להלן: "שוב אשוב אלייך באשר תהיי".
הספן והלן לא מוצאים מקום בכדור הארץ, הם מרגישים בו זרים ולא שייכים כל אחר מסיבותיו. אהבתם זה לזו היא שיוצרת להם מקום של שייכות, ראשית בכדור הארץ ומאוחר יותר בעולם הבית של הספן. האהבה היא הגאולה האישית שלהם. 

שרפת המוח – אהבה שאינה תלויה בדבר
(יצא לאור 1958; מתרחש באלף ה-10)
אחד הדברים המאפיינים את כתיבתו של סמית' היא קישוריות. פעמים רבות הוא מזכיר בסיפוריו סיפורים אחרים באותו יקום (לעתים סיפורים שמעולם לא נכתבו). זה מעורר בקוראים תחושה עזה של קישוריות בין הסיפורים, מעניק להם תחושה של היקום שלו כמארג רחב ועצום שהסיפורים שאנו קוראים הם רק הצצות קצרות למקומות ורגעים מתוכו.
אחת מן הדוגמאות לזה נמצאת בפתיח של "הגבירה שהשיטה את 'הנשמה'", שבו סמית' משווה את סיפור האהבה של הלן אמריקה ומר לא עוד שיבה ל"סיפור האהבה המוזר, המכוער-נפלא של קברניט ההפלגה טליאנו והגבירה דולורס הו". סיפור האהבה הזה של מאגנו טליאנו ודולורס הו נקרא "שרפת המוח".
שוב אנחנו בחלל, אם כי בשלב זה כבר יש טיסה במהירות גבוהה ממהירות האור. מאגנו טליאנו הוא קברניט הפלגה – הקברניט של החללית בשעת טיסה – והוא האמיץ שבאמיצים, המבריק שבמבריקים, החזק שבחזקים, המוכשר שבמוכשרים. אפילו בקרב קברניטי ההפלגה הוא בולט משכמו ומעלה. דולורס הו היא היפה שביפות. יותר לא נאמר לנו עליה. הם נפגשים, מתאהבים ומתחתנים.
ייחודה של דולורס הו מתגלה מאוחר יותר. בעוד ששאר האנשים עוברים טיפולי חידוש נעורים, היא מסרבת לעבור אותם ורוצה להוכיח לעצמה, ולעולם, שיש בה משהו מעבר ליופי ולנעורים, משהו שבזכותו יאהבו אותה תמיד. וזה נכון, לפחות בכל מה שקשור למאגנו טליאנו. סמית' מפליא לתאר את דולורס הזקנה והכיעור שלה כך שהקורא חש היטב למה היא הייתה יכולה לדחות כל אדם. ובכל זאת: "לגבי מאגנו טליאנו הייתה איכשהו האישה הזוועתית שעמדה כמכשפה לצדו אותה נערה יפה שאחריה חיזר ואותה נשא לאישה לפני מאה שישים וארבע שנים."
ואז, באחת ההפלגות, מערכת הניווט של הספינה משתבשת והם מוצאים את עצמם אבודים בחלל. הנווטים מודיעים למאגנו טליאנו שיש רק תקווה אחת – לחבר את המוח שלו ישירות למחשב הניווט. אבל מהלך כזה "ישרוף" את המוח שלו, ימחק את הזיכרונות והאישיות שלו. מאגנו טליאנו מסכים בכל זאת וכך מציל את עצמו, את דולורס ואת כל הצוות והנוסעים בספינה.
טליאנו עושה את זה בשל אהבתו לדולורס, וזה נאמר במפורש. הוא אומר לה בשלב מסוים "כאשר אמות, לפחות תדעי לבטח שאני אוהב אותך". אמירה זו מתייחסת לפחד הקבוע שלה שהוא יעזוב אותה משהזדקנה, למרות הנאמנות שהוא מגלה לה. אבל בסיפור זה אנחנו מתחילים לראות גם פנים אחרים של האהבה אצל סמית'. טליאנו מקריב את עצמו לא רק למען דולורס הו, אלא גם למען אחייניתו שנמצאת בספינה, וגם מתוך תחושת המחויבות שלו לנוסעים ולצוות שהוא תקוותם היחידה לחזור הביתה.
ובכל זאת הסיפור של מאגנו טליאנו ודולורס הו נחתם בנימה של אהבה רומנטית. אחרי שהוא השיב את הספינה למיקום מוכר, ואישיותו נמחקה תוך כדי כך, טליאנו יורד מן הגשר כשהוא אוחז באהבה בידה של האישה הזרה לו עכשיו. האהבה שלו, תמימה ושאינה תלויה בדבר, שורדת גם את מחיקת אישיותו.

הסורקים חיים לשווא – אהבת אדם
(יצא לאור 1950; מתרחש באלף ה-7)
את המגמה שראינו ב"שרפת המוח", הקשר בין האהבה הרומנטית לתחושת מחויבות רחבה יותר, אנחנו רואים בצורה מובהקת יותר בסיפור הראשון שסמית' פרסם, "הסורקים חיים לשווא".
לפני שנים אחדות דיברתי באירוע "ליל יורי" על כך שאצל סמית' החלל הוא מקום מסוכן מאוד. בסיפור זה אנחנו מתוודעים לאחת מן הסכנות שבחלל – "דווי החלל" (space sickness) המסתורי שסמית' לא מרחיב עליו את הדיבור. כדי להתגבר על חולי זה הנוסעים בספינות ישנים שינה קריוגנית, אבל לספינה בכל זאת צריך צוות. הצוות הזה מורכב מאנשים שעברו ניתוח שמנתק או מעמעם את היכולת שלהם לחוש תחושות פיזיות. תוצאת לוואי של ניתוח זה היא שהם גם לא יכולים לחוש רגשות. רוב הצוותים מורכבים מפושעים שזהו גזר הדין שלהם, אבל יש קבוצה קטנה של מתנדבים המכונים "סורקים" שתפקידם לפקח על הצוותים. הסורקים זוכים להערצה ולכבוד, אבל גם ליחס של חשש ולבידוד (כמו כל קבוצה שנתפסת כמי שוויתרה על האנושיות שלה). פעם בכמה זמן הסורקים יכולים "להתאנש" – הם מקבלים זמנית שוב את היכולת לחוש תחושות ולפיכך גם רגשות.
הגיבור של הסיפור הוא סורק ששמו מארטל, והסיפור מתחיל כאשר הוא בחופשה בבית ומואנש. סמית' מתאר לנו את הקיום המואנש שלו, ומתעכב על תיאור האהבה שלו לאשתו שאתה הוא מבלה את החופשה. מארטל מקבל זימון דחוף לפגישה של גילדת הסורקים, שאליה הוא מגיע כשהוא מאונש בעוד שכל שאר הסורקים לא מאונשים. בפגישה מתגלה שממציא כלשהו המציא משהו שיאפשר לאנשים לטוס בחלל בלי לחלות בדווי החלל. המשמעות היא שלא יהיה עוד צורך בניתוח שאותו עוברים הצוותים ומן הסתם לא יהיה צורך בסורקים, מה שאומר שתפקידם ומעמדם המיוחדים יתבטלו. בפגישה חברי הגילדה מחליטים להרוג את הממציא, והמשימה מוטלת על מארטל ועל אחד מחבריו. מארטל ממרה את פיה של הגילדה, מזהיר את הממציא ולא הורג אותו.
מארטל מחליט לא להרוג את הממציא כי הוא מאונש ויכול לחוש רגשות, ואחד הרגשות החשובים שהוא חש הוא האהבה לאשתו. לא במקרה הסיפור מתחיל ומסתיים בתיאור שלהם יחדיו. אבל בניגוד לסורקים האחרים (לפחות רוב רובם המוחלט) הוא חש גם אמפתיה לאנשים אחרים – לממציא ולמי שבזכות ההמצאה לא יצטרכו לעבור את הניתוח הנורא. האהבה שלו מורכבת יותר, והיא כוללת לא רק את אהובתו אלא גם את האנושות.

15.9.2018

סוף "פרויקט האינסוף"


גמרתי השבוע את הספר Infinity's End, אסופת סיפורי מדע בדיוני קשה בעריכת ג'ונתן סטראהן (Jonathan Strahan). "סוף האינסוף" היא האסופה השביעית והאחרונה בסדרת אסופות של מדע בדיוני קשה שנקראת "פרויקט האינסוף", שהראשונה שבהן יצאה לאור בשנת 2010 (הפרויקט יצא בהוצאת סולאריס). ליתר דיוק, היא אחרונה לעכשיו, בהקדמה שלו סטראהן משאיר את הדלת פתוחה לאפשרות שבעתיד יהיו אסופות נוספות, אם כי כרגע הן לא מתוכננות.

כל אחת מן האסופות מוקדשת עקרונית לנושא אחד – הנדסה, היציאה לחלל הקרוב יחסית (מערכת השמש) והרחוק מאוד, מלחמה, האנושות כפי שהיא תהיה בעתיד הרחוק ועוד. אני קראתי שלוש מהן בשלמותן וכמה סיפורים מתוך אחת נוספת, ובסך הכול מאוד נהניתי מהן. כצפוי בעיית האחידות המוכרת מאסופות, שבהן חלק מהסיפורים טובים מאחרים, ניכרת גם בסדרת האסופות עצמה. בעיניי האסופה הטובה ביותר היא Meeting Infinity, שעוסקת בבני האדם בעתידים רחוקים. האסופה האחרונה שיצאה השנה, כפי שסטראהן כותב בהקדמה, עוסקת בהתכנסות פנימה חזרה לתוך מערכת השמש, והסיפורים בה אינם חורגים מעבר לענן אורט, ענן הגופים שחגים בשולי מערכת השמש. כצפוי לאסופת פרדה שזה הנושא שלה, היא מלנכולית מעט, אבל טובה מאוד.

אבל הדבר המעניין באמת בפרויקט האינסוף הוא עצם קיומו. כפי שסטראהן אומר בהקדמה לאסופה הראשונה Engineering Infinity, המשימה הראשונה שהוא ניצב בפניה כאשר התחיל לעבוד על האסופה הייתה לנסות ולהבין מה הוא מדע בדיוני "קשה" בראשית המאה ה-21. המונח נטבע לפני שישים שנה, בשנת 1957, ועד היום האסוציאציות המיידיות שלנו בהקשר אליו הן אל התקופה המכונה "תור הזהב" של המדע הבדיוני (שנות הארבעים וחמישים) והתקופה ה"נאו-קמבליניות", שהייתה תגובת הנגד ל"גל החדש" של שנות השישים. אבל גם מאז הסופרים של שנות השבעים, שניסו לתת לבוש חדש למדע הבדיוני הקשה, עברו אי-אלו עשרות שנים, והז'אנר עבר שינויים מרחיקי לכת. 

למעשה, שאלת המדע הבדיוני הקשה עומדת במרכז מה שהיא כנראה המחלוקת המרה ביותר בז'אנר כיום, או לפחות המחלוקת הרועשת ביותר בז'אנר כיום. פרשת ה"כלבלבים" וספיחיה נסובים סביב התחושה של חלק מן החובבים שהמדע הבדיוני "האמתי" נדחק מפני מגמות של אופנות פוליטיות. אותו מדע בדיוני "אמתי" עבורם הוא המדע הבדיוני הקלאסי של שנות הארבעים והחמישים שהציב במרכזו את התעלומה המדעית ודחק את הסוגיות החברתיות והאישיות לשוליים, אם בכלל טיפל בהן. כמעט תמיד זה היה מדע בדיוני גברי, לבן, הטרו-נורמטיבי ואמריקאי על כל התחלואים שאפשר לחשוב עליהם שקשורים לאפיון זה. אבל אנחנו כבר לא שם, העולם, הכתיבה והז'אנר השתנו רבות מאז.

הדרך של הכוחות השמרניים בז'אנר להתגבר על הפער בין הרצוי להם למצוי היום הוא להעמיד פנים שאינו קיים. בשנת 2015, שבה הניסיון של ה"כלבלבים" לחבל בפרס ההוגו זכה להצלחה הרבה ביותר, השתתפתי לראשונה בוורדלקון והייתה לי זכות הצבעה להוגו, ולכן הקפדתי לקרוא את היצירות המועמדות שרבות מהן הוכנסו לרשימה על ידי ה"כלבלבים". זה לא היה כיף. למעשה, זו הייתה בעיניי אחת ההדגמות הברורות ביותר לכמה הכתיבה הזו מיושנת ומשעממת על רקע ההתפתחות של הז'אנר. סטראהן והכותבים של "פרויקט האינסוף" (כל הסיפורים נכתבו במיוחד עבור האסופות) מנסים לפתור את הבעיה הזו בדרכים אחרות, ולטעמי בהצלחה.

הפתרון האחד הוא המגוון של הסופרות והסופרים. סטראהן כלל באסופות סופרים ותיקים, שכותבים מאז שנות השמונים (ואפילו לפני זה, גרג בר, שסיפור שלו נכלל באסופה הראשונה, מכר את הסיפור הראשון שלו בשנת 1967) ויונקים באופן מובהק יותק מהמדע הבדיוני הקלאסי, לצד כאלה שהתחילו לפרסם בעשר או חמש-עשרה השנים האחרונות. חיבור הדורות הזה (שלעתים הפער ביניהם מאוד בולט לעין) יוצר גשר מעניין בין הכתיבה המסורתית יותר לבין הכתיבה החדשה ומאפשר לנו להתחקות אחרי השורשים של הכתיבה החדשה בכתיבה הוותיקה יותר.

הפתרון האחר הוא היצירות עצמן. כעורך נוכחתי שוב ושוב שסופרות וסופרים טובים, כאשר מאתגרים אותם, הופכים יצירתיים בצורה נהדרת. הצורך להכיל את הדמויות, הנושאים וצורות הסיפור החדשות בתוך המסגרת שסטראהן הציב הפיקה כמה סיפורים מעולים. הסיפורים האלה מכניסים לתוך תבניות מוכרות שאני זוכר ואוהב (גם אני גדלתי על אסימוב ושות', ועבורי אינסטינקטיבית יש משהו "מוכר" ו"נכון" בסיפורים המתרחשים בספינות חלל או על מאדים) תכנים חדשים ודמויות חדשות.

לטעמי, אחת הדוגמאות הכי טובות לזה הוא הסיפור Intervention של קלי רובסון מתוך האסופה האחרונה. הסיפור מתרחש על הירח, בהאביטאט שנע בין גרמי השמים של מערכת השמש, ועל מאדים. הגיבורה שלו היא אישה זקנה מאוד, ורובסון לא מתעלמת מן הקשיים והחוליים של הזִקנה, שהקדישה עשרות שנים לחינוך ילדים. השילוב הזה, בעיניי, היה מדהים. זו הייתה סביבה שלחלוטין אפשר היה למצוא בסיפורים הישנים של "תור הזהב", עם גיבורה  שמעולם לא הייתה נכתבת אז. וכל זה בסיפור מצוין כתוב ברגישות ובכישרון.

אני לא יודע אם יֵצא לי לקרוא את האסופות האחרות בסדרה, כל הזמן מצטברים לי ספרים חדשים לקרוא, אבל מאוד שמחתי שיצא לי לקרוא את הספרים שקראתי. אם יצא לכם, אני ממליץ מאוד לקרוא חלק מהן, ולא רק מכיוון שרוב הסיפורים בהן ממש טובים. סטראהן, באמצעות הסופרות והסופרים שקיבץ, מציב כאן תמרור מאוד מעניין לכיוון שבו הז'אנר יכול להמשיך וללכת.

25.8.2018

לפעמים פייזר הוא רק פייזר - על פרשנות ופרשנות יתר


כשאני מדבר עם אנשים שאינם חובבים על הז'אנר, אחד הדברים שאני תמיד אומר על מדע בדיוני ופנטסיה הוא שיצירות ז'אנר טובות לעולם אינן עוסקות רק בעולם הספקולטיבי שהן מציגות, אלא גם עולם שבו הן נכתבו. הן מייצגות את הדילמות והמתחים של התקופה שבה נוצרו, הן בוחנות שינויים טכנולוגיים ואת השפעתם על החברה, הן מתייחסות למגמות הפוליטיות שאותן חווים יוצרות ויוצרים. אני משוכנע שכל מי שקורא שורות אלה יכול להצביע על דוגמאות כאלה.

וזה נכון. המאפיין הזה של יצירות ז'אנר הוא אחד הדברים שיכול להפוך אותן מבידור קליל ואסקפיזם ליצירות בעלות ערך. יתר על כן, היצירות הטובות באמת בז'אנר מציגות דיונים שנכונים בכל זמן ובכל מקום, וזו אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את הז'אנר הזה. מאז 2001 אני כותב על יצירות ז'אנר ומאז 2003 מרצה עליהן, וכמעט תמיד ניסיתי להראות את הקשרים של היצירות הבדיוניות אל העולם הממשי שבו הן נוצרו.

אבל בואו נודה על האמת – האמירה הזו היא גם אפולוגטית. האמירה שיצירות ז'אנר דנות בחברה שלנו היא אחד הטיעונים החזקים נגד הזלזול והלעג לתחביב שנתפס כאסקפיסטי, ילדותי ולא רציני.

השילוב של שתי המגמות האלה עלול לעתים להוביל אותנו לכך שאנחנו מפסיקים לראות את היצירה והז'אנר, ורואים רק את העולם הרחב ביותר. כזה הוא הניתוח של יאיר רוה את "מלחמת האינסוף" (זהירות – ספוילרים מפה ועד לסוף האינסוף), שדיונים סביבו הם שעוררו אותי לכתוב את הרשומה הזו. במקרה זה אני לא חושב שהניתוח שלו אפולוגטי, אלא שהוא שם גדש רב מדי על ההקשר המיידי של הסרט. רוה מנסה למקם את הסרט בתוך המגמות הפוליטיות והחברתיות של השנים האחרונות, ועושה עבודה לא רעה. הוא גם מנסה באופן מעניין למקם אותו בתוך המגמות הרחבות של העשייה הקולנועית והטלוויזיונית של העשורים האחרונים.

מה שהוא שוכח, לדעתי, הוא את הז'אנר. רוה מקדיש הרבה פחות מדי משקל ושיקול דעת, לדעתי, למוסכמות המוכרות היטב של הקומיקס ושל סרטי גיבורי-העל (ולמה שאנחנו יודעים שקורה עם הפקת הסרטים הבאים של מארוול). ראייה של המאורעות של "מלחמת האינסוף" בהקשר זה, בנוסף להקשרים האחרים, מערערת לדעתי חלק מן הטיעונים שלו. (קראו את התגובה של אביגיל נוסבאום לדבריו, שאני מסכים אתה לחלוטין.)

רוה לא לבד. אני משוכנע לחלוטין שגם אני חוטא בכך מפעם לפעם. ולכן כדאי לנו להזכיר לעצמנו מפעם לפעם שלפעמים פייזר הוא רק פייזר, דרקון הוא רק דרקון, ומוות של גיבור-על הוא רק תחבולה ספרותית שהפכה לקלישאה.

16.8.2018

מה אני עושה באייקון?


השנה באייקון אני משתתף בשלושה אירועים

אדבר על אחד הסופרים האהובים עלי - קורדוויינר סמית'. אנסה להראות איך בסיפורים של סמית' האהבה משחקת תפקיד חשוב ואחראית להצלתם של יחידים ושל חברות שלמות.
יום ג', 25.9, שעה 13:00, אולם אשכול 6

אנחה פאנל של חמש סופרות מוכשרות ומרתקות שידברו על כתיבת מערכות יחסים - רומנטיות ואחרות.
יום ד', 26.9, שעה 14:00, סינמטק 1

אנסה להפנות את תשומת הלב לאחד הכלים שבו משתמשים יוצרים כדי לאפיין דמויות ולעצב עלילות - הבתים שבהם מתגוררות הדמויות. ההרצאה במסגרת עשור ל-MCU ואני אדבר על הבתים של חלק מגיבורי-העל בסרטים.
יום ד', 26.9, שעה 18:00, אולם אשכול 4
הסרטים שאדר עליהם: סרטי איירון-מן, קפטן אמריקה, הנוקמים (לא כולל "מלחמת האינסוף"), שומרי הגלקסיה, הפנתר השחור.

26.7.2018

הבט קדימה בדאגה מסוימת - חלק ג'



המוסד האחר – החיפושים של הפרד
הספר "מוסד וקיסרות" נגמר בהריגתו של מיס, אבל זה לא הסוף של חיפושי הפרד אחרי המוסד האחר, והספר השלישי ("המוסד האחר") נפתח בהמשך החיפושים של הפרד. זהו גם המשך עידן השליטה של יחידים, ולא של כוחות גדולים, בהיסטוריה. אולי החידוש החשוב ביותר בספר זה הוא שאנחנו רואים לראשונה את נקודת המבט של המוסד האחר, גם אם רק בהצצות קטנות. אנשי המוסד האחר הם אנונימיים, אנחנו לא יודעים עדיין היכן הוא ממוקם, ואנשיו מזוהים רק בכינויים "הדובר הראשון" "הדובר השני" וכן הלאה ולא בשמות. אנונימיות זו גורמת לאנשי המוסד האחר להיראות כאילו הם מייצגים כוחות חסרי פנים, ובכל זאת הניצחון שלהם על הפרד, המתואר בחלק הראשון של הספר, מושג בשורה של עימותים של יחידים, ולא בהפעלת כוחות חברתיים גדולים.

אנשי המוסד האחר, באמצעות אחד מאנשיהם, בייל שאניס, שהוצב במקום שבו יצוד את עינו של הפרד, מובילים את הפרד למלכודת. הם מטים את החיפושים של אנשיו של הפרד, שבראשם עומד פריטשר שהומר על ידי הפרד וכעת הוא נאמן לו, כך שיובילו אותו לעולם נידח ומפגר שבכל זאת הצליח להתחמק מן ההשפעות של התפוררות הקיסרות. הפרד בא בעקבותיהם לאותו עולם, ושם מתחוללים שני עימותים מכריעים.

בעימות הראשון נוכחים שלושה אנשים – הפרד, שאניס ופריטשר. בעימות זה הפרד מנסה להשתמש בכוחו כדי לאלץ את שאניס לגלות לו את מקומו של המוסד האחר, אך נכשל מכיוון שהוא צריך בעת ובעונה אחת לשלוט בשאניס ובפריטשר. כלומר, לו היו נוכחים בעימות רק שניים, הפרד ושאניס, גורל הגלקסיה היה שונה לגמרי.

הכישלון של הפרד מוביל לעימות הסופי של החלק הזה בספר, שבו נוכחים רק שני אנשים. זהו עימות אחד על אחד של הפרד מול "הדובר הראשון", המנהיג של המוסד האחר ואדם שכוחותיו הנפשיים שקולים לכוחותיו של הפרד. הפרד מפסיד בעימות זה, ו"הדובר הראשון" מנטרל את הדחף שלו להמשיך ולחפש את המוסד האחר. הפרד שב לבירתו, ושנים מעטות לאחר מכן מת. תכנית סלדון יכולה כעת לשוב למסלולה.

כפי שאפשר לראות, החשיבות של יחידים בתיקון מהלך ההיסטוריה ניכרת היטב בעימותים האלה. מעניין לראות שכמו בספר הקודם יש לנו גם כאן עדות מפי אחת מדמויות המפתח על חשיבותם של היחידים. בנקודה מסוימת בעימות ביניהם הדובר הראשון אומר לפרד "אני הוא שטעה בחישוב עתידך לפני חמש שנים" ומוסיף שלכן עליו להביס את הפרד בכוחות עצמו. אם מפי הפרד ההודאה בחשיבות היחידים היא טבעית, מפי מנהיג המוסד שאמון על כך שכוחות גדולים מעצבים את ההיסטוריה היא רבת משמעות.

אבל ההצהרה מתאימה לדפוס הפעולה של המוסד האחר בעימות הזה מול הפרד. לכאורה הם אמורים להיות משמרי התורה של סלדון, אפוטרופסי התכנית שאמונים על הפעלת הכלים המתמטיים הסטטיסטיים כדי לוודא שההיסטוריה של העתיד תתנהל במסלול שסלדון התווה. למעשה אנחנו רואים שדפוס הפעולה שלהם הוא של יחידים. שאניס נשלח כסוכן עצמאי שנועד להביא את הפרד למקום שבו הדובר הראשון יוכל להתעמת אתו פנים אל פנים. והעובדה שבעת העימות של הפרד מול שאניס היו בחדר שלושה אנשים ולא רק שניים היא זו שאפשרה לנצח את הפרד לבסוף. כאמור, עידן היחידים.


המוסד האחר – החיפושים של המוסד
על פניו החלק השני של הספר "המוסד האחר" נפתח בתיאור שובה של תכנית סלדון למסלולה. המוסד שוב בדרכו להיות הגרעין של הקיסרות הבאה והכול מתנהל על מי מנוחות. למעשה, כפי שנאמר לנו מפי דמויות אחדות, התכנית מתנהלת בשלמות רבה מדי. אנחנו רואים את הפרק הזה בהיסטוריה של המוסד משתי נקודות מבט – זו של המוסד וזו של המוסד האחר.

את נקודת המבט של המוסד אנחנו רואים דרך עיניה של ארקאדיה ("ארקדי") דארל, נכדתה בת העשרה של בייתה דארל, ודרך עיניו של אביה, טוראן הבן. טוראן הוא חבר בקבוצה של אנשים הסבורים שהעובדה שתכנית סלדון מתנהלת כל כך בשלמות היא עדות לכך שלמעשה היא לא עובדת, אלא שהמאורעות מתומרנים באופן מוחלט על ידי המוסד האחר. המשמעות היא שאין לאנשי המוסד למעשה בחירה חופשית אלא הם נעים לאורך נתיבים שמותווים להם על ידי אחרים.

גרסה של אותה אמונה נפוצה גם בקרב אזרחי המוסד, ואפילו מחוצה לו, אבל בניגוד לדארל וחבריו אחרים לא רואים בכך. בחלק השני של "המוסד האחר" מתוארת מלחמה בין המוסד לבין קאלגאן, העולם שהיה בירתו של הפרד. במלחמה זו אנו רואים שכולם – במוסד ובקאלגאן – מכירים את תכנית סלדון ומודעים לקיום המוסד האחר. יתר על כן, כולם משוכנעים שאין מנוס מתבוסה של קאלגאן. תבוסה זו תובטח על ידי המוסד האחר, שיביס את קאלגאן גם אם במקרה המוסד בטרמינוס יפסיד.

אחת מהנחות היסוד של תכנית סלדון – שקיום התכנית עצמה אמור להישמר בסוד – חדלה להתקיים לחלוטין. בחלק זה של הטרילוגיה אנו רואים מה ההשפעה של עובדה זו כפי שלא ראינו בשום מקום אחר. המרץ והחיוניות שהניעו את המוסד עד כה נעלמים, מכיוון שאנשי המוסד נסמכים לחלוטין על המוסד האחר שיתמרן את ההיסטוריה לקיסרות החדשה בראשות המוסד.

בעיני דארל והקבוצה שאליה הוא המוסד הוא רק כלי של המוסד האחר, ויש להשמיד את המוסד האחר כדי להשתחרר מהשעבוד. הם שולחים את אחד מחבריהם (הומיר מון) לחפש את המוסד האחר, וארקדי דארל מתגנבת לספינתו. העלילה תיקח אותה בסופו של דבר למקום מוכר לנו – הספרייה של האוניברסיטה בטראנטור, מקום הולדתה.

בחלק זה אנחנו רואים הרבה יותר מנקודת המבט של המוסד האחר, ונחשפים לחישובים המורכבים של התכנית כפי שהם מוצגים במתקן הנקרא "הקורן הראשוני" ולעבודה הפרטנית של חברי המוסד האחר על התכנית הזו. אנחנו לומדים שהתכנית, שהוצגה לנו מפי סלדון עד עכשיו כ"שגר ושכח", למעשה צריכה הכוונה ותיקונים כל הזמן.

עובדה זו מבטלת למעשה את אחד מתנאי היסוד האחרים של התכנית שהצגתי בראשית דבריי. במקום תנאי פתיחה מתאימים וכוחות גדולים שמעצבים את ההיסטוריה, אנחנו רואים קבוצה קטנה של יחידים שמעצבת את ההיסטוריה על כל צעד ושעל ומתקנת סטיות כדי לשמור את התכנית במסלולה. ולא מדובר רק בסטיות דוגמת "הפרד", אלא גם בתיקונים שגרתיים יותר.

דבר אחר שאותו אנו לומדים מנקודת מבט זו הוא שתכנית סלדון אינה התכנית ה"אמתית". למעשה, יש תכנית החבויה בתוך התכנית הזו. מי שישלטו בקיסרות החדשה לא יהיו באמת אנשי המוסד, אלא אנשי המוסד האחר שיפעלו מאחורי הקלעים, בחשאי. מטרת התכנית הגלויה היא להכין את אנשי המוסד לקבל שליטה זו בלי התנגדות על ידי יצירת תנאי הפתיחה הנכונים. "הכנת הלבבות" הזו, המטרה הסופית של שליטת אנשי המוסד האחר, זוהי התכנית שיש לשמור על הסודיות שלה. כל עוד היא לא ידועה זה מאפשר לרוב המוחלט של האנושות לפעול מתוך בורות אליה ולכן הם פועלים, למעשה, בצורה אקראית וניתנת לחישוב. במובן זה אולי תנאי הפתיחה של החשאיות בכל זאת נשמר, אבל אם יש תכנית סודית אחת, אולי יש אחרת? קיום "התכנית הסודית" הזו מערער למעשה חלק מרכזי של מבנה העלילה.

אבל על דבר אחד מסכימים אנשי המוסד האחר וחברי הקבוצה של דארל – הידיעה על קיום המוסד האחר מרעילה את התכניות (הגלויה והסמויה) והפתרון צריך להיות "השמדה" לכאורה של המוסד האחר. כדי לעשות את זה, לתקן את תיקון היתר שנוצר אחרי הבסת הפרד, צריך להסתמך שוב על יחידים ולא על כוחות היסטוריים גדולים.

ראשית, התכנית נסמכת על ארקדי דארל. בהיותה בטראנטור מגיעה ארקדי לתובנה חשובה – "למעגל אין קצה". כלומר, "הקצה האחר של הגלקסיה" שבו נמצא המוסד האחר הוא למעשה טרמינוס. לפי התאוריה שלה מאז ומתמיד אנשי המוסד האחר היו חבויים בין אנשי טרמינוס. את המסר הזה היא מעבירה לאביה באמצעות אחד מהסוחרים מטראנטור שמוכרים תנובה חקלאית למוסד – אדם בשם פרים פאלבר. התובנה הזו מאפשרת לאביה, טוראן, לאתר את אנשי המוסד האחר בקרב תושבי טרמינוס, כחמישים במספר, ולחסל אותם באופן פומבי. עכשיו המוסד חופשי משליטת המוסד האחר ויכול לעשות את דרכו לבדו בגלקסיה.

יש עוד אדם שהוא קריטי בגילוי התובנה הזו של ארקדי ובהעברתה לטוראן – פרים פאלבר. שהוא למעשה "הדובר הראשון" של המוסד. שזרע את הזרעים של התכנית עשרות שנים קודם, עוד לפני לידתה של ארקדיה, וכיוון את ארקדי על כל צעד ושעל אל התגלית הזו. פאלבר גם מגלה לנו, הקוראים, שלעוד קבוצה של יחידים היה תפקיד חשוב. אלה הם כמה עשרות מאנשי המוסד האחר, שהם רק חלק קטן מגודלו האמתי, שהתנדבו להיות שיות לעולה. הם הקריבו את עצמם כדי להגן על הסוד הגדול – המוסד האחר חי וקיים על טראנטור. ספציפית הוא ממוקם באוניברסיטת טראנטור. והוא ימשיך למשוך בחוטים מאחורי הקלעים.

בכך מסתיים הספר האחרון של הטרילוגיה המקורית. המוסד האחר ממשיך להתקיים בחשאי, אנשיו ממשיכים לעצב את הכוחות ההיסטוריים שמובילים את המוסד להיות גרעין הקיסרות השנייה, והתכנית הסודית מוגנת.


למה?
אם ננסה לסקור את התפתחות המוסד לאור הנחות היסוד של תכנית סלדון, נגלה שלמעשה היא מעולם לא פעלה. לפחות לא כפי שהיא הייתה אמורה לפעול. שתי תקופות בלבד מבין אלה המתוארות מתקרבות לעמוד בתנאים אלה – מלחמת קורל והמלחמה נגד בל ריוזה. מדוע אם כן בנה אסימוב את ההיסטוריה של העתיד שלו בצורה כזו? ומדוע היא נכשלת על כל צעד ושעל?

לדעתי הסיבה שההיסטוריה של העתיד מתוארת כנובעת מתנאי יסוד וכללים פשוטים קשורה לאופיו של אסימוב. אסימוב היה מדען, כימאי, והאמין בכוחו של המדע להסביר תהליכים מסובכים על ידי כללים פשוטים (לפחות בצעירותו). אפשר לראות את זה ביצירה הגדולה האחרת של אסימוב הצעיר – יקום הרובוטים. גם שם יש שלושה (מאוחר יותר ארבעה) חוקים פשוטים ששולטים בהתנהגות מורכבת. האנלוגיה לחוקי התרמודינמיקה או לחוקי התנהגות הגזים די בולטת לדעתי.

אבל למה זה לא עובד? בהרצאה העליתי את ההשערה שהכישלון של התכנית נובע מכך שאסימוב הכיר היסטוריה. הוא אהב היסטוריה והרבה לקרוא היסטוריה. הוא אמר בפירוש שההשראה לכתיבת ספרי המוסד הייתה הספר "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" מאת אדוארד גיבון. וכל מי שמכיר היסטוריה יודע שהיא כאוטית, שליחידים יש השפעה שאי-אפשר לחזות על מאורעות היסטוריים. כאשר הוא בא לכתוב את ההיסטוריה של העתיד, אסימוב לא יכול היה להתחמק מכך.

סיבה נוספת שעליה דיברתי היא שאסימוב היה סופר, ויתר על כן הוא היה סופר במסורת האמריקאית. בהיותו סופר הוא ידע שהוא חייב לספר את סיפורם של יחידים, לתאר את נקודת המבט שלהם ואת השפעתם על המאורעות. סיפורים המסופרים כולם מנקודת מבט מרוחקת והמתארים אנשים שנתונים לשיגיונות של כוחות עיוורים הם קשים לקריאה. בהתלבטות של המלט אם "לשאת באורך רוח חצי גורל אבני מרגמותיו, או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים, למרוד, וקץ להם לשים!" קוראים כמעט תמיד יעדיפו גיבור שבוחר באפשרות השנייה. זה נכון במיוחד למסורת הספרות האמריקאית ששמה את הגיבור במרכזה.

בשיחה אחרי ההרצאה גיא פלאוט, שלמד הנדסה ביוכימית, תרם לי תובנה מעניינת אחרת שיכולה להסביר את המבנה הזה, מניסיונו של כימאי. הוא אמר שתיאור המוסד האחר הפוקח עין על התפתחות ההיסטוריה מזכיר מאוד את המהלך של ניסויים בכימיה – מתחילים את הניסוי בתנאי פתיחה מסוימים, ומשגיחים שתנאי הסביבה (טמפרטורה, לחץ וכו') לא יחרגו מפרמטרים שנקבעו מראש. זו אנלוגיה שאהבתי מאוד, ואני בטוח שאסימוב, הכימאי, הכיר אותה.

תהיה אשר תהיה הסיבה, ההיסטוריה של המוסד כפי שהיא מתוארת בספרים לא בדיוק מתנהלת כפי שסלדון טען שהיא תתנהל. במקום זה אנו רואים את סלדון, וחברי המוסד האחר ההולכים בעקבותיו, מתווים את ההיסטוריה של העתיד, תוך שהם משקיפים קדימה בדאגה מסוימת.

23.7.2018

הבט קדימה בדאגה מסוימת - חלק ב'



המאות הראשונות – הסוחרים ונסיכי הסחר
כוח הדת שבו השתמש סלדון בראשית ימי המוסד היה מוגבל. כפי שאנחנו לומדים בראשית הספר השני, "מוסד וקיסרות", המדינות שקמו על חורבות הקיסרות (שבאותה עת הולכת ומצטמצמת בהיקפה לכיוון מרכז הגלקסיה והבירה טראנטור) למדו להיזהר מהכוהנים של המוסד ואסרו עליהם להפיץ את הדת החדשה בתחומן. את מקומם של הכוהנים בהרחבת גבולות ההשפעה של המוסד תפסו הסוחרים העצמאיים, שהפיצו את הטכנולוגיה המתקדמת של המוסד עבור רווח, ולא בשם דת המדינה. הכלכלה מחליפה את הדת כמכשיר להפעלת השפעה. סוחרים אלה הולכים וצוברים רכוש רב, וכוח במוסד, והדמות המרכזית בחלק הראשון של הספר הוא הובר מאלו, מי שיהיה ראשון "נסיכי הסחר" של המוסד, שהופך להיות ראש העיר של טרמינוס.
אחת הממלכות הסמוכות למוסד, שבה נתקלו הסוחרים במסעותיהם, נקראת קורל. קורל אמנם הייתה ממלכה עצמאית, אבל היא נתמכה על ידי שרידי הקיסרות. יש לה ברית עם הקיסרות והיא נהנית משרידי הטכנולוגיה הצבאית של הקיסרות. עם גיבוי זה קורל מחליטה להכריז מלחמה על המוסד, ויוצאת לכבוש את טרמינוס. התגובה של מאלו היא להימנע מקרב ולהאריך את המלחמה ככל האפשר. למרות מחאות מבית ודרישה לתקוף את קורל הוא מסיג את כוחות המוסד, מוותר על שטחים, ומנהל רק קרבות בלימה.

ככל שהלחימה מתמשכת, קורל הולכת ושוקעת במיתון. בשנים שקדמו למלחמה טכנולוגיית הייצור המיושנת שלה הוחלפה בטכנולוגיה מתוצרת המוסד, וכעת כאשר היא לא יכולה לסחור עם המוסד אין לה אפשרות לתחזק את בתי החרושת שלה. יתר על כן, כל מוצרי הצריכה מתוצרת המוסד שבבעלות אזרחי קורל הולכים ומגיעים לסוף חייהם, ואין אפשרות לתחזק אותם, וזה יוצר אווירה של חוסר שקט אזרחי. קורל גם לא יכולה לחזור לטכנולוגיה הישנה והלא יעילה מהתקופה שלפני שסחרה עם המוסד כי המשק שלה השתנה יותר מדי. ככל שהמלחמה מתארכת, ההוצאות של קורל גדלות והמיתון מחמיר במקביל לשיתוק שאוחז בחלקים של הכלכלה שלה. כאשר מאלו מוכן לבסוף להכות חזרה בקורל, היא ממילא קרובה להתמוטטות.

מלחמת קורל היא דוגמה מצוינת לפעולה של הכוחות ההיסטוריים הגדולים. היציאה של קורל למלחמה הייתה במידה ידועה בלתי נמנעת מכיוון שכל ממלכה כזו, שנתמכת על ידי הקיסרות, הייתה חשה שהיא יכולה (אולי חייבת) להתמודד עם הכוח החדש העולה שמאיים על ההגמוניה המתגבשת שלה עצמה. גם ההתמוטטות של קורל הייתה בלתי נמנעת מכיוון שהיא עברה להסתמך על טכנולוגיה שלא היו לה משאבים או ידע לתחזק, ומכיוון שהמלחמה כרוכה בהוצאות גדולות.

אך מה לגבי מאלו? אמרתי קודם שהפתרונות של המשברים הראשון והשני נשענו על התובנה והאישיות של הארדין, האם זה לא נכון גם למאלו? אפשר לטעון שבניגוד להארדין, מאלו הוא תוצר מובהק של תקופתו והסביבה החברתית שלו. מאלו שייך לשכבה הולכת וגדלה של סוחרים, שהייתה נוצרת בכל מקרה בתנאים האלה. בהיותו סוחר מצליח, מאלו הבין לעומק ובאופן כמעט אינסטינקטיבי כלכלה ולכן הוא יכול היה לחזות שככל שהמלחמה תתארך, קורל תשקע במיתון בעוד שהמוסד יוכל להחזיק מעמד יותר זמן ממנה. הידע והתובנה האלה לא היו מיוחדים לו, מכיוון שכל סוחר שהיה מגיע למעמדו בהכרח היה צריך את הידע הזה בכלכלה, ולכן היה מגיב בצורה דומה.

אפשר לכן לטעון שבמובנים אלה תכנית סלדון אכן עובדת – הכוחות הגדולים הם שמעצבים את היחיד. אבל עיקרון אחר שלה הולך ומופר – עקרון הבורות. יותר ויותר אנשים יודעים על תכנית סלדון, ואנחנו רואים את זה בבירור. בעדותו לפני הסנאט של טרמינוס מאלו אומר: "מי מכולכם יכול לטעון בכנות שאדם בעל חינוך חילוני לא יודע מה משמעותו של משבר סלדון?" ("מוסד וקיסרות", ע' 171). כלומר, כל תושבי טרמינוס שאינם כוהנים יודעים לפחות על קיום התכנית וקיום המשברים, גם אם אינם מבינים אותם לעומק. במהלך מלחמת קורל אנחנו יכולים לראות גם איך תכנית סלדון מקבלת מעמד של עיקר אמונה. הרעיון שהמוסד נועד להקים את הקיסרות השנייה הופך ממשהו שכולם יודעים, לדבר-מה שכולם מאמינים בו, לגזרת גורל.


המאות הראשונות – המצביא
אחרי שהמוסד ביסס את השליטה שלו בחלק הגלקסיה שסביבו, מן הסתם הכוח הבא שהוא נתקל בו הם שרידי הקיסרות. הקיסרות בעידן זה היא אמנם ענק גווע, אבל היא עדיין ענק שיכול למחוץ את המוסד. בחלק של "מוסד וקיסרות" שנקרא "האלוף" (וצריך היה להיקרא "המצביא" בתרגום ראוי) מתואר הניסיון של מצביא של הקיסרות בשם בל ריוזה לתקוף את המוסד. בל ריוזה הוא מצביא צעיר ומבריק, שקונה לעצמו שם בשולי הקיסרות כאשר הוא נתקל בשמועות על "קוסמים" הבאים ממקום בשם "המוסד", שיש להם יכולות טכנולוגיות מתקדמות. הוא מחליט לנסות ולכבוש את המוסד, למען תהילת הקיסר. ריוזה פותח בתמרון אסטרטגי מורכב שבסופו יעמוד המוסד במצב שהוא יהיה חייב להיכנע. בל ריוזה כמעט מצליח במתקפה שלו, אבל ברגע האחרון הוא מזומן חזרה לבירה ומוצא להורג.

תקופה זו היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר שיש לנו בסדרת המוסד לפעולת הכוחות ההיסטוריים הגדולים שחשובה מפעולתם של יחידים. בל ריוזה עצמו הוא תוצר מובהק של תקופתו – מצביא מבריק, מנהיג מעולה של אנשים שצבא הנתון במלחמות כל הזמן הוא הסביבה המושלמת עבורו להתבלט. גם בקיסרות גוועת יכולים לקום מצביאים מוכשרים, ולא במקרה בל ריוזה מבוסס על דמותו של בליזאריוס (שימו לב לדמיון בשמות), מצביא ביזנטי מהמאה ה-6 לספירה שכמעט הצליח לכבוש את איטליה עבור יוסטיניאנוס "הגדול".

אבל חשוב מכך – הניסיון של בל ריוזה והכישלון שלו, כפי שמוסבר בספר עצמו, נובעים מהמצב הפוליטי בתוך הקיסרות עצמה ואינם קשורים כלל למעשי המוסד או הסוכנים שלו.

בתקופה של שקיעה קיסרית המתקפה על המוסד יכולה להתרחש רק כאשר יש צירוף של מצביא חזק וקיסר חזק כמו בל ריוזה וקלאון השני. מצביא חלש לא היה יכול לתקוף איש, כלפי פנים או כלפי חוץ; מצביא חזק שעולה בתקופה של קיסר חלש היה מפנה את כוחותיו לעבר הבירה ומנסה להפוך לקיסר. אבל מצביא חזק שמשרת קיסר חזק יפנה את התוקפנות שלו כלפי חוץ, כי אין לו סיכוי לתפוס את הקיסרות. כך המתקפה מתחייבת מן הנסיבות.

וגם הכישלון נובע מן הנסיבות. בתקופת דעיכה של קיסרות קיסרים חזקים חושדים מיידית במצביאים חזקים, מכיוון שלמצביאים חזקים עם כוחות גדולים יש אפשרות לתפוס את השלטון בכוח. הדיווחים של בל ריוזה, כוכב עולה, על הצלחתו המתמשכת נגד המוסד, בצירוף הבקשות שלו לכוחות גדולים כדי שיוכל להשלים את תמרון ההשתלטות שלו, עוררו את החשד של הקיסר קלאון השני. וזו הסיבה שבסופו של דבר קלאון מזמן את בל ריוזה לבירה ומחסל אותו. השרידה של ממלכות שוליים כמו המוסד היא מחויבת המציאות כמעט במצב היסטורי כזה, כי אין צירוף שבו הקיסרות הדועכת יכולה לחסל אותן.

אבל כפי שאנחנו רואים פה העצמה של פעולת הכוחות החברתיים הגדולים המעצבים את ההיסטוריה ושל פעולת התכנית, אנחנו רואים בפרשה זו גם העצמה של הכשל שאותו ראינו קודם בעידן הסוחרים. בעידן של הובר מאלו הידיעה של "הייעוד הגלוי" של המוסד הייתה נחלת אנשי המוסד בלבד. בסיפור של בל ריוזה אנחנו רואים שהידיעה הזו מתפשטת מעבר לגבולות השטח שבשליטת המוסד. מאדם בשם רוסום באר אנחנו לומדים שיש אנשים שלא שייכים למוסד, אבל בכל זאת הפנימו את האתוס של המוסד שאמור להיות הגרעין של הקיסרות החדשה. הארדין בזמנו חשש מההשפעה על התוכנית בגלל ששישה אנשים הכירו אותה, בשלב זה נראה שאסימוב לא מתייחס כלל לכך שאוכלוסיות של עולמות רבים מכירה אותה.


הפרד – שעתם של היחידים
תכנית סלדון מתפרקת לחלוטין עם הופעתו של אדם המכונה "הפרד" על זירת ההיסטוריה. "הפרד" הוא מוטאנט שמסוגל לחוש ברגשותיהם של בני אדם ולתמרן את הרגשות. הוא משתמש ביכולת הזו כדי להשתלט על עולם, ולאחר מכן להרחיב את שלטונו עד שהוא מצליח להכניע את המוסד ולכבוש אותו, מאורע שלא אמור להיות כלל אפשרי על פי תכנית סלדון. ההתרסקות הזו של התכנית נגרמת על ידי גורם שסלדון לא היה יכול כלל להכיל בחישוביו. כפי שציינתי לעיל, התכנית מתבססת על חיזוי ההתנהגות של קבוצות גדולות באמצעים סטטיסטיים. היא לא יכולה לנבא התנהגות של יחידים, ועל אחת כמה וכמה לא יכולה לנבא את הופעתו ואת השפעתו של מישהו שהיכולות שלו חורגות כל כך מהנורמה האנושית.

מכיוון שהתכנית לא תקפה עוד, עידן זה הוא שעתם של היחידים. עצירתו של הפרד, והאפשרות להשבת התכנית למסלולה נתונים בידי יחידים. אסימוב לא מסתיר אל זה, וגם הדמויות עצמן מודעות לכן. אנחנו שומעים את זה למשל מפיו של האן פריטשר, קצין מודיעין של המוסד שהצטרף למחתרת לאחר נפילת המוסד. הוא משכנע את חבריו שהתנקשות בחייו של הפרד תוכל להחזיר את התכנית למסלולה.

הזכרתי קודם שבדברים של סלדון יש התייחסות למוסד נוסף שהוקם "בקצה האחר של הגלקסיה", וכעת אנשי המוסד תולים את תקוותם בגילוי המוסד האחר הזה שיביס את הפרד וישיב את תכנית סלדון למסלולה. גם הפרד מתעניין במציאת "המוסד האחר" – כדי שיוכל להשמיד אותו. החיפושים אחרי "המוסד האחר" עומדים במרכז המחצית השנייה של הספר "מוסד וקיסרות" וכל הספר "המוסד האחר", והעלילות שלהם נשענות לחלוטין על פעולותיהם של יחידים. הכוחות החברתיים הגדולים שלכאורה מעצבים את ההיסטוריה נזנחו לחלוטין.

אחד האנשים האלה שהוא מרכזי בעלילת החיפוש אחרי "המוסד האחר" הוא איבלינג מיס, שהוא פסיכולוג אוטודידקט יליד המוסד. מיס הוא אוטודידקט בלית בררה. כדי לוודא שאיש לא יוכל לשחזר את הפסיכוהיסטוריה שלו, סלדון דאג שלא ייכללו פסיכולוגים בין המדענים הראשונים של המוסד, והדיסציפלינה הזו אבדה עד שמיס שחזר אותה בכוחות עצמו. עוד לפני הכיבוש מיס המבריק מסיק מן הרמזים המעטים שנותרו את העובדה שאנשי המוסד האחר התרכזו לא בפיתוח מדעי הטבע אלא בפיתוח המדעים המנטאליים. לאחר הכיבוש, מדורבן על ידי כוחו המיוחד של הפרד, הוא הולך ומפענח את הרמזים הקלושים למיקומו של המוסד האחר וחיפושיו לוקחים אותו אל טראנטור, הבירה לשעבר של האימפריה (מושב הקיסר עבר לאחד העולמות השכנים). טראנטור, שהיה עולם שכולו עיר אחת גדולה המכסה את כל העולם, חרב במלחמות אזרחים חוזרות ונשנות. תושביו מתפרנסים ממכירת מתכת (שממנה היו בנויים הבניינים בו) ומחקלאות. בדרך פלא שרדו בטראנטור האוניברסיטה הקיסרית והספרייה שלה, ושם מחפש מיס רמזים למיקום של המוסד האחר.

האישה האחרת המעצבת את ההיסטוריה בתקופה זו היא בייתה דארל. בייתה גם היא בת טרמינוס, ובתחילת משבר הפרד היא הייתה מעורבת במשבר אחר. בעת הופעת הפרד המוסד עמד על סף משבר סלדון – מאבק בין טרמינוס הריכוזי עד כדי כך שכמעט הפך מלוכני לבין העולמות של הסוחרים העצמאיים הדורשים יותר דמוקרטיה. בייתה נישאה לטוראן דארל, בן לאחת המשפחות שהנהיגו את הסוחרים העצמאיים, וכך הייתה מעורבת במשבר. בזמן ירח הדבש שלהם בעולם הבירה של הפרד בייתה מגנה על מגניפיקו, מוקיון החצר של הפרד, והוא מצטרף אליה ואל טוראן בחללית שלהם. העלילה מתפתחת כך שאל שלושתם מצטרף מיס ויחד הם טסים לטראנטור, לספריית האוניברסיטה.

לאחר מחקר מתיש מיס מצליח להבין איפה ממוקם המוסד האחר, ורגע לפני שהוא מגלה את המיקום למגניפיקו ולבייתה, היא יורה במיס והורגת אותו. בייתה הורגת את מיס מכיוון שהיא הבינה דבר-מה שחמק מעיני כולם – מגניפיקו הוא הפרד. בשנייה האחרונה היא מצילה את המוסד האחר, וכך מבטיחה את הסיכוי האחרון הקלוש לכך שהפרד יובס. גורל המוסד, המוסד האחר, תכנית סלדון והגלקסיה כולה נקבע לא על ידי כוחות חברתיים-כלכליים, אלא על ידי איבלינג מיס ובייתה דארל.

ויש לנו עדות נוספת לחשיבותם של יחידים בעידן זה, מעניינת במיוחד. לאחר הריגתו של מיס הפרד אומר לטוראן דארל "אשתך הייתה הטעות שלי". כלומר, טעות של אדם אחד (הפרד) בנוגע לאישה אחת (בייתה) חרצה את גורל הגלקסיה כולה. והטעות התרחשה מכיוון שהיא חיבבה את מגניפיקו באופן טבעי, בלי צורך שהוא ישפיע עליה, ולכן הוא לא שלט בה. וזה אפשר לה להרוג את מיס.

19.7.2018

הבט קדימה בדאגה מסוימת - חלק א


הנושא של כנס "מאורות" בשנה שעברה (2017) היה "לראות", ואני בחרתי לדבר על צורה של ראיית עתיד מדעית – הפסיכוהיסטוריה בספרי "המוסד" של אסימוב. פסיכוהיסטוריה בספרים האלה היא מדע סטטיסטי שפותח על ידי הארי סלדון, ואשר מאפשר לנתח את ההתנהגות של קבוצות גדולות מאוד של אנשים ועל פיה לחזות את העתיד. סלדון מנצל את המדע הזה כדי לנתח את המצב של הקיסרות הגלקטית ומגלה שהיא עומדת על סף התמוטטות, שבעקבותיה יבואו שלושים אלף שנים של התדרדרות וסבל לפני שתקום קיסרות שנייה. סלדון משתמש בפסיכוהיסטוריה כדי לבנות תכנית שתקצר את תקופת הביניים הזו משלושים אלף שנה לאלף שנים בלבד, וכך לחסוך סבל רב מאנשים רבים מאוד. בלב התכנית עומדת הקמת "מוסד האנציקלופדיה" שישמר את הידע המדעי של האנושות ויהיה הגרעין שסביבו תצמח קיסרות חדשה.

בהרצאה, וברשומות אלה, ניסיתי להראות שלמעשה תכנית סלדון לא עובדת. בכך אני מתכוון לומר שהנחות היסוד של סלדון (ואסימוב) למעשה לא עומדות במבחן המציאות שאותה אסימוב מתאר. הניסיון של סלדון לחזות את העתיד לא באמת ממלא את הנחות היסוד שלו.

הנחת היסוד הראשונה של סלדון קשורה לאחד הדיונים ההיסטוריים הוותיקים ביותר – האם העידן מעצב את האישיות ההיסטורית או שהאישיות מעצבת את ההיסטוריה? למשל: האם הכוחות שפעלו בצרפת אחרי המהפכה היו מולידים מצביא כמו נפוליאון בכל מקרה, או שבלעדיו צבאות צרפת לא היו שוטפים את אירופה? האם ללא ישוע ופאולוס לא הייתה נוצרת דת חדשה בארץ-ישראל לפני כאלפיים שנה, או שהתסיסה הדתית והחברתית הייתה מולידה דת כלשהי בכל מקרה?

התשובה של סלדון ברורה – מה שמעצב את ההיסטוריה הם כוחות חברתיים-כלכליים גדולים, ולא הפעולות של יחידים. להנחת היסוד הזו מצטרפת הנחה אחרת – שאי-אפשר לנבא את הפעולות של יחידים באמצעות הפסיכוהיסטוריה, מכיוון שזה מדע סטטיסטי במהותו. לשתי הנחות יסוד בסיסיות אלה מצטרפות שתיים נוספות. האחת היא שלקבוצות של אנשים, או לפחות לקבוצות גדולות של אנשים, אסור לדעת על התכנית. אם אנשים יֵדעו על התכנית הם ינסו לפעול על פיה או להתנגד לה, ואז הפעולות שלהם כבר לא יהיו אקראיות ולכן אי-אפשר יהיה לחזות אותן בכלים ההסתברותיים של הפסיכוהיסטוריה, ולכן התכנית כבר לא תהיה תקפה. והנחת היסוד האחרונה היא שאם התנאים האחרים יתקיימו, בנקודות משבר מסוימות המאורעות יאפשרו לאנשים דרך פעולה אחת ויחידה, שתקדם את ההיסטוריה לכיוון הרצוי לתכנית (נקודות אלה יכונו מאוחר יותר "משברי סלדון").

רוב ספרי "המוסד" (אני מתייחס כאן רק לטרילוגיה הראשונה שפורסמה בראשית שנות ה-50) מתמקדים ב"מוסד האנציקלופדיה" שהזכרתי לעיל, שהוקם על עולם נידח ודל במשאבים בשולי הגלקסיה ששמו טרמינוס. די מהר אנחנו לומדים שיש מוסד נוסף ("המוסד האחר") אי-שם בגלקסיה. המיקום שלו לא ידוע ורק נאמר שהוא "בקצה השני של הגלקסיה" ולעתים הוא מתואר כנמצא "בקצה הכוכב".

כדי להראות שהתכנית לא עובדת אני אסקור את ההיסטוריה של המוסד כפי שהיא מתוארת בספרים. אנסה לתאר את המצב ההיסטורי המתואר בכל חלק ואת פעולת התכנית בחלק זה, ואבדוק אם התנאים שאסימוב עצמו הציב מתקיימים. כפי שנראה, למעשה רק לעתים רחוקות זה נכון ולכן התכנית לא אמורה לעבוד. בסיום אנסה להסביר את הפער הזה בין התאוריה לבין הפרקטיקה של ההיסטוריה בספרי "המוסד".


עוד רגע מתחילים...
הספר הראשון, "המוסד השמימי", נפתח בהגעתו לטראנטור של גאל דורניק, מתמטיקאי צעיר שאמור להצטרף לצוותו של סלדון באוניברסיטה, ואשר אינו יודע דבר על התכנית הסודית של סלדון. ביום שבו הוא מגיע לטאנטור דורניק נפגש עם סלדון, ודן אתו בפסיכוהיסטוריה. בשיחה זו סלדון מדגיש בפני גאל יותר מפעם אחת שזהו מדע סטטיסטי שאינו יכול לחזות התנהגות של יחידים, ושהגורמים החשובים בעיצוב ההיסטוריה אינם יחידים אלא קבוצות גדולות של בני אדם ותהליכים רחבי היקף. השיחה הזו גורמת לכך שביום שלאחר מכן דורניק נעצר, ודרך עיניו אנחנו רואים את משפטו של סלדון שנאשם בזריעת פאניקה ומורך לב בקרב האוכלוסייה בגלל שהוא מנבא את נפילתה הקרבה של הקיסרות.

המשפט מסתיים בפשרה. סלדון לא יוענש, אבל הוא ואנשיו יועברו לעולם נידח בשולי הגלקסיה, טרמינוס. שם הם יקימו את "מוסד האנציקלופדיה" שמטרתו לרכז את הידע האנושי. שם הם גם לא יציקו לאנשים בבירה (ולקיסר) בנבואות נכאים על כך שהקיסרות רקובה ועומדת להתמוטט בכל רגע.

לאחר המשפט אסימוב מביא שיחה נוספת בין סלדון לדורניק, שמודאג בגלל תוצאות המשפט. סלדון מסביר שזו בדיוק הייתה התוצאה שלה הוא קיווה. הוא מסביר לדורניק ש"הכול היה תלוי בנציב הראשי" ושהצוות שלו ערך חישובים פסיכוהיסטוריים מורכבים על הנציב הראשי, ועל העיתוי המדויק שבו צריך היה המשפט להתרחש, כדי להגיע לתוצאה הרצויה.

כלומר, כבר בפתח הספר הראשון אנחנו רואים שתכנית סלדון לא באמת עובדת – היא תלויה בתגובות המסוימות של אדם אחד (הנציב הראשי), ולאו דווקא בפעולתם של כוחות גדולים. אפשר לתרץ ולומר שהתכנית עדיין לא התחילה לפעול במלואה ולכן אין לשפוט אותה כאילו נכשלה, אבל פתיחה זו בכל זאת מטילה צל על הספר מעתה והלאה.

השנים הראשונות
בעשורים הראשונים לאחר הקמת המוסד בטרמינוס הקיסרות מתחילה להתפורר, וכמו בכל קיסרות בהיסטוריה תהליכים כאלה מתחילים באבדן השליטה של המרכז בשולי הקיסרות. טרמינוס, הממוקם בשולי הגלקסיה, מוצא את עצמו בודד בין ארבע ממלכות עצמאיות חדשות, שעד זמן לא רב קודם לכן היו נציבויות של הקיסרות. הממלכות האלה מתחרות על הנדל"ן הפנוי באזור, ומפנות את מבטן לטרמינוס. האתגר שניצב בפני מנהיגי טרמינוס הוא לנסות ולשמור על עצמאות העולם שלהם בנסיבות אלה.

בשמונים השנים הראשונות האלה טרמינוס ניצב בפני שני "משברי סלדון" (המשברים שהזכרתי בפתיח), ויוצא מהם כאשר הוא לא רק עצמאי אלא אף בעמדה שבה הוא יכול להשפיע על ארבע הממלכות שסביבו. על פי דברי סלדון, שהקלטה הולוגרפית שלו מתגלה לאחר כל משבר, פתרונות המשברים התחייבו מן הנסיבות ההיסטוריות. למעשה, אם בוחנים את המשברים ואת הפתרונות שלהם, רואים שהטענה הזו בעייתית.

המשבר הראשון
בעת מהשבר הראשון טרמינוס עדיין נשלט בידי מועצת המדענים של "מוסד האנציקלופדיה", והם עיוורים לחלוטין לכך שהקיסר לא יכול עוד לתמוך בהם ושארבע הממלכות מבקשות לספח את טרמינוס. מי שמזהה את האיום על טרמינוס ואת המצוקה הפוליטית שלו הוא סלבור הארדין, ראש העיר טרמינוס. הארדין לא רק מזהה את האיום, אלא גם את הפתרון לו – מאזן כוחות. הארדין יוצא למסע בין בירות הממלכות, ורומז לכל אחת מהן שהמוסד שימר כלי נשק מימי הקיסרות, והאינטרס שלהם הוא לוודא שאף אחת מן הממלכות האחרות לא תספח את טרמינוס. כדי שיוכל לעשות את זה הארדין יוזם הפיכה שבה הוא מדיח את המדענים והופך לשליט של טרמינוס. מעתה והלאה כל מנהיג של המוסד (בלי קשר לתחום שעליו שולט המוסד) ייקרא "ראש העיר".

המשבר השני
המשבר השני מתחולל כמה עשרות שנים אחרי המשבר הראשון. הארדין עדיין ראש העיר, אבל הוא כבר אדם מבוגר. בשנות שלטונו המוסד הצליח לא רק לשרוד בין ארבע הממלכות, אלא אף לשגשג. העוני של טרמינוס במשאבים אילץ את המדענים בו לפתח טכנולוגיה ממוזערת יעילה, ואת הטכנולוגיה הזו המוסד מתחיל להפיץ בקרב ארבע הממלכות. אבל ההפצה הזו לא נעשית ישירות, אלא במסווה של דת שה"נסים" שלה הם למעשה טכנולוגיה מתקדמת. כוהני הדת הזו הם אנשי המוסד, או אנשי הממלכות שעברו הכשרה ואינדוקטרינציה במוסד והם נאמנים לו הלכה למעשה.

ההשפעה של המוסד לא מתקבלת בעין יפה על ידי אצילי אנקראון – הממלכה הגדולה והחזקה מן הארבע – ואווירה של ערב מלחמה שוררת. הארדין ממשיך לנהוג במדיניות של פיוס, שאחת ממפלגות האופוזיציה, "מפלגת הפעולה", מתנגדת לה נמרצות ודורשת לצאת למלחמת מנע נגד אנקראון. המשבר מתחיל כאשר העוצר של אנקראון, הכוח מאחורי יורש העצר הצעיר, מאיים להשתלט על המוסד באמצעות סיירת חלל עתיקה ששופצה עבור אנקראון על ידי המוסד עצמו. זהו העיתוי שבו הארדין מפעיל את הכוהנים, השולטים בטכנולוגיה שהפכה חיונית לאנקראון, כדי להכניע את הממלכה בלי לירות ירייה אחת.

עיון במשברים האלה ובפתרונות שלהם יראה שהם לא בדיוק עומדים בתנאים שסלדון הציב לתכנית שלו. ראשית, ואולי הכי חשוב, שניהם תלויים לחלוטין בהארדין, בתובנות שלו ובמזג שלו. במשבר הראשון היכולת של הארדין לזהות את המצב ההיסטורי – התפוררות הקיסרות ומאזן הכוחות ההולך ונוצר בין הממלכות – הם שאפשרו לו להגיע לפתרון. יתר על כן, התעוזה שלו לבצע הפיכה היא שהביאה אותו לעמדה שבה הוא היה יכול ליצור את מאזן הכוחות. במשבר השני התובנה של הארדין, הרבה לפני תחילתו, שמאזן הכוחות לא ישרוד, דרושה כדי להכין את הקרקע לפתרון שלו. הארדין יצר זמן רב מראש את דת המדע ששימשה אותו מאוחר יותר להכניע את אנקראון, בידיעה מראש שמתישהו הוא יצטרך מכשיר כזה. גם הסבלנות שלו חשובה, מכיוון שהוא לא מתפתה לצאת למלחמת מנע, להשתמש בכוח הטכנולוגי העדיף של המוסד באופן התקפי.

ויש מי שמציעים את החלופה הזו, וזו נקודת הכשל השנייה של התכנית בשלב זה של ההיסטוריה. על פי תכנית סלדון אמור להיות רק פתרון אחד למשבר, אבל "מפלגת הפעולה" מציגה את החלופה – מלחמה יזומה. גם במשבר הראשון אנחנו רואים שלמעשה יש חלופה למעשיו של הארדין – להיכנע. ראשי המוסד היו מוכנים "להמשיך במלוא המרץ לעשות לא כלום" (כדבריו של הארדין) ולהיכנע לאנקראון. העובדה שאלה בררות גרועות לא פוגעת בכך שאלה אכן בררות, אלה דרכי פעולה (או אי-פעולה) אפשריות, וזה נוגד את ההתעקשות של סלדון שבשעת משבר תהיה רק דרך פעולה אחת.

התנאי המוקדם היחיד שאכן מתקיים בשלב זה הוא הדרישה לבורות של רוב האנשים בנוגע לתכנית. קיומה של התכנית והמאפיינים שלה ידוע רק לקומץ יחידי סגולה, והארדין חושש שגם זה יותר מדי. לקראת סוף הספר הראשון הוא מתוודה באוזני עוזרו שהוא השתדל מאוד לפעול כאילו הוא לא יודע על קיום התכנית, ושהוא חושש שיש כבר שישה אנשים שיודעים על התכנית וזה יותר מדי ועלול להכשיל אותה.