2.2.2020

על שמות פרסים ורוחות חדשות


פרס הנטסיה העולמי, בעיצוב החדש
בשנת 2011 זכתה הסופרת הניגרית-אמריקאית נדי אוקורפור (Nnedi Okorafor) בפרס הפנטסיה העולמי על ספרה "מי מפחד מהמוות" (Who Fears Death, שאמור להיות מעובד לסדרה של HBO). הפסלון שאותו קיבלה אוקורפור, כמו זוכות וזוכים אחרים מאז ייסוד הפרס בשנת 1975, הוא בדמותו של סופר הפנטסיה והאימה ה"פ לאבקראפט. זמן מה לאחר מכן שמעה אוקורפור מידיד על הגזענות הבוטה של לאבקראפט, מה שעורר אותה לכתוב רשומה בבלוג שלה (שלה הוסיף הערות צ'יינה מייוויל). הרשומה שלה הציתה דיון ער בנוגע לפסלון, ובשנת 2015 הוא שונה.
הזכייה של אוקורפור, סופרת ממוצא ניגרי, על ספר שמתרחש במזרח אפריקה ועוסק בנושאים קשים כמו אונס כנשק והטלת מומים באיברי המין של נשים, היא במידה מסוימת התגלמות של השינויים שחלו בז'אנר בראשית המאה ה-21. וכאלה הם גם הדיון שהתחולל בעקבותיה והשינוי שבא בעקבות הדיון הזה. בשנת 2019 ראינו המשך של הדיון הזה, שעוסק לא רק ישירות בתכנים של יצירות, אלא גם בפנים הציבוריים של הז'אנר, וספציפית בנושא הפרסים. הדיון הזה הביא לשינוי שמות של שני פרסים חשובים בתחום – פרס קמבל ופרס טיפטרי.
פרס קמבל, פרס לסופרות וסופרים מתחילים, מוענק מדי שנה יחד עם פרסי ההוגו במהלך וורלדקון. כתבתי לפני חודשים אחדים על שינוי שם הפרס. ג'נט אינג, הסופרת ילידת הונג-קונג שזכתה בפרס השנה, ניצלה את נאומה כדי להוקיע את קמבל. קמבל היה שמרן, מיזוגין וגזעני, כפי שאפשר לראות בבירור כאשר קוראים את טורי העורך שכתב ל"אסטאונדינג" ו"אנאלוג" במהלך השנים שערך את כתבי העת האלה. לקמבל הייתה השפעה עצומה על עיצוב הז'אנר בשנות ה-40 וה-50, ואפשר רק לשער איך היה נראה התחום אם אישיותו הייתה שונה. המוציאים לאור של "אנאלוג", שמעניקים את הפרס, הגיבו הרבה יותר מהר ממנהלי כנס הפנטסיה העולמי, ותוך שבועות מעטים הודיעו על שינוי השם ל"פרס אסטואנדינג".
פרס אחר ששינה את שמו בשנה האחרונה הוא פרס טיפטרי, שנקרא כיום פרס Otherwise. זהו פרס שמוענק ליצירות שבוחנות ומרחיבות בנושאי מגדר, ובמקור הוא נקרא על שם הסופר ג'יימס טיפטרי הבן. "טיפטרי" הוא למעשה שם העט של הסופרת הנפלאה אליס שלדון. הקולות שקראו לשינוי היו תוצאה ישירה של שינוי השם של פרס קמבל, ושתי טענות עיקריות עלו בנוגע לשם זה.
הטענה האחת הייתה שאם מטרת הפרס היא להנציח את פועלה של שלדון, הפרס צריך להיקרא על שמה ולא לשאת את השם הגברי שבו היא בחרה לכתוב. הטיעון הזה בעייתי בעיניי מכיוון ש"טיפטרי" היה השם שבו שלדון בחרה להציג את הפן הזה שלה לעולם, וזה לא היה רק שם עט גברי שנועד להתגבר על המכשולים שעמדו בפני נשים בפרסום יצירות ז'אנר כפי שעשו נשים אחרות. במשך שנים ארוכות שלדון ניהלה התכתבות ענפה עם נשים וגברים רבים תוך שהיא שומרת על הפרסונה הגברית של טיפטרי. לעניות דעתי, מקריאת הביוגרפיה המצוינת של ג'ולי פיליפס, הזהות הזו קשורה הרבה יותר לתחושת הזהות המגדרית של שלדון ולתפיסה שלה שנוגעת ליצירה וליוצרים. (אני ממליץ בכל פה על הביוגרפיה הזו, זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות.)
[הפסקה הבאה מכילה טריגרים לאובדנות ורצח בידי מטפל.]
אבל הטענות האלה היו משניות לעומת טענות כבדות משקל הרבה יותר שנוגעות במוות של אליס שלדון ובעלה הנטינגטון ("טינג") בשנת 1987. טינג היה מבוגר מאליס בשתים-עשרה שנים ובשנותיו האחרונות בריאותו התדרדרה והוא התחיל לאבד את מאור עיניו. בלילה של ה-19.5.1987 אליס לקחה רובה ציד וירתה בטינג בשנתו (הוא היה אז בן 84), ואז נשכבה לידו וירתה גם בעצמה. מתוך הכתבים שהותירה אחריה עולה שהיא מימשה בכך ברית שהם כרתו שאם וכאשר המצב של מי מהם יחמיר מאוד הם יעשו זאת כדי למנוע סבל. אבל יש הטוענים שהמעשה שלה היה אנוכי, ושמדובר ברצח של אדם נכה על ידי מי שטיפלה בו, ושהברית הזו התקיימה בעיקר בדמיונה של שלדון וטינג מעולם לא הסכים לה, או שהיא כפתה עליו את הברית. הטענה שהושמעה היא שמתן פרס על שם טיפטרי מנציח גישות אייבליסטיות (מפלות נגד נכים) ומעלה על נס מישהי שרצחה אדם נכה.
ג'ולי פיליפס כתבה שמצבו של טינג היה פחות חמור מכפי שנטו לתאר אותו בעבר, וככל הנראה תיאור זה היה קשור לניסיונות להקל באשמתה של אליס שלדון. אבל היא גם כותבת שאין לה ספק שברית כזו אכן התקיימה בין אליס וטינג, ומכיוון שהיא חקרה את חייה וכתביה של אליס שלדון ביסודיות רבה יותר מכל אדם אחר אני נוטה לקבל את דבריה. צריך גם לזכור בהקשר זה שאליס שלדון הייתה רדופה במשך שנים רבות בפחד מפני הזדקנות ומחלה והיו לה נטיות אובדניות (בספר פיליפס מספרת שבאחת מהחופשות שלהם טינג זרק לאדם את האקדח שאליס נשאה אתה לכל מקום מפחד שהיא תהרוג את עצמה). אני חושב שהדברים הרבה יותר מורכבים מכפי שהם מוצגים על ידי מי שדרשו את שינוי השם, ואני מודע היטב לכך שאני אומר את זה ממרום הפריבילגיות שלי כמי שאינו נכה (אם כי יש לי ניסיון מסוים בטיפול במישהי נכה).
אבל יש הבדל משמעותי בין המקרים של לאבקראפט וקמבל מחד, והמקרה של שלדון מאידך. כפי שאמר המבקר גארי ק' וולף בפודקאסט The Coode Street Podcast – המעשים של קמבל ולאבקראפט היו פומביים, המעשה של שלדון היה פרטי. קמבל ולאבקראפט התבטאו בציבור, בריש גלי, קידמו אידאולוגיות מגונות ופגעו ברבים מתוך עמדות הכוח שהיו להם. שלדון עשתה מעשה בדל"ת אמות של ביתה, שהיה קשור לה ולבן זוגה. כן, אי-אפשר להתעלם מההשלכות והמסר שעלולים להיות לפרס הנקרא על שמה, אבל אני לא חושב שאפשר להעמיד אותה ואת הפרס שנקרא על שמה לצד לאבקראפט וקמבל. אבל בכל מקרה זה לא נושא פשוט ולשמחתי לא הייתי צריך להכריע בסוגיה הזו.
שינוי שמות הפרסים, בין אם מסכימים אתו ובין אם לא, מעיד על הרוחות החדשות שנושבות בז'אנר כיום. הוא מעיד על רגישות חדשה ומבורכת שניכרת לא רק בכתיבה אלא גם בדימוי שאנחנו מקנים לז'אנר כלפי פנים וכלפי חוץ.

16.1.2020

הבתים של ג'סיקה ג'ונס 3 - הבתים של ג'סיקה בעונה 2


בעוד שהעונה הראשונה התאפיינה מבחינת ג'סיקה בדחיית האפשרות של בית, בעונה השנייה האפשרות הזו עולה שוב. למעשה עולות שתי אפשרויות של בית – אחת היא מעין וריאציה של הבית הפרוורי שבו גדלה והאחרת היא בית בעיר.

החזרה לפרוורים
בתחילת העונה השנייה מופיעה אישה בשנות ה-60 לחייה, שיש לה כוחות דומים לאלה של ג'סיקה. האישה הזו הורגת אנשים, וג'סיקה מכנה אותה "המפלצת" ויוצאת לצוד אותה. החקירה שלה מובילה אותה לבית פרוורי שבו גרים "המפלצת" ובן הזוג שלה, בית שמזכיר קצת את בית הילדות הפרוורי שלה עצמה. כאשר ג'סיקה נכנסת לבית ומתחילה לשוטט בו היא (ואנחנו) מבחינים לאט-לאט בשני דברים – בבית הפרוורי הזה יש דברים שמקומם ממש לא יכיר אותם בסביבה כזו, ויש בבית דברים שמוכרים לג'סיקה מילדותה.
בין הדברים המוזרים אפשר להזכיר מעבדה כימית / רפואית, חדר במרתף שלו קירות בטון ודלת ברזל כבדה שמוברחת מבחוץ, ומיטת בית חולים שעליה מותקנות שלשלאות כבדות. בין הדברים המוכרים אפשר למנות מנגינה מוכרת, יין שהוריה היו שותים, בושם מוכר ולבסוף תמונה של ג'סיקה הצעירה עם אחיה באתר נופש. הסצנה, והפרק, מסתיימים כאשר ג'סיקה ניצבת פנים אל פנים מול "המפלצת" ומתברר לה שזו אמהּ, שהיא חשבה שמתה.
ג'סיקה במרתף הבית בפרוור

הסצנה הזו היא מבוא לאפשרות של חידוש הקשר ביניהן ולמעשה לאפשרות הביסוס של גרסה חדשה של בית הילדות הפרוורי של ג'סיקה. בהכרח זה יהיה בית שונה, ואפילו מעוות, מכיוון שקווי האופי המפלצתיים בהחלט קיימים באליסה, אמה של ג'סיקה. לכן אנחנו רואים באותה סצנה את כל הדברים שמקומם לא יכירם בבית הפרוורי. בהמשך העונה ג'סיקה מתלבטת רבות בשאלה אם היא יכולה בכלל לשתף פעולה עם אליסה או שהיא צריכה פשוט להסגיר אותה לשלטונות, ובשלבים מסיומים שוללת מכל וכל את האפשרות שיהיה "אנחנו" שהוא היא ואמה. אבל בסופו של דבר, כאשר הן נמלטות מהמשטרה בקרוון (הלא הוא בית ממונע), היא מקבלת את האפשרות הזו ליצירת בית חדש, אבל "אנחנו חייבות לצאת מהפרוורים קודם".
הבית החדש הזה לא מתממש מכיוון שטריש בסופו של דבר הורגת את אליסה, אבל גם אם היה מוקם לדעתי אנחנו מקבלים אינדיקציות ברורות שהוא היה נדון לכישלון.
ג'סיקה ואמה - לצאת  מהפרוורים

בית בעיר
האפשרות השנייה לבית שמועלית בעונה הזו היא הקמת בית בעיר, עם אוסקר שהוא איש התחזוקה החדש של הבניין שבו ג'סיקה גרה. גם כאן ראשיתו של הקשר במשפחה, אם כי הפעם מדובר בבנו של אוסקר, וידו, שדרגו נוצר הקשר ביניהם. אחרי קצת חילוקי דעות ויריבות ביניהם ג'סיקה ואוסקר מתחילים להתקרב. בשלב מסוים ג'סיקה נקלעת לסיטואציה משפחתית מאוד בדירה של אוסקר: ארוחת ערב שבה ליד השולחן יושבים שלושה דורות – וידו, אוסקר ואמו של אוסקר. היא מוזמנת להצטרף לארוחה, אבל מסרבת להזמנה בתירוץ של עבודה, ויש בכך אמת מסוימת מכיוון שכל עוד היא לא תשלים את המשימה שלה בעונה זו, ובתוך כך תישלל לחלוטין האפשרות של חידוש הבית עם אמה, היא לא יכולה לקבל את ההזמנה להצרף לבית חדש.
בסצנה האחרונה של הפרק האחרון בעונה השנייה ג'סיקה יוצאת מהדירה שלה, יורדת לקומה שמתחת שבה דירתו של אוסקר, דופקת על הדלת ונכנסת מכיוון שהיא תמיד מוזמנת. העונה נגמרת בסצנה משפתית ביתית נוספת – ארוחת ערב שבה סביב השולחן מסובים עכשיו וידו, אוסקר וג'סיקה. ג'סיקה, כפי שציינתי קודם בדבריי, היא אדם עירוני. אם יש לה בית כלשהו בעונה הראשונה הרי זו ניו-יורק. לכן בעוד שגרסה כלשהי של בית הילדות הפרוורי היא בלתי אפשרית, הבית החדש הזה, העירוני, הוא בהחלט אופציה וכך מושלם המהפך מן העונה הראשונה.

המשפחה של אוסקר

לבתים תפקיד מרכזי בסדרה "ג'סיקה ג'ונס". עבור כל הדמויות, כולל קילגרייב ולוק קייג' שלא דנתי בהם כאן, יש לבתים חשיבות. אני מקווה שהצלחתי להציג כאן קצת מן החשיבות של הבתים עבור הדמויות העיקריות בסדרה.

הבתים של ג'סיקה ג'ונס 2 - דמויות המשנה


אני רוצה לעבור לדון כעת בדמויות המשנה, מכיוון שאחד הדברים שנעשים בצורה נהדרת בסדרה הוא הפיתוח של הדמויות האלה על פני שתי העונות, ועבור כל אחת ואחת מהן לבתים יש משמעות.
הדמויות שבהן אדון הן מלקולם דוקאס, טריש ווקר וג'רי הוגארת'. מלקולם הוא השכן של ג'סיקה, מכור לסמים שנשר מהקולג' במהלך לימודיו לעבודה סוציאלית. טריש היא אחותה המאמצת של ג'סיקה, כוכבת טלוויזיה בילדותה ומגישת רדיו בהווה. ג'רי היא עורכת דין מצליחה מאוד ורבת עוצמה שג'סיקה עובדת עבורה מפעם לפעם.

מלקולם
אתחיל את הדיון במלקולם מכיוון שהבית הרלוונטי עבורו הוא לא הבית שלו, אלא דווקא הדירה של ג'סיקה. מלקולם עובר במהלך הסדרה תהליך של שיקום והתאוששות, והתהליך הזה קשור בקשר בל-יינתק לדירה של ג'סיקה. בעונה הראשונה עבור ג'סיקה מלקולם הוא השכן הנרקומן הלוזר שהיא צריכה לעזור לו מפעם לפעם למצוא את הדרך הביתה (לא נתייחס כאן למפגש הראשון שלהם, שאותו אנחנו רואים בפלשבק) עד שמתגלה לה שקילגרייב מנצל אותו כדי לרגל אחריה. זו נקודת שבר עבורה כי היא חשה שבכך קילגרייב השחית את כל האנשים בחייה.
זו גם הנקודה שבה מלקולם עצמו צריך להכריע מה יהיה עתידו, וזה קורה בדירה של ג'סיקה. ג'סיקה כובלת את מלקולם לרדיאטור בחדר הרחצה שלה ושם דורשת ממנו לבחור האם להיגמל וכך להתחיל להשתחרר מהשפעתו של קילגרייב, או להיכנע סופית. היא דורשת את זה ממנו עבור עצמה, כדי שהיא תוכל לשמור על אמונה כלשהי בעולם שסביבה שיש בו משהו שקילגרייב לא יכול להשחית אותו.
מלקולם בוחר להשתקם, ותהליך השיקום שלו במהלך שתי העונות מתרחש בדירתה של ג'סיקה וקשור בשיפוץ הדירה שלה. בסוף העונה הראשונה אנחנו רואים אותו ממנה את עצמו למעין עוזר של ג'סיקה, כאשר הוא עונה לטלפונים שמהם ג'סיקה עצמה מתעלמת. בעונה השנייה הוא הופך למתלמד שלה בעסקי הבילוש הפרטי, ויש לו מפתח משלו לדירה-משרד של ג'סיקה. במקביל הוא משפץ את הדירה שלה מההרס שנגרם בה בעונה הראשונה. ואז, לקראת סוף העונה השנייה, מגיעה סצנת שיא של התהליך הזה. בסצנה זו אנחנו רואים מלקולם מורח שכבה אחרונה של לכה על המשקוף של מה שהיה החור בקיר, שאותו הוא הפך לחלון יפה, מניח את המפתח שלו על השולחן, חוזר לדירתו, מתקלח, מסתפר, מתלבש בחליפה ועניבה ויוצא למשימת בילוש שבסופו של דבר תזכה אותו בתפקיד אצל ג'רי הוגארת' שעד אז ג'סיקה מילאה.
טריש
טריש היא אחותה המאמצת של ג'סיקה ובמובנים רבים היא המקבילה שלה. ג'סיקה וטריש מגיבות לאותן טראומות – שתיהן חוו את ההתעלוות של דוריס, אמה של טריש, שתיהן חוו ניצול ותקיפה מינית. אבל התגובות שלהן לטראומות האלה, לפחות בכל מה שקשור לבתים, הן הופכיות. ג'סיקה, כפי שראינו, מוותרת על כל רעיון הבית. טריש לעומתה בונה מבצר, הופכת את הדירה שלה למקום בטוח ככל האפשר. אם נחזור לרגע לדלתות, הרי שהדלת של הדירה של טריש מחוסמת ומבוצרת ובאחת הסצנות רואים את סימפסון מנסה לפרוץ אותה באמצעות איל ניגוח משטרתי, ונכשל. הביצורים נמשכים בתוך הדירה-המבצר שיש בה "מגדל עוז" (אם לנקוט במונחים צלבניים, donjon) – חדר פאניקה. יש בדירה גם חדר שבו טריש מתאמנת בלחימה. כל אלה קשורים ישירות לאותן טראומות. "אף אחד לא יניח עלי יד אלא אם כן אני רוצה בכך" טריש אומרת לג'סיקה כאשר זו האחרונה מעירה לה בנושא.
סימפסון מנסה לפרוץ את דלת הדירה של טריש
 הבעיה היא שבמהלך הסדרה המבצר של טריש נפרץ שוב ושוב. סימפסון נכנס אליו פעמיים, האנשים של הארגון שסימפסון השתייך אליו נכנסים אליו כשהיא לא בבית, וגם אמא שלה מצליחה לשכנע את טריש להכניס אותה לדירה. התגובה של טריש היא כפולה.
במישור הכללי העובדה שהמבצר לא מתפקד מחזקת את האובססיה שלה להשיג לעצמה כוח (שנובעת חלקית מקנאה בג'סיקה). התגובה הזו התחילה עוד לפני שהסדרה מתחילה, ואפשר לראות אותה באימונים שלה בקרב מגע. היא עולה מדרגה כאשר סימפסון, במעשה של התנצלות, מביא לה אקדח שמעניק לה עוד כוח. מאוחר יותר היא מסתכנת ולוקחת את הגלולות שמעניקות לסימפסון את הכוח העל-אנושי שלו, למרות הסכנה שהן יהרגו אותה ואז משתמשת במשאף שלו. לבסוף, בעונה השנייה, היא מבקשת מן המדען שהעניק לג'סיקה את הכוחות שלה שיעשה עליה ניסוי שאולי יעניק גם הל כוחות.
בכל מה שנוגע לבית, הכישלון של המבצר שבנתה מוביל את טריש לנטוש אותו. היא מפסיקה להסתגר בבית ובעונה השנייה אנחנו רואים אותה, פשוטו כמשמעו, יוצאת לרחובות לחפש צרות כדי שתוכל להשתמש בכוח שהיא צוברת.
ג'רי
ג'רי היא עורכת דין מצליחה ורבת-עוצמה, ובעונה הראשונה המרכיב הזה הוא הבולט ביותר באישיות שלה. היא אומרת לג'סיקה באחד מפרקי העונה השנייה: "התכחשתי למשפחה שלי. כל מה שאני משאירה מאחוריי הם הלקוחות שלי, הכבוד של עמיתיי והשם שלי על הדלת". ואכן בעונה הראשונה אנחנו מעולם לא רואים אותה בבית אלא רק במשרד. רק פעם אחת אנחנו רואים אותה בסביבה ביתית, וזהו הבית של וונדי. וונדי וג'רי נשואות אבל הן נפרדו ונתונות בעיצומו של תהליך גירושים מכוער מאוד. ג'רי לא הגיעה לבית של וונדי מרצונה, אלא בעקובות הוראה של קילגרייב להביא אותו לרופא או רופאה שהיא בוטחת בהם. הסצנה שתתרחש בבית של וונדי תסתיים בפציעתה של ג'רי, במותה של וונדי ובכך שפם, בת הזוג הנוכחית של ג'רי, תעזוב אותה.
הפעם הראשונה שבה אנחנו רואים את הבית של ג'רי היא בעונה השנייה. זהו בית מפואר ומטופח, אבל בפעם הראשונה שבה אנחנו רואים אותו ג'רי המסוממת רוקדת באמצע הסלון מול שלוש נשים בזנות שאותן אספה מהרחוב. הסצנה הזו תופרע על ידי הופעתו של מישהו בדלת שיגרום לג'רי להבין מה הוא ראה. היא תשלם לאותן נשים ותסלק אותן, ותוך כדי סידור הבית תשפוך יין אדום על השטיח הבהיר. זהו סימן מקדים למה שיעבור על הבית של ג'רי בעונה הזו, שהוא שיקוף של הקשיים שהיא חווה – היא מאובחנת כחולה ב-ALS ושותפיה מנסים לסלק אותה מהחברה שהיא הייתה בין מקימיה.
מאוחר יותר בעונה ג'רי תארח אצלה אישה בשם אינז, שממנה היא מקווה לקבל מידע. בשלב מסיום אנחנו רואים את אינז מתחילה לגנוב מג'רי תכשיטים, אבל מתחרטת ברגע האחרון ומתוודה. אבל מאוחר יותר אינז בעזרת בן זוגה ישדדו את ג'רי בצורה יסודית וירוקנו מן הבית את כל חפצי הערך שבו. בנקודת השפל של ג'רי אנחנו רואים אותה בסלון שלה, בינות לרהיטים הפוכים, כורעת בבכי במרכז אותו שטיח בהיר שכעת הוא מקומט. אבל הדירה תהיה גם המקום שבו ג'רי תתאושש. היא תתחיל לעסוק ביוגה ומשם היא מתכננת את חזרתה לעסקים כעצמאית. בסוף העונה השנייה אנחנו זוכים למבט בסלון המשוקם מנקודת מבט קרובה מאוד לזו שממנה ראינו לראשונה את הדירה. ובחזית הצילום ג'רי, שעד אז לבשה רק שחור, לבושה בשמלה לבנה.
 
ג'רי, ברגע השפל

ג'רי, חזרת לעצמה

הבתים של ג'סיקה ג'ונס 1 - הבתים של ג'סיקה בעונה 1


בפרק 7 של העונה השנייה של הסדרה הנושאת את שמה, ג'סיקה ג'ונס פורצת לבית של מישהו כדי ללמוד אודותיו ואומרת לצופים: "להיות בבית של מישהו … זה כמו להיות בראש שלו". זה נכון לא רק לבלשית כמו ג'סיקה שמנסה ללמוד על אודות מי שהיא עוקבת אחריהם, אלא גם עבור הצופים או הקוראים של יצירות בדיוניות – הבתים של הדמויות יכולים לעזור לנו ללמוד עליהן ועל מערכות היחסים שלהן. בסדרה "ג'סיקה ג'ונס" עצמה יש לבתים חשיבות רבה מאוד, לדמות הנושא של הסדרה ולדמויות אחרות. הדברים להלן הם עיבוד של חלק מן ההרצאה שהעברתי בכנס "עולמות" 2019 שעסקה בבתים של גיבורות בסדרות הטלוויזיה של היקום הקולנועי של מארוול. ההרצאה והרשומות האלה עוסקות רק בשתי העונות הראשונות והיא מכילה ספוילרים לעונות אלה.
את הדיון שלי אחלק לשלושה חלקים – ראשית אדבר על הבתים של ג'סיקה בעונה הראשונה, לאחר מכן אדבר על הבתים של דמויות משנה כפי שהם מוצגים בשתי העונות, ואסיים בדיון בבתים של ג'סיקה בעונה השנייה.

הבתים של ג'סיקה ג'ונס – עונה 1
את הדיון בבתים של ג'סיקה ג'ונס חייבים להתחיל מהדלת של הדירה שלה, בין השאר מכיוון שהדלת היא הדבר הראשון שאנחנו רואים שקשור לבית של ג'סיקה. על דלת הדירה לא מופיעים מספר דירה או שם של אדם או משפחה, אלא שם העסק של ג'סיקה. מראה זה כבר רומז לנו שיש דבר מה יוצא דופן בדירה הזו. ולא רק הצופים חושבים כך, אלא גם הדמויות בסדרה עצמה. בשלב מסוים בעונה השנייה מגיעים לביתה של ג'סיקה שני בלשי משטרה, ואחד מהם אומר לה שהוא מעולם לא יודע אם הוא צריך לדפוק בדלת כאשר הוא מגיע למקומות כאלה. "זה בית פרטי? זה עסק?" הוא שואל. התשובה של ג'סיקה היא "שניהם", ובכך היא מבהירה לנו שהדירה עבורה היא לא בית מגורים, או לפחות לא רק בית מגורים.
הדלת לדירה
ואכן הדלת הזו נפתחת למשרד שלה, ולא לחלל מגורים. מה שרואים כשנכנסים לדירה הוא את שולחן העבודה של ג'סיקה עם המחשב עליו, לוח השעם מאחוריו וארון התיוק לידו. המשרד הזה הוא הלב של הדירה, פיזיות ומטפורית. הוא ממוקם במרכז הדירה, ואזורי המגורים (חדר שינה, מטבח, שירותים) נמצאים מצדדיו. הוא גם האזור בדירה שבו מתרחשת רוב הפעילות. כאשר אנחנו בוחנים את הפעילות של ג'סיקה בדירה אנחנו רואים שהיא לא בדיוק מקום להתרגעות, כפי שבתים הם עבור רובנו. הדירה עבורה היא משרד, מקום לעבוד בו, היא מקום להתמוטט בו אחרי שהיא שותה (או לשתות בו עד אבדן הכרה) וללקק את הפצעים, אבל אנחנו כמעט לא רואים אותה סתם מתרווחת ונרגעת בה.
יתר על כן – הדירה של ג'סיקה היא שדה קרב עבורה, זה מקום שבו היא מנהלת מאבקים. ואת זה אנחנו רואים כבר באותה סצנה ראשונה שבה רואים את דלת הדירה. המצלמה מתקרבת, מבפנים נשמעים קולות כעוסים וצעקות, ואז חלון הזכוכית של הדלת נשבר וגבר מושלך דרכו. הדלת הזו חשובה לא רק בסצנה זו אלא לכל אורך העונה הראשונה, היא תתוקן ותישבר שוב ושוב במהלך העונה ואנשים ייפצעו סביבה.
אבל אנחנו רואים את הדירה כשדה קרב לא רק במה שקורה לדלת. בהמשך העונה ג'סיקה מנהלת עוד קרבות ומאבקים בדירה, שגורמים נזקים, והשיא שלהם הוא הקרב שלה ושל טריש נגד סימפסון. במהלך קרב זה סימפסון פשוטו כמשמעו ישליך את ג'סיקה דרך אחד הקירות הפנימיים של דירתה וכך ייווצר בו חור.
לוק בדירה ההרוסה
 לג'סיקה לא אכפת מהנזקים שנגרמים לדירה שלה. אנחנו רואים את זה באחד הפרקים הראשונים כאשר היא משליכה נעל לתקרה כדי להשתיק את השכנים הרועשים מלמעלה, ואנו רואים שהתקרה מנומרת בפגיעות כאלה שהיא לא טרחה לתקן. אנו רואים את זה ביתר שאת באחד הפרקים המאוחרים בעונה כאשר לוק קייג' מגיע עם ג'סיקה לדירה, והדירה זרועה שברים שנותרו מאותו קרב עם סימפסון שאותם ג'סיקה השאירה בלי לנסות אפילו לנקות או לסדר. ובעניין לוק כדאי גם להזכיר שמעשה האהבה של ג'סיקה ולוק בדירה שלה גורם נזקים לדירה (זה אמנם נועד להבהיר לצופים את כוחות-העל שלהם, אבל אי-אפשר להתעלם מהנזק בהקשר זה). חוסרה האכפתיות הזה לנזקים הוא עוד עדות לכך שעבור ג'סיקה ג'ונס הדירה היא לא מקום מגורים, לא מקום שאכפת לה ממנו.
בעונה הראשונה רגעי הרוך והאינטימיות היחידים בדירה הזו קשורים ליחסים עם לוק קייג', כאשר הם מתעוררים יחד במיטה. אבל האינטימיות הזו היא בעייתית מאוד. ראשית, היא לא מבוטאת. הפעם היחידה שג'סיקה מדברת על האפשרות של קשר עם לוק שהוא מעבר לגופני בלבד היא כאשר לוק מחוסר הכרה, והדברים לא נאמרים לו, אלא מבוטאים במונולוג פנימי שמיועד לצופים. מי שמדברת עם לוק על כך שאולי הוא וג'סיקה יכולים להיות זוג היא קלייר, האחות שמטפלת בו, וזה נעשה כאשר ג'סיקה לא שם. אבל יותר מכך, מעל הקשר הזה מרחפת כל הזמן רוחה של ריבה, אשתו המתה של לוק שאותה ג'סיקה הרגה. וזה מובהר בצורה חזותית מבריקה בסדרה. חלק מן הסצנות שבהן נראים ג'סיקה ולוק מתרחשות לא בדירה שלה, אלא בדירה של לוק, והם מצולמים במיטה שלו. יש שוטים בסצנות אלה שמצולמים דרך הדלת הפתוחה חלקית של חדר הרחצה שלו – וזה מכוון וחשוב. על הקיר הרחוק של חדר הרחצה ממוקם ארון התרופות של לוק, ובארון התרופות הזה נמצאת התמונה של ריבה. כלומר, הם מצולמים מנקודת המבט שלה.
 
ג'סיקה ולוק, במיטה של לוק

השאלה החשובה בנוגע לדירה של ג'סיקה ג'ונס היא שאלת הסיבה ליחס שלה לדירה. למה עבור ג'סיקה הדירה, ובהשלכה הרעיון של בית בכלל, לא יכולה להיות מקום של התרגעות ומקום שבו אפשר לקיים מערכת יחסים משמעותית? התשובה, אם להשתמש במונח מיושן ובעייתי, היא שג'סיקה היא נערה "מבית הרוס", ולמעשה מכמה בתים הרוסים. הבתים שג'סיקה גדלה בהם וחוותה אותם עד לנקודה שבה אנחנו פוגשים בה בתחילת הסדרה לא מאפשרים לה ליצור את התפיסה הזו של בית מאושר.
הבית הראשון של ג'סיקה, זה שבו גדלה ובו הייתה מאושרת, היה בית הילדות שלה בפרוורים. אבל היא יצאה ממנו לנסיעה לחופשה משפחתית שהסתיימה בתאונה שבה נהרגו כל בני משפחתה. לאחר שהתאוששה מהפציעות שספגה בתאונה, ג'סיקה מאומצת על ידי דוריס, אמה של טריש. הבית שאליו הגיעה לאחר שיצא מבית החולים הוא בית מתעלל. דוריס מכה את טריש, דוחפת אותה לקריירה בבידור שטריש לא בהכרח רוצה בה ולפי ההאשמות של טריש מאוחר יותר מסרסרת בה כמעט. הדבר היחיד שמחלץ את טריש משליטתה של דוריס הוא הכוח הפיזי של ג'סיקה. בעונה השנייה אנחנו רואים את הבית הבא של ג'סיקה, שהוא כמעט בית נורמלי. היא מוצאת גבר שהיא מחבבת ואז מתאהבת בו, הם עוברים לגור יחד ומקימים למעשה בית משותף שלפחות על פניו נראה מאושר. אבל זה מסתיים כאשר החבר של ג'סיקה מוכן להשתמש בה ובכוח שלה כדי להיחלץ מהחובות שבהם שקע, ומעט מאוחר יותר נרצח באכזריות. הבית הבא של ג'סיקה שאנחנו מודעים לו הוא הבית שבו היא גרה עם קילגרייב בכפייה, במה שהיא מתארת בשלב מסוים "אונס שנמשך יום-יום ושעה-שעה" במשך חצי שנה. זה לא רקע שמאפשר לאדם לקבל את הרעיון של בית כמקום מזמין, מקום להתרגעות, מקום שבו אפשר לחוש שייכות.
אם לא די בכך, ככל שהעונה מתקדמת אנו עדים לחילול והריסת מעט תחושת הביתיות שיש לג'סיקה בחייה. זה קורה בבית הילדות של ג'סיקה ג'ונס, וגם בדירה שלה בניו-יורק.
קילגרייב קונה את בית ילדותה של ג'סיקה, משחזר אותו לכל פרטיו ודקדוקיו, ומביא אותה לשם. וכל אחד משלבים אלה כרוך בחילול והריסת הזיכרונות שלה. לאחר הקנייה רואים אותו משוטט בבית הריק, ובאחת הסצנות המצמררות ביותר שיצא לי לראות אי-פעם מקלף מעט את הטפט ליד אחת הדלתות וחושף את סימוני הגובה של ג'סיקה הילדה, ומלטף באצבע אחת את הרישום "ג'סיקה, בת 14" ליד אחד הסימונים. אבל זה לא נגמר בכך. תמונת הסיום של פרק זה (פרק 6 בעונה הראשונה) מראה את הבית מבחוץ, ובחזית התמונה צומת רחובות ועמוד שעליו שמות הרחובות המצטלבים. זו עוד אחת מן ההברקות הוויזואליות של היוצרות והיוצרים, מכיוון שלשמות הרחובות חשיבות רבה עבור ג'סיקה. אחרי שהצליחה להשתחרר משליטתו של קילגרייב הפסיכולוג שלה נתן לה תרגיל שבו תוכל להשתמש כאשר היא חשה בהתקף חרדה מתקרב – לשנן את שמות הרחובות חזרה הביתה. זו חזרה סמלית למקום האחרון שבו היא חשה מאושרת ובטוחה, ובתמונה היחידה הזו מובהר לנו שאותו תרגיל הופך חסר משמעות עכשיו, מכיוון שמפלצת מחכה באותו מקום בטוח.

כדי להביא את ג'סיקה לבית ילדותה קילגרייב אומר לה לחפש בדירה שלה את "המתנה" שהוא השאיר לה. אותה מתנה היא היומן שלה מהשנים האחרונות שבהן היא גרה בבית ילדותה, והיא מוצאת אותו כשעליו פתק שקילגרייב כתב "תתחילי מן ההתחלה". היומן של הנערה המתבגרת הוא אחת הקלישאות הגדולות של הספרות והטלוויזיה – המרחב הפרטי, האישי, הכמוס ביותר. עבור ג'סיקה, משמעות העובדה שקילגרייב החזיק ביומן שלה היא שגם התוכן שלו עכשיו מוכתם. וכאשר היא מגיעה לבית הילדות שלה ג'סיקה מגלה שהוא שוחזר למראה המדויק שהיה לו בפעם האחרונה שראתה אותו, לפני שיצאה לנסיעה שבה נהרגו בני משפחתה.
"לא היית צריך לעשות את זה", היא אומרת לקליגרייב. "רציתי לעשות את זה", הוא עונה. וממשיך, "כשהיינו יחד שאלתי אותך מה הם הזיכרונות המאושרים ביותר שלך, ואת אמרת..." וג'סיקה עונה "הבית". אבל הבית לא יכול עוד להיות מקום של זיכרונות מאושרים, מכיוון שזה לא הבית האמתי אלא חיקוי שנוצר בידי האדם שאילץ אותה לחיות אתו וכפה עליה אהבה שאותה היא לא חשה באמת. קילגרייב חושב שזו הצהרת אהבה, ולא מצליח להבין את ההשפעה האמתית של מעשיו על ג'סיקה.
הניסיון של קילגרייב להקים מעין חיי משפחה פרווריים עם ג'סיקה נדון מראש לכישלון כי היא לעולם לא תוכל לקבל דבר-מה כזה, אבל גם החיים שהוא כן יוצר הם פרודיה ועיוות, ולא משהו אורגני ומשמעותי. בסצנה שבה הם יושבים לאכול ארוחת בוקר בחצר הקדמית ג'סיקה אומרת "כשהייתי ילדה היינו אוכלים כאן ארוחת בוקר הרבה פעמים", אבל ארוחת הבוקר המסוימת הזו מבושלת על ידי שף, מובאת לשולחן על ידי משרתת וברקע עומד מאבטח ששומר עליהם. ובהמשך הסצנה תופיע השכנה החטטנית שתמשיך לנפץ את הזיכרונות המאושרים של ג'סיקה בכך שתספר לה שההורים שלה אמנם אהבו זה את זה, אבל גם הרבו לריב.
קילגרייב, ג'סיקה והשכנה
 קילגרייב מגיע גם לדירה של ג'סיקה בעיר. בפרק 7 ג'סיקה חוזרת הביתה באחד הערבים ומוצאת את השכן מלמעלה, רובן, מת במיטתה לאחר שקילגרייב אילץ אותו להתאבד. לא במקרה זה קורה אחרי אותם רגעי רוך ואינטימיות שהיו לג'סיקה עם לוק קייג' במיטה זו עצמה, שאותם הזכרתי קודם. החילול הזה של הדירה ושל מעט הרוגע שהצליחה ליצור בה מוביל את ג'סיקה לאחד מרגעי השפל הקשים ביותר שלה.
כל החוויות של ג'סיקה לימדו אותה שאין טעם ביצירת בית, ושכל בית מועד לחילול ולהשחתה, וזה מסביר את היחס שלה לדירה. אבל האם המשמעות היא שאין לג'סיקה בית? אם נבחן שוב את הסדרה נראה שלמעשה יש לג'סיקה בית, וזו העיר ניו-יורק כולה, וספציפית מנהטן, ויש לכך כמה עדויות. ראשית שתי העונות מתחילות במונולוגים שלה על ניו-יורק, ואפשר למצוא עוד שניים-שלושה מונולוגים כאלה במקומות אחרים. היא מכירה את העיר ואוהבת אותה. בצילומים שלה ברחובות קל לראות שהיא מרגישה בנוח בעיר, בין ההמונים והבניינים. אנחנו עדים לעיר כבית גם בסצנת פרדה מעניינת. בשלב מסוים ג'סיקה מחליטה להפליל את עצמה בהריגתו של רובן כדי שתישלח לכלא, מקום שבו היא תוכל להציב מלכודת לקילגרייב. לאחר ההחלטה הזו היא לא הולכת להיפרד מאיש, אפילו לא מטריש, אבל עולה לראש המגדל של אחד מהגשרים בניו-יורק כדי להיפרד מן העיר.
וגם את הבית הזה קילגרייב ישחית. בשלב מסוים יתברר לג'סיקה שקילגרייב מנצל את מלקולם, השכן שלה, כדי לרגל אחריה. הגילוי הזה לא יערער רק את האמון שלה במלקולם אלא בכל האנשים שסביבה, בכל מי שהיא נתקלת בו ברחוב. יש סצנה נהדרת אחרי הגילוי הזה שבו רואים אותה מסתובבת ברחוב ומביטה כמעט בפאניקה בפני כל העוברים והשבים מכיוון שכל אחד מהם עלול להיות מרגל שלא מרצונות של קילגרייב.

לג'סיקה ג'ונס אין באמת בית העונה הראשונה, ולא במקרה. עבור ג'סיקה של עונה זו בית הוא לא מושג רלוונטי, לא משהו לשאוף אליו או לקוות לו.
ג'סיקה נפרדת מהעיר