השם "העונה החמישית" כטקסט פוסט-קולוניאליסטי

 

"העונה החמישית" הוא ספר מדע בדיוני של נ"ק ג'מסין שיצא לאור בשנת 2015 וזכה בפרסים רבים. רבות נכתב עליו, ואני בטוח שעוד ייכתב עליו, ובצדק. אבל כאן אני רוצה להתייחס רק לשם שלו, "העונה החמישית", ולהאיר את השם בלבד כטקסט שהוא בפני עצמו פוסט-קולוניאלי. רק אעיר כאן שמדובר במחשבות שלי על הנושא אחרי תחקיר קצר יחסית, ולא עומד מאחורי הדברים מחקר מעמיק.

*

הנטייה לחשוב על השנה כמחולקת לארבע עונות – קיץ, סתיו, חורף ואביב והמאפיינים המיוחדים של כל אחת מהן – התעצבה בקווי הרוחב שבהם שורר האקלים הממוזג של גוש היבשה האסיאתי-אירופי, ובעיקר בחלק המערבי שלו. קו הרוחב של קרגנדה שבקזחסטן קרוב מאוד לזה של פריז, אבל החודשים הגשומים ביותר בה הם מאי עד יולי, ושיא המשקעים בחודש אחד הוא כ-40 מ"מ. אם נתרחק מקווי הרוחב האלה לכיוון קו המשווה, חלוקת העונות והמאפיינים שלהן ישתנו עוד יותר. באקלימים טרופיים בדרך כלל יש רק שתי עונות – רטובה ויבשה. הגורם החשוב ביותר באקלים הזה הוא כמות המשקעים, ולא הטמפרטורה, שלא משתנה הרבה לאורך השנה.

אבל לא צריך להרחיק לכת עד לקו המשווה, די לבחון את עונות השנה בארץ־ישראל, כפי שהן מופיעות במקורות שלנו כדי לראות שהתפיסה הייתה שונה לגמרי. כפי שנכתב באתרהאקדמיה ללשון העברית, במקרא "סתיו" הוא שם נרדף ל"חורף" ו"אביב" הוא כינוי לתבואה שלא בשלה עדיין. משמעות המילה "אביב" לציון העונה שבין החורף לקיץ מופיעה לראשונה בספרד בימי הביניים.

"לוח גזר" הוא לוח שנה שמתוארך לבין המאות העשירית והשמינית לפני הספירה. השנה מחולקת בו לשמונה חלקים, המקושרים לעיסוקים חקלאיים. ההשערה היא שהכינוי "ירחו" לכמה מהחלקים שם מתייחס לתקופה של חודשיים, כך שבסך הכול יש בו שנים־עשר חודשים. אבל אפשר גם לראות אותו כמחלק את השנה לשמונה "עונות" חקלאיות. השם "העונה החמישית", אם כן, יכול להיקרא כקריאת תגר על החלוקה האירופית של השנה לעונות כפי שהיא הופצה על ידי הפרויקט הקולוניאלי, ולכל הפחות כמאמץ גישות שמחוץ לתפיסת העולם של המעצמות הקולוניאליסטיות.

*

ג'מיסין היא אמריקאית, ולכן אולי מתבקש לקרוא את השם הזה גם בהקשר של הכינוי fire season או wildfire season שהשימוש בו נעשה נפוץ בעשורים האחרונים, בעיקר בהקשר של קליפורניה ומערב ארצות הברית. השם הזה הוא אחת התגיות שלפיה ממיין שירות היערנות של ארצות הברית את הרשומות באתר שלו. בעיית השרפות בארצות הברית קשורה קשר ישיר להתפשטות של המתיישבים האירופים בצפון אמריקה. המספר הגדול של המתיישבים באזורים שהיו מאוכלסים קודם לכן בדלילות יחסית בילידי צפון אמריקה פירושו שמחד יש הרבה יותר מוקדים מעשה ידי אדם להצתת אש ומאידך הרבה יותר יישובים שפגיעים לאש.

על כך נוספה תורת ניהול היערות האמריקאית, שהייתה לה השפעה משמעותית על דפוסי שרפות היער. הניסיון למנוע בכל מחיר שרפות יער הפך את יערות המערב לקרקע פורייה לשרפות ענק (בין שאר ההשפעות הסביבתיות שהיו למדיניות זו). האוכלוסייה המקומית, שלא היו לה אמצעים או מניעים למנוע שרפות בכל מחיר, למדה לחיות עם שרפות יער עונתיות. לגורמי הממשל לקח זמן רב ללמוד שמדיניות ניהול היערות שלהם צריכה להתחשב בשרפות העונתיות ולאפשר אותן כדי לצמצם את האפשרות של שרפות ענק אימתניות. אם נקרא את השם "העונה החמישית" כמעין מקבילה של "עונת האש", הרי שהוא מבטא דחייה של הגישה הראשונית של המתיישבים האירופיים ומאמץ את הרעיון המקומי של עונה נוספת, שמאופיינת בתופעה ולא במאפיינים אקלימיים.

*

לכך מתקשרת משמעות נוספת של השם, וכאן אני כן צריך לגעת בקצרה בתוכן הספר. בעולם שמתואר בספר יש מפעם לפעם רעידות אדמה והתפרצויות הרי געש כה רבות עוצמה שהן גורמות ל"עונה חמישית" – שינוי קיצוני בדפוסי אקלים. ואי־אפשר להתעלם מהקשר בין העונה החמישית של הספר לבין שינויי האקלים שאותם עובר עולמנו כרגע. לא צריך את המרקסיזם כדי להצביע על הקשר שבין האימפריאליזם האירופי, הקפיטליזם, אתוס הקדמה הטכנולוגית כמבטאת עליונות, וההשפעות האקלימיות של פיתוח טכנולוגי לא מרוסן. עידן "הרתיחה הגלובלית" שעל בואו הכריז מזכ"ל האו"ם רק לפני כמה ימים הוא תוצאה ישירה של השפעת פעילות האדם על כדור הארץ, שאי־אפשר להכחיש את החלק של הקולוניאליזם בה. במובן זה "העונה החמישית" של שינוי האקלים היא פוסט-קולוניאלית במובן המילולי ביותר שלה, היא העונה האקלימית שבאה בעקבות ההשפעות של הקולוניאליזם.

השם "העונה החמישית" הוא טקסט פוסט-קולוניאליסטי מכמה סיבות. הוא מבטא גישות שמקורן מחוץ למערב אירופה, ערש הקולוניאליזם; הוא דוחה את הגישה הקולוניאליסטית לניהול הסביבה הטבעית; והוא מתאר את צורת העולם כפי שהיא התעצבה על ידי הקולוניאליזם.

 

החיים החדשים של המסע בחלל

מתוך הפתיח של סדרת "מסע בין כוכבים" החדשה

 אני לא לגמרי בטוח למה העניין של תחיית נושאי מדע בדיוני קלאסיים מעסיק אותי שוב ושוב בזמן האחרון, אבל אני חושב עליו. אחד מהנושאים האלה הוא ההתיישבות וההתפשטות מחוץ לכדור הארץ בשלל צורות – ממסעות בתוך מערכת השמש ועד לאופרות חלל חובקות גלקסיות. צריך לומר מראש שמעולם לא נפסקה הכתיבה הזו, גם בראשית שנות ה-2000, תקופה שבה לכאורה המדע הבדיוני מת והפנטסיה שלטה בכיפה, היו מי שכתבו סיפורים כאלה. אבל קשה להתעלם מהתחייה שלהם בשנים האחרונות. הם זוכים לא רק לפופולריות מחודשת אלא גם להכרה בביקורות ובפרסים, ונכתבים מנקודות מבט חדשות ומגוונות.

צעד אחד אחורה – סוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 היו שנים רעות למדע הבדיוני, בעיקר לאותם נושאים קלאסיים של מסעות בחלל, משלל סיבות שמצריכות דיון נפרד. אבל קצת אחר כך באה תחייה של המדע הבדיוני שהלך וכבש שוב מקום מרכזי יותר גם בנפח היצירות שפורסמו וגם בתשומת הלב שלה הוא זכה. אך גם בתוך התחייה הכללית של המדע הבדיוני אחרי תקופת הירידה הדעיכה שהוא חווה היו מי שהספידו את הנושאים הספציפיים האלה של מסע בחלל, והיו להם טיעונים לא רעים.

המסע בחלל היה "הגביע הקדוש" של המדע הבדיוני החל מראשיתו. במדע הבדיוני הקלאסי של שנות ה-40 וה-50 ההנחה שהאנושות תצא מכדור הארץ ותתפשט בחלל הייתה מובנת מאליה. התיישבות מחוץ לכדור הארץ, מהירח ועד מרחקי הגלקסיה, הייתה אחד מ"אבות המזון" של הז'אנר. בתקופת הפריחה של המדע הבדיוני באמצע המאה ה-20 המרוץ לחלל של המלחמה הקרה העניק דחיפה עצומה לנושא והפכה אותו לאחד הדימויים הנצחיים של הז'אנר. גם היום חלליות, מושבות על הירח ומסעות לעולמות מרוחקים הם בין הדימויים הראשונים שמתקשרים למונח "מדע בדיוני", הן בקרב חובבים הן בקרב הציבור הרחב.

המלחמה הקרה, שאחד הביטויים המובהקים והפומביים ביותר שלה היה המרוץ להגיע לחלל וספציפית הניסיון להגיע לירח, היה מרכיב אחד של זיהוי המסע לחלל עם המדע הבדיוני. קצת יותר מאוחר, עם דעיכת המלחמה הקרה בשנות ה-70, סרטים וטלוויזיה השלימו את הזיהוי הזה. הפרסום וההצלחה שלהם זכו "מסע בין כוכבים" ו"מלחמת הכוכבים", שגררו גל של סדרות טלוויזיה וסרטים שהמסע בחלל עמד במרכזם, השאירו אותו במרכז העיסוק. ואז העניין דעך.

המלחמה הקרה הלכה וגוועה. בעקבות ההגעה לירח לא באו שלבים נוספים שנראו כמתבקשים (לפחות בדמיון הכללי) כמו הקמת מושבות על הירח או משימות מאוישות למאדים. מה שכן נעשה בחלל – שליחת גשושות ורובוטים למאדים, הצבת הטלסקופ "האבל" בחלל, משימות ארוכות טווח כמו וויאג'ר וכן הלאה – חסר בעיני הציבור כללי את הברק, הקסם והנראות של המרוץ לירח וזכה להרבה פחות פרסום.

סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 היו אכזריים במיוחד לחלום היציאה לחלל. המודעות הגוברת למשבר האקלים מיקדה את תשומת הלב הציבורית בכדור הארץ, ויחד איתה גם חלק מתשומת הלב של כתיבת המדע הבדיוני. הדעיכה של תכניות החלל המאוישות הפכה את החלום על יציאה משמעותית לחלל לערטילאי מתמיד. יוצא הדופן העיקרי, התפעול המוצלח והקבוע של תחנת החלל הבינלאומית במשך כעשרים שנה, הפך את היציאה למסלול לשגרה לא מעניינת. וככל שהזמן עבר נעשה ברור יותר ויותר שהרעיון של הגירה למאדים, לתחנות חלל או לעולם מרוחק בספינת דורות כדי להימלט ממשבר האקלים הוא רעיון שאי-אפשר ליישום.

יצא לי להיתקל יותר מפעם אחת בטענה שהנקודה האחרונה הזו הייתה חשובה במיוחד בזניחת הכתיבה על היציאה לחלל. שסופרי מדע בדיוני, שמתייחסים ברצינות למדע מחד ורוצים לעסוק בנושאים חשובים מאידך, העדיפו להתמקד בסיפורי עתיד קרוב ובינוני שעוסקים בכדור הארץ ובאנושות שמתמודדת עם משבר האקלים. ובכל זאת, נראה שבעשור האחרון שלל סיפורי חלל זוכים לעדנה. סיפורים שמזכירים בנושאים שלהם דווקא את התקופה הקלאסית של אמצע המאה ה-20.

 יש שלל גורמים שיכולים להסביר את זה. למשל העובדה שזו התקופה שבה התחילו לכתוב ולפרסום מי שגדלו על אותה כתיבה קלאסית, או על הגלגול החדש שלה בשנות ה-70 וה-80 (הכתיבה של ניבן, ברין ועוד). אבל אני חושב שדווקא לאותו תהליך של ייאוש שתיארתי בסוף הפסקה הקודמת יש תפקיד מסוים בתחיית הכתיבה הזו. זה מכיוון שהוא שיחרר את הסיפורים החדשים מכבלים של ריאליזם או סבירות.

מרגע שההסכמה הלא מבוטאת היא שתרחישים "ריאליסטיים" כמו יישוב הירח או מאדים הם בלתי אפשריים, לדעתי הרבה יותר קל לחזור לסיפורים מרחיקי לכת הרבה יותר. למה לא לכתוב אופרת חלל שבה יש ספינות מודעות שהן גם מוח כוורת כמו שעשתה אן לקי? למה לא לכתוב צורות שונות של מסע במהירות גבוהה ממהירות האור כפי שעשה סיימון חימנז? למה לא לבנות אימפריה גלקטית חדשה שמתמודדת עם איום חייזרי כמו שעשתה ארקאדי מרטין? ויתר על כן, אפשר לנצל את הסיפורים האלה כדי לעסוק בנושאים החברתיים שעומדים במרכז הכתיבה המודרנית.

"אורורה" של קים סטנלי רובינסון (2015) מתאר ספינת דורות על כל המורכבות הטכנית והחברתית של פרויקט כזה, ודי מטיל ספק בעצם היתכנותו, או לפחות הצלחתו. אבל An Unkindness of Ghosts של ריברס סולומון פשוט זונח את הדיון הזה לטובת שימוש בספינת הדורות כסביבה שבה אפשר לדון בנושאים של מין ומגדר, חירות ושיעבוד, ניצול, עבדות, גזענות ועוד. מרגע שקיבלנו את הרעיון שהמסע בחלל בקנה מידה גדול הוא לא משהו שנראה בעתיד הקרוב בצורה ריאליסטית, זה משחרר אותנו להשתמש בו כרקע להקרין עליו את הנושאים שמעסיקים אותנו ולהשתמש בו כאמצעי להזרה ולחידוד הסוגיות שמעסיקות אותנו. זה משחרר אותנו לקרוא דרור לדמיון ובמידה מסוימת לחזור למדע בדיוני שלוקח את החברה ברצינות יותר מאשר את הטכנולוגיה.

לכתוב בעולם אחר

כל יצירה שנכתבת בעולם בדיוני קיים, בין אם אלה המיתוסים של המזרח הקדום, המיתוס של לאבקראפט או קומיקס גיבורי־על, צריכה לשמור על איזון בין המוכר לחדש, בין מה שהיא שואבת מן העולם שבו היא כתובה לבין החלקים החדשים והמקוריים שנוספים לה. הישענות גדולה מדי על העולם הקיים עלולה להפוך את היצירה לבלתי מובנת לקהל שלא מכיר את המקור שלה, או לפחות לגרום לכך שחלק מהמסרים של היצירה יוחמצו. התרחקות גדולה מדי מהיצירה המקורית עלולה לא רק לפגוע בקהל שמכיר המקור, שהוא הרבה פעמים הקהל שאליו היצירה החדשה פונה במיוחד, אלא תרחיק אותה כל כך מהמקור שהיא כבר לא תהיה חלק מהעולם המקורי, או שהקישור לעולם זה ייראה מאולץ.

לא במקרה הזכרתי בפתיחה את יקום "המיתוס" של לאבקראפט, מכיוון שבעשורים האחרונים נכתבות בו די הרבה יצירות חדשות והוא הפך לזירה פעילה למדי של ניכוס מחדש (Reclaiming) של העולם הזה. רבות מהיצירות האלה עובדות מצוין בשני המישורים אבל לפעמים אפשר לראות את המעידות, המקומות שבהם חוסר המידע קצת פוגע ביצירה. דוגמה לנקודה שבה אני אישית נתקלתי בזה היא הנובלה "הבלדה של טום השחור" של ויקטור לאוול (The Ballad of Black Tom / Victor LaValle) שיצאה לאור ב-2016. הנובלה מסופרת בעולם של לאבקראפט וזה סיפור טוב שברורה בו הביקורת על קסנופוביה וגזענות. מכיוון שאני מכיר את לאבקראפט ואת דעותיו (הוא היה גזען ומיזוגין, בין שאר הדברים) היה לי ברור שזה ניכוס מחדש של העולם שלו והביקורת היא לא רק כללית אלא ישירה על לאבקראפט ועל העולם שהוא יצר. אבל למי שלא מוכרות היצירות של לאבקראפט ודעותיו הביקורת המסוימת הזו הייתה הולכת לאיבוד. ובכל זאת היה ב"הבלדה של טום השחור" משהו שהחמצתי. הנובלה של לאוול היא סיפור מחדש של סיפור מסוים של לאבקראפט, The Horror at Red Hook, לא רק מחווה כללית לעולם. אני לא הכרתי את הסיפור המסוים הזה ולא זיהיתי את הרפרנס הישיר, ולכן אולי פחות נהניתי מן הנובלה, כפי שכתבתי כשסקרתי את הנובלות המועמדות להוגו ב-2017.

מי שעשו עבודה טובה למדי לדעתי בכתיבה כזו הן מארוול ו-DC בעולמות הקלונועיים שהן יוצרות באחרונה. אני כמעט לא מכיר קומיקס, וסביר להניח שלבקיאים ממני בעולם הזה תהיה ביקורת רצינית ומעמיקה יותר על העיבודים, אבל כמי שבא עם רקע מועט בקומיקס אני חש שנעשית כאן עבודה טובה. [זהירות, הפסקה הבאה תכיל ספוילרים לחלק מהיצירות האלה.]

Titans של DC, שלאחרונה התחלתי לראות את העונה השלישית שלה, היא דוגמה אחת כזו. לבטמן והרובינים השונים שלו יש היסטוריה ארוכה ומפותלת שנמשכת על פני עשרות שנות כתיבה. אני מודע לקיום ההיסטוריה הזו, מכיר את השמות ג'ייסון טוד ודיק גרייסון, אבל ממש לא מכיר את הפרטים שלה. ובכל זאת הכתיבה מספיק טובה בשביל להבהיר את היחסים ביניהם ואת היחסים עם ברוס ויין. כך גם "סופרבוי" מאותה סדרה שדי לי בהיכרות כללית עם סופרמן ולקס לות'ר כדי לדעת מה הבעייתיות האפשרית בצירוף שלהם שיצר אותו. כך גם עם סרטי וסדרות מארוול. בסוף "עידן אולטרון", בזמן שחיכינו לסצנה אחרי הקרדיטים, שני צופים מאחוריי נכנסו לדיון מעמיק בהבדלים בין סיפור המקור של ויז'ן בקומיקס לעומת סיפור המקור שלו בסרט. לא הכרתי ואני עדיין לא מכיר את סיפור המקור בקומיקס, אבל הסיפור שלו בסרט עומד בפני עצמו והקשר לעולם של "הנוקמים" מובן. או אם ניקח את העימות של טוני סטארק וסטיב רוג'רס ב"מלחמת אזרחים", הרי שהוא נובע מתוך הסרטים הקודמים ואין צורך בבקיאות בפרטי הקומיקס כדי להבין אותו, גם אם בקיאות כזו הייתה יכולה לעזור.

יש לי השערה, שאין לי דרך לאשש אותה, לגבי ההצלחה העקבית למדי של הגרסאות האלה בכתיבה שמאזנת בין קישור למקור לכתיבה עצמאית, והיא שעולם הקומיקס רגיל הרבה יותר מעולמות אחרים לעשות את זה. אחרי הכול, סיפורי סופרמן נכתבים מאז 1938 ובכל אחד מיקומי הקומיקס שעליהם נבנים העולמות הקלונועיים הנוכחיים נכתבו מאות קווי עלילה בעשרות עולמות מקבילים וכל אחד מהיקומים האלה עבר כמה אתחולים. יש לכותבי וכותבות קומיקס "ניסיון מערכתי" להישען עליו בעיבוד של העולמות האלה למסך.

מקרה שמעניין במיוחד לבחון אותו בהקשר זה הם פאנפיקים. הם מעניינים במיוחד בהקשר זה מכיוון שבהם אחת מכפות המאזניים באיזון שהזכרתי לעיל מוטה מראש – לכיוון ההיכרות. אני לא מתכוון לומר שאי־אפשר ליהנות מפאנפיקים בלי להכיר את העולם שבו הם כתובים. סיפור טוב הוא סיפור טוב. אבל מעצם טבעם פאנפיקים בדרך כלל נכתבים, ונקראים, מתוך היכרות עמוקה עם העולם שבו הם כתובים, ומי שלא יכירו את העולם הזה מספיק לעומק עלולים להתקשות יותר ליהנות מהם. הסיבה היא שפאנפיקים בדרך כלל מנסים לעשות אחד משני דברים, או את שניהם יחד, להרחיב את העולם או לחתור תחת היסודות שלו.

דוגמה להרחבת העולם הם סרטי "מסע בין כוכבים" המקוריים, לפני שהפרנצ'ייז הזה צמח לממדים המפלצתיים שאליהם הגיע כיום. (כן, רשמית הם קאנון ולא פאנפיק, אבל לדעתי זה לא מרחיק לכת מאוד להתייחס אליהם כך, בטח בתקופה שבה נוצרו, וזו דוגמה מוכרת ולכן נוחה לצורך דיון זה.) הרצון היה לקחת את הדמויות המוכרות והאהובות של הסדרה ולהציב אותן במצבים ומקומות חדשים בעולם המוכר והאהוב כדי לפתח את הדמויות, או לפחות לבלות איתן עוד זמן מה.

לעומת זה דוגמה קלאסית לחתירה תחת העולם הם שיפּים. (שיפּ, Ship, קיצור של relationship הוא כינוי למערכת יחסים בין דמויות המתוארת בפאנפיק שאין ביניהן מערכת יחסים בעולם ה"רשמי".) בעצם הכנסת שתי דמויות למערכת יחסים שלא הייתה להן במקור יש ממד חתרני ומתריס, גם אם זו לא הכוונה המקורית של הפאנפיק. אבל היכרות עם הדמויות ומערכות היחסים שלהן במקור הופכת את המעשה הזה לבעל משמעות הרבה יותר גדולה. דוגמה לשינוי בולט יכולה למשל להיות דמות שפאנפיק משנה את הנטייה המינית שלה. ולמעשה אפשר להרחיב את הטיעון ולומר שכל Headcanon (תאוריה של מעריצים לגבי העולם שאינה חלק מהגרסה הרשמית) מקבל משמעות מעמיקה הרבה יותר כאשר הוא מוצב על רקע היכרות עם העולם המקורי וכך מוענק לו ממד חתרני מובהק יותר.

יצירות חדשות בעולמות מוכרים ימשיכו תמיד להיכתב, בין אם כתרגיל אינטלקטואלי, מתוך ניסיון לניכוס מחדש של עולמות אהובים תוך תיקון הפגמים שבהם, כדרך לעשות עוד כסף, כמחווה לעולם אהוב או סתם בשביל הכיף. והן תמיד יצטרכו לנווט בין שני הקטבים של מוכרות וחידוש.

שורשים חדשים וישנים של המדע הבדיוני חדור התקווה (Hopeful Science Fiction)

 

אחד המונחים ה"חמים" ביותר בז'אנר היום הוא Hopepunk, מונח שמקושר במיוחד לסופרת הפנטסיה אלכסנדרה רולנד. רולנד העמידה את המונח כניגוד לז'אנר הפנטסיה שמכונה Grimdark, ז'אנר שכשמו כן הוא מאופיין בעולמות ועלילות אפלים וקודרים. רולנד לא מדברת על כתיבה של עולמות שכולם אור ופרחים, אלא מדברת על כך שגם בעולמות קודרים יחסית אפשר וצריך למצוא ולכתוב סיפורים שיש בהם תקווה. העיקרון הזה התפשט גם למדע הבדיוני ואולי הסופרת המזוהה איתו ביותר במדע הבדיוני היא בקי צ'יימברס. אני לא מחבב את המונח Hopepunk כי אני חושב שהמילה Punk שהוצמדה ל"סייבר" כדי ליצור את שם הז'אנר "סייברפאנק" כדי לבטא מאפיין מסוים שלו, נשחקה עד אבדן כל משמעות מאז. אני מעדיף את המונח שבו משתמשת הסופרת והמבקרת ג'ו וולטון לתנועה חדשה זו של כתיבה – Hopeful Science Fiction.

על פי יצירות המדע הבדיוני שאני קראתי, ושלהבנתי ולשיפוטי משתייכות לתנועה הזו, נראה לי שיש בה שני מרכיבים משותפים. האחד הוא העולמות הפגומים או ה"שבורים" שהזכרתי. לא בהכרח עולמות פוסט-אפוקליפטיים (עוד מושג שהגיע הזמן לפרק קצת, אבל לא כאן), אבל עולמות שבבירור נמצאים במשבר. האחר נוגע לתקווה בעולמות האלה. התקווה הזו לא צומחת מתוך מוסדות רשמיים מאורגנים כלשהם, אלא מתוך קבוצות קטנות, וולונטריות, שמוצאות דרך לשרוד וליצור עתיד בעולם שבן הן חיות.

מדע בדיוני טוב הוא הרבה פעמים תגובה לסביבה ולזמן שבהם הוא נכתב, ואני חושב שזה ניכר בבירור ביצירות המדע הבדיוני חדור התקווה, הן בעולמות הפגומים הן בדרך שבה התקווה צומחת בהם. אבל אני גם חושב שיש בדרך צמיחת התקווה רבדים עמוקים יותר ומעניינים שאפשר לראות, מעבר לשיקוף של העולם שלנו, ואת זה אנסה להראות כאן. אתחיל בכמה מילים על מקור העולם השבור של היצירות האלה, שהוא פשוט יותר, ואז אעבור לדבר על "גרעיני התקווה", שלדעתי אפשר לראות בהם מיזוג מעניין של תמות בספרות ומרכיבים של חשיבה אידאולוגית שמקור חלק מהם הוא לפחות בראשית העת החדשה.

ההופעה של עולמות שבורים, או לפחות פגועים מאוד, בספרות המדע הבדיוני של כחמש עשרה השנים האחרונות לא מפתיעה. היא קשורה לכמה מאפיינים של העולם המודרני שאי־אפשר עוד להתעלם מהם. הראשון ואולי המובהק ביותר הוא ההשפעה של שינוי האקלים. זה ניכר במיוחד ביצירות שעוסקות ישירות במשברים האלה (תת־הז'אנר שמכונה לעתים Solarpunk, כן, שוב פאנק) כמו הספרים האחרונים של קים סטנלי רובינסון או הנובלה "אלים, מפלצות והאפרסק בר המזל" של קלי רובסון, אבל לא רק בהם. רוב היצירות שעוסקות בעתיד הקרוב והבינוני מכילות התייחסות לשינויי האקלים, וזה לא מפתיע. לדעתי זו לא הגזמה לטעון שמשברים גלובליים שמתוארים גם ביצירות שמתרחשות בעתיד רחוק יותר ובכוכבים אחרים משקפים במידה מסוימת את המודעות להשפעות שינוי האקלים והמצוקה שמודעות זו גורמת.

מאפיין שני בתמהיל הזה הוא המשבר של הדמוקרטיות הליברליות שניכר כיום. העלייה של כוחות לאומניים בדלניים בכל רחבי העולם, כולל מקומות שנחשבו מופת של דמוקרטיה ליברלית, מעוררת תחושת משבר וחשש לסדר החברתי בתוך מדינות ולסדר החברתי העולמי, ומביאה לתיאור עולמות שבהם מנגנונים חברתיים מוכרים וותיקים קורסים. לדמוקרטיה הליברלית תמיד היה קשר אמיץ לכלכלת השוק הקפיטליסטית, ונראה כאילו גם הקפיטליזם עומד בפני שוקת שבורה. המשבר הכלכלי של 2008 היה דוגמה לכך שהמנגנון הזה עדין ושביר. מגפת הקורונה מחוללת תהליכים כלכליים נוספים שייקח זמן עד שנראה את ההשפעה שלהם, ואת הייצוג שלה בספרות.

ולכך מצטרפת גם ההכרה ההולכת וגוברת בעוולות ההיסטוריות של הקפיטליזם – באירופה שבה הוא צמח ומחוץ לה. הכרה זו היא מרכיב נוסף בתמונת העולם השבור. המדע הבדיוני תמיד היה ז'אנר שנשלט על ידי התרבות האמריקאית והאירופית ונטה להעלות אותה על נס, וזה מתחיל להשתנות. קולות חדשים רבים במדע הבדיוני מגיעים מתרבויות אחרות, תרבויות שסבלו את נחת ידו של המערב האימפריאליסטי הקפיטליסטי. וגם בתוך התרבות המערבית עצמה יש קולות שמאירים את החלקים האפלים של העבר הזה שהמערב, והמדע הבדיוני שנוצר בו, העדיפו להעלים מהם עין.

המרכיב האחר של המדע הבדיוני חדור התקווה הוא העובדה שבתוך העולמות הפגומים והשבורים האלה בכל זאת אפשר לראות תקווה, והיא הרבה פעמים במרכז הסיפור. כפי שאמרתי לעיל, לרוב, עד כמה שאני יכול לראות, התקווה הזו צומחת מתוך פעילות של קבוצות קטנות, קהילות, לא מפעילות של ממשלות או ארגונים גדולים. אלה הן קהילות שמתגבשות סביב נושאים מסוימים, או לעתים במקומות מסוימים, והמטרה שלהן היא למצוא דרך לממש את החזון שלהן בתוך העולם הפגום. אני חושב שאפשר לראות בקהילות האלה שיקוף של הפעילות האקטיביסטית של התקופה שאנו חיים בה היום. יש יצירות שבהן הקבוצות האלה ממוסדות ורשמיות יותר, למשל ארגונים כמו Information או Policy1st בסדרת ספרי Centenal של מלכה אולדר. בין הקבוצות שממוקמות בקצה האקראי או המקרי יותר של קשת הקבוצות האלה נמצא צוותים או נוסעים של ספינות חלל כמו בספרים של בקי צ'יימברס או ב-The Space Between the Stars של אן קורלט. אני חושב שאם נבחן את הקבוצות האלה נוכל לראות גם בהן שיקוף של המגמות החברתיות הנוכחיות.

אבל לפני שאכנס לדיון הזה, אני חושב שצריך להתייחס למסורת ספרותית שבה הקהילות האלה מתקיימות. המסורת הזו, שבולטת מאוד בספרות הז'אנר, היא המסורת של Found Families. "משפחות במקרה", שנקראות גם "משפחות מבחירה", הן קבוצות שבהן דמויות מוצאות לעצמן מסגרת חברתית חדשה, יוצרות לעצמן מקום חברתי חדש, בקרב מי שנסיבות או בחירה הביאו אותן אליהן. אפשר לראות את זה בשלל צורות בספרות הספקולטיבית כולה – מחבורת הטבעת של טולקין, דרך באפי והחבורה שמקיפה אותה ועד לצוותים של ספינות חלל כמו האנטרפרייז והוויאג'ר. ועל כל זה אפשר להוסיף שלל וריאציות ודוגמאות. במובן זה לקבוצות של המדע הבדיוני חדור התקווה שורשים עמוקים וענֵפים.

אבל הן מייצגות גם לדעתי תופעה הרבה יותר עכשווית, שנובעת מתוך המגמות רבות העוצמה של קבלה חברתית חדשה שנראית סביבנו בתקופה זו. המבקרים של פוליטיקת הזהויות מדגישים את הטענה שהיא עלולה להביא להתפוררות חברות בשם הדרישה להכרה בזהויות פרטיקולריות ובייחוד, אבל מחמיצים משהו חשוב מאוד בה. מכיוון שהדרישה של פוליטיקת הזהויות היא לא רק להכיר בזהויות השונות, אלא גם ליצור חברה שתקבל במידה שווה את כל הזהויות האלה. בסופו של דבר השאיפה היא ליצור חברה גמישה וחזקה מספיק להכיל את כל הזהויות האלה, שתוכל למצוא דרך לשרוד ולשגשג. וזה מאפיין שחוזר שוב ושוב בחבורות שמהן צומחת התקווה במדע הבדיוני חדור התקווה.

מאפיין נוסף שמשותף לשני סוגי הקהילות, העכשוויות במציאות והעתידיות בספרות, הוא שהן בעת ובעונה אחת גדולות וקטנות יותר מהמסגרת המדינית. רעיונות כמו פמיניזם, הכרה בזהות ובזכויות של כל הקשת המינית-מגדרית, הכרה בעוול של הקולוניאליזם ועוד, מקורם בהכרה שהאנושות והאנושיות הן אוניברסליות. אבל פעמים רבות הפעילות הפוליטית והחברתית של התנועות האלה היא ברמות מקומיות מאוד, ובארגונים וולונטריים שאינם ממוסדים ולעתים רבות פועלים נגד מדיניות ממשלתית במקומות שבהם הם פועלים. את הדפוס הזה אפשר לראות גם בארגונים ובקבוצות שנמצאים במרכז יצירות של מדע בדיוני חדור תקווה. כך למשל הגיבורות של The Future of Another Timeline של אנלי נואיץ פועלות לנסות לבטל חוקים שוביניסטיים שמפלים לרעה נשים בארצות הברית, אבל הפעולה שלהן היא חסרת גבולות ומשפיעה למעשה על העולם כולו.

אלה הם מקורות העכשוויים של הקהילות האלה, אבל תוך כדי קריאה של היצירות האלה וחשיבה עליהן חשבתי שאפשר למעשה לראות בהן שורשים ותיקים יותר, שבאופן אירוני משהו שייכים דווקא ללאומיות, שהקהילות החדשות מנתקות את עצמן ממנה. ספציפית עלו בדעתי שני מונחים מתחום ההגדרה של הלאומיות, שמפרידות ביניהם כמאה שנים – "קהילות מדומיינות" ו"משאל עם יום-יומי". בנדיקט אנדרסון טבע את הראשון בספר שזה שמו שיצא לאור בשנת 1983, וארנסט רנאן את השני במאמר שנקרא "מהי אומה?" שהתפרסם ב-1882.

בנדיקט טען שאין לנו דרך להכיר את כל הקהילה שהיא האומה שלנו. הקהילה הזו פשוט גדולה מדי, ויתר על כן מגוונת מדי. יש באומות יותר מדי מגוון ופערים של מעמד, רכוש ואפילו מוצא מכדי שהיא תוכל להיות דומה לקהילות הקטנות והיום-יומיות שלנו. ובכל זאת זו קהילה שאנו חלק ממנה מכיוון שכל מי ששייכים לה מכירים במרכיבים שמשותפים לה. יש לקהילה הזו שפה משותפת, תרבות משותפת וכן הלאה, ובסופו של דבר גם גבולות שמבדילים בינה ובין אומות אחרות. כל אלה הם קונסטרוקטים חברתיים מדומיינים, המשותפים לאומה והופכים אותה לקהילה שנוצרת מתוך ההכרה המשותפת בהם.

הטיעון של רנאן פשוט יותר, אבל משלים את הטיעון של בנדיקט, או שאולי אפשר לומר שהוא הבסיס לו. רנאן טען שאפשר להמשיל את השייכות לאומה למשאל עם יום-יומי, מכיוון שכל מי שמשתייכים לה בוחרים אקטיבית להגדיר את עצמם כשייכים לה. הם בוחרים לזהות את עצמם כשייכים ללאום מסוים, שמאוחר יותר בנדיקט הגדיר אותו כקהילה מדומיינת. זו הצגה מאוד פשטנית של שתי התפיסות האלה, שבכל אחת מהן בפני עצמה אפשר למצוא פגמים, אבל היא בכל זאת שימושית לדעתי לצרכינו.

לדעתי, אם נבחן את אותן קהילות התקווה של המדע הבדיוני חדור התקווה, נוכל לראות בהן את המאפיינים האלה. יש בהן ההכרה שיש עולם גדול יותר מהעולם שבסביבתנו המיידית. יש הכרה בקהילות המדומיינות שאנו חלק מהן, שחלקן כה גדולות שהן חובקות לא רק בני אדם אלא גם חייזרים ובינות מלאכותיות. ההכרה הזו היא פעמים רבות מקור התקווה, והמטרה שלה – ליצור עתיד טוב יותר לא רק לנו אלא גם לקהילה הרחבה יותר שאנו חלק ממנה. כרוכה בזה בחירה יום-יומית, ברמות שונות, שמזכירה לי את העיקרון של רנאן. זה יכול להיות משהו פשוט כמו לקום מדי בוקר ובאופן הטבעי ביותר להתייחס למי ששונה ממני מהותית כשווה לי ולנהוג כך בחיי היום-יום; וזו יכולה להיות פעילות למען מי שלעולם לא אכיר כי הם מרוחקים מדי ממני במקום ובזמן, עד כדי נכונות להקרבה עצמית. הפעולה מתוך הכרה היא פעולה של בחירה, וביצירות האלה זו בחירה מתמשכת באמונה בעתיד.

אני חושב שהמדע הבדיוני חדור התקווה הוא ביטוי למשהו מאוד עכשווי, מודעות גלובליסטית-אוניברסלית חדשה, החזית של החשיבה החברתית החדשה. אבל באופן מעניין אני חושב שהיא מקפלת בתוכה גם תפיסות ותיקות של לאומיות שאולי חשבנו שאבד עליהן הכלח, גרסה חדשה ואולי משופרת של אותם עקרונות.

-------

קצת התעכבתי בפרסום רשומה זו, מה שהיה במידה מסוימת לטובה כי בזכות העיכוב נתקלתי בסיפור המקסים הזה של קרל שרודר, שמגלם חלק מהמאפיינים שדיברתי עליהם. The Suicide of our Troubles.

סיפור בחודש – סיפור אחרון

 

התלבטתי לא מעט על איזה סיפור לכתוב לסיום הפרויקט הזה. עברתי על כמה סיפורים ובסוף החלטתי להתפנק ולכתוב על סיפור שאני אוהב, של סופר שאני אוהב, שיש בו טכניקה שאני אוהב. לכן החלטתי לכתוב על "הגיון" של אסימוב, שהוא סיפור של "שני אנשים יושבים בחדר ומדברים". הלב של יצירות כאלה הוא שיחות בין הדמויות. כשזה נעשה גרוע אלה שיחות מסוג "הבה ואספר לך דברים שאתה כבר יודע" שכל המטרה שלהן היא להעביר לנו מידע. כאשר זה נעשה היטב, השיחות האלה בונות את הדמויות, את מערכות היחסים ביניהן ואת כל העולם שסביבן. אפשר היה לחשוב שסיפורים כאלה יהיו סטטיים למדי מטבעם, אבל למעשה הטכניקה הזו יכולה לצוץ במקומות שנראים מפתיעים. העונה הראשונה של הסדרה "המעניש" (The Punisher) היא כזו. אם נסלק את סצנות האקשן, את הדם, היריות, המכות והנהמות, נקבל שורה של שיחות בין פרנק קאסל לדמויות סביבו, שיחות שהן למעשה הלב של הסדרה.

אני אוהב את הטכניקה הזו כי בטעם שלי אני נוטה למינימליזם. הסיפורים שאני הכי אוהב הם אלה שרומזים לי על העולם, שלא מתארים לי את הדמויות, שמאלצים אותי לפענח בכוחות עצמי את העולם והדמויות. בעיניי הם אפקטיביים יותר מסיפורים מרובי תיאורים, שפשוט משעממים אותי.

"הגיון" הוא אחד מסיפורי הרובוטים של אסימוב. ספציפית, זה אחד מסיפורי פאוול ודונובן שלו, ויש לכך חשיבות בהקשר של מה שאני מדבר עליו כאן. גרגורי פאוול ומייק דונובן הם "טייסי הניסוי" של חברת "יו-אס רובוטיקס אנד מכניקל מן" (US Robotics and Mechanical Men) – הם מהנדסים שנשלחים לבדוק רובוטים חדשים בתנאי שטח ולפתור בעיות שמתגלות בהם. ככאלה הסיפורים שהם עומדים במרכזם מוגבלים מראש במספר הדמויות שצפוי שיהיו בהם. אפשר לראות את זה אפילו בהשוואה של את סיפורי פאוול ודונובן לסיפורי הרובוטים שבמרכזם עומדת סוזן קלווין. סיפורי סוזן קלווין עוסקים בדרך כלל ברובוטים שכבר נכנסו לשירות, או ברובוטים שעדיין נמצאים במפעל בשלבי פיתוח, ולכן יש בסביבה הרבה יותר אנשים והסיפורים כוללים יותר דמויות (ובדרך כלל סביבות יותר מורכבות).

"הגיון" מתרחש על תחנת חלל שמרכזת את אור השמש ומשדרת אותו לכדור הארץ בצורת גלי מיקרו כדי שיהיה מקור לאנרגיה. פאוול ודונובן שם כדי לבחון רובוט חדש מדגם QT (המכונה "קיוטי") שאמור להחליף את בני האדם ולהפעיל את התחנה בכוחות עצמו. תנאים אלה, תחנת חלל מבודדת וסביבה שבה נעשה ניסוי בטכנולוגיה חדשה, מצמצמים עוד יותר את מספר הדמויות האפשריות בסיפור, ואכן למעשה יש בו רק שלוש דמויות – פאוול, דונובן וקיוטי.

במרכז הסיפור המשעשע הזה נמצאת ההפיכה של קיוטי לנביא של דת חדשה. קיוטי נבנה על כדור הארץ, אבל הורכב והופעל על תחנת החלל והתחנה היא כל עולמו. התפקיד שלו הוא לדאוג שקרן האנרגיה תמוקד היטב ככל האפשר בתחנות הקליטה על כדור הארץ, על פי ההוראות שהוא מקבל מאחד המכשירים בתחנה. הוא ממלא את התפקיד הזה בהתלהבות של רובוט המציית לאחד מחוקי היסוד של הרובוטיקה – על רובוט למלא את הפקודות שהוא מקבל מאנשים כל עוד הן לא עומדות בסתירה לחוק הראשון שאוסר על רובוטים לפגוע בבני אדם.

אחרי שהוא פעיל זמן מה קיוטי מגיע למסקנה שמכיוון שהוא טוב יותר מבני האדם בתפקיד זה, הוא, והרובוטים האחרים בתחנה, הם מן הסתם צורות חיים נעלות יותר שנועדו להחליף את בני האדם שעד אז היו "המשרתים בקודש" וביצעו את הפקודות של אותו מכשיר. הוא בונה לעצמו תאולוגיה וקוסמולוגיה, ולמעשה גם אפיסטמולוגיה, שמסבירות כל ניסיון של פאוול ודונובן לשכנע אותו שיש בני אדם נוספים ויקום שלם מחוץ לתחנה, ושלהוראות שהוא מקבל יש תכלית מעבר לעצם היותן הוראות. כאשר הם מנסים לעמת אותו עם שאלות התכלית והמטרה של ביצוע ההוראות, קיוטי נשען על טיעון המוכר מדתות רבות – שאין לנו אפשרות לפענח את דרכי האלים ואל לנו לנסות כלל לעשות את זה. "כזה ראה וקדש".

טיבו של הסיפור הוא כזה שאין בו צורך או מקום להרבה דמויות או התרחשויות, אלא הוא בעיקרו שורה של שיחות בין הדמויות. חלק מהשיחות הן של בני האדם עם קיוטי, ובהן הם מתארים לו את העולם כפי שהם מכירים אותו ומנסים להוכיח לקיוטי שהעולם אכן כזה (למשל על ידי תצפית בטלסקופ, או כאשר הם בונים לנגד עיניו רובוט מחלקים). אחרות הן שיחות בין פאוול ודונובן שבהן הם מנסים להבין את ההתנהגות של קיוטי ולהסביר אותה על פי שלושת חוקי הרובוטיקה, ולהחליט אם להמליץ להכניס אותו לשירות. אם נרצה להרחיק לכת אפשר כמעט להשוות את הסיפור הזה לדיאלוג כלשהו של אפלטון,  – זו סיטואציה בדיונית שהסופר יוצר כדי להכניס לתוכה דמויות שידונו בשאלות של תפיסה, ייעוד, אמונה ועוד.

כאמור, אני אוהב את הכתיבה הזו מסיבות אסתטיות. אני אוהב את הצמצום של הסיפור למינימום ההכרחי כי זה מאפשר לי לבנות את העולם שמסביב לו בעצמי. זה נכון פחות לסיפור זה כי הוא חלק מעולם שלם של סיפורי רובוטים שאסימוב כתב. אסימוב הציג את הדמויות והעולם בסיפורים אחרים, ואין לנו צורך לבנות את העולם הזה בכוחות עצמנו רק מתוך הסיפור הזה. יתר על כן, מההיכרות שלי את הכתיבה של אסימוב, הן הכתיבה הספרותית הן הכתיבה שלו על עצמו ועל מלאכת הסיפור שלו, אני לא חושב שהוא עשה את זה מסיבות אסתטיות.

אסימוב לא היה סופר מתוחכם מבחינה ספרותית ומעולם לא שאף להיות סופר כזה. בסקירה של הכתיבה שלו אפשר לראות שככל שהוא התבגר ואז הזדקן כן יש השתכללות מסוימת של הכתיבה, אבל הוא מעולם לא היה סופר "ספרותי". מה שעניינו אותו היו רעיונות וחידות, וזה מה שהוא כתב. "הגיון" הוא דוגמה מצוינת לכתיבה הזו שלו. במרכז הסיפור יש חידה – למה הרובוט מתנהג כפי שהוא מתנהג, באופן שנראה לא רציונלי ולעתים סותר את חוקי הרובוטיקה. פענוח החידה תלוי בידע מדעי, רובוטיקה במקרה זה, וביישום שלו לתנאים המסוימים של הסיפור. האלמנט הזה, ההצלחה של מי שיודע יותר מדע, משותף פחות או יותר לכל סיפורי הרובוטים של אסימוב (ובכלל בולט מאוד בכתיבה של ראשית המדע הבדיוני). אבל תוך כדי הניסיון לפענח את החידה הזו, פאוול ודונובן דנים בשאלה איך הם תופסים את העולם ואיך קיוטי תופס אותו, איך הם והרובוט מסבירים את התפקיד שלהם בעולם. כדי להציג את החידה ואת הדיונים האלה אסימוב בונה את מינימום העולם שהוא צריך, ולכן זה סיפור שכמעט כולו "אנשים מדברים בחדר".

"הגיון" הוא לא מופת של ספרות, יש בו דמויות חביבות אבל אי־אפשר לומר שהן עמוקות במיוחד, למעשה הרובוט, קיוטי, הוא כנראה הדמות המעניינת ביותר בו. אבל הסיפור הוא דוגמה די מזוקקת לטכניקה הזו של "אנשים מדברים בחדר", ואת זה הוא עושה לדעתי בצורה מצוינת. אסימוב מנצל את הכלי האחד הזה בצורה יעילה מאוד להעביר את המסרים שהוא רוצה ולספר את הסיפור שהוא רוצה.

אמרתי בראשית דבריי שאני מתפנק כאן וכותב על סיפור שאני אוהב. זה נכון, אבל לעניין מלאכת הכתיבה הוא יכול לשמש מעין תבנית שתאפשר לנו לזהות את הכלי הספרותי הזה במקומות אחרים, שבהם הוא הולך לאיבוד מאחורי פירוטכניקה. יתר על כן, אני באמת חושב שמעבר לאהבה האישית שלי אליו "הגיון" הוא סיפור ממש כיפי. הוא משעשע וקולח והוא מעורר מחשבה אם נטרח להתעכב קצת עליו ועל השאלות שהוא מעלה. הוא כנראה אחת מיצירות המדע הבדיוני הראשונות שקראתי בחיי, והוא עדיין מאוד חביב עליי. קראו אותו, הוא לא ארוך והוא לחלוטין שווה את זה.