27.6.2020

איך נכתוב עברית עתידית?


אני דן ברשומה זו בנושא הדרך לכתוב עברית עתידית ואני דן בה בדרכים שבה העברית התפתחה, ובדרכים שבהן לדעתי היא תתפתח, ולכן אתחיל אותה דווקא בהבהרה מסוימת. למרות הידע שלי בלשון מעולם לא למדתי בלשנות, לשון או עריכה בצורה מסודרת מעבר לתיכון. את הידע שלי רכשתי עם השנים מתוך קריאה ובעיקר בעבודתי בעריכת תוכן ומצוות עורכות הלשון הנפלאות שיש בעבודה שלי.
הצעה של מיכל שומר לגופן לכתיבה רב-מגדרית

יש מוטציה מעוררת אימה שאיתה המדע הבדיוני בעברית כמעט לא התמודד עדיין – העברית העתידית. גם ביצירות שמתארות חברה ישראלית עתידית כמעט לא נמצא עברית שיש בה שוני מהותי מהעברית של ימינו, וזה מובן. אחרי הכול הכתיבה היא לקהל עכשווי. אבל יש כמה סיבות טובות להתחיל לחשוב על הנושא הזה ברצינות. האחת היא ששפה היא מאפיין מרכזי מאוד של תרבות, ואם הכוונה היא לתאר תרבות ישראלית עתידית שפה שונה יכולה להיות כלי רב עוצמה לעשות את זה. האחרת הוא שספרות ספקולטיבית טובה בסופו של דבר מתבוננת על החברה שבה היא נכתבת, ונושא השפה רלוונטי מאוד לחברה הישראלית כיום, רק תראו אילו גלים מעוררות אפילו החלטות והמלצות שוליות יחסית של האקדמיה ללשון העברית. סיבה נוספת היא שכלי כזה ייתן לנו אפשרות לדבר על יצורים שהגדרות המגדר שלנו לא רלוונטיות להם – חייזרים, רובוטים וכו'.

הדרך הקלה ביותר לאפיין שפה עתידית, ובאופן מובן זה משהו שבהחלט אפשר לראות כבר היום בחלק מהיצירות, היא המצאה של מושגים חדשים. חפצים, ארגונים ומוסדות שלא קיימים בהווה שלנו מקבלים שמות משלהם. חלק מהשמות האלה מבוססים על מילים קיימות ואפשר להסיק את המשמעות שלהם על פי המילים שמהן הם גזורים, אחרים חדשים לחלוטין ואת המשמעות שלהם אפשר להבין מתוך ההקשר או מתוך הערות מבארות שיש ביצירה.
דרך אחרת קלה יחסית לעדכן את השפה היא על ידי שאילת מונחים משפות זרות. זה מנהגה של העברית כבר אלפי שנים – העברית קלטה לאורך כל הזמן מילים מן השפות של שבסביבתה. השאילה יכולה להיות פשוטה יחסית – קחו למשל מילים כמו "פלנטה", "היסטוריה" ו"היסטריה" שכמעט לא השתנו. היא גם יכולה להיות מורכבת יותר – כמו המילה "נמל" שראשיתה במילה היוונית limen שנקלטה בשלל צורות (לימן, למין, נמיל שאפשר למצוא במקורות) עד שבסוף התקבעה בצורה שמוכרת לנו כיום.
ולבסוף אחת הדרכים שהופכת נפוצה יותר ויותר היום היא שימוש במילים לועזיות כמעין שורש לגזור ממנו שמות ופעלים. דוגמה שאני מאוד אוהב היא ראשי התיבות sms שנקלטו לעברית כשם, ואז הפכו לבסיס שממנו נגזרו פעלים (לסמס, להסתמס וכו'). בתחום המחשבים אפשר לראות את זה הרבה: לקמפל, לדבג, לקסטם וכן הלאה.
כל אלה הן דרכים קלות יחסית לעדכן שפה, ואת חלקן אכן אפשר למצוא ביצירות מדע בדיוני ישראליות כיום. אבל מילים חדשות הן שלב ראשוני יחסית של יצירת שפה עתידית מדומיינת. האתגר האמתי הוא לנסות ולדמיין מבנים תחביריים ודקדוקיים חדשים. וכאן אולי התחום המשמעותי ביותר יהיה הנושא של המגדר. אחד המאפיינים הבולטים ביותר של העברית הוא שזו שפה מגדרית ואופי זה משפיע על כל צורות הפועל והשם, כמו גם על כינויים ועוד. (העברית לא לבד בכך – יפנית, גרמנית, צרפתית, ספרדית ושפות רבות אחרות הן מגדריות, אם כי בחלקן יש גם מגדר דקדוקי "נייטרלי" שלא קיים בעברית.) יש היום דיונים רבים בנושא יצירת שינוי באופי המגדרי של העברית, מביטול המגדר (לא ברור לי איך זה אמור להיעשות), דרך יצירת מגדר נייטרלי (אני מניח שהדרך הנוחה ביותר תהיה ליצור כינוי גוף שיוכל לשמש גם כתחיליות וסופית של פעלים, שמות ותארים) ועד יצירה של צורות שמתייחסות לא רק לשני המגדרים זכר ונקבה אלא לכל קשת המגדר. יצירה שנכתבת היום חייבת להיות מובנת ונוחה לקריאה היום, והאפשרויות האלה עדיין לא עומדות לרשותנו, אבל אפשר להקדיש זמן ומחשבה לשאלה איך נכתוב עברית לא מגדרית בכלים שעומדים לרשותנו היום.
למרבה המזל, יש כלים שאפשר להשתמש בהם כבר היום לכתיבה לא מגדרית. לדוגמה, בכמה מאות המילים שכתבתי עד כאן ברשומה זו, לא השתמשתי באף צורה ממוגדרת שמתייחסת לבני אדם*, וזה לא היה קשה במיוחד. למשל על ידי שימוש בצורה כמו "יש כלים שאפשר להשתמש בהם" במקום "יש כלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם". בגוף ראשון לא מעט מצורות הפועל בהווה נבדלות רק בניקוד שלהן ובכתב הן זהות (כמו "אני רוצה") ובעבר אין כלל הבדל לעתים ("רציתי"). גם השימוש בסביל מאפשר לנו לחמוק מהצורך למגדר את השפה בחלק מהמקרים. אבל הטכניקות האלה "משעממות" בהקשר שבו פתחתי – שפה עתידית – מכיוון שהן משאירות אותנו בתחום השפה המוכרת לנו. כמו כן, יש גבול למה שאפשר לעשות אתן. בסופו של דבר נצטרך לחשוב על צורות חדשות של פעלים, שמות וכינויים.
אפשר למצוא כיום כל מיני הצעות לכתיבה של צורות לא מגדריות. בחלקן נעשה שימוש בסימני פיסוק כדי לחבר בין סיומות. למשל את.ה או את-ה. באחרות יש הצמדה של הסיומות לזכר ולנקבה, בין אם בשתי אותיות סופיות – הםן – או על ידי שימוש קודם בסיומת התי"ו לנקבה שהיא לא אות סופית – יֶלָדותים או קוראותים. בעיניי, לצורכי ספרות, נקודת התורפה של חלק מן הדרכים האלה היא שהן עובדות בכתב, ואפשר אולי להשתמש בהן בנראטיב, אבל הן בעייתיות מאוד כאשר הן מובאות כחלק מדיבור ישיר. הסיבה היא שאי־אפשר לדעת איך לבטא אותן, ובקריאה אי־אפשר לדמיין איך הן יישמעו. איך תבוטא הנקודה בצורה "א.נשים"? או המקף בצורה "את-ה"? ניסיון ליצור שפה עתידית באמת חייב לקחת בחשבון את הנושא הזה ולמצוא לו פתרונות.
לדעתי הפתרון יצטרך לבוא מתוך השיטות של הצמדת האותיות, ולא מתוך השיטות של שימוש בסימני פיסוק, פשוט מכיוון שאנחנו יודעים (הנה, נשברתי!) איך לקרוא אותיות. למדנו את זה מילדות. זה מובנה בשפה. ויש לנו כלים שיכולים לשמש אותנו בעברית לצורך הזה – הניקוד, וההיסטוריה.

בואו ניקח את הצורה "הםן". היסטורית, למרות זעקות החמס שאולי יעלו למה שאומר להלן, מדובר בדרך תצורה עברית מקובלת – הלחם. כך נוצרו מילים נפוצות למדי, כמו למשל כדורגל או רמזור. נניח עוד שהאות הסופית תוחלף באות רגילה, שוב פשוט מכיוון שכך נהוג לכתוב עברית, כדי ליצור את הצורה "המן" (או "הנם"). הבעיה עם הצורה הזו היא שאם נקרא אותה כהלחם של שתי המילים המקוריות יש לנו בסופה מה שנקרא "צרור עיצורים" או "צרור שוואים" – שני עיצורים שמנוקדים בשווא. הצורה הזו לא "טבעית" לעברית ולא נוחה לנו להגייה. אפשר לראות ראיות רבות לכך בהיסטוריה של העברית מתוך זה שאנחנו רואים פירוק של מבנים כאלה. למשל צורת הנסמך של המילה "מְלָכים" הייתה אמורה להיות "מְלְכֵי" אבל היא השתנתה ל"מַלְכֵי".
עדות עתיקה ונפוצה לפירוק צרור שוואים אפשר לראות במה שמכונה "משקל הסגוליים". אלה מילים שיש בהן רצף של שני עיצורים מנוקדים בסגול, וכאשר אנחנו משווים אותן למילים המקבילות בשפות שמיות אחרות אפשר לראות את המקור שלהן שבו היה צרור שוואים. שתי דוגמאות מוכרות יחסית הן "כֶּלֶב" העברית ו"כַּלְבְּ" הערבית, ו"שֶׁמֶשׁ" לעומת "שַׁמְסְ".
הצורה הזו לדעתי רלוונטית במיוחד לצורות המן / הנם שהצגתי קודם כי הה"א של המילים "הם" ו"הן" ממילא מנוקדת בתנועת E, ורצף תנועות E יהיה מוכר לדוברי עברית ממשקל הסגוליים, ובה בעת ישאיר את המילה החדשה קרובה יחסית למקור. כך שבסוף התהליך נקבל צורות מוכרות יחסית ומובנות בזכות הקרבה למקור – הֵמֶן או הֵנֶם. (אל תקפידו אתי בנוגע לניקוד המדויק, אני לא שולט בניקוד לעומק.) שילוב של דרכים אלה יכול לשמש אותנו ליצור צורות דומות, מכלילות יותר – שיהיה קל יחסית לדוברי העברית של היום לזהות את המבנה והמקור שלהן וכך הן יהיו מוכרות ומובנות יחסית – ואלה צורות שאפשר יהיה להשתמש בהן בעברית הדבורה המדומיינת העתידית שלנו.
לי לא זכורים הרבה ניסיונות רציניים ליצור עברית חדשה בספרות ספקולטיבית. הניסיון הכי מרשים ומקיף שנתקלתי בו היה בנובלה הנפלאה (באמת, חפשו אותה) של שמעון אדף "שדרך". אדף מתאר עברית שהושפעה על ידי שפה חייזרית כדי ליצור בנובלה הזו לשון לא ממוגדרת, והידע והכישרון שלו בלשון אפשרו לו ליצור משהו מרתק.

אני חושב שיהיה מעניין להפליא לקרוא יצירות שבהן משולבת עברית עתידית, אבל זה צריך להיעשות בדרך שתעשיר את הקריאה ולא תפגע בה. זו תהיה טעות לדעתי להקריב את הקריאוּת של הסיפור על מזבח החידוש. בסופו של דבר, הסיפור צריך להיות מובן למי שלא מצויים בסוד הלשון שחודשה על ידי הסופרת או הסופר ובסוד החשיבה שמאחוריה. העמסת יותר מדי חידושים, או התרחקות רבה מדי מהעברית המוכרת, עלולה להרתיע מהקריאה, ובסיכומו של דבר, המטרה שלנו היא שיקראו את היצירה וייהנו ממנה.

אוסיף רק בהערת אגב שבבואנו לעסוק נושא זה לדעתי כדאי לדעתי להתייעץ עם מתרגמות ומתרגמים, בעיקר של ספרות ספקולטיבית. לאנגלית יש שלל צורות לא ממוגדרות שבהן נעשה שימוש דומה בספרות ספקולטיבית, ויכול להיות שלחלק מהבעיות כבר הוצעו פתרונות.
כדאי גם להתייעץ עם אבינריים שעבורמן הניסיון למצוא עברית לא מגדרית היא מציאות יום-יומית. ותודה לליאור מאלי על הערה חשובה זו.

_________

* חוץ מאשר ביחס לעצמי; והשתמשתי בפעלים בצורת הרבים זכר כמו "קחו", צורה שלפחות מאז המקרא דוחקת את רגלי צורות כמו "קחנה" עד שאלה הפכו נדירות בעברית כיום.

30.4.2020

ספקולפסח (באיחור) - תיאורים


לכבוד החג השני (כן, שכחתי לפרסם כאן בזמנו, הרשומה הזו מתפרסמת באיחור) וסיום הפרויקט אני רוצה לחזור לאחד מהדברים השנואים עליי – תיאורים. אולי אני קצת מגזים, אני לא באמת שונא תיאורים, אבל אני חושב שהרבה פעמים הם מיותרים, ולצערי הז'אנר נוטה יותר מדי לתיאורים.

יש משהו מובן ברצון של סופרות וסופרים לתאר את העולם בספרות ז'אנר, לרוב זהו עולם זר והתחושה היא שזו הדרך הטובה ביותר לתת לקוראים להכיר את העולם הזה. אבל פעמים רבות זה עלול להוביל לעמודים על עמודים של תיאור של מה שג'רום ק' ג'רום קרא לו "יער מהסוג הרגיל" ב"שלושה בבומל". אלא אם כן יש לכך חשיבות לעלילה, לא אכפת לי אם העלים של העצים ירוקים, כתומים סגולים או מחזירים את אור השמש (כמו ב"עולם טבעת" – ששם יש לזה חשיבות). זה מחמיר בתיאורי קרבות, בין אם אלה קרבות חלל או קרבות קסם. אם למאורעות הקרב אין השפעה על התפתחות הדמויות, למה שאני אקרא שמונה עמודים על איך החלליות יצאו מעל-חלל לחלל ואיזה פקודות ניתנו? תשאירו את זה למדיום חזותי.

אסימוב סיפר פעם שביקרו אותו על כך שהוא תיאר את השירותים ב"מערות הפלדה" והסביר שהוא עשה את זה כדי לתאר את העולם. אם תקראו את התיאור תראו שהוא לא תיאר רק את השירותים, אלא את *ההתנהגות* בשירותים. בכך למעשה מה שהוא עשה היה לתאר את *החברה* בעולם השונה ואת הדרך שבה העולם השונה משפיע על האנשים. ואלה התיאורים שאני אוהב. יש לזה יתרון נוסף. אם מסתפקים ברמזים ובתיאור התנהגות זה מכריח אותי, כקורא, לדמיין את מה שלא מתואר. לדעתי זו דרך הרבה יותר טובה לגרום לקוראות וקוראים לשקוע בעולם שונה מאשר להתעכב על תיאור של פרטי פרטים.

אמרתי בעבר שמבחינתי אם סיפור יכול להסתפק בשני אנשים מדברים בחדר, זה כל מה שהוא צריך. אם זה עשוי נכון, דיאלוג כזה יכול לקפל בתוכו את התגובות שלהם לעולם, ומהן אני, הקורא, בונה בכוחות עצמי את העולם הרחב יותר. תיאור ההתנהגות של הדמויות במפגש הזה, הדרך שבה הן מגיבות זו לזו, הוא התיאור החשוב. ובהקשר הרחב יותר של יצירת עולמות חדשים, התיאורים החשובים הם לא של העולם עצמו, אלא של התגובות של אנשים לעולם. אחת הדוגמאות המעניינות בעיניי לזה היא הסדרה Punisher, בעיקר העונה הראשונה. נסו לצפות בה בלי קטעי האקשן והאלימות, ולשים לב איך השיחות של קאסל עם דמויות שונות והיחסים בין הדמויות משקפות את התגובות השונות שלהן למצבים דומים בעולם.

מקווה שנהניתן ונהניתם מהפרויקט,
תודה על הקריאה.

14.4.2020

ספקולפסח - מד"ב עתיד קרוב


היום בפרויקט אעסוק, על פי אחת הבקשות, בעתיד הקרוב ובתמורות טכנולוגיות.

בשנת 1993 יצא לאור הסיפור Deep Eddy של ברוס סטרלינג שבו הוא מתאר מה שהיא למעשה קהילת מייקרים ומתכנתים בינ"ל שמשפצרים specs, משקפיים חכמים. גוגל גלאס הושקו ב-2013. הם לא זכו להצלחה של המשקפיים החכמים מהסיפור. בשנת 2008 צ'רלס סטרוס כתב טור בבלוג שלו שבו הסביר למה הוא מפסיק לכתוב מד"ב בעתיד קרוב. קצב השינוי הטכנולוגי כה מהיר, הוא אמר, ותהליך ההפקה של ספרים וסיפורים איטי, שסיפור עלול להתיישן עד שהוא יגיע לפרסום. קצב השינוי הטכנולוגי והחברתי היום הוא כזה שהמושג "הלם העתיד" שאלווין טופלר הגדיר לפני 50 שנה נראה רלוונטי מאי־פעם. רק תחשבו על מספר האנשים שגילו את השירותים של zoom בשבועות האחרונים ועל ההשפעה של תוכנות מסוג זה.

לכאורה סופרי מד"ב היו צריכים ללכת בעקבות סטרוס ולוותר על כתיבת מד"ב בעתיד הקרוב, אבל זה יגביל את היכולת שלהם להתייחס מפורשות לבעיות של התקופה שלנו, אחת מהמטרות הקבועות של המד"ב. אז איך בכל זאת עושים את זה? התשובה טמונה בחלק השני של המונח "מדע בדיוני" – זהו בדיון. עם כל הניסיון לתאר התקדמויות אפשריות וסבירות, צריך לזכור תמיד שזו ספרות שיכולה ליטול לה חירות ולהניח הנחות שסביר להניח שיתבררו כמופרכות.

הספר Infomocracy והמשכיו של מלכה אולדר (יצאו לאור 2018-2016) היא אחת הדוגמאות האהובות עליי של ספרות כזו. בטרילוגיה מתואר עולם שמחולק למחוזות בחירה של מאה אלף איש, שבכולם נערכות בחירות באותו תאריך. אפשר, פשוטו כמשמעו, לעבור את הכביש ולהיות באזור שנשלט על ידי ממשלה שונה. למפלגה שזוכה במספר המחוזות הגדול ביותר יש השפעה ברמה העולמית, אבל יש גבול להשפעה שלה במחוזות השונים. כל השיטה תלויה במסלקת מידע עצומה שנקראת פשוט Information והעצמאות חוסר הפניות שלה מבטיחים את יושרתה של המערכת. ברור לכולנו שפוליטית וטכנולוגית מדובר במשהו בלתי אפשרי, אבל השעיית חוסר האמונה מאפשרת דיון מרתק בעתיד הקרוב יחסית של החברה העולמית.
דוגמה אחרת היא Autonomous של אנלי נואיץ (2017) שבמרכזו פיראטית תרופות, מישהי שמייצרת גרסאות גנריות של תרופות מרשם יקרות ומחלקת אותן בחינם (או מוכרת אותן מאוד בזול, אני לא בטוח לחלוטין). הספר דן בשלל סוגיות שחלקן עשויות להפוך רלוונטיות בקרוב מאוד וחלקן בבירור מרחיקות לכת הרבה יותר – מייצור כזה של תרופות ועד למעמד החוקי והחברתי של ישויות בינה מלאכותית והיחסים שלנו איתן.
שלל דוגמאות אפשר למצוא בספר שיצא בחודש שעבר, Made to Order: Robots and Revolutions. זו אסופת סיפורים בעריכת ג'ונתן סטרייהן שכוללת סיפור כמו Brother Rifle של דריל גרגורי שעוסק באפשרות לתקן מוח שנפגע מטראומה (ירי, במקרה זה) באמצעות תוכנה וחומרה. גרגורי דן באפשרויות ובסכנות של טיפול כזה, אבל גם בנושאים אחרים רלוונטיים מאוד כמו השימוש ברובוטים בשדה הקרב. ובספר אפשר למצוא סיפורי עתיד קרוב אחרים שעוסקים בנושאים שיש סיכוי טוב שנצרך לדון בהם בעולם הממשי בעוד זמן לא רב.

האופי של סטרוס הוא זה שהוביל אותו להחליט שהוא אישית לא ימשיך לכתוב מד"ב בעתיד קרוב, אבל התכונה הבסיסית של כל יצירה בדיונית, השעיית חוסר האמונה שהיא דורשת מאיתנו לפעמים, מאפשרת להמשיך לכתוב יצירות מד"ב עתיד קרוב מצוינות ורבות ערך.

תודה על הקריאה.

13.4.2020

ספקולפסח - נשים בז'אנר


אחת הבקשות הייתה שאכתוב על נשים בז'אנר. מכיוון שלא היה פירוט וזה נושא עצום, הרשיתי לעצמי לבחור שלושה נושאים (בתקווה שזה לא יתארך מדי). א. הן תמיד היו שם. ב. כתיבה של נשים בשנות ה-60 וה-70. ג. אמהוֹת ואמהוּת.

הן תמיד היו שם.
לז'אנר, וספציפית למדע הבדיוני, יצאו במידה רבה של צדק מוניטין של תחום גברי. אבל נשים תמיד היו שם – כקוראות וככותבות. הסבתא רבתא של המד"ב המודרני היא מרי שלי עם "פרנקנשטיין", כולם באו אחריה. אבל גם בתקופות השמרניות ביותר של הז'אנר, בשנות ה-40 וה-50, היו נשים שכתבו מד"ב והיו חשובות מאוד. למשל לי בראקט (Leigh Brackett) כונתה "מלכת אופרות החלל". אבל פעמים רבות הן נאלצו להתחבא מאחורי שמות שהסתירו את הזהות שלהן. שתי דוגמאות לכך הן אנדרה נורטון (Andre Norton ששינתה את שמה מאליס מרי נורטון לאדרה אליס נורטון) ו סי אל מור (C. L. Moore) ששמה המלא היה קתרין סלסט מור. מור, דרך אגב, גם כתבה יחד עם בעלה, הנרי קאטנר, בשם העט לואיס פאג'ט. למרבה הצער אפשר לראות את הנוהג המרגיז הזה נמשך עד ימינו כמעט, וזו הסיבה שרולינג, בלחץ ההוצאה שלה, כתבה תחת השם ג'יי קיי רוליג.
גם לעורכות היה תפקיד חשוב בהתפתחות הז'אנר, נשים כמו ג'ודית' מריל וג'ודי לין דל-ריי.

שנות ה-60 וה-70 היו חשובות מכיוון ששני דברים קרו בהן – הנראות של נשים כותבות הפכה הרבה יותר גדולה, ואותן נשים הכניסו נושאים ותמות חדשות לתחום.
המפורסמת ביותר מבין הסופרות של הדור הזה היא כנראה אורסולה לה גווין. הכישרון שלה והפרסום שלו זכתה לא אפשרו עוד להתעלם מהנוכחות של נשים בז'אנר. אבל היא לא הייתה לבדה. זו התקופה שבה ליסה טאטל, אוליביה באטלר וגו'אנה ראס התחילו לכתוב, וזכו להצלחה רבה. וכולן הניעו למרכז העיסוק של הז'אנר נושאים חדשים, וראש וראשון להם הפמיניזם. אם אפשר לדבר על נקודה שבה מתחילה להתפתח באמת התודעה הפמיניסטית של הז'אנר, אלה שנות ה-70 וזה בזכות ספרים כמו The Female Man של ראס או סיפורים כמו Wives של טאטל. (אומר במאמר מוסגר שאני חייב לא מעט מהחינוך הפמיניסטי שלי דווקא לאישה שכתבה בשם עט גברי – אליס שלדון, הלא היא ג'יימס טיפטרי ג'וניור – שכתבה יצירות שבעדינות התחפרו מתחת לעור ולא הרפו ממני. אבל שלדון ראויה לדיון משלה.)

אחד הנושאים שעולה יותר ויותר היום לדיון בהקשר של כתיבה של נשים ועל נשים הוא נושא האמהוּת. טענה מרכזית היא שבעוד שזה נושא מרכזי בחייהן של נשים, הוא נעדר מספרות הז'אנר. עשינו את הדרך מנשים כמניע לעלילה (בין אם כעלמות במצוקה או כמי שהגבר צריך להרשים) ונשים כקישוט לנשים כגיבורות יוזמות שמניעות את העלילה, אבל גם בתפקיד זה הרבה פעמים הפן שלהן כאמהות לא בא בכלל לידי ביטוי, אפילו לא בדיון על אל-הורות. וכך אנחנו מתחילים לראות בשנים האחרונות יותר דיון בנושא, וכתיבה על אמהוֹת ועל מערכות היחסים שלהן עם ילדיהן. זה לא שלא היו קודם סיפורים בנושא, That Only a Mother של ג'ודית' מריל מ-1948 הוא יצירת מופת. אבל הם היו בודדים בעוד שהיום אנחנו מתחילים לראות את הנושא הזה תופס מקום שהולך ומתקרב לאט-לאט לחשיבות שלו שאנחנו מכירים מחיי היום-יום. הסופרת אלייט דה-בודארד, למשל, עוסקת הרבה באמהות.
תודה על הקריאה.

כמה שמות של סופרות שפועלות היום ואני אישית מאוד אוהב את הכתיבה שלהן, ללא סדר מסוים, ואני בטח שוכח עוד הרבה.

אלייט דה-בודארד Aliette de Bodard, אנלי נואיץ Annalee Newitz, מלכה אולדרMalka Older , ג'ו וולטון Jo Walton , אורסולה ורנון Ursula Vernon, שרה פינסקר Sarah Pinsker, קלי רובסון Kelly Robson.