"חוק השמות" – אורסולה ק' לה-גווין
Ursula Le Guin. Photo by Marian Wood Kolisch
בשנת 1964, ארבע שנים לפני שיצא לאור הספר "הקוסם מארץ-ים", פרסמה אורסולה לה-גווין שני סיפורים שבהם אפשר למצוא את הגיחה הראשונה שלה אל הארכיפלג של ארץ-ים ועולם הקסם שלו. "חוק השמות" (The Rule of Names), שבו אדון כאן, הוא קליל ומשעשע יחסית, ו"מילת ההתרה" (The Word of Unbinding) יותר רציני וקודר. שניהם כתובים באותו כישרון נפלא של לה-גווין שניכר בסדרה וביצירות אחרות שלה.
"חוק השמות" מתחיל בבוקר דצמבר בהיר, שבו הקוסם אנדרהיל (Underhill) יוצא מהבית שלו שמתחת לגבעה באי סאטינס (Sattins) ויורד אל הכפר. הוא "אדם קטן ושמן כבן חמישים שמדדה כשכפות רגליו מופנות כלפי פנים" והוא לא קוסם מוצלח במיוחד. אבל הוא הקוסם היחיד של האי והם צריכים להסתדר איתו. עסקיו בכפר באותו יום הם שלושה תריסרי ביצים וחצי קילו כבד שהוא צריך לקנות.
בצהרי אותו היום מגיע לנמל רוכל-ים נודד, מאורע נדיר בסטאניס. כל הכפר יורד לראות אותו, אבל דלתו של אנדרהיל נותרת סגורה. הסוחר הוא "בחור צעיר למדי, נאה ושחור זקן" שהגיע לבדו, מה שגורם לקברניט פוגנו (Fogeno) לרטון שהוא לבטח קוסם או מכשף. הוא צודק, ואף יותר מכך. "שחור הזקן", כפי שהוא מכונה בסיפור, מתחבב על בני הכפר ואחרי זמן מה מספר להם סיפור. מאה שנים קודם לכן הגיע לאי פנדור (Pendor) דרקון, "מפלצת גדולה, שחורה, מכונפת, חכמה וערמומית", שהרג את אדון הים של פנדור וחייליו, הניס את תושבי האי, ובנה לעצמו קן בתוך מטמון הזהב והאבנים הטובות של שליטי פנדור (לשעבר). לבסוף נשלחה משלחת של שבעה מכשפים לכבוש מחדש את האי, אך כשהיא הגיעה לא היו שם דרקון או מטמון. המכשפים עקבו אחרי הדרקון לאי אחר, אך מצאו שם רק עצמות דרקון שככל הנראה הובס בידי קוסם יחיד (!).
כאן נכנס לסיפור שחור הזקן עצמו, שהוא לא רק קוסם אלא גם יורש שושלת אדוני הים של פנדור. הוא עקב אחרי המטמון עד לאי סאטניס, וכעת הוא מתעתד לקרוא תגר על הקוסם, להביס אותו ולהשיב לעצמו את האוצר ששייך לו בדין. הוא יכול לעשות זאת מכיוון שהוא יודע את השם האמתי של אותו קוסם, שם שאותו השיג בקסם שחור.
לא תופתעו לשמוע שאותו קוסם הוא אנדרהיל. השניים מתעמתים ומתחיל קרב של שינויי צורה עד שלבסוף אנדרהיל לובש צורת דרקון שחור. כדי לאלץ את אנדרהיל לחזור לצורתו המקורית ולהביס אותו שחור הזקן נוקב בשם האמתי של אנדרהיל – ייבוד (Yevaud). להפתעתו אנדרהיל נשאר בדמות הדרקון והורג אותו, ואז מתברר שהוא למעשה אותו דרקון שבזז את פנדור והרג את אבי אבותיו של שחור הזקן, שרק הסתווה בדמות קוסם.
~~~~~~
זה סיפור קטן ומקסים שבו ניכר היטב הכישרון של לה-גווין, ושווה לקרוא אותו גם אם הסוף שלו כבר ידוע. אני רוצה להתעכב כאן על הדרך שבה אפילו בסיפור כזה קצר לה-גווין בונה את הניגוד בין שתי הדמויות, ועל הדרך שבה היא מאפיינת את היחס שלהן לסביבה שבה הן פועלות, האי סאטינס.
שתי הדמויות זרות, הן הגיעו לאי מבחוץ, וזה נאמר לנו בשלב מוקדם למדי, ובכל זאת אנדרהיל מצטייר כשייך לאי ושחור הזקן נותר זר. עצם העובדה שאנדהיל הגיע לאי לפני שחור הזקן ושכבר כמה שנים הוא חי מתחת לגבעה משייכת אותו לאדמת האי, אבל לה-גווין יוצרת את הזיהוי הזה גם בדרכים אחרות. סאטינס הוא אי קטן ודי נידח בשולי הארכיפלג של ארץ-ים. אנדרהיל הוא קוסם שמן וזקן, לא מרשים במראהו או בקסמים שלו שלעתים לא ממש עובדים. הם שייכים זה לזה, למיקום שלהם בשולי העולם והעשייה העיקריים של הארכיפלג. אנדרהיל הוא גם חלק מחיי היום-יום של האי, הוא לא רק קוסם. כאשר אנו פוגשים אותו לראשונה הוא הולך לקנות אוכל בכפר, לא לבצע קסמים. ובדרך חזרה הוא עוצר ליד "בית הספר" של הכפר, הילדים שיושבים בשטח פתוח במרכז הכפר, מוקפים כבשים, ולומדים מהמורה שלהם. מה שהמורה מלמדת הוא את "חוק השמות" – לעולם לא לגלות לאיש את השם האמתי כי זה יעניק לו כוח כלפינו. אנדרהיל עומד בשוליים עם הכבשים ואז לוקח חלק בשיעור. כך אנחנו לומדים שהוא הוא זר שהגיע לאי כמה שנים לפני כן, וש"אנדרהיל" הוא לא שמו. הוא מכונה כך מכיוון שהוא גר מתחת לגבעה (under the hill). אפילו השם שלו נלקח מהאי.
יש דיאלוג קצר במקום אחר בסיפור שמאיר באור יפה את היחסים של אנדרהיל והאי ואת השייכות שלו לאי:
"אה, יש לכם קוסם?" שחור הזקן שאל. "הוא בלתי נראה?"
"לא, רק ביישן," אמרה פאלאני.
אנדרהיל כל כך חלק מהאי, שהוא בלתי נראה בו.
שחור הזקן, לעומתו מוצג מראש כזר. הוא הגורם שמגיע מחוץ לאי ומפר את שגרת החיים שאנדרהיל כבר הפך לחלק ממנה. הוא זה שמביא לאי סכנה, לא אנדרהיל הדרקון. בין מי ששומעים את הסיפור של שחור הזקן נמצא גם בירט (Birt), דייג שמתואר במילים: "גבר צעיר גדול, אמיץ וחסר מילים". בירט כל כך נבהל מהסכנה ששחור הזקן מתאר שהוא נמלט מהאי עם המורה שבה הוא מאוהב. שחור הזקן הוא זה שיוזם את העימות, מאלץ את אנדרהיל להסיר את המסווה שלו ולגלות את זהותו האמתית, והמסוכנת מאוד – דרקון.
יתר על כן, דווקא האופי והתיאור של שחור הזקן מתאימים יותר לתיאור של הדרקון שבזז את פנדור: זר, כהה, שחצן, חזק ומסוכן. יש לו כוח רב, גם פיזית וגם מכיוון שהוא מכשף, והוא לא מהסס להשתמש בו. השימוש הזה בכוח מטיל אימה בלבות האנשים וגורם להרס. לעומתו הדבר המסוכן ביותר שאנדרהיל עשה עד אז היה להפחיד בשאגות כמה נערים שניסו לפרוץ למערה שלו, והם היו משוכנעים שלא יכול להיות שאדם כמוהו שאג כך. כבר ראינו את התיאור של אנדרהיל בתחילת הסיפור, שמוקצן בתיאור שלו כאשר הוא מתייצב לקרב מול שחור הזקן. לה-גווין כותבת שהוא הגיח מפתח המערה "מאובק ומבולגן" (dusty and disheveled) ונראה "קטן ומעורר חמלה".
~~~~~~
אפשר היה לפטור את "חוק השמות" כסיפור פואנטה חביב, ניסיון ראשון בעולם שלה-גווין טרם פיתחה במלואו. אפשר לומר שבסופו מתגלה ההפתעה כאשר הנחות היסוד שלנו לגבי אנדרהיל מתבדות, ושהטכניקה הזו של לה-גווין מיועדת רק לכך, אבל יש בסיפור יותר, והטכניקה שתיארתי לעיל עושה יותר. הסיפור הזה והסיפור "מילת ההתרה" שהזכרתי בראשית הרשומה הזו מכילים יסודות של שיטת הקסם והמאפיינים הבסיסיים של העולם הזה שלה-גווין תפתח ותשכלל מאוחר יותר בספרי "ארץ-ים". חוק השמות הוא אחד מיסודות אלה והוא מצוטט בפירוש כאן, אבל השייכות לאדמה, לנוף ולטבע והכוח שאפשר לשאוב מהם הוא יסוד אחר. היא מטפלת בנושא השייכות לאדמה בצורה הרבה יותר מפורשת ומובהקת הרבה יותר ב"מילת ההתרה", אבל הוא ניכר גם בסיפור הזה.
