הספר "כאשר יהיו שוב זאבים" זכה לא מזמן בפרס קלארק, הפרס הבריטי לספרות ז'אנר, ובמידה מסוימת זה לא מפתיע כי זה ספר מאוד בריטי. הוא ממוקם באתרים ספציפיים בבריטניה ובנוסף סוויפט בבירור משתמשת במאפיינים של בריטניה של העשורים האחרונים כדי לבנות עליהם על התשתית של הסיפור. אבל לא צריך להיות מצויים ברזי הפוליטיקה והחברה הבריטית כדי ליהנות ממנו.
"כאשר יהיו שוב זאבים" עוסק באקלים ובשינוי אקלים, יש מגוון עצום של כינויים ותת-ז'אנרים של ספרות כזו, שמזמן הפסקתי לנסות להבין מה ההבדלים ביניהם אז בחרו את התגית החביבה עליכם לנושא והצמידו אותה לספר. אבל בניגוד לספרים שמנסים להקיף את העולם כולו וכל השינויים ב-958 עמודים (כרך ראשון משלושה), הוא מתמקד בשתי דמויות ומסופר מפיהן. אחת היא הסטר, יוצרת סרטים תיעודיים בנושאי בעלי חיים והסביבה ילידת 1986, והאחרת היא לוסי, אקטיביסטית בנושא הסביבה ילידת 2015. הסטר היא בת כפר, נולדה בחווה בסומרסט, ולוסי היא לונדונית. לרקע של שתיהן חשיבות לעלילה וליחסים שלהן לעולם הטבע של בריטניה, שעומד במרכז הסיפור. הספר מסופר לחלופין בפרקים מפי לוסי והסטר, כשהפרק הראשון של לוסי הוא בשנת 2020 והפרק הראשון של הסטר בשנת 2021, והפרקים האחרונים של שתיהן בשנת 2070.
שני הקולות שבו אותי מההתחלה, סוויפט כותבת את שתי הדמויות היטב. מערכות היחסים של שתי הנשים עם המשפחות שלהן, של לוסי עם סבהּ וסבתהּ ושל הסטר עם אחיה (וברקע עם אביה) מעניקים להן עומק ועניין ועוזרים למקד את תשומת הלב במושא העניין של שתיהן – הסביבה והטבע. באמצעות הבחירה בדמויות שונות למדי, דוקומנטריסטית ואקטיביסטית, סוויפט מציגה שתי נקודות מבט על המאבק לשיקום הסביבה שמשלימות זו את זו. הריחוק הדרוש לעשייה דוקומונטרית עומד מול המעורבות הנחוצה לאקטיביזם, ושתי העמדות הרגשיות האלה בנויות היטב ויכולתי להזדהות איתן.
מיקוד הוא מילת המפתח של הספר הזה, כי כאמור הוא לא מנסה להציג את השפעות האקלים ואת הניסיונות לשקם את הטבע בעולם כולו אלא מתמקד באתרים ספציפיים – הבית של סבא וסבתא של לוסי בלונדון, החווה של משפחתה של הסטר בסומרסט, הסביבה של אחוזת בלמורל בסקוטלנד – עם אזכורים בלבד למאורעות שקורים במקומות מחוץ לבריטניה. סוויפט נותנת לנו להסיק מן הכלל אל הפרט, בצורה שונה מאוד מאותם ספרים עבי כרס שמדלגים ממקום למקום בעולם. המיקוד הזה עלול גם להיות נקודת תורפה, כי למי שלא יתחברו לדמויות וישתכנעו מהן, אין תמות או דמויות אחרות להיאחז בהן ולכן כנראה לא ייהנו מהספר. אני לא זוכר אם זה היה באמאזון או בגודרידס שראיתי ביקורת של מילה אחת על הספר – "מטיפני", ולגמרי ברור לי מה הבסיס לביקורת הזו.
הספר מאבד מהתנופה שלו ברבע האחרון בערך, וגם זה בעיקר בקטעים של לוסי. אני לא אכנס לפרטים כדי לא לספיילר, אבל סוויפט מנסה לסגור קצת יותר מדי קצוות בצורה קצת יותר מדי נקייה. במידה מסוימת גם זה נובע מהצורך שלה במיקוד, שלא נותן לה להרפות מחלק מחוטי העלילה שטוותה ולתת להם להתקיים בפני עצמם בעולם של הספר. לעניות דעתי, כאן הייתה מועילה עריכה נוקשה יותר, או לפחות שונה. הדמות של הסטר והסיפור שלה בנויים כך שיש הרבה פחות צורך בסגירת מעגלים, ולכן אלה שכן נסגרים משכנעים יותר. בעיה אחרת של החלק האחרון היא השקיעה במיסטיקה של העבר הרחוק שמאפיינת פרקים בחלק הזה. זה נובע מתוך הדמויות אבל בכל זאת לדעתי זה מיותר. בחלקים מוקדמים יותר סוויפט משתמשת בדמות-משנה (אנני) כדי לספק את הפן הזה וחבל שהיא לא ממשיכה לעשות את זה גם כאן.
המיקוד של "כאשר יהיו שוב זאבים" עשוי להיות בעוכריו בעוד מובן, הרבה יותר חשוב. זה ספר שמאוד נעוץ ברבע הראשון של המאה ה-21, במאורעות וברעיונות של התקופה. הפרק הראשון מתרחש במהלך הפנדמיה של קוביד-19 והסגרים, הפרק השני מעט אחרי חידוש הטיסות, ובפרק השלישי או הרביעי יש לגרטה טונברג ופועלה מקום חשוב. ככזה, אני לא יודע אם הוא יחזיק מעמד בקריאה נוספת בעוד עשר או עשרים שנה, וזה חשוב מכיוון שהוא מתיימר לומר דברים שהחשיבות שלהם על-זמנית (או כל-זמנית) ומזהה את המקורות של הרעות החולות של החברה שהוא שואף לתקן בעבר העמוק שלה. זה ספר עם אג'נדה מאוד ברורה, ואולי זו הסיבה שהדמויות שלו לא ניחנות במורכבות מוסרית. המורכבות היא באישיות וביחסים שלהן עם אחרים. זה ספר טוב, הוא כתוב בצורה קולחת ולא ארוך (כ-350 עמודים), ולדעתי שווה להקדיש לו את הזמן, אבל אם לא תתחברו לכתיבה בפרקים הראשונים אל תהססו לוותר עליו, הוא לא משתנה מבחינה זו, וזו לא יצירת מופת לדורות.
