אני לא זוכר איפה נתקלתי בהמלצה על הספר הזה, שתואר שם כתעלומת "רצח בחדר נעול" שמתרחש בספינת דורות עתיקה, אבל התיאור הזה לא מדויק, ואולי הזיכרון שלי לא מדויק והוא לא תואר כך. למעשה המבנה הוא של ספר אימה של "הרוצח מתקשר מתוך הבית" קלאסי, על כל המשתמע מכך במה שקשור לנחלי דם, איברים כרותים וכו', וראו בכך אזהרת טריגר. במקרה זה הבית שבו לכודה החבורה הוא אכן ספינת דורות עתיקה, שהגיעה ליעדה כשכל הנוסעים שעליה מתו מזמן ורק המחשבים ממשיכים להטיס אותה. גיבור הסיפור הוא איריס, נזיר שייעודו להביא למנחה נכונה מי שמתו, והוא נשלח לבצע את הטקסים הנחוצים עבור נוסעי הספינה. הוא ציפה להיות שם לבדו, אבל מצא בה משלחת אקדמית – פרופסור להנדסה (יאן) עם סטודנטית וסטודנט שלו, ד"ר לבוטניקה, ד"ר לארכאולוגיה ושני מאבטחים. כנהוג, הם ייהרגו בזה אחר זה ורק מעט ישרדו. הנוסחה מוכרת.
אימה בכלל, ואימה כזו בפרט, לא מדברת אליי ולא מעניינת אותי כעלילה. עבורי, הציר שסביבו יקום וייפול הסיפור הוא היחסים בין הדמויות, וכאן התאכזבתי מהכתיבה של סוי. כפי שאפשר להבין מזה שהזכרתי רק שני שמות, איריס ויאן הן הדמויות הכי מפותחות והן לא רעות, אבל הבעיה היא ששאר הדמויות נראות לפעמים כמשהו בין שבלונה לפרודיה. הייתה לפחות סצנה אחת בסיפור שלגמרי שכחתי שיש בה עוד דמות חוץ מיאן ואיריס, כי היא פשוט נעלמה ברקע בעוד שלחלוטין היה צפוי שהיא תגיב איכשהו. וגם היחסים בין איריס ויאן צפויים למדי ועוקבת אחר תבנית שחוקה, שלא אפרט כדי לא לספיילר אבל אני בטוח שיהיה קל לזהות אותה. הכתיבה לא גרועה, אחרת לא הייתי גומר את הספר, היא פשוט מרושלת לעתים.
אז למה לקרוא את הספר, שלא לומר לטרוח לכתוב עליו? כי הוא יכול להיות מוקד לדיונים מעניינים. זה ספר שעוסק הרבה ביחסים בין בינה מלאכותית לבינה אנושית. לאיריס יש מה שמכונה AI construct מושתל בראש שהוא אישיות בפני עצמה שהיחסים בינו ובין איריס חשובים לעלילה. ההתמחות האקדמית של יאן היא בבינות מלאכותיות ואחת השאלות המרכזיות שמלוות את העלילה היא אם המחשבים שמנהלים את הספינה, שיוצרו לפני עידן הבינה המלאכותית, יכלו לפתח בינה אמתית באופן ספונטני. זה לא נושא חדש, המדע הבדיוני עוסק בו מאז ימי RUR של קארל צ'אפק, או אפילו "פרנקנשטיי" של מרי שלי. אבל זה נעשה בצורה מעניינת כאן, שאני לפחות הרגשתי שנעוצה בדיונים סביב "בינה מלאכותית" כיום.
נושא אחר, ובעיניי הכי מעניין, הוא היחסים המורכבים של איריס עם עולם החומר. הציפייה מנזיר היא שהוא ינתק את עצמו מן העולם החומרי, תמה שחוזרת שוב ושוב בספר, למשל בקשר להרגלי האכילה והצום של איריס. אבל מערכת היחסים הזו הרבה יותר מורכבת, ומסומלת גם בצורות אחרות, למשל בכך שאיריס תמיד יחף, ונמצא במגע ישיר וחושי עם הספינה בדרך שהאחרים, נעולי הנעליים, לא יכולים להיות. הדמות של יאן בנויה להיות foil – דמות מקבילה לגיבור שמאירה בו תכונות מסוימות – של איריס בנושא הקשר לעולם. כאן אני חושב שסוי עצמו לא תפסה איזה עבודה טובה הוא עשתה (סוי מזדהה they), ואסביר עוד רגע למה אני סבור כך. איריס ויאן שניהם מומחים בתחומם שלמדו אותו לעומק, במקרה של איריס אלה לימודים "רוחניים" בעוד שבמקרה של יאן זו התמחות בהנדסה, בטיפול בצד המוחשי של העולם. איריס מאופיין בריסון עצמי (שכמובן עומד למבחן), יאן ישיר וכן. כל אלה יוצרים מתח מעניין. סופרת או סופר טובים יותר היו מנצלים את דמויות המשנה כדי לייצג את טווח האפשרויות שבין לבין, או כדי לבחון ולערער את שני הקטבים ואת המתח שביניהם, אבל לדעתי סוי עושה את זה רק באופן מאוד מוגבל ובנקודות קטנות.
וכאן אני מגיע למה שבאמת הרגיז אותי בספר הזה, שלא קשור לעלילה שלו בכלל. בסוף הספר יש שלוש-עשרה "שאלות לדיון", ואני מצטט "השאלות המוצעות להלן נועדו להצית שיחה ולהעמיק את קריאתך ב'סוטרת גן הברזל'." אני לא בטוח אם הכללת השאלות האלה מעידה על התנשאות וזלזול בקוראים שלא יוכלו לחשוב עליהן בעצמם, או על חוסר ביטחון בספר שהוא מעלה אותן בצורה טובה. יותר מכול הן הזכירו לי ספרי לימוד בבתי ספר עם ה"נקודות למחשבה" שאפשר למצוא בהם. קראתי בחיי ספרות דידקטית, במשהו כזה עוד לא נתקלתי. אני מניח שהשאלות נכתבו, או לפחות אושרו, על ידי סוי. ואם כן, זה מאכזב במיוחד. כי הן דלות וצפויות ולא מעמיקות באמת, וכאן אחזור לעניין מה שסוי לא ראתה בדמויות – אפשר היה לנסח שאלות הרבה יותר מעניינות על משולש היחסים איריס-יאן-העולם מאלה שנכללות בספר. זה ספר שבמידה ידועה הרבה יותר נהניתי לכתוב עליו מאשר לקרוא אותו, והדיונים המעניינים באמת, לדעתי, יבנו אותו לא רק בפני עצמו אלא בהקשר של זמנו, ובהקשר של הדיון הארוך של המדע הבדיוני ביחסים בין האנושות למעשי ידיה.
