14.11.2023

פוסטקפ - מיזם ספרות פוסט־קפיטליסטית

 


באפריל 2021 ערך מכון ון ליר כנס בנושא פוסטקפיטליזם שבו הייתה לי הזכות להשתתף בפאנל של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה שהיה חלק מהכנס. בעקבות הכנס נולד פרויקט כתיבה בהובלת שמעון אדף וד"ר כפיר לוסטיג כהן – "פוסטקפ". ארבע נובלות שנכתבו על ידי סופרות וסופרים ישראליים בעולם פוסטקפיטליסטי. כולן מתרחשות בשנת 2066, לאחר עלייתה של ישות מדינית במזרח התיכון שחוצה את גבולות המדינות כפי שהם כיום. מה שהייתה מדינת ישראל, למשל, שייכת לאזור שנקרא "גדות הירדן" וכולל את ארץ ישראל ולפחות את החלק המערבי של ירדן דהיום. קשה לקבוע מתוך הנובלות עצמן את הגבולות של הישות המדינית הזו, אבל היא משתרעת לפחות מטורקיה עד מצרים ומזרחה עד עיראק של היום (יכול להיות שיש גם אזכורים למקומות באיראן, אבל אני לא זוכר אותם כרגע).

האידאולוגיה והמדיניות של הישות הזו לא מפורטים בשום מקום בצורה מסודרת, אבל ברור שהיא מבוססת על עקרונות שיתופיים וערבות חברתית. עם זאת זו לא מדיניות סוציאליסטית "קלאסית" בצורות הנפוצות שלה.  אפשר ללמוד מתוך הנובלות עוד כמה מאפייני יסוד של העולם כמו מאורעות היסטוריים שהוליכו ליצירת הישות המדינית, טכנולוגיות מסוימות (תקשורת, תחבורה) וקצת מהלשון החדשה המשותפת לה.

יש הערה אחת שאני חייב להעיר כאן לגבי העולם המשותף הזה. אני קיבלתי את הנובלות באייקון, שהסתיים ב-5.10.23 (הן יצאו כמה חודשים קודם). לקרוא מדע בדיוני בעתיד קרוב שבו מאורעות ה-7 באוקטובר ומה שבא לאחר מכן לא מוזכרים, בעוד אותם המאורעות מתרחשים סביב, היה מאוד מוזר. זה אירוע שאת ההדים שלו נרגיש עוד זמן רב, והחיסרון שלהם שם היה מורגש. אבל זו הסכנה שקיימת תמיד בכתיבת עתיד קרוב.

הנובלות עומדות בפני עצמן וכל אחת מאירה פנים שונים של החברה בעולם החדש הזה ואפשר לקרוא רק חלק מהן, אבל שקריאה שלהן יחד מעניקה מבט רחב שלו. הסדר שבו קראתי אותן היה אקראי, התחלתי מזו שבמקרה הייתה עלינוה בערמה שהבאתי איתי מאייקון. זה יהיה גם הסדר שבו אכתוב את ההערות להלן.

 

מאבק מתמשך / מיכל ספיר

סופרת שעומדת לכתוב נובלה על המאורעות שעמדו בראשית המהפכה הפוסטקפיטליסית מפרסמת פוסט ברשת חברתית ("חברותא") שבו היא מבקשת מידע וחוויות ממי שהיו שם. התוצאה היא אוסף מגוון של עדויות אישיות, כתבים פרוגרמטיים, ויכוחים ועוד. בתקציר שעל הכריכה האחורית של "מאבק מתמשך" היא נקראת "יצירה... החוקרת לעומקה את סוגיית הצורה הספרותית", ולטעמי החקירה הזו היא נקודת הכשל שלה.

בסופו של דבר לא נוצרים בנובלה הזו נראטיב, עלילה או דמויות מגובשים שהצליחו לעורר את העניין שלי. הנובלה מסתיימת בכך שהסופרת מכריזה שהיא מוותרת על כתיבת הנובלה שלה כי אולי במידה מסוימת "כולנו כאן ביחד כתבנו אותה". הרמז לכך שבחברה החדשה משתנות גם הצורות הספרותיות די בולט.

האלמנטים המסורתיים של הסיפור (עלילה, דמויות וכו') הוקרבו על מזבח הטכניקה והמסר, ונוצר כאן מה שהוא בעיניי יותר תרגיל אינטלקטואלי מאשר סיפור. האם זה תרגיל מעניין? תלוי בכל קוראת וקורא, אליי הוא לא ממש דיבר.

 

הַמֶּלֶט / אסף גברון

אסף גברון לקח על עצמו משימה כפוית טובה – לספר מחדש את "המלט" של שייקספיר. זה נרמז בפירוש בשם הנובלה, וכל מי שמכירים את המחזה יזהו בלי בעיה את קווי הדמיון לעלילה ולדמויות. הבעיה היא שהסיפור מחדש הזה קרוב מדי למקור. זה אומר שההשוואה לשייקספיר היא בלתי נמנעת, ומתמשכת. וזה רף גבוה מאוד (מאוד) לעמוד בו. או שזו לפחות הייתה חוויית הקריאה שלי.

מכיוון שהעלילה והדמויות מוכרות, וגברון לא סוטה מהם רחוק מדי, האלמנט הזה של חידוש נלקח ממנו ונשארנו רק עם החידוש של העולם. החידוש הזה מתמצה, לטעמי, די מוקדם.

נשברתי בקריאת הנובלה כשהגעתי למונולוג הגדול הראשון של תואם-המלט של הנובלה הזו. אני לא מת על המחזה "המלט", יש מחזות של שייקספיר שאני אוהב הרבה יותר, אבל אפילו אני לא אכחיש שהמונולוגים והדיאלוגים בו הם קטעי ספרות נפלאים, והניסיון להשתוות אליהם הוא משימה כבירה. מאוחר יותר השלמתי את קריאת הנובלה, אבל אני בכל זאת חושב שהיא החלשה מהארבע, פשוט בגלל ההשוואה הלא הוגנת והבלתי נמנעת.

 

מקשה אחת / תהילה חכימי

מאוד נהניתי מהנובלה הזו. זו דרמה משפחתית שמתרכזת ביחסים בין אמהות ובנות על פני שלושה דורות, והדמויות והיחסים בה כתובים מצוין. תהילה חכימי מנצלת בצורה נהדרת את העולם המשותף ואת השוני שלו מן העולם שלנו כדי ליצור את המתחים שבלב הנובלה הזו. הגישות השונות של הדמויות לשינויים בעולם הן שמניעות את ההתרחשויות, אבל הן לא הסיבה היחידה להן. כמו תמיד, חוויות חיים שונות ואופי שונה הם שעומדים בבסיס ההבדלים והמתחים האלה. אחת הדמויות בנובלה מעירה  על הסיפור של עצמה "אימהות ובנות, בנות ואימהות, סיפור נדוש", אבל כשהדמויות טובות כפי שהן בנובלה הזו, זה סיפור חדש ומצוין.

חכימי עושה בנובלה הזו מה שמדע בדיוני טוב אמור לעשות – מנצלת את העולם השונה כדי לספר לנו משהו מעניין וחשוב על עצמנו. מומלצת בחום.

 

כשל זיכרון / שמעון אדף

קצת שיקרתי, הסדר שבו קראתי את הנובלות לא היה אקראי לגמרי. השארתי את הנובלה של שמעון אדף לסוף כי הוא אחד הסופרים האהובים עליי. אין דרך טובה לסכם את העלילה של הנובלה הזו בקצרה, כי אדף ממקם את הגיבור שלו במרכז רשת שלמה של שינויים ויחסים. השינויים שעוברים על הגיבור, מערכות היחסים שלו, ההתלבטויות שלו, מתרחשים במידה שווה בנבכי נפשו ובעולם שסביבו. זה בעיניי אחד הכישרונות הגדולים של אדף – היכולת לקשור את הגיבורים שלו לעולם שלהם בקשרים סבוכים ומורכבים שאי-אפשר לנתק אותם. במידה מסוימת לטעמי הסיפור האישי הזה מציג את העולם החדש כולו בצורה הטובה ביותר מכל ארבע הנובלות, או לפחות בצורה השלמה ביותר. מאוד אהבתי את הנובלה.

 

הפרויקט כולו

איך אפשר להעריך פרויקט כזה? אישית, אני תמיד שמח לראות עוד כתיבה ישראלית טובה בעולמות מדע בדיוני. אני שמח עוד יותר לראות שמוסדות אקדמיים יותר ויותר מתייחסים לכתיבה, וספציפית למדע בדיוני, ככלי לגיטימי לבחינת רעיונות חברתיים.

כחוויית קריאה נטו – לטעמי נובלה אחת הייתה מאכזבת, אחת מעניינת אבל מוחמצת ושתיים מצוינות. הקריאה שלהן יחד משרטטת עולם מאוד מעניין ומעורר מחשבה. זה לא עולם שהתקדם לחלוטין מעבר לקפיטליזם, זו אינה אוטופיה או דיסטופיה, זה עולם שעדיין נמצא בתהליכי שינוי ומעבר. זה עולם אפשרי אחד שנמצא בעתיד שלנו, ולא ניכנס לשאלה עד כמה הוא אפשרי.

ואחרית דבר על אחרית הדבר. בסוף כל נובלה יש אחרית דבר שכתבו ד"ר כפיר לוסטיג כהן ושמעון אדף שעוסקת בקבוצת המחקר בנושא פוסטקפיטליזם במכון ון ליר ובפרויקט הזה. לדעתי אחרית הדבר הזו מעניינת יותר בהקשר החברתי-מחקרי מאשר בהקשר הספרותי. היא מציבה את פרויקט הכתיבה הזה במסגרת אידאולוגית שעלולה לגרום לאכזבה מהנובלות עצמן. הציפיות המועמסות על הנובלות לבטא ולממש את הרעיונות של הפוסטקפיטליזם קצת מוגזמות ולא הוגנות. קראו את אחרית הדבר כפי שהיא – כאחרית דבר אחרי שתגמרו לקרוא את כולן, ולא לפני כן. אבל אני בהחלט ממליץ לקרוא את הנובלות עצמן, הן יוצרות עולם מעניין וחדש ומגוון הסגנונות והצורות ידבר לקוראות וקוראים שונים.

ומילה אחרונה על פורמט. שווה לנסות להשיג את הנובלות מודפסות. כפי שתראו בתמונה שלמעלה, הכריכות שלהן, מעשי ידי אור מנגד, מצטרפות ליצירה אחת כאשר הן זו לצד זו.

1.8.2023

השם "העונה החמישית" כטקסט פוסט-קולוניאליסטי

כריכת הספר "העונה החמישית" באנגלית

 

"העונה החמישית" הוא ספר מדע בדיוני של נ"ק ג'מסין שיצא לאור בשנת 2015 וזכה בפרסים רבים. רבות נכתב עליו, ואני בטוח שעוד ייכתב עליו, ובצדק. אבל כאן אני רוצה להתייחס רק לשם שלו, "העונה החמישית", ולהאיר את השם בלבד כטקסט שהוא בפני עצמו פוסט-קולוניאלי. רק אעיר כאן שמדובר במחשבות שלי על הנושא אחרי תחקיר קצר יחסית, ולא עומד מאחורי הדברים מחקר מעמיק.

*

הנטייה לחשוב על השנה כמחולקת לארבע עונות – קיץ, סתיו, חורף ואביב והמאפיינים המיוחדים של כל אחת מהן – התעצבה בקווי הרוחב שבהם שורר האקלים הממוזג של גוש היבשה האסיאתי-אירופי, ובעיקר בחלק המערבי שלו. קו הרוחב של קרגנדה שבקזחסטן קרוב מאוד לזה של פריז, אבל החודשים הגשומים ביותר בה הם מאי עד יולי, ושיא המשקעים בחודש אחד הוא כ-40 מ"מ. אם נתרחק מקווי הרוחב האלה לכיוון קו המשווה, חלוקת העונות והמאפיינים שלהן ישתנו עוד יותר. באקלימים טרופיים בדרך כלל יש רק שתי עונות – רטובה ויבשה. הגורם החשוב ביותר באקלים הזה הוא כמות המשקעים, ולא הטמפרטורה, שלא משתנה הרבה לאורך השנה.

אבל לא צריך להרחיק לכת עד לקו המשווה, די לבחון את עונות השנה בארץ־ישראל, כפי שהן מופיעות במקורות שלנו כדי לראות שהתפיסה הייתה שונה לגמרי. כפי שנכתב באתרהאקדמיה ללשון העברית, במקרא "סתיו" הוא שם נרדף ל"חורף" ו"אביב" הוא כינוי לתבואה שלא בשלה עדיין. משמעות המילה "אביב" לציון העונה שבין החורף לקיץ מופיעה לראשונה בספרד בימי הביניים.

"לוח גזר" הוא לוח שנה שמתוארך לבין המאות העשירית והשמינית לפני הספירה. השנה מחולקת בו לשמונה חלקים, המקושרים לעיסוקים חקלאיים. ההשערה היא שהכינוי "ירחו" לכמה מהחלקים שם מתייחס לתקופה של חודשיים, כך שבסך הכול יש בו שנים־עשר חודשים. אבל אפשר גם לראות אותו כמחלק את השנה לשמונה "עונות" חקלאיות. השם "העונה החמישית", אם כן, יכול להיקרא כקריאת תגר על החלוקה האירופית של השנה לעונות כפי שהיא הופצה על ידי הפרויקט הקולוניאלי, ולכל הפחות כמאמץ גישות שמחוץ לתפיסת העולם של המעצמות הקולוניאליסטיות.

*

ג'מיסין היא אמריקאית, ולכן אולי מתבקש לקרוא את השם הזה גם בהקשר של הכינוי fire season או wildfire season שהשימוש בו נעשה נפוץ בעשורים האחרונים, בעיקר בהקשר של קליפורניה ומערב ארצות הברית. השם הזה הוא אחת התגיות שלפיה ממיין שירות היערנות של ארצות הברית את הרשומות באתר שלו. בעיית השרפות בארצות הברית קשורה קשר ישיר להתפשטות של המתיישבים האירופים בצפון אמריקה. המספר הגדול של המתיישבים באזורים שהיו מאוכלסים קודם לכן בדלילות יחסית בילידי צפון אמריקה פירושו שמחד יש הרבה יותר מוקדים מעשה ידי אדם להצתת אש ומאידך הרבה יותר יישובים שפגיעים לאש.

על כך נוספה תורת ניהול היערות האמריקאית, שהייתה לה השפעה משמעותית על דפוסי שרפות היער. הניסיון למנוע בכל מחיר שרפות יער הפך את יערות המערב לקרקע פורייה לשרפות ענק (בין שאר ההשפעות הסביבתיות שהיו למדיניות זו). האוכלוסייה המקומית, שלא היו לה אמצעים או מניעים למנוע שרפות בכל מחיר, למדה לחיות עם שרפות יער עונתיות. לגורמי הממשל לקח זמן רב ללמוד שמדיניות ניהול היערות שלהם צריכה להתחשב בשרפות העונתיות ולאפשר אותן כדי לצמצם את האפשרות של שרפות ענק אימתניות. אם נקרא את השם "העונה החמישית" כמעין מקבילה של "עונת האש", הרי שהוא מבטא דחייה של הגישה הראשונית של המתיישבים האירופיים ומאמץ את הרעיון המקומי של עונה נוספת, שמאופיינת בתופעה ולא במאפיינים אקלימיים.

*

לכך מתקשרת משמעות נוספת של השם, וכאן אני כן צריך לגעת בקצרה בתוכן הספר. בעולם שמתואר בספר יש מפעם לפעם רעידות אדמה והתפרצויות הרי געש כה רבות עוצמה שהן גורמות ל"עונה חמישית" – שינוי קיצוני בדפוסי אקלים. ואי־אפשר להתעלם מהקשר בין העונה החמישית של הספר לבין שינויי האקלים שאותם עובר עולמנו כרגע. לא צריך את המרקסיזם כדי להצביע על הקשר שבין האימפריאליזם האירופי, הקפיטליזם, אתוס הקדמה הטכנולוגית כמבטאת עליונות, וההשפעות האקלימיות של פיתוח טכנולוגי לא מרוסן. עידן "הרתיחה הגלובלית" שעל בואו הכריז מזכ"ל האו"ם רק לפני כמה ימים הוא תוצאה ישירה של השפעת פעילות האדם על כדור הארץ, שאי־אפשר להכחיש את החלק של הקולוניאליזם בה. במובן זה "העונה החמישית" של שינוי האקלים היא פוסט-קולוניאלית במובן המילולי ביותר שלה, היא העונה האקלימית שבאה בעקבות ההשפעות של הקולוניאליזם.

השם "העונה החמישית" הוא טקסט פוסט-קולוניאליסטי מכמה סיבות. הוא מבטא גישות שמקורן מחוץ למערב אירופה, ערש הקולוניאליזם; הוא דוחה את הגישה הקולוניאליסטית לניהול הסביבה הטבעית; והוא מתאר את צורת העולם כפי שהיא התעצבה על ידי הקולוניאליזם.