12.8.2020

קאנון אישי, קאנון מקומי

 

דגל "לונה החופשית". מקור, ויקימדיה קומונס. ריצ'רד פן

דגל "לונה החופשית". מקור, ויקימדיה קומונס. ריצ'רד פן

 נאומי ההוגו של ג'ורג' מרטין ושל רוברט סילברברג היו בעייתיים מאוד. מעבר לעובדה שמרטין לא טרח לברר איך להגות נכון את השמות של חלק מהמועמדים והזוכים, שניהם דיברו על "ימי הזוהר" של הז'אנר והעלו באוב שמות שבעת האחרונה סר חינם - ספציפית את לאבקראפט וקמבל. ולפני שיתחילו זעקות על "תרבות ביטול", אני לא חושב שאפשר לבטל את המורשת של שני האישים האלה, אבל חייבים להכיר בכך שהמורשת הזו בעייתית מאוד. למעשה, כדי לראות עד כמה לא מעלימים את לאבקראפט, אני ממליץ לשמוע את הפרק של Imaginary Worlds מלפני כמה זמן על "ההיפוך" של לאבקראפט.

אחת מהתגובות לנאומים האלה הייתה דיון מחודש בשאלת ה"קאנון" ומהו קאנון. כי אחרי הכול, קמבל ולאבקראפט הם קאנון. לא? ובכן, כן ולא. אולי המושג המעניין ביותר שעלה לקדמת הבמה בדיון הזה היא "קאנון אישי" וההכרה שבסופו של דבר לכל אחת ואחד מאתנו קאנון משלו, יצירות שעליהן גדלנו ואשר עיצבו את התפיסה שלנו לגבי הז'אנר. אני ממליץ לקרוא את שרשור הטוויטר של הסופרת האוסטרלית פוז מדוז על הנושא. בכלל שווה לקרוא את מדוז, היא חכמה.

הנושא של "קאנון אישי" לא מוגבל לספרות ספקולטיבית או אפילו לספרות. הכלל "The golden age of SF is 12" נכון גם לדברים אחרים. באחד הספרים של ג'ונתן קו (אני חושב שזה "מועדון האידיוטים" אבל לא בטוח) הוא אומר שאף מוזיקה לא משתווה לזו שאנחנו שומעים בגיל 15-14. זה לא מקרי. היצירות שלהן אנחנו נחשפים בגיל הזה, שבו כולנו נוחים להתרשם, מעצבות את התפיסה שלנו לגבי הז'אנר או המדיום. הן יוצרות את התבנית ה"נכונה" לתחום בעינינו (לא סתם הכלבלבים העצובים ערגו למדע הבדיוני "של פעם") ועם השנים מתכסות בדוק של נוסטלגיה שרק מעצימה את זה. המשמעות של זה היא שה"קאנון" הופך להיות מאוד תלוי זמן. לדורות שונים יש קאנון שונה.

כל זה הוביל אותי לחשוב קצת על הקאנון של הז'אנר בארץ, שלו מתווסף מסנן נוסף – הזמינות.

במידה מסוימת הדור שלי, ילידי שנות ה-70, הוא הדור הראשון שהיה לו קאנון של הז'אנר בעברית. מפעל התרגום הגדול שראשיתו בשנות ה-80 (הציצו בתזה של ענבל שגיב-נקדימון לקבל מושג עליו) יצר את הקאנון הזה. גם אם היינו מודעים לספרות שנכתבה בחו"ל באותו זמן (אני אישית כמעט לחלוטין לא הייתי מודע), היה לנו קשה מאוד להשיג אותה. הקאנון שלנו היה "הסדרה הלבנה" של עם עובד. אליה נוספו הסדרות של "מסדה" ומאוחר יותר "ספריית מעריב" והוצאות אחרות. מטבע הדברים הן יכלו להביא רק שבריר מכל מה שיצא, ויתר על כן הן התרכזו לא רק בדברים העדכניים אלא גם השתדלו, בצדק, להביא את הקלאסיקות – היינליין, אסימוב וכו'. היינו מוגבלים למה שיכולנו למצוא בחנויות בארץ.

לקראת סוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 זה משתנה מאוד משתי סיבות – האינטרנט והארי פוטר. מעצם הידיעה שיש עוד יצירות, דרך הנגישות ליצירות שהתפרסמו ברשת ועד לאפשרות להזמין ספרים מחו"ל, רשת האינטרנט חשפה את מי שהתבגרו בשנים אלה להרבה יותר חומר באנגלית.

ההצלחה של הארי פוטר תרמה להיווצרות הקאנון החדש של שנים אלה בשתי צורות. הצורה האחת היא הניסיון של הוצאות למצוא את "הארי פוטר הבא" או "הארי פוטר הישראלי" שהביאה לתרגום ופרסום של הרבה יצירות לנוער, שהיו במודע ובכוונה יצירות ז'אנר. מזה צמחה התרומה האחרת – היצירה של קאנון ז'אנר לנוער בארץ. ילידי שנות ה-90 גדלו עם מדפים של ספרות פנטסיה לנוער (בעיקר, פחות מדע בדיוני), והרבה ממנה טובה. זה היה מרחק שנות אור מספרי "דני דין" שהיו על מדפי הספרייה שאותה נהגתי לפקוד כילד (או, אם רוצים ללכת דור או שניים אחורה, מהקומיקס של "יואב בן חלב" שהייתי קורא בכרכים הישנים של "דבר לילדים" ברביצה על הרצפה בספרייה). עם הזמן, המרחב הזה רק הולך וגדל.

היום אנחנו מתחילים לראות משהו חדש והרבה יותר מרגש – את הניצנים הראשונים של קאנון ישראלי. הצמיחה המהירה של ספרות הז'אנר בארץ בעשרים השנים האחרונות משמעה שיש מי שגדלים עם קורפוס שלם של ז'אנר ישראלי מקורי. יש את מי להעריץ, ממי לשאוב השראה, למי להתנגד ובמי למרוד, והכול נכתב כאן בארץ בעברית. זה נפלא בעיניי.