האהבה, היא תציל אותך (חלק שלישי)

הבלדה על ח'מל האבודה – אהבה לא מושבת

(יצא לאור 1962; מתרחש באלף ה-17)

למרות שהסיפור הזה יצא לאור שנתיים לפני "הגבירה המתה מעיר המוקיונים" והוא מתרחש אלפיים שנה אחריו, "הבלדה על ח'מל האבודה" הוא המשך תמטי של "הגבירה המתה מעיר המוקיונים". הוא מתאר את השלב החשוב הבא, או אחד השלבים החשובים הבאים, בתהליך מתן הזכויות לנחותי-האדם. הסיפור מתרחש על כדור הארץ וגיבוריו הם ח'מל ואדון ההשגחה ג'סטוקוסט.

ח'מל, כפי שמעידה התחילית של שמה, היא ממוצא חתולי ומתוארת כאישה החושנית והנחשקת ביותר שאי-פעם התקיימה. (או לפחות כיצור הנקבי דמוי האדם החושנית והנחשקת ביותר שאי-פעם התקיימה.) סמית' מפליג בתיאורים האלה שלה. ג'סטוקוסט לעומתה הוא אחד מאדוני ההשגחה (צאצא של השושלת שראשיתה בגבירה גורוק המוזכרת ב"הגבירה המתה") והוא אדם מחמיר ומקפיד על הכללים. ח'מל וג'סטוקוסט נפגשים בנסיבות אלה ואחרות, וח'מל מתאהבת בו. "עתה התאהבה בג'סטוקוסט והייתה מודעת לכך היטב", אומר סמית'. אהבה זו נועדה להיות נכזבת מכיוון שגם ג'סטוקוסט מאוהב, אבל לא בה. "תמיד היה מאוהב, מאוהב עד שיגעון – בצדק עצמו."

מעבר לעובדה שהקפדתו המחמירה על הכללים לא הייתה מאפשרת לג'סטוקוסט לקיים מערכת יחסים עם ח'מל שהיא נחותת-אדם, הוא כלל לא יכול לראות אותה כאובייקט לאהבה מכיוון שהוא ממוקד ברדיפת הצדק שלו. חשובה לענייננו העובדה שעבורו הצדק כולל גם הקלה בדיכוי של נחותי-האדם. שילוב שתי האהבות האלה – של ח'מל לג'סטוקוסט ושל ג'סטוקוסט לצדק – יאפשר לח'מל וג'סטוקוסט לשתף פעולה באחד הצעדים החשובים של תהליך זה. הפרטים אינם חשובים לענייננו, אלא רק האהבות שאפשרו את הפעולה הזו.

אהבתה גם אפשרה לה לוותר עליו, כדי שיוכל להגשים את אהבתו לצדק. צריך לציין כאן אהבה נוספת של ח'מל, שנרמזת אבל לא מבוטאת במפורש בסיפור – האהבה שלה לנחותי-האדם כולם כגזע או קבוצה – שאפשרה לה להבין את חשיבות הפעולה המשותפת שלהם.

גם אם אהבתה של ח'מל מעולם לא מומשה, הרי שבזיכרון האדם היא תישאר קשורה לעד לג'סטוקוסט. כשהוא על ערש דווי, זמן רב אחרי מותה של ח'מל, משוחח ג'סטוקוסט עם מנהיג נחותי-האדם, שיש לו יכולת מסוימת לראות את העתיד, ואותו מנהיג מספר לו אמיתות על ח'מל ועל ג'סטוקוסט עצמו: "היא המשיכה לחיות בלעדיך, עד כדי כך אהבה אותך. היא הניחה לך ללכת, למענך, לא למענה. ... לעולם לא תיפרדו. ... יחד תישארו חרותים לעד בזיכרון האדם". סיפור מתן הזכויות לנחותי-האדם שמתחיל ב"הגבירה המתה מעיר המוקיונים" רווי האהבה נמשך ב"הבלדה על ח'מל האבודה" שהאהבה מניעה אותו.

מתחת לארץ העתיקה – אהבה כדרך למהפכה

(יצא לאור 1966; מתרחש באלף ה-16)

"מתחת לארץ העתיקה" הוא אחד הסיפורים המוזרים של סמית', והוא מתאר את ראשית התהליך שייקרא "הגילוי מחדש של האדם". גיבורו הוא סטו אודין, אחד מאדוני ההשגחה, והאהבה בו היא אהבתם של סנטיונה (שתיקרא לימים הגבירה אליס מור) וסאן-בוי.

כאשר אדון ההשגחה סטו אודין התקרב לקץ ימיו הארוכים מאוד הוא הגיע למסקנה שארבע מאות שנות השלווה והביטחון שההשגחה מעניקה לכל אדם הן לא הדרך לאושר. האושר שאותו חווים האנשים כך הוא "משמים" ולא אמתי, ולפיכך ההשגחה לא מקיימת את השליחות שלה, הענקת אושר לבני האדם. הוא מצביע על נחותי-האדם כדוגמה למה שהאדם יכול להיות – לחיוניות, לחיים, ליצירתיות ולאושר שיכולים להיות לאדם. אלה נובעים מתוך הקשיים והמגוון שאינם קיימים בקרב בני האדם. כדי לנסות להחזיר את אלה לבני האדם הוא יורד אל מתחת לפני הארץ, למקום כלשהו שבו חוקי ההשגחה אינם חלים. מקום שבו בני אדם יכולים לחוות סכנה, מגוון ואושר.

במרכז המקום הזה הוא מוצא את "סאן-בוי" (שהוא מעין גלגול של פרעה אחנתון על כל הקשרים שלו לאתון, אל השמש) שרוקד למנגינה שהוא מפיק מפיסה של מתכת ששמה "קונגוהליום". המתכת הזו מסוכנת להפליא ודי בחתיכה שברשות סאן-בוי כדי לגרום נזק רב לכדור הארץ. סאן-בוי הוא האנטיתזה של ההשגחה – פראי, לא מתוכנן ומסוכן.

בשולי האזור שבו סאן-בוי רוקד עומדת אישה צעירה ששמה סנטיונה. סטו אודין שואל אותה מה היא עושה שם והיא אומרת שהיא מחכה לסאן-בוי. הוא לכד אותה "במלכודת של אהבה אנושית" כדבריה, והיא באה בעקבותיו מהעולם של ההשגחה אל העולם שמתחת לפני הקרקע. "אני אוהבת את האיש הנמצא שם, אם עודנו אדם."

סטו אודין מחליט שהקונגוהליום מסוכן מדי מכדי להשאיר אותו בידיו של סאן-בוי. הוא שולח את סנטיונה חזרה לפני השטח, ומארגן את הדברים כך שהמקום מתחת לפני הקרקע יושמד, הקונגוהליום ינוטרל, וסאן-בוי והוא עצמו ייהרגו. בדרכה חזרה לפני השטח סנטיונה מביטה לאחור ומחליטה שעליה לוודא שדבר כזה לא יישנה לעולם. כדי לוודא את זה היא הופכת להיות אחת מגבירות ההשגחה (לא נאמר לנו איך) ולוקחת שם חדש – אליס מור. אליס מור היא האישה ש"החזירה על כנם את החולי, הסכנה והמצוקה כדי להגביר את אושרם של בני האדם". כלומר, היא יזמה את תהליך "הגילוי מחדש של האדם", שהוא גם מימוש החזון של סטו אודין.

שני פנים של אהבה ניכרים בסיפור הזה ומניעים את המהפכה של "הגילוי מחדש של האדם". האחד הוא האהבה הרומנטית של סנטיונה לסאן-בוי, שבזכותה היא התוודעה לעולם שונה מעולם האושר המשמים של ההשגחה שבו חייתה עד אז. האחר הוא האהבה של סנטיונה, ושל סטו אודין, לאנושות כולה, שהובילה אותם להבין את הצורך בגילוי מחדש של בני האדם ואת אליס מור ליזום את השינוי הזה.

שלושה לכוכב כלשהו – גאולה אישית והצלת האנושות בקץ הזמן

(יצא לאור 1965; מתרחש בעתיד הרחוק [אין תאריך מוגדר])

"מסע אל שלושה עולמות" הוא ספר שבו מקובצים שלושה סיפורים שגיבורם הוא קאשר אוניל. יחד הם מספרים את סיפור נקמתו של קאשר במי שעשו עוול למשפחתו. בערך באמצע הסיפור האחרון ("על עולם החול") הוא משיג את נקמתו, ומאבד את התכלית לחייו. הוא פוגש אישה בשם סללטה, מתאהב בה, ויחד הם מגיעים למקום שהוא בבירור גרסה של גן העדן. בכך מסתיים הספר.

"שלושה לכוכב כלשהו" (Three to a Given Star) מתחיל בזמן כלשהו לאחר מכן. קאשר וסללטה, שני טלפתים רבי עוצמה שאהבתם מחזקת את היכולת שלהם, חשים בסכנה חמורה שנמצאת בדרכה לעבר עולמות בני האדם. הם יוצרים קשר עם ההשגחה, וזו שולחת את "השלושה" להציל את האנושות מפני אותו איום חדש ומפחיד. והשלושה מנצחים, כי בסופו של דבר ההשגחה תמיד מנצחת.

אנחנו שבים כאן לאהבה רומנטית שמזכירה קצת את האהבות שבהן פתחנו, אבל הגאולה כאן מורכבת ומקיפה יותר. ראשית יש כאן בהחלט גאולה אישית – אחרי שהשיג את נקמתו ואיבד את התכלית שהנחתה את כל חייו עד לאותו רגע, קאשר אוניל אבוד. הוא מתחיל במסע חיפושים שיוביל אותו אל מעבר לגבולות העולם שרוב בני האדם מכירים, ושם הוא יפגוש את סללטה. יחד הם יחצו את הגבול האחרון ויחזרו לגן עדן, בהיפוך של סיפור הגירוש. האהבה לסללטה היא התכלית הסופית לחייו של קאשר והגאולה שלו. אבל האהבה הזו תוביל גם לגאולה של האנושות כולה כי בזכותה הם יכולים לחזק את היכולת הטלפתית זה של זו, ותגבור זה הוא שמאפשר להם להבחין בזמן באיום ולהתריע עליו בפני ההשגחה. זה יוביל להצלת האנושות כולה.

למה?

השאלה המתבקשת כאשר אנו סוקרים את מקומה של האהבה בסיפורים של סמית' היא מדוע יש לה מקום כזה. למה סיפור אהבה צריך להיות גם סיפור של גאולה? התשובה, כפי שאני מבין אותה, קשורה לאופי העולם שסמית' בונה בסיפורים שלו.

הזכרתי קודם שלפני שנים אחדות הרציתי באחד מאירועי "ליל יורי" ודיברתי על החלל המסוכן של סמית', על כך שביקום של סמית', בכל זמן ובכל מקום, החלל והמסע בו זרועים בסכנות חמורות. אבל זה נכון לא רק למסע בחלל, אלא ליקום של סמית' כולו. היקום בסיפורים שלו הוא אפל, אדיש ומאיים, והקיום בו קשה. האהבה היא אחת הדרכים שבהן יחידים, וחברות, יכולים לשרוד ביקום הזה.

לאורך כל ההיסטוריה של העתיד של סמית' האהבה היא הדרך שבה בני אדם מגשרים על פערים, משתפים פעולה, ומצליחים להתגבר על היקום המאיים. זה נכון להלן אמריקה ומר לא-עוד-שיבה שמוצאים נחמה בעולם שאין להם בו מקום; זה נכון לג'סטוקוסט וח'מל שמגשרים על הפער שבין אנשים ונחותי-אדם למען קידום הזכויות של נחותי-האדם; זה נכון אפילו לאנדרהיל ול"שותפים" ב"משחק החולדה והדרקון" (שלא דנתי בו) שמגשרים על פערים בין מינים ביולוגיים שונים כדי להציל בני אדם; וזה נכון לקאשר אוניל וסללטה שמצילים זה את זו, ואת האנושות כולה.

האהבה, היא תציל אותך (חלק שני)

הגבירה המתה מעיר המוקיונים – מפגשים של אהבה

(יצא לאור 1964; מתרחש באלף ה-15)

"הגבירה המתה מעיר המוקיונים" הוא אחד הסיפורים החשובים ביותר של סמית', גם מכיוון שזה סיפור מעולה ומורכב וגם מכיוון שהסיפור הזה הוא נקודת מפנה ביקום שלו. בסיפור זה מתוארים האירועים שיתחילו את תהליך מתן הזכויות לנחותי-האדם. זה יהיה תהליך ארוך שיימשך מאות ואלפי שנים, אבל הוא מתחיל כאן. ומנקודת המבט של רשומה זו, זהו סיפור של מפגשים של אהבה שעומדים להניע את כל עולמות "ההשגחה". להלן אתאר מפגשים אלה.

הגבירה

"הגבירה המתה מעיר המוקיונים" הוא סיפורה של איליין, אבל היא אינה הגבירה המוזכרת בכותרת. איליין היא אישה צעירה החיה בעיר קלמה על העולם פומלהוט. היא תוכנתה גנטית מלידתה להיות מרפאה, אבל אין לה דרך לממש את התכלית הזו שלה מכיוון שהיא חיה בעידן שבו בני אדם חיים ארבע מאות שנים של ביטחון ואושר. יתר על כן, אם מישהו נפגע בקלמה עומדים לשירותו בתי חולים משוכללים ריקים מחולים. למְרפאה טבעית אין כל מקום בעולם הזה. יום אחד איליין פותחת דלת שמעולם לא שמה לב אליה קודם ומוצאת את עצמה ב"עיר המוקיונים", החלק של קלמה שבו גרים נחותי-האדם. כאשר היא נכנסת לעיר המוקיונים היא פוגשת את הגבירה פאנק אשאש.

פאנק אשאש הייתה אחת מגבירות ההשגחה, ואחרי מותה היא נתנה רשות להטביע את אישיותה במכונות שנועדו לעזור לאנשים. מעין דוכני מודיעין. איליין, שהגיעה לסביבה זרה, מבקשת עזרה ממכונת הסיוע, והגבירה מזהה אותה מייד כמי שיש לה ייעוד חשוב. הגבירה היא זו המבשרת לאיליין על ייעודה (למעשה בשלב זה היא רק מגלה לה שיש לה ייעוד, לא מפרטת מה הוא). אבל היא גם אומרת לה "אהובך בדרך" ומסבירה שרק אחרי שתפגוש בו תוכל להגשים את הייעוד הזה. בשלב מוקדם זה בסיפור לא איליין ולא הקוראים יודעים מהו הייעוד הזה, אבל אנחנו כן יודעים שהוא תלוי בפגישה עם אהוב.

נחותי-האדם וכ'ג'ואן

הגבירה פאנק אשאש מכוונת את איליין אל "המסדרון החום צהוב" שבו חיים נחותי-אדם לא חוקיים, אל המפגש המשמעותי הבא שלה. איליין פוגשת שם את כ'ג'ואן – ילדה-כלבלבת כבת עשר שאותה איליין אמורה להכשיר לתכלית נעלה. אבל היא פוגשת שם גם נחותי-אדם אחרים, ובשלב זה המפגש אתם חשוב לא פחות מהמפגש עם כ'ג'ואן. בין השאר מכיוון שבמפגש אתם הגדרת האהבה של איליין משתנה. בייבי-בייבי, אחת מאותם נחותי-אדם, מגדירה עבורה את האהבה: "אהבת עצמך. אהבת החיים. אהבה לכל אשר נשמת חיים באפו. אהבה שניתנת אפילו לי.". הרעיון שאפשר לאהוב נחותי-אדם, יצורים שאיליין לא חשבה קודם אפילו לגעת בהם, הרעיון שהם ראויים לאהבה, שהיא יכולה לחוש כלפיהם אהבה, מזעזע את עולמה של איליין. המפגש הזה יכין אותה למפגש הבא שלה – המפגש עם הצייד.

הצייד

לא אכנס כאן להסבר מיהו הצייד ומה בדיוק הוא צד כי זה מורכב וחורג מגבולות הדיון הזה, אומר רק שהצייד הוא אהובה של איליין שעליו דיברה הגבירה פאנק אשאש. המפגש ביניהם, והאהבה שלהם, יכינו את איליין לשלב הבא בהגשמת ייעודה והייעוד של כ'ג'ואן.

איליין פוגשת את הצייד ומתאהבת בו, והם מקיימים יחסי מין. האהבה הזו, על הביטוי הפיזי שלה, תאפשר להם מאוחר יותר באותו ערב למזג את מוחותיהם, ולהתמזג עם מוחה של כ'ג'ואן. האיחוד הזה יחולל שינוי מן היסוד בכ'ג'ואן – היא תספוג מהם (וממקורות אחרים, דרכם) ניסיון ותובנות שהם הרבה מעבר לשנותיה ולניסיונה. היא תצא ממנו מבוגרת מכפי שנותיה, וכבר לא נחותת-אדם אלא משהו יותר מכך.

המפגש עם הצייד יאפשר לאיליין גם לבגר את כ'ג'ואן בן לילה ולהכין אותה למפגש החשוב ביותר של הסיפור – המפגש עם בני האדם האמתיים.

בני האדם

בבוקר הבא עומד להתרחש המפגש החשוב ביותר בסיפור, המפגש של נחותי-האדם עם בני האדם. ג'ואן, שכבר אינה כ'ג'ואן מכיוון שהשינוי שעברה הפך אותה ליותר מנחותת-אדם, בגופה שהתבגר בן לילה ועתה הוא גוף של אישה צעירה, מטיפה לנחותי-האדם. היא מזמינה אותם להצטרף אליה, לצאת מעיר המוקיונים לרחוב הראשי של קלמה ולפגוש את בני האדם פנים אל פנים.

כנרמז משמה, הסיפור של כ'ג'ואן / ג'ואן נשען בבירור על סיפורה של ז'אן ד'ארק, ואת זה אפשר לראות גם בקִצהּ של ג'ואן שאגע בו בהמשך, אבל בעוד שז'אן ד'ארק הייתה מנהיגה צבאית, המסר של ג'ואן שונה. יותר מכל הוא מזכיר את הפסוק מן הברית החדשה: "מצווה חדשה אני נותן לכם: אהבו זה את זה; כמו שאהבתי אתכם כך גם אתם אהבו זה את זה." (הבשורה על פי יוחנן, י"ג, 34.) ג'ואן קוראת לנחותי-האדם שבמסדרון החום הצהוב להצטרף אליה במה שהיא קוראת לו "מלחמת אהבה".

כבר ראינו את האהבה מוגדרת מחדש פעם אחת בסיפור זה, עבור איליין, עכשיו היא עומדת להיות מוגדרת מחדש שוב. ג'ואן מבקשת מנחותי-האדם לאהוב את המשעבדים שלהם, את מי שמדכאים אותם. "האהבה משמעה אהבת החיים, ואנו הן נתברכנו בחיים," היא אומרת להם, ומבקשת מהם לעלות בעקבותיה לרחוב הראשי של העיר ולפגוש את בני האדם באהבה.

ונחותי-האדם נענים לה. הם יוצאים מהמסתור שלהם, עולים לעיר דרך הדלת שבה ירדה קודם איליין, ומברכים את בני האדם שהם פוגשים שם. "מלחמת האהבה" הזו לא נמשכת זמן רב – היא מדוכאת בתוך פחות מרבע שעה ואחרי שנחותי-האדם הספיקו לעבור פחות מקילומטר. שוטרים וחיילים מוזעקים מייד לדכא אותה והם הורגים את נחותי-האדם.

אבל מצד נחותי-האדם זהו מפגש של אהבה. באחד מהתיאורים המזעזעים ביותר בספרות סמית' מתאר נחותת-אדם ממוצא חולדה שפונה את חייל ואומרת לו "אסור לך להרוג את האהבה", ואז מושיטה לו את שבעת הילדים-הגורים שהיא נושאת בידיה כדי שיהרוג אותם. הוא אכן הורג אותם, ואז אותה, ואז מאבד את שפיות דעתו. סמית' כותב: "אין זאת כי היה מן האנשים הראשונים בעולמות החדשים שניסו להפעיל נשק נגד האהבה. האהבה היא תחושה קשה ורבת עוצמה כאשר אתה נתקל בה בסערת הקרב."

היחידה שנותרת בחיים היא ג'ואן, ואותה מעמידים הגבירות והאדונים של ההשגחה השולטים בקלמה למשפט. בעת המשפט שלה ג'ואן לא נסוגה מן הבשורה שהיא מביאה. "גופי הוא רכושכם, אבל לא כן אהבתי," היא אומרת לשופטים. "אהבתי – שלי היא; אהוב אוהב אתכם עד כלות בשעה שתוציאוני להורג." ומסיימת "האין זו חובתי להוסיף ולאהוב אתכם?" גזר הדין הוא שעליה להיות מועלית על המוקד (כך מתה גם ז'אן ד'ארק) וגזר הדין הזה מתבצע שם ברחוב.

השגיאה של האדונים והגבירות של ההשגחה היא שהם מחליטים לשדר את כל המפגש הזה בשידור חי, מהחל ועד כלה. המפגש של נחותי-האדם עם האנשים, הריגתם, משפטה והוצאתה להורג של ג'ואן. אנשים בכל עולמות ההשגחה רואים אותם וזה מוביל למפגש האחרון כמעט – המפגש של האנשים עם אנושיותם. במקום להיות דוגמה ומופת לדיכוי האירועים גורמים לבני האדם לחשוב מחדש על היחס שלהם לנחותי-האדם.

את המפגש הזה וההשפעה שלו אנו רואים לקראת סוף הסיפור. איליין והצייד מובאים למשפט בפני הגבירה גורוק, אחת מגבירות ההשגחה בקלמה. גורוק אומרת להם במפגש זה: "הידעתם שכל זה פגע בי – בי! – עד לעומקי כל הדברים שאני מאמינה בהם?" גם אם תגובה זו היא קיצונית ומפורשת, אפשר בהחלט לראות בה כמייצגת את התגובה של בני האדם כולם.

איש הפיל

ממש בסוף הסיפור אנחנו עדים למפגש אחרון של אהבה. על איליין והצייד לא נגזר עונש מוות, אבל נגזרת עליהם מחיקת אישיות. אישיותם וזיכרונם נמחקים, אבל, וזה חשוב במיוחד במסגרת דיון זה,  האדונים והגבירות של ההשגחה מותירים להם דבר אחד – את אהבתם זה לזו. האהבה שהתחילה את התמורה בכ'ג'ואן שורדת גם בסוף הסיפור.

האוהבים נשלחים לעבוד ביערנות ביערות של פומלהוט, ויום אחד מגיע אליהם נחות-אדם ממוצא פילי. הוא מביא להם פירות יקרים ואקזוטיים וכאשר הם שואלים אותו מדוע הוא אומר להם שזה "למען ג'ואן". הם מודים לו ושואלים אותו מי היא ג'ואן והוא עונה: "היא אהבה אתכם. היא אהבה את כולנו."

מן המפגש הראשון של איליין עם הגבירה המתה מעיר המוקיונים ועד המפגש האחרון שלה עם איש הפיל, הסיפור רווי באהבה. זו אהבה מסוגים רבים ושונים, אהבה שמשתנה, מתפתחת ומוגדרת מחדש. מפגשי אהבה אלה מניעים מאורעות שעומדים להשפיע על מיליארדי בני אדם בכל עולמות ההשגחה, ולשנות את גורל המין האנושי כולו.

האהבה, היא תציל אותך (חלק ראשון)

כאשר אנחנו קוראים את סיפוריו של קורדויינר סמית' (שם העט של פול מיירון אנתוני לינברגר), אחד הדברים שקשה להחמיץ הוא שברבים מהם יש סיפורי אהבה. אם נבחן את התפקיד של סיפורי האהבה האלה, את תפקידה של האהבה עצמה בסיפורים, נראה שסיפורי האהבה אינם קיימים רק לשם עצמם. האהבה בסיפורים של סמית' היא כמעט תמיד סיפור של גאולה, של ישועה. ישועה של יחידים ושל קבוצות, ואפילו של האנושות כולה. רשומה זו הוא עיבוד של הרצאה שנתתי בנושא זה באייקון 2018.

כדי להבין את תפקיד האהבה בסיפורים של סמית' יש להכיר קצת את הרקע של העולם שהוא בנה ולכן אפתח בהצגת עולם זה.

סמית' לא כתב הרבה מדע בדיוני. סך כל הכתיבה שלו הוא קצת פחות מ-30 סיפורים קצרים ונובלטות, ושתי נובלות שקובצו מאוחר יותר לספר באורך מלא ("נורסטריליה"). פחות או יותר כל היצירות האלה מתרחשות באותו יקום, המכונה בדרך כלל "יקום ההשגחה". יצירות אלה מתארות את התפתחות המין האנושי והחברה האנושית במהלך כארבעה-עשר אלף שנים (הסיפורים הראשונים מתרחשים בסביבות שנת 2,000). הגורם החשוב ביותר ביקום זה הוא הגוף הלא מוגדר ששולט בחיי אנשים ונקרא "ההשגחה" (instrumentality במקור האנגלי). לא ברור מה מקור הכוח של ההשגחה ואם זה גוף פוליטי או חברתי, אבל אנחנו יודעים שהגבירות והאדונים של ההשגחה שמו להם למטרה להגן על המין האנושי ולדאוג לאושרם של בני האדם, כפי שהם רואים אותו. את זה הם עושים לאורך כמעט כל ההיסטוריה של העתיד, באופן עקבי, ללא כל נקיפות מצפון, וללא מעצורים.

אנחנו יודעים מעט מאוד על ההשגחה מעבר לתיאור הפעילות שלה, לא ברור אפילו איך מתמנים אותם אדונים וגבירות של ההשגחה. יש משפחות שלהן שושלות ארוכות של אדונים וגבירות (שושלות שנמשכות מאות ואלפי שנים) ולעומת זה יש נשים וגברים שפשוט נכתב עליהם שהם הפכו אדונים וגבירות, בלי לפרט. 

ביקום של סמית מתרחשים שני תהליכים חברתיים חשובים (שרלוונטיים גם למאמר זה), שמתחילים להתרחש בערך באמצע הכרונולוגיה שלו והם קשורים זה בזה במידה מסוימת. האחד הוא מתן הזכויות ל"נחותי-האדם" והאחר הוא מה שמכונה "הגילוי מחדש של האדם" (או "שיגלוי האדם", כפי שהוא נקרא בחלק מהתרגומים לעברית). בשניהם, כפי שאנסה להראות, יש לאהבה תפקיד חשוב.

נחותי-האדם (Underpeople) הם יצורים דמויי אדם במידה מרובה, שפותחו מבעלי חיים והם שומרים על חלק מן התכונות של החיות שמהן פותחו. את שמם של נחותי-האדם מקדימה האות הראשונה של החיה שממנה פותחו (למשל ח'מל, או c'Mel במקור, היא נערה ממוצא חתולי). נחותי-האדם נועדו לשירות האנשים ה"אמתיים" והם עושים עבורם כל מלאכה שצריך. הם חסרי כל זכויות ואסור להם אפילו ללכת ברחוב או לפנות לאנשים אלא אם כן זה נעשה במסגרת עבודתם, ואם נחות אדם חולה או נפצע בצורה חמורה הוא מומת. בשלב מסוים מתחילה תנועה למען מתן זכויות לנחותי-האדם שאת התפתחותה אנו רואים בסיפורים.

התהליך החברתי החשוב האחר ביקום "ההשגחה" הוא הגילוי מחדש של האדם, והוא קשור ישירות להשגחה עצמה ולשינוי בתפיסה של הגבירות והאדונים שלה את האושר האנושי. במחצית הראשונה של הכרונולוגיה של סמית' ההשגחה פועלת להעניק לכל אדם ארבע מאות שנים של חיים שקטים, בריאים ובטוחים בחברה אחידה בכל העולמות, מתוך תפיסה שזו התגלמות האושר. בשלב מסוים הם מגיעים למסקנה שהאושר הזה הוא מעושה, רדוד ומשמים, ופועלים להחזיר לחיים האנושיים סבל, סכנה, קשיים ומגוון כדי שבני האדם יוכלו להיות מאושרים במובן עמוק ומשמעותי יותר.

אחרי שהכרנו מעט את העולם הזה, אפשר לפנות לדון באהבה בו. את הדיון שלי באהבה בסיפוריו של סמית' אתחיל מסיפורים שבהם האהבה היא רומנטית בעיקרה, ומשם אתקדם לסיפורים שבהם היא מורכבת יותר. מתחת לשמו של כל סיפור הוספתי את השנה שבה הוא יצא לאור, ואת האלף שבו הוא מתרחש על פי הכרונולוגיה של סמית'.

הגבירה שהשיטה את "הנשמה" – גאולה של יחידים

(יצא לאור 1960; מתרחש באלף ה-7)

האוהבים בסיפור זה הם אישה בשם הלן אמריקה וגבר שידוע לנו רק בכינויים "הספן" או "מר לא עוד שֵׂיבה", וכדי להבין את הסיפור יש לפתוח בתיאור המסע בחלל בתקופה זו. המסע בחלל בשלב זה של התפתחות היקום של סמית' נעשה בספינות מפרשים המונעות בלחץ האור. המסע ארוך מאוד והנוסעים שקועים בשינה קריוגנית. הספנים שמשיטים את הספינות האלה, לעומת זה, ערים לאורך כל המסע (במעין חיים מואטים) וכל תשומת הלב שלהם מוקדשת רק להשטת הספינה. הם מעבירים עשרות שנים בעיסוק אחד ויחיד בלי לחוות כל חוויה אחרת.

"הספן" הוא מי שהשיט הספינה הראשונה שחזרה לכדור הארץ מן המושבות בעולמות אחרים, מחוץ  למערכת השמש. בשל העיסוק שלו הוא בודד מאוד כאשר הוא מגיע לבסוף – הוא אדם שגלה מעולמו וגלה מזמנו, וחש שלא בנוח מכיוון שהוא לא התנסה באינטראקציות חברתיות. סמית' אומר עליו שהוא "כילה רבע מחיי אנוש בהתנסות מכאיבה אחת" ושהוא "חי בלי לחיות".

מי שתהיה אהובתו, הלן אמריקה, מרגישה זרות לא פחותה. הלן אמריקה היא בתה של פעילה פמיניסטית ששמה מונה מגרידג', שילדה אותה בלי לגלות לאיש (גם לא להלן עצמה) מי הוא אביה. מונה הכריזה עוד לפני לידת בתה שאותה בת עומדת להיות האישה המושלמת, התגלמות כל התקוות. הלן נולדת לתוך אור הזרקורים, כאשר כל המטען הפוליטי של אמה מונח על כתפיה, והיא מעולם לא נשאלה אם היא מעוניינת לשאת מטען זה. אם לא די בכך, כאשר הלן בת שש-עשרה בערך מונה מתאהבת ונוטשת אותה. כאשר מגיע זמנה של הלן לבחור בקריירה ובלימודים, היא מחליטה ללכת ללמוד להשיט ספינות חלל, ולהיות האישה הראשונה שתעשה זאת. זה קורה בערך בזמן שבו הספן מגיע לכדור הארץ.

אחד העיתונים מחליט להפגיש את שתי האטרקציות האלה על חשבונם באתר נופש מפואר, בתקווה לעשות כסף מהסיקור. השניים מסרבים להצעה, אבל נפגשים בכל זאת באתר הנופש (בלי נוכחות העיתונות) ולמרבה הפלא מתאהבים. הלן אמריקה והספן מוצאים נחמה זה בזו, מוצאים משהו משותף לבדידות האישית שלהם, מקום שבו הם חשים שייכות יחד בתוך הזרות שהם חשים בעולם שבחוץ. אחרי זמן מה הספן מחליט לעזוב את הלן ולחזור הביתה (הפעם כנוסע). הוא יסביר לה יותר מאוחר שהוא לא רצה לדון אותה לחיים עם אדם כמוהו, אדם זר ומוזר. "ברחתי מפנייך מפני שאהבתי אותך כל כך", הוא יאמר לה.

ללא ידיעתו, הלן אמריקה מחליטה לבוא בעקבותיו. למעשה היא מתנדבת להשיט את הספינה שבה הוא יחזור לעולמו, שזוכה לשם "הנשמה" (ומכאן שם הסיפור) ולשלם את המחיר האישי הכבד של השטת ספינה. היא מסבירה את החלטתה באמירה "אני בורחת מפני חיים שבהם לא רציתי". כאשר הספן מתעורר מהשינה קריוגנית, שוב בעולם הבית שלו, הלן אמריקה נמצאת לצד מיטת בית החולים שלו. הם נישאים וחיים באושר לשארית חייהם. על ערש דווי הספן יאמר להלן: "שוב אשוב אלייך באשר תהיי".

הספן והלן לא מוצאים מקום בכדור הארץ, הם מרגישים בו זרים ולא שייכים כל אחר מסיבותיו. אהבתם זה לזו היא שיוצרת להם מקום של שייכות, ראשית בכדור הארץ ומאוחר יותר בעולם הבית של הספן. האהבה היא הגאולה האישית שלהם. 

שרפת המוח – אהבה שאינה תלויה בדבר

(יצא לאור 1958; מתרחש באלף ה-10)

אחד הדברים המאפיינים את כתיבתו של סמית' היא קישוריות. פעמים רבות הוא מזכיר בסיפוריו סיפורים אחרים באותו יקום (לעתים סיפורים שמעולם לא נכתבו). זה מעורר בקוראים תחושה עזה של קישוריות בין הסיפורים, מעניק להם תחושה של היקום שלו כמארג רחב ועצום שהסיפורים שאנו קוראים הם רק הצצות קצרות למקומות ורגעים מתוכו.

אחת מן הדוגמאות לזה נמצאת בפתיח של "הגבירה שהשיטה את 'הנשמה'", שבו סמית' משווה את סיפור האהבה של הלן אמריקה ומר לא עוד שיבה ל"סיפור האהבה המוזר, המכוער-נפלא של קברניט ההפלגה טליאנו והגבירה דולורס הו". סיפור האהבה הזה של מאגנו טליאנו ודולורס הו נקרא "שרפת המוח".

שוב אנחנו בחלל, אם כי בשלב זה כבר יש טיסה במהירות גבוהה ממהירות האור. מאגנו טליאנו הוא קברניט הפלגה – הקברניט של החללית בשעת טיסה – והוא האמיץ שבאמיצים, המבריק שבמבריקים, החזק שבחזקים, המוכשר שבמוכשרים. אפילו בקרב קברניטי ההפלגה הוא בולט משכמו ומעלה. דולורס הו היא היפה שביפות. יותר לא נאמר לנו עליה. הם נפגשים, מתאהבים ומתחתנים.

ייחודה של דולורס הו מתגלה מאוחר יותר. בעוד ששאר האנשים עוברים טיפולי חידוש נעורים, היא מסרבת לעבור אותם ורוצה להוכיח לעצמה, ולעולם, שיש בה משהו מעבר ליופי ולנעורים, משהו שבזכותו יאהבו אותה תמיד. וזה נכון, לפחות בכל מה שקשור למאגנו טליאנו. סמית' מפליא לתאר את דולורס הזקנה והכיעור שלה כך שהקורא חש היטב למה היא הייתה יכולה לדחות כל אדם. ובכל זאת: "לגבי מאגנו טליאנו הייתה איכשהו האישה הזוועתית שעמדה כמכשפה לצדו אותה נערה יפה שאחריה חיזר ואותה נשא לאישה לפני מאה שישים וארבע שנים."

ואז, באחת ההפלגות, מערכת הניווט של הספינה משתבשת והם מוצאים את עצמם אבודים בחלל. הנווטים מודיעים למאגנו טליאנו שיש רק תקווה אחת – לחבר את המוח שלו ישירות למחשב הניווט. אבל מהלך כזה "ישרוף" את המוח שלו, ימחק את הזיכרונות והאישיות שלו. מאגנו טליאנו מסכים בכל זאת וכך מציל את עצמו, את דולורס ואת כל הצוות והנוסעים בספינה.

טליאנו עושה את זה בשל אהבתו לדולורס, וזה נאמר במפורש. הוא אומר לה בשלב מסוים "כאשר אמות, לפחות תדעי לבטח שאני אוהב אותך". אמירה זו מתייחסת לפחד הקבוע שלה שהוא יעזוב אותה משהזדקנה, למרות הנאמנות שהוא מגלה לה. אבל בסיפור זה אנחנו מתחילים לראות גם פנים אחרים של האהבה אצל סמית'. טליאנו מקריב את עצמו לא רק למען דולורס הו, אלא גם למען אחייניתו שנמצאת בספינה, וגם מתוך תחושת המחויבות שלו לנוסעים ולצוות שהוא תקוותם היחידה לחזור הביתה.

ובכל זאת הסיפור של מאגנו טליאנו ודולורס הו נחתם בנימה של אהבה רומנטית. אחרי שהוא השיב את הספינה למיקום מוכר, ואישיותו נמחקה תוך כדי כך, טליאנו יורד מן הגשר כשהוא אוחז באהבה בידה של האישה הזרה לו עכשיו. האהבה שלו, תמימה ושאינה תלויה בדבר, שורדת גם את מחיקת אישיותו.

הסורקים חיים לשווא – אהבת אדם

(יצא לאור 1950; מתרחש באלף ה-7)

את המגמה שראינו ב"שרפת המוח", הקשר בין האהבה הרומנטית לתחושת מחויבות רחבה יותר, אנחנו רואים בצורה מובהקת יותר בסיפור הראשון שסמית' פרסם, "הסורקים חיים לשווא".

לפני שנים אחדות דיברתי באירוע "ליל יורי" על כך שאצל סמית' החלל הוא מקום מסוכן מאוד. בסיפור זה אנחנו מתוודעים לאחת מן הסכנות שבחלל – "דווי החלל" (space sickness) המסתורי שסמית' לא מרחיב עליו את הדיבור. כדי להתגבר על חולי זה הנוסעים בספינות ישנים שינה קריוגנית, אבל לספינה בכל זאת צריך צוות. הצוות הזה מורכב מאנשים שעברו ניתוח שמנתק או מעמעם את היכולת שלהם לחוש תחושות פיזיות. תוצאת לוואי של ניתוח זה היא שהם גם לא יכולים לחוש רגשות. רוב הצוותים מורכבים מפושעים שזהו גזר הדין שלהם, אבל יש קבוצה קטנה של מתנדבים המכונים "סורקים" שתפקידם לפקח על הצוותים. הסורקים זוכים להערצה ולכבוד, אבל גם ליחס של חשש ולבידוד (כמו כל קבוצה שנתפסת כמי שוויתרה על האנושיות שלה). פעם בכמה זמן הסורקים יכולים "להתאנש" – הם מקבלים זמנית שוב את היכולת לחוש תחושות ולפיכך גם רגשות.

הגיבור של הסיפור הוא סורק ששמו מארטל, והסיפור מתחיל כאשר הוא בחופשה בבית ומואנש. סמית' מתאר לנו את הקיום המואנש שלו, ומתעכב על תיאור האהבה שלו לאשתו שאתה הוא מבלה את החופשה. מארטל מקבל זימון דחוף לפגישה של גילדת הסורקים, שאליה הוא מגיע כשהוא מאונש בעוד שכל שאר הסורקים לא מאונשים. בפגישה מתגלה שממציא כלשהו המציא משהו שיאפשר לאנשים לטוס בחלל בלי לחלות בדווי החלל. המשמעות היא שלא יהיה עוד צורך בניתוח שאותו עוברים הצוותים ומן הסתם לא יהיה צורך בסורקים, מה שאומר שתפקידם ומעמדם המיוחדים יתבטלו. בפגישה חברי הגילדה מחליטים להרוג את הממציא, והמשימה מוטלת על מארטל ועל אחד מחבריו. מארטל ממרה את פיה של הגילדה, מזהיר את הממציא ולא הורג אותו.

מארטל מחליט לא להרוג את הממציא כי הוא מאונש ויכול לחוש רגשות, ואחד הרגשות החשובים שהוא חש הוא האהבה לאשתו. לא במקרה הסיפור מתחיל ומסתיים בתיאור שלהם יחדיו. אבל בניגוד לסורקים האחרים (לפחות רוב רובם המוחלט) הוא חש גם אמפתיה לאנשים אחרים – לממציא ולמי שבזכות ההמצאה לא יצטרכו לעבור את הניתוח הנורא. האהבה שלו מורכבת יותר, והיא כוללת לא רק את אהובתו אלא גם את האנושות.