9.1.2019

האהבה, היא תציל אותך (חלק ראשון)


כאשר אנחנו קוראים את סיפוריו של קורדויינר סמית' (שם העט של פול מיירון אנתוני לינברגר), אחד הדברים שקשה להחמיץ הוא שברבים מהם יש סיפורי אהבה. אם נבחן את התפקיד של סיפורי האהבה האלה, את תפקידה של האהבה עצמה בסיפורים, נראה שסיפורי האהבה אינם קיימים רק לשם עצמם. האהבה בסיפורים של סמית' היא כמעט תמיד סיפור של גאולה, של ישועה. ישועה של יחידים ושל קבוצות, ואפילו של האנושות כולה. רשומה זו הוא עיבוד של הרצאה שנתתי בנושא זה באייקון 2018.

כדי להבין את תפקיד האהבה בסיפורים של סמית' יש להכיר קצת את הרקע של העולם שהוא בנה ולכן אפתח בהצגת עולם זה.
סמית' לא כתב הרבה מדע בדיוני. סך כל הכתיבה שלו הוא קצת פחות מ-30 סיפורים קצרים ונובלטות, ושתי נובלות שקובצו מאוחר יותר לספר באורך מלא ("נורסטריליה"). פחות או יותר כל היצירות האלה מתרחשות באותו יקום, המכונה בדרך כלל "יקום ההשגחה". יצירות אלה מתארות את התפתחות המין האנושי והחברה האנושית במהלך כארבעה-עשר אלף שנים (הסיפורים הראשונים מתרחשים בסביבות שנת 2,000). הגורם החשוב ביותר ביקום זה הוא הגוף הלא מוגדר ששולט בחיי אנשים ונקרא "ההשגחה" (instrumentality במקור האנגלי). לא ברור מה מקור הכוח של ההשגחה ואם זה גוף פוליטי או חברתי, אבל אנחנו יודעים שהגבירות והאדונים של ההשגחה שמו להם למטרה להגן על המין האנושי ולדאוג לאושרם של בני האדם, כפי שהם רואים אותו. את זה הם עושים לאורך כמעט כל ההיסטוריה של העתיד, באופן עקבי, ללא כל נקיפות מצפון, וללא מעצורים.
אנחנו יודעים מעט מאוד על ההשגחה מעבר לתיאור הפעילות שלה, לא ברור אפילו איך מתמנים אותם אדונים וגבירות של ההשגחה. יש משפחות שלהן שושלות ארוכות של אדונים וגבירות (שושלות שנמשכות מאות ואלפי שנים) ולעומת זה יש נשים וגברים שפשוט נכתב עליהם שהם הפכו אדונים וגבירות, בלי לפרט. 

ביקום של סמית מתרחשים שני תהליכים חברתיים חשובים (שרלוונטיים גם למאמר זה), שמתחילים להתרחש בערך באמצע הכרונולוגיה שלו והם קשורים זה בזה במידה מסוימת. האחד הוא מתן הזכויות ל"נחותי-האדם" והאחר הוא מה שמכונה "הגילוי מחדש של האדם" (או "שיגלוי האדם", כפי שהוא נקרא בחלק מהתרגומים לעברית). בשניהם, כפי שאנסה להראות, יש לאהבה תפקיד חשוב.
נחותי-האדם (Underpeople) הם יצורים דמויי אדם במידה מרובה, שפותחו מבעלי חיים והם שומרים על חלק מן התכונות של החיות שמהן פותחו. את שמם של נחותי-האדם מקדימה האות הראשונה של החיה שממנה פותחו (למשל ח'מל, או c'Mel במקור, היא נערה ממוצא חתולי). נחותי-האדם נועדו לשירות האנשים ה"אמתיים" והם עושים עבורם כל מלאכה שצריך. הם חסרי כל זכויות ואסור להם אפילו ללכת ברחוב או לפנות לאנשים אלא אם כן זה נעשה במסגרת עבודתם, ואם נחות אדם חולה או נפצע בצורה חמורה הוא מומת. בשלב מסוים מתחילה תנועה למען מתן זכויות לנחותי-האדם שאת התפתחותה אנו רואים בסיפורים.
התהליך החברתי החשוב האחר ביקום "ההשגחה" הוא הגילוי מחדש של האדם, והוא קשור ישירות להשגחה עצמה ולשינוי בתפיסה של הגבירות והאדונים שלה את האושר האנושי. במחצית הראשונה של הכרונולוגיה של סמית' ההשגחה פועלת להעניק לכל אדם ארבע מאות שנים של חיים שקטים, בריאים ובטוחים בחברה אחידה בכל העולמות, מתוך תפיסה שזו התגלמות האושר. בשלב מסוים הם מגיעים למסקנה שהאושר הזה הוא מעושה, רדוד ומשמים, ופועלים להחזיר לחיים האנושיים סבל, סכנה, קשיים ומגוון כדי שבני האדם יוכלו להיות מאושרים במובן עמוק ומשמעותי יותר.

אחרי שהכרנו מעט את העולם הזה, אפשר לפנות לדון באהבה בו. את הדיון שלי באהבה בסיפוריו של סמית' אתחיל מסיפורים שבהם האהבה היא רומנטית בעיקרה, ומשם אתקדם לסיפורים שבהם היא מורכבת יותר. מתחת לשמו של כל סיפור הוספתי את השנה שבה הוא יצא לאור, ואת האלף שבו הוא מתרחש על פי הכרונולוגיה של סמית'.

הגבירה שהשיטה את "הנשמה" – גאולה של יחידים
(יצא לאור 1960; מתרחש באלף ה-7)
האוהבים בסיפור זה הם אישה בשם הלן אמריקה וגבר שידוע לנו רק בכינויים "הספן" או "מר לא עוד שֵׂיבה", וכדי להבין את הסיפור יש לפתוח בתיאור המסע בחלל בתקופה זו. המסע בחלל בשלב זה של התפתחות היקום של סמית' נעשה בספינות מפרשים המונעות בלחץ האור. המסע ארוך מאוד והנוסעים שקועים בשינה קריוגנית. הספנים שמשיטים את הספינות האלה, לעומת זה, ערים לאורך כל המסע (במעין חיים מואטים) וכל תשומת הלב שלהם מוקדשת רק להשטת הספינה. הם מעבירים עשרות שנים בעיסוק אחד ויחיד בלי לחוות כל חוויה אחרת.
"הספן" הוא מי שהשיט הספינה הראשונה שחזרה לכדור הארץ מן המושבות בעולמות אחרים, מחוץ  למערכת השמש. בשל העיסוק שלו הוא בודד מאוד כאשר הוא מגיע לבסוף – הוא אדם שגלה מעולמו וגלה מזמנו, וחש שלא בנוח מכיוון שהוא לא התנסה באינטראקציות חברתיות. סמית' אומר עליו שהוא "כילה רבע מחיי אנוש בהתנסות מכאיבה אחת" ושהוא "חי בלי לחיות".
מי שתהיה אהובתו, הלן אמריקה, מרגישה זרות לא פחותה. הלן אמריקה היא בתה של פעילה פמיניסטית ששמה מונה מגרידג', שילדה אותה בלי לגלות לאיש (גם לא להלן עצמה) מי הוא אביה. מונה הכריזה עוד לפני לידת בתה שאותה בת עומדת להיות האישה המושלמת, התגלמות כל התקוות. הלן נולדת לתוך אור הזרקורים, כאשר כל המטען הפוליטי של אמה מונח על כתפיה, והיא מעולם לא נשאלה אם היא מעוניינת לשאת מטען זה. אם לא די בכך, כאשר הלן בת שש-עשרה בערך מונה מתאהבת ונוטשת אותה. כאשר מגיע זמנה של הלן לבחור בקריירה ובלימודים, היא מחליטה ללכת ללמוד להשיט ספינות חלל, ולהיות האישה הראשונה שתעשה זאת. זה קורה בערך בזמן שבו הספן מגיע לכדור הארץ.
אחד העיתונים מחליט להפגיש את שתי האטרקציות האלה על חשבונם באתר נופש מפואר, בתקווה לעשות כסף מהסיקור. השניים מסרבים להצעה, אבל נפגשים בכל זאת באתר הנופש (בלי נוכחות העיתונות) ולמרבה הפלא מתאהבים. הלן אמריקה והספן מוצאים נחמה זה בזו, מוצאים משהו משותף לבדידות האישית שלהם, מקום שבו הם חשים שייכות יחד בתוך הזרות שהם חשים בעולם שבחוץ. אחרי זמן מה הספן מחליט לעזוב את הלן ולחזור הביתה (הפעם כנוסע). הוא יסביר לה יותר מאוחר שהוא לא רצה לדון אותה לחיים עם אדם כמוהו, אדם זר ומוזר. "ברחתי מפנייך מפני שאהבתי אותך כל כך", הוא יאמר לה.
ללא ידיעתו, הלן אמריקה מחליטה לבוא בעקבותיו. למעשה היא מתנדבת להשיט את הספינה שבה הוא יחזור לעולמו, שזוכה לשם "הנשמה" (ומכאן שם הסיפור) ולשלם את המחיר האישי הכבד של השטת ספינה. היא מסבירה את החלטתה באמירה "אני בורחת מפני חיים שבהם לא רציתי". כאשר הספן מתעורר מהשינה קריוגנית, שוב בעולם הבית שלו, הלן אמריקה נמצאת לצד מיטת בית החולים שלו. הם נישאים וחיים באושר לשארית חייהם. על ערש דווי הספן יאמר להלן: "שוב אשוב אלייך באשר תהיי".
הספן והלן לא מוצאים מקום בכדור הארץ, הם מרגישים בו זרים ולא שייכים כל אחר מסיבותיו. אהבתם זה לזו היא שיוצרת להם מקום של שייכות, ראשית בכדור הארץ ומאוחר יותר בעולם הבית של הספן. האהבה היא הגאולה האישית שלהם. 

שרפת המוח – אהבה שאינה תלויה בדבר
(יצא לאור 1958; מתרחש באלף ה-10)
אחד הדברים המאפיינים את כתיבתו של סמית' היא קישוריות. פעמים רבות הוא מזכיר בסיפוריו סיפורים אחרים באותו יקום (לעתים סיפורים שמעולם לא נכתבו). זה מעורר בקוראים תחושה עזה של קישוריות בין הסיפורים, מעניק להם תחושה של היקום שלו כמארג רחב ועצום שהסיפורים שאנו קוראים הם רק הצצות קצרות למקומות ורגעים מתוכו.
אחת מן הדוגמאות לזה נמצאת בפתיח של "הגבירה שהשיטה את 'הנשמה'", שבו סמית' משווה את סיפור האהבה של הלן אמריקה ומר לא עוד שיבה ל"סיפור האהבה המוזר, המכוער-נפלא של קברניט ההפלגה טליאנו והגבירה דולורס הו". סיפור האהבה הזה של מאגנו טליאנו ודולורס הו נקרא "שרפת המוח".
שוב אנחנו בחלל, אם כי בשלב זה כבר יש טיסה במהירות גבוהה ממהירות האור. מאגנו טליאנו הוא קברניט הפלגה – הקברניט של החללית בשעת טיסה – והוא האמיץ שבאמיצים, המבריק שבמבריקים, החזק שבחזקים, המוכשר שבמוכשרים. אפילו בקרב קברניטי ההפלגה הוא בולט משכמו ומעלה. דולורס הו היא היפה שביפות. יותר לא נאמר לנו עליה. הם נפגשים, מתאהבים ומתחתנים.
ייחודה של דולורס הו מתגלה מאוחר יותר. בעוד ששאר האנשים עוברים טיפולי חידוש נעורים, היא מסרבת לעבור אותם ורוצה להוכיח לעצמה, ולעולם, שיש בה משהו מעבר ליופי ולנעורים, משהו שבזכותו יאהבו אותה תמיד. וזה נכון, לפחות בכל מה שקשור למאגנו טליאנו. סמית' מפליא לתאר את דולורס הזקנה והכיעור שלה כך שהקורא חש היטב למה היא הייתה יכולה לדחות כל אדם. ובכל זאת: "לגבי מאגנו טליאנו הייתה איכשהו האישה הזוועתית שעמדה כמכשפה לצדו אותה נערה יפה שאחריה חיזר ואותה נשא לאישה לפני מאה שישים וארבע שנים."
ואז, באחת ההפלגות, מערכת הניווט של הספינה משתבשת והם מוצאים את עצמם אבודים בחלל. הנווטים מודיעים למאגנו טליאנו שיש רק תקווה אחת – לחבר את המוח שלו ישירות למחשב הניווט. אבל מהלך כזה "ישרוף" את המוח שלו, ימחק את הזיכרונות והאישיות שלו. מאגנו טליאנו מסכים בכל זאת וכך מציל את עצמו, את דולורס ואת כל הצוות והנוסעים בספינה.
טליאנו עושה את זה בשל אהבתו לדולורס, וזה נאמר במפורש. הוא אומר לה בשלב מסוים "כאשר אמות, לפחות תדעי לבטח שאני אוהב אותך". אמירה זו מתייחסת לפחד הקבוע שלה שהוא יעזוב אותה משהזדקנה, למרות הנאמנות שהוא מגלה לה. אבל בסיפור זה אנחנו מתחילים לראות גם פנים אחרים של האהבה אצל סמית'. טליאנו מקריב את עצמו לא רק למען דולורס הו, אלא גם למען אחייניתו שנמצאת בספינה, וגם מתוך תחושת המחויבות שלו לנוסעים ולצוות שהוא תקוותם היחידה לחזור הביתה.
ובכל זאת הסיפור של מאגנו טליאנו ודולורס הו נחתם בנימה של אהבה רומנטית. אחרי שהוא השיב את הספינה למיקום מוכר, ואישיותו נמחקה תוך כדי כך, טליאנו יורד מן הגשר כשהוא אוחז באהבה בידה של האישה הזרה לו עכשיו. האהבה שלו, תמימה ושאינה תלויה בדבר, שורדת גם את מחיקת אישיותו.

הסורקים חיים לשווא – אהבת אדם
(יצא לאור 1950; מתרחש באלף ה-7)
את המגמה שראינו ב"שרפת המוח", הקשר בין האהבה הרומנטית לתחושת מחויבות רחבה יותר, אנחנו רואים בצורה מובהקת יותר בסיפור הראשון שסמית' פרסם, "הסורקים חיים לשווא".
לפני שנים אחדות דיברתי באירוע "ליל יורי" על כך שאצל סמית' החלל הוא מקום מסוכן מאוד. בסיפור זה אנחנו מתוודעים לאחת מן הסכנות שבחלל – "דווי החלל" (space sickness) המסתורי שסמית' לא מרחיב עליו את הדיבור. כדי להתגבר על חולי זה הנוסעים בספינות ישנים שינה קריוגנית, אבל לספינה בכל זאת צריך צוות. הצוות הזה מורכב מאנשים שעברו ניתוח שמנתק או מעמעם את היכולת שלהם לחוש תחושות פיזיות. תוצאת לוואי של ניתוח זה היא שהם גם לא יכולים לחוש רגשות. רוב הצוותים מורכבים מפושעים שזהו גזר הדין שלהם, אבל יש קבוצה קטנה של מתנדבים המכונים "סורקים" שתפקידם לפקח על הצוותים. הסורקים זוכים להערצה ולכבוד, אבל גם ליחס של חשש ולבידוד (כמו כל קבוצה שנתפסת כמי שוויתרה על האנושיות שלה). פעם בכמה זמן הסורקים יכולים "להתאנש" – הם מקבלים זמנית שוב את היכולת לחוש תחושות ולפיכך גם רגשות.
הגיבור של הסיפור הוא סורק ששמו מארטל, והסיפור מתחיל כאשר הוא בחופשה בבית ומואנש. סמית' מתאר לנו את הקיום המואנש שלו, ומתעכב על תיאור האהבה שלו לאשתו שאתה הוא מבלה את החופשה. מארטל מקבל זימון דחוף לפגישה של גילדת הסורקים, שאליה הוא מגיע כשהוא מאונש בעוד שכל שאר הסורקים לא מאונשים. בפגישה מתגלה שממציא כלשהו המציא משהו שיאפשר לאנשים לטוס בחלל בלי לחלות בדווי החלל. המשמעות היא שלא יהיה עוד צורך בניתוח שאותו עוברים הצוותים ומן הסתם לא יהיה צורך בסורקים, מה שאומר שתפקידם ומעמדם המיוחדים יתבטלו. בפגישה חברי הגילדה מחליטים להרוג את הממציא, והמשימה מוטלת על מארטל ועל אחד מחבריו. מארטל ממרה את פיה של הגילדה, מזהיר את הממציא ולא הורג אותו.
מארטל מחליט לא להרוג את הממציא כי הוא מאונש ויכול לחוש רגשות, ואחד הרגשות החשובים שהוא חש הוא האהבה לאשתו. לא במקרה הסיפור מתחיל ומסתיים בתיאור שלהם יחדיו. אבל בניגוד לסורקים האחרים (לפחות רוב רובם המוחלט) הוא חש גם אמפתיה לאנשים אחרים – לממציא ולמי שבזכות ההמצאה לא יצטרכו לעבור את הניתוח הנורא. האהבה שלו מורכבת יותר, והיא כוללת לא רק את אהובתו אלא גם את האנושות.

אין תגובות:

פרסום תגובה