15.9.2018

סוף "פרויקט האינסוף"


גמרתי השבוע את הספר Infinity's End, אסופת סיפורי מדע בדיוני קשה בעריכת ג'ונתן סטראהן (Jonathan Strahan). "סוף האינסוף" היא האסופה השביעית והאחרונה בסדרת אסופות של מדע בדיוני קשה שנקראת "פרויקט האינסוף", שהראשונה שבהן יצאה לאור בשנת 2010 (הפרויקט יצא בהוצאת סולאריס). ליתר דיוק, היא אחרונה לעכשיו, בהקדמה שלו סטראהן משאיר את הדלת פתוחה לאפשרות שבעתיד יהיו אסופות נוספות, אם כי כרגע הן לא מתוכננות.

כל אחת מן האסופות מוקדשת עקרונית לנושא אחד – הנדסה, היציאה לחלל הקרוב יחסית (מערכת השמש) והרחוק מאוד, מלחמה, האנושות כפי שהיא תהיה בעתיד הרחוק ועוד. אני קראתי שלוש מהן בשלמותן וכמה סיפורים מתוך אחת נוספת, ובסך הכול מאוד נהניתי מהן. כצפוי בעיית האחידות המוכרת מאסופות, שבהן חלק מהסיפורים טובים מאחרים, ניכרת גם בסדרת האסופות עצמה. בעיניי האסופה הטובה ביותר היא Meeting Infinity, שעוסקת בבני האדם בעתידים רחוקים. האסופה האחרונה שיצאה השנה, כפי שסטראהן כותב בהקדמה, עוסקת בהתכנסות פנימה חזרה לתוך מערכת השמש, והסיפורים בה אינם חורגים מעבר לענן אורט, ענן הגופים שחגים בשולי מערכת השמש. כצפוי לאסופת פרדה שזה הנושא שלה, היא מלנכולית מעט, אבל טובה מאוד.

אבל הדבר המעניין באמת בפרויקט האינסוף הוא עצם קיומו. כפי שסטראהן אומר בהקדמה לאסופה הראשונה Engineering Infinity, המשימה הראשונה שהוא ניצב בפניה כאשר התחיל לעבוד על האסופה הייתה לנסות ולהבין מה הוא מדע בדיוני "קשה" בראשית המאה ה-21. המונח נטבע לפני שישים שנה, בשנת 1957, ועד היום האסוציאציות המיידיות שלנו בהקשר אליו הן אל התקופה המכונה "תור הזהב" של המדע הבדיוני (שנות הארבעים וחמישים) והתקופה ה"נאו-קמבליניות", שהייתה תגובת הנגד ל"גל החדש" של שנות השישים. אבל גם מאז הסופרים של שנות השבעים, שניסו לתת לבוש חדש למדע הבדיוני הקשה, עברו אי-אלו עשרות שנים, והז'אנר עבר שינויים מרחיקי לכת. 

למעשה, שאלת המדע הבדיוני הקשה עומדת במרכז מה שהיא כנראה המחלוקת המרה ביותר בז'אנר כיום, או לפחות המחלוקת הרועשת ביותר בז'אנר כיום. פרשת ה"כלבלבים" וספיחיה נסובים סביב התחושה של חלק מן החובבים שהמדע הבדיוני "האמתי" נדחק מפני מגמות של אופנות פוליטיות. אותו מדע בדיוני "אמתי" עבורם הוא המדע הבדיוני הקלאסי של שנות הארבעים והחמישים שהציב במרכזו את התעלומה המדעית ודחק את הסוגיות החברתיות והאישיות לשוליים, אם בכלל טיפל בהן. כמעט תמיד זה היה מדע בדיוני גברי, לבן, הטרו-נורמטיבי ואמריקאי על כל התחלואים שאפשר לחשוב עליהם שקשורים לאפיון זה. אבל אנחנו כבר לא שם, העולם, הכתיבה והז'אנר השתנו רבות מאז.

הדרך של הכוחות השמרניים בז'אנר להתגבר על הפער בין הרצוי להם למצוי היום הוא להעמיד פנים שאינו קיים. בשנת 2015, שבה הניסיון של ה"כלבלבים" לחבל בפרס ההוגו זכה להצלחה הרבה ביותר, השתתפתי לראשונה בוורדלקון והייתה לי זכות הצבעה להוגו, ולכן הקפדתי לקרוא את היצירות המועמדות שרבות מהן הוכנסו לרשימה על ידי ה"כלבלבים". זה לא היה כיף. למעשה, זו הייתה בעיניי אחת ההדגמות הברורות ביותר לכמה הכתיבה הזו מיושנת ומשעממת על רקע ההתפתחות של הז'אנר. סטראהן והכותבים של "פרויקט האינסוף" (כל הסיפורים נכתבו במיוחד עבור האסופות) מנסים לפתור את הבעיה הזו בדרכים אחרות, ולטעמי בהצלחה.

הפתרון האחד הוא המגוון של הסופרות והסופרים. סטראהן כלל באסופות סופרים ותיקים, שכותבים מאז שנות השמונים (ואפילו לפני זה, גרג בר, שסיפור שלו נכלל באסופה הראשונה, מכר את הסיפור הראשון שלו בשנת 1967) ויונקים באופן מובהק יותק מהמדע הבדיוני הקלאסי, לצד כאלה שהתחילו לפרסם בעשר או חמש-עשרה השנים האחרונות. חיבור הדורות הזה (שלעתים הפער ביניהם מאוד בולט לעין) יוצר גשר מעניין בין הכתיבה המסורתית יותר לבין הכתיבה החדשה ומאפשר לנו להתחקות אחרי השורשים של הכתיבה החדשה בכתיבה הוותיקה יותר.

הפתרון האחר הוא היצירות עצמן. כעורך נוכחתי שוב ושוב שסופרות וסופרים טובים, כאשר מאתגרים אותם, הופכים יצירתיים בצורה נהדרת. הצורך להכיל את הדמויות, הנושאים וצורות הסיפור החדשות בתוך המסגרת שסטראהן הציב הפיקה כמה סיפורים מעולים. הסיפורים האלה מכניסים לתוך תבניות מוכרות שאני זוכר ואוהב (גם אני גדלתי על אסימוב ושות', ועבורי אינסטינקטיבית יש משהו "מוכר" ו"נכון" בסיפורים המתרחשים בספינות חלל או על מאדים) תכנים חדשים ודמויות חדשות.

לטעמי, אחת הדוגמאות הכי טובות לזה הוא הסיפור Intervention של קלי רובסון מתוך האסופה האחרונה. הסיפור מתרחש על הירח, בהאביטאט שנע בין גרמי השמים של מערכת השמש, ועל מאדים. הגיבורה שלו היא אישה זקנה מאוד, ורובסון לא מתעלמת מן הקשיים והחוליים של הזִקנה, שהקדישה עשרות שנים לחינוך ילדים. השילוב הזה, בעיניי, היה מדהים. זו הייתה סביבה שלחלוטין אפשר היה למצוא בסיפורים הישנים של "תור הזהב", עם גיבורה  שמעולם לא הייתה נכתבת אז. וכל זה בסיפור מצוין כתוב ברגישות ובכישרון.

אני לא יודע אם יֵצא לי לקרוא את האסופות האחרות בסדרה, כל הזמן מצטברים לי ספרים חדשים לקרוא, אבל מאוד שמחתי שיצא לי לקרוא את הספרים שקראתי. אם יצא לכם, אני ממליץ מאוד לקרוא חלק מהן, ולא רק מכיוון שרוב הסיפורים בהן ממש טובים. סטראהן, באמצעות הסופרות והסופרים שקיבץ, מציב כאן תמרור מאוד מעניין לכיוון שבו הז'אנר יכול להמשיך וללכת.