19.5.2019

מועמדי הוגו 2019 - הסיפורים הקצרים


 
עיצוב הלוגו - ג'רמי כץ
The Court Magician,” by Sarah Pinsker (Lightspeed, January 2018)
גיליתי את שרה פינסקר לא מזמן, ומאוד אהבתי את רוב הסיפורים שלה שקראתי. "קוסם החצר" מתחיל בנער צעיר עם כישרון לזריזות ידיים וסקרנות אין קץ שמוכשר להיות קוסם בשירות השליט, ומספר את תולדותיו בנקודות אחדות לאורך חייו. זה סיפור שעוסק במחיר שמשלמים על היכולת לעשות קסם אמתי ובשאלה אם המחיר הזה שווה את הכוח ואת הידיעה שבאים אתו. סיפור טוב, אם כי קראתי סיפורים טובים יותר של פינסקר.

The Rose MacGregor Drinking and Admiration Society,” by T. Kingfisher (Uncanny Magazine 25, November-December 2018)
ט' קינגפישר הוא שם העט של אורסולה ורנון, שיש לה יכולת נהדר לכתוב על נושאים מוכרים בדרך חדשה. כאן חבורת יצורי קסם שידועים בכישרונם לפתות נשים לשברון לב ו/או מוות עורגים לאחת שזנחה את כולם לאנחות. זה סיפור ממש חביב וכתוב היטב. מאוד נהניתי ממנו.

The Secret Lives of the Nine Negro Teeth of George Washington,” by P. Djèlí Clark (Fireside Magazine, February 2018)
הסיפור מתחיל בקבלה מספר החשבונות של מאונט ורנון, אחוזתו של וושינגטון, על תשע שיניים של שחורים שנקנו להכין מהן שיניים תותבות לאיש הדגול. משם מסופרים תשעה סיפורים קצרים – של כל אחת ואחד מבעלי השיניים המקוריות – ובנוסף איך השפיעה כל שן על וושינגטון כאשר הייתה בפיו. בעיניי זה סיפור שהרעיון שלו טוב, אבל הוא לא ממש מתחבר למשהו אחיד. יש פה אמירה פוליטית והיסטורית מאוד מעניינת וכתובה היטב, אבל משהו בה לא ממש מתגבש לשלם אחד לטעמי.
הסיפור זכה בנבולה, לא יפתיע אותי אם הוא זכה גם בהוגו.

STET,” by Sarah Gailey (Fireside Magazine, October 2018)
זה סיפור קצרצר, שגרם לי לשנות את דעתי עליו בערך שלוש פעמים תוך כדי הקריאה. הוא כתוב כחלק קצר מתוך מאמר מדעי שעוסק במכוניות אוטונומיות, והערות העריכה שלו (שהן רוב הסיפור). בהערות אלה יש דו-שיח בין העורך לכותבת. בהתחלה הפורמט הזה נראה לי כמו גימיק מעצבן, אבל הבנתי בסוף שגיילי משתמשת בפורמט הזה כדי לומר משהו מאוד מעניין על אובדן והתמודדות אתו. הסיפור הפתיע אותי, וזה דבר טוב, וריגש אותי. ללא ספק הסיפור המועדף עלי.

The Tale of the Three Beautiful Raptor Sisters, and the Prince Who Was Made of Meat,” by Brooke Bolander (Uncanny Magazine 23, July-August 2018)
זה סיפור של העצמה נשית שקושר את עצמו לקראת הסוף למקורות של סטראוטיפים מוכרים על מכשפות ונשים זקנות. במרכזו שלוש רפטוריות, נסיך טיפש וגאוותן ונסיכה שחותנה לו כנגד רצונה. זה לא סיפור גרוע, אבל הוא סתמי בעיניי. לא היה בו משהו שריגש אותי, נגע בי או דיבר אלי. כנראה שבולנדר היא לא כוס התה שלי כי זה קרה לי גם עם סיפורים אחרים שלה. יש לה נובלטה מועמדת שזכתה להמון תגובות טובות (וגם בנבולה), נראה איך אתרשם ממנה.

A Witch’s Guide to Escape: A Practical Compendium of Portal Fantasies,” by Alix E. Harrow (Apex Magazine, February 2018)
הסיפור של הארו, לעומת זה של בולנדר, בהחלט ריגש אותי. זה סיפור של ספרנית מיוחדת, שמודעת לכוחם של ספרים לשנות אנשים ולכוח שיש לה אישית לקשר בין אנשים לספרים שיכולים לעזור להם. זה סיפור על אחריות אישית לעומת אחריות שאנחנו חייבים לקבוצות שאנחנו משתייכים אליהן, ועל המחיר שאנחנו משלמים על היכולת לעזור למי שצריכים עזרה יותר מכול.

המועדפים עלי: מקום ראשון גיילי, מקום שני הארו. אני מניח שאטיל מטבע בין קינגפישר ופינסקר על המקומות השלישי והרביעי.

14.5.2019

בתים בחלל - הרצאה מ"עולמות"


בהרצאה "בתים בחלל" ד"ר עפר מתוקי ואני דיברנו על סביבות מחיה שמוזכרות במדע הבדיוני. עפר, שהוא אסטרופיזיקאי, דיבר על התנאים הפיזיים שמאפשרים ומגבילים חיים בסביבות אלה ואני דיברתי על השימוש של יוצרים ויוצרות בסביבות האלה. ההיגיון שבסדר שבו דיברנו על ה"בתים" האלה הוא גודל וניידות – התחלנו מחלליות קטנות ומשם התקדמנו הלאה לכלי חלל גדולים ומורכבים יותר, ואז דיברנו על התיישבות בגופים פלנטריים בגודל הולך ועולה.
להלן קיצור של הדברים שאני אמרתי באותה הרצאה.
הערה קטנה: השמטתי המון יצירות. לא הייתה לי כוונה או יכולת לדבר על כל היצירות שבהן מוזכרות סביבות המחיה האלה. בחרתי יצירות שלדעתי מייצגות ושאת רובן אני מעריך.

חלליות
סביבת המגורים המיידית ביותר מחוץ לכדור הארץ היא חיים של בני אדם בחלליות. אני התייחסתי לשני אספקטים של החלליות כסביבת מחיה – הניידות שלהן שמאפשרת לדמויות לממש את האתוסים שלהן, והמגבלות הפיזיות שמאפשרות ליצור סיפור שמתרכז בהן.
הגשמת אתוסים
הגשמת האתוסים מתאפשרת בזכות מאפיין מרכזי של החלליות – הניידות שלהן. ה"אנטרפרייז" מ"מסע בין כוכבים", אולי החללית הבדיונית המפורסמת ביותר בעולם, היא דוגמה מובהקת לכך. האנטרפרייז היא ההתגלמות של אתוס החקר והתגליות שמלווה את המין האנושי מאז ומעולם, ואת העדות לכך אפשר לראות בהצהרת המשימה שלה, שדוקלמה בתחילת כל פרק: "לחקור עולמות זרים וחדשים. לחפש חיים חדשים ותרבויות חדשות. להעז ולהגיע למקומות שאיש לא הגיע אליהם לפני כן".
דוגמה אחרת היא הספינה "רוסיננטה" מסדרת הספרים, שעובדה גם לטלוויזיה, "המרחב" (The Expanse). ללא הרוסיננטה ג'יימס הולדן וצוותו לא היו יכולים להגשים את המטרות שלהם, ליישם את הגישות הפוליטיות והחברתיות שלהם.
המגבלות
התייחסות רצינות למגבלות הפיזיות של המסע בחלל היא דרך אחרת שבה יוצרות ויוצרים משתמשים בחלליות כדי ליצור סיפורים מעניינים ומרגשים. אחד הסיפורים הטובים ביותר השייכים לסוג זה הוא "המשוואות הקרות" של טום גודווין. בסיפור של גודווין טייס חללית שנשלח להביא תרופה למשלחת חקר שחצי מחבריה גוססים ממחלה מגלה בספינתו נוסעת סמויה. כמות הדלק שיש לו מחושבת בקפידה, והיא לא מספיקה למסה הנוספת של הנוסעת הזו. כעת הוא ניצב בפני דילמה – לזרוק את הנוסעת הסמויה לחלל (כפי שהוא אמור לעשות על פי הכללים), או לסכן את החולים.


ספינת דורות
ספינת דורות היא חללית גדולה מאוד שמטרתה היא להביא מתיישבים לעולמות מרוחקים. אבל לא הנוסעים שעלו עליה יגיעו ליעדם, אלא הדורות שאותם יולידו אותם נוסעים ראשונים. באופן מעניין, מבחינת היצירות שימוש נפוץ של יוצרים בספינת דורות היא להפוך את הנוסעים בהן לעכברי מעבדה ולבצע בהם ניסויים חברתיים או פיזיים.
הסדרה Ascension היא דוגמה מושלמת לשימוש הזה, בעיקר בגלל שספינת הדורות בה היא מזויפת. בעוד שהנוסעים בה משוכנעים שהם המריאו מכדור הארץ בשנות השישים של המאה ה-20, למעשה הספינה ניצבת במתקן מיוחד שמדמה עבור הנוסעים את הנוף של החלל, ויוזמי התכנית מנסים לפתח תכונות כלשהן של חלק מן הנוסעים. אני לא נכנס לפרטים לגבי הסדרה כי היא פשוט גרועה ואני לא ממליץ לאיש לראות אותה, אבל העיקרון מובהר כאן היטב – הספינה היא מעבדה.
הספר "אל האינסוף" של בראין אלדיס הוא יצירה טובה יותר שבה אפשר לראות את אותו עיקרון. בספר זה אלדיס מתאר ספינת דורות שבמנגנון הסביבתי שלה חלה תקלה שגרמה לשינויים פיזיים בבני האדם ובאורגניזמים האחרים על הספינה – הם קטנים יותר, קצב חילוף החומרים שלהם שונה וכן הלאה. אלדיס משתמש בזה כדי לתאר את החברה השונה שמתפתחת בספינה, ואת המפגש שלה עם בני האדם ה"רגילים". הוא עושה במפגש זה הקבלה ברורה לגישות הפטרוניות של האומות האירופיות כאשר הן נתקלו בתושבים המקוריים של ארצות אמריקה, אפריקה ואסיה בתקופות קולוניאליות.
שימוש בספינת דורות כדי לתאר מפגש בין תרבויות אפשר לראות גם ב"טקסי בגרות" של אלכסי פאנשין (ספר שלא הזכרתי בהרצאה). בספר זה חלק מהנוסעים בספינת חלל שהורידה קבוצות מתיישבים על עולמות התיישבות החליטו שהם מעדיפים להמשיך לחיות על הספינה במקום להתיישב באותם עולמות. דורות לאחר מכן הספינה ממשיכה לטוס מעולם מתיישבים אחד לאחר, סוחרת אתם ובאה במגע עם התרבויות על העולמות האלה. זהו הרקע לתיאור המפגש בין אנשי הספינה, על הטכנולוגיה המתקדמת שלהם, למתיישבים, ולתיאור המתחים בין הקבוצות השונות והגישות בקרב קבוצות בספינה עצמה בנוגע ליחס אל המתיישבים.
עלילת "מייפלאור" של קווין אודונל מתרחשת כמעט כולה בתוך ספינה הדורות עצמה. בשל תקלה כלשהי בתחילת המסע הוא מתארך מאוד – מעשרות שנים למאות שנים. מרגע זה והאלה אודונל מציג שלל צורות חברתיות שמתפתחות בקרב תושבי הספינה, והופך אותה למעין מיקרוקוסמוס של החברה האנושית שהתהליכים בו מואצים ומועצמים בגלל הקרבה הכפויה על האנשים.
סיפור עדכני יותר, שנגעתי בו רק לרגע, הוא Wind Will Rove של שרה פינסקר. פינסקר מתארת ספינת דורות שמאגרי המידע התרבותיים שלה – שירים, ספרים, יצירות אמנות וכן הלאה – הושמדו, וכעת החברה בה מנסה ליצור לעצמה מחדש בסיס תרבותי. הסיפור מסופר מפי בת הדור השלישי להפלגה, ואנחנו רואים בו את הגישות של דורות שונים לסוגיה זו.


ציי חלליות
ציי חלליות הן קבוצות של חלליות שמפליגות יחד ואין הרבה התייחסות לצורה זו בספרים, טלוויזיה וכו' (הדוגמה המוכרת ביותר היא ככל הנראה סדרת הטלוויזיה "באטסלטאר גלקטיקה"). ציים חולקים עם חלליות קטנות וספינות דורות את מרכיבי התנועה והמגבלות של מסע בחלל, אבל נבדלים מהן בגודל ובמגוון. צי חלליות מכיל מספר גדול של חלליות, שחלקן מתמחות, מה שמאפשר ליוצרים חופש רב יותר ביצירות דינמיקות.
האתוס המרכזי של "באטסלטאר גלקטיקה" הוא אתוס דתי, והוא מתאפשר הודות לתנועה של הצי. יש שלושה מיתוסים מרכזיים שעומדים בבסיס הדת של הסדרה: מיתוס המוצא (אי-אז בעבר כל האנושות התקיימה בשלום ובשלווה בעולם קובול); מיתוס החטא (יצירת הסיילונים דמויי האנוש, היומרה ליצור חיים שהיא יכולת של האל בלבד, שעליה נענשו בני האדם בגירוש); ומיתוס הארץ המובטחת ("המושבה השלוש-עשרה" האגדית שאליה הסיילונים לא הגיעו ולשם פניו של הצי מועדות). כל אלה נשענים על התנועה של הצי, על הצורך להמשיך לנוס מפני הסיילונים.
הריבוי והמגוון של החלליות ושל בני האדם אפשרו ליוצרים לבנות מערכת חברתית-פוליטית ממורכבת יחסית, עם הרבה יריבויות ונקודות מבט. היריבות העיקרית היא כמובן בין אנשי הצבא לממשל האזרחי, ובלבה המתח בנוגע לצורך להמשיך לתפקד במצב חירום מתמשך. אבל אפשר לראות בסדרה גם מתחים אחרים שנבנים הודות ליכולת לשחק עם קבוצות רבות.
יצירה אחרת שבה יש התייחסות רבה לציי ספינות היא המשחק Mass Effect, אבל מכיוון שאני לא מכיר אותו עפר הוא שדיבר עליו.


תחנות חלל
יש דמיון רב בין תחנות חלל וחלליות, אבל הייחוד הברור של תחנות החלל הוא העובדה שהן נייחות (יש תחנות שאפשר להזיז, אבל הזזתן מסובכת מאוד), והוא זה המשפיע על דרך השימוש בהן בבדיון מכיוון שהמיקום שלהן הוא המפתח לתפקיד שלהן. יש שני סוגי מיקום חשובים של תחנות חלל – סביב עולמות ובצמתים.
תחנות הממוקמות סביב עולמות חשובות לעלילה בדרך כלל בגלל מערכת היחסים שלהן עם העולם. כך למשל בסדרה "המאה" ובספר Seveneves (של ניל סטיבנסון) תחנות החלל סביב כדור הארץ הן מפלט לאנושות כאשר תנאי המחיה על כדור הארץ הופכים להיות קשים מנשוא. בסדרה "המרחב" שהזכרתי קודם תנחת טיכו היא המספנה הגדולה ביותר במערכת השמש, בין השאר מכיוון שהיא ממוקמת כך שאפשר לספק לה חומרי בנייה בקלות, יש לה גישה לכוח עבודה והיא במיקום טוב להשיק ממנו ספינות.
שתי דוגמאות מפורסמות לחנות חלל שממוקמות בצמתים אסטרטגיים הן "בבילון 5" ו"חלל עמוק 9". שתיהן נמצאות בקצהו של נתיב תחבורה חיוני (שער קפיצה או חור תולעת) ושתיהן באזור ניטרלי בין כוחות יריבים. אנחנו רואים את זה ב"חלל עמוק 9", שהיא חלק מן הניסיון של הפדרציה להביא לדו-קיום בשלום בין ההב'גורים והקרדסים.
ב"בבילון 5" זה אפילו בולט יותר, ואנו מוצאים את זה בהצהרת המשימה שלה – מקום ניטרלי שבו יוכלו נציגי גזעים מכל הגלקסיה לקיים יחסי מסחר ודיפלומטיה בביטחון. ואכן היא מוקד לכל הכוחות הפוליטיים החשובים של הגלקסיה – הסנטאורי, הנארן, המינברי ואפילו הוורלונים המסתוריים. מיקום זה ואופי זה הם שיוצרים את כל העלילות של הסדרה, והיא הופכת בסופו של דבר מוקד להתרחשויות שיכריעו בגורל הגלקסיה. בהקשר זה מעניין לבחון את טקסט הפתיחה של העונות השונות. בתחילה היא מתוארת כ"התקווה האחרונה והטובה ביותר לשלום" (עונות 2-1), אחר כך היא "התקווה האחרונה והטובה ביותר לניצחון" (עונה 3) ולבסוף המקום שבו יתחיל "עידן חדש".


ירחים, אסטרואידים וסלעים אחרים
גופים טבעיים קטנים מסמלים יותר מכל את השחרור מכדור הארץ ואת האפשרות ליצור חברות אנושיות חדשות, ואפילו גופים פיזיים חדשים לאנשים. ההתיישבות בהם מגלמת את היכולת האנושית לשרוד בתנאים קשים, ולבטא יוזמה ותושייה. בספר "האבן המתגלגלת" היינליין מדבר על ההתיישבות בחגורת האסטרואידים ואומר שההתיישבות שם היא הוכחה שבני אדם יכולים לשרוד "בכל מקום שבו יש מסה ואנרגיה" שהם יכולים להשתמש בהן.
אחת היצירות הכי מובהקות שבה אנחנו רואים את זה היא ספר אחר של היינליין – "עריצה היא הלבנה". הספר מתאר את מלחמת השחרור של הירח מכדור הארץ ואת ראשית הקמתה של לונה החופשית. העלילה הזו מאפשרת להיינליין לעסוק בניסויי המחשבה החברתיים והפוליטיים שהוא מחבב כל כך. למשל אנחנו רואים על לונה מגוון גדול של דפוסי נישואים שחורגים מהדפוס הזוגי – נישואי טור, נישואי קלאן, נישואים מרובי בעלים או מרובי נשים ועוד. היינליין גם מניח לדמויות שלו לדון באפשרות של יצירת משטר פוליטי חדש ושונה.
מ"המרחב" עבור דרך היינליין ועד לארי ניבן וג'ון וארלי, ה"חגוראים" – הכורים והמתיישבים הפועלים בחגורת האסטרואידים – מתוארים ביצירות רבות כעצמאיים ורבי תושייה. זו גם הרבה פעמים האוכלוסייה שבה מתוארים שינויים פיזיים, חלקם טבעיים וחלקם יזומים. כך ב"המרחב" בני החגורה גבוהים ורזים בגלל שהם גדלים בסביבה של כבידה חלשה מאוד, וביצירות אחרות הם מתוארים כמי שמסירים בניתוח צלעות (כדי להיות גמישים יותר) או מחליפים את כפות הרגליים במשהו הדומה יותר לכף יד (מכיוון שיש פחות צורך בהליכה ויותר צורך בלפיתה).


עולמות אחרים
התיישבות בעולמות אחרים שהם דומים או זהים לכדור הארץ יכולה להיות בסיס לסיפור מעניין בפני עצמו, אבל לנושא שלנו עניינו אותי עולמות שהם שונים במובהק מכדור הארץ. את הדיון חילקתי לשני חלקים – עולמות זרים המיושבים על ידי אנשים, וחייזרים שעוצבו על ידי תנאים שונים בעולמות שבהם הם התפתחו.
בני אדם
הזכרתי שלוש יצירות בדיון שלי אודות בני אדם – "חולית" של פרנק הרברט, "שקיעה" של אסימוב ו"נחיל כוכבים" של בראין אלדיס.
העניין של הרברט בסוגיות אקולוגיות הוביל אותו לבחון מה היה קורה לחברה אנושית בתנאים סביבתיים קיצוניים. הוא לקח את מה שלמד על האקולוגיה של אזורים מדבריים ועל החברות שנוצרו בהן, ובנה עולם שלם שבו המחסור במים הוא הגורם העיקרי שמכתיב את צורכי השרידה. על בסיס זה הוא בנה את חברת הדררים, חברה שהצורך לשרוד בסביבה הקשה הזו מכתיב את המבנה החברתי שלה ואת המנהגים שלה.
אסימוב עשה תרגיל מחשבתי אחר בסיפור שלו, כאשר החליט לבנות עולם שבו לפתע נעלם מרכיב שהוא מובן מאליו. לצורך זה הוא יצר עולם שבשמיו זורחות שש שמשות, שכולן שוקעות בעת ובעונה אחת רק אחת לכמה מאות שנים. התיאור שלו את התגובה של אנשים שלפתע נלקח מהם גורם קבוע בחייהם הולידה את אחד הסיפורים הטובים ביותר שלו.
"נחיל כוכבים" הוא לא יצירה טובה כמו שתי הקודמות, אבל הוא מעניין לצרכינו. אלדיס מתאר עתיד רחוק של האנושות, שבו בני אדם התיישבו ברחבי הגלקסיה בעולמות שונים מאוד זה מזה. השוני הגדול ביניהם הוביל לכך שנוצרו הבדלים פיזיים בין אנשים שמגיעים מעולמות שונים.
 חייזרים
אפשר למצוא לא מעט דוגמאות לחיים חייזריים שמוכתבים על ידי התנאים הפיזיים השונים של העולמות בהם מתרחשים הסיפורים. אני בחרתי להזכיר שלוש דוגמאות של יצירות שאני אוהב – "על חומות העולם" של ג'יימס טיפטרי ג'וניור (שם העט של אליס שלדון), "כנפי ניצחון" וסיפורים אחרים שעוסקים בבני העולם ייתרי והסיפור "האיש הנחשב באמת" של פול אנדרסון (כולם מהקובץ "ספר הארץ").
ב"על חומות העולם" מתואר ענק גזי דמוי צדק שתושביו חיים את כל חייהם בזרמי האוויר שלו. "חומות העולם" הן (בין השאר) דפנות משפך הסופה שהוא ביתם, וכל עולם המושגים שלהם שונה מאוד מזה של בני האדם. התנאים האלה מכתיבים מבנה חברתי שונה וזר לבני האדם שמגיעים לשם, ולקוראים.
ייתרי הוא עולם שמיושב בידי חייזרים בעלי כנפיים, שהם טורפים. מעין ציפורים דורסות, רק גדולות יותר וחמות דם. העובדה שהם ציידים בטבעם יוצרת אינסטינקט טריטוריאלי חזק מאוד (טורף צריך שטח גדול למחייתו) והעובדה שהם מעופפים מיתרת את הצורך בתשתיות תחבורה. הצירוף של שני אלה מביא לדפוס התיישבות של כפרים קטנים או עיירות קטנות, מבודדים יחסית, וזה בתורו גורם לבני האדם הפוגשים בהם לראשונה להניח שהתרבות שלהם מפגרת.
דיומדס, העולם שבו מתרחש "האיש הנחשב באמת", הוא עולם שרובו ימי וגושי האדמה בו קטנים ומבודדים יחסית. הצורך לנדוד על פני מרחקים גדולים מכתיב לתושבי דיומדס פיזיולוגיה שונה, בין השאר בכל מה שקשור להתרבות, וזו מכתיבה תרבות ומנהגים שונים.

עולמות מהונדסים
אלה הם עולמות שבני אדם אולי יבנו יום אחד. העולם ההיפותטי המפורסם ביותר מסוג זה הוא ספרת דייסון, אותו רעיון שהציע הפיזיקאי והמתמטיקאי פרימן דייסון בשנת 1965. ספרת דייסון היא כדור מלאכותי המקיף לחלוטין שמש וכך מנצל את כל התפוקה של האנרגיה שלה. במצב הטכנולוגיה כיום, האתגרים הטכנולוגיים בביצועו הופכים אותו לתרגיל תאורטי בלבד. לכן עולמות מלאכותיים כאלה מתאימים מאין כמותם לסופרי מדע בדיוני שרוצים להציג ציביליזציה רבת-עוצמה במיוחד.
"עולם הטבעת" של ניבן הוא דוגמה מושלמת לשימוש כזה. ביקום שניבן בונה ביצירותיו גזע שמכונה "הבובנים" מגלה שליבת הגלקסיה מתפוצצת וגל הקרינה עומד לשטוף את האזור שלנו בגלקסיה בעוד 20,000 שנים. לכן הם מתחילים להזיז את כל עולמות המחיה שלהם לאזורים מרוחקים יותר בגלקסיה. בתוך כך הם נתקלים בכוכב המוקף בטבעת מלאכותית שכולה סביבת מחיה, מעשה ידי גזע לא ידוע. הפגנת העוצמה הזו מפחידה אפילו גזע כמו הבובנים שיכול להזיז עולמות שלמים על אוכלוסייתם וכל התשתיות שבהם.
בספר "אקסלרנדו" צ'רלס סטרוס עוקף חלק מן הבעיות בבניית ספרת דייסון כאשר הוא מתאר אותה כעשויה מ"קומפיוטרוניום" – חומר שיכול להריץ תהליכים חישוביים. בעולם של סטרוס בני אדם מעלים את התודעה שלהם למרחב הקיברנטי, ומתחילים להפוך את כל החומר במערכת השמש לחומר חישובי המקיף את השמש ומנצל את האנרגיה שלה. גם אם בכך הוא מתגבר על חלק מן הבעיות שבהקמת ספרת דייסון, זו עדיין הפגנת כוח מרשימה.

6.5.2019

גבירותיי ורבותיי, הערב - אופרה!


משהו מעניין וטוב קורה לאופרות החלל בשנים האחרונות – הן חוזרות, מעניינות ושונות מתמיד.

"אופרות חלל" הוא כינוי לספרים (פעמים רבות סדרות של ספרים) שמספרים סיפור "גדול", סיפור דרמטי (לעתים מלודרמטי) שעוסק בהתרחשויות גדולות וחשובות. הסיפור מקיף הרבה פעמים שנים רבות, ומכיוון שאופרות חלל מתארות מאורעות בחלל הוא מקיף בדרך כלל עולמות שלמים, שלא לומר גלקסיות שלמות. אבל אלה לא חייבות להיות סדרות, "לוחמי החלל" של היינליין, למשל, ניחן במאפיינים של אופרת חלל אף שזהו ספר בודד.

אופרות החלל מלוות את המדע הבדיוני מראשיתו, לפחות מאז סדרת "נושא העדשה" של "דוק" סמית' שראשיתה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, והן עדיין ממשיכות לצאת לאור. בשנה שעברה חולק לראשונה פרס הוגו לסדרות ומי שזכתה בו הייתה לויס מקמסטר בוז'ולד על סדרת וורקוסיגן שלה. אבל הן סבלו מירידה בפופולריות בראשית המאה הנוכחית, יחד עם כל המדע הבדיוני.

לפני כחמש-עשרה שנים הפנטסיה שלטה ביד רמה בספרות הספקולטיבית ודחקה את המדע הבדיוני למקום שני באופן די מובהק. התקופה הזו היא גם התקופה שהסופרת אליזבת בר כינתה "תור הקשת בענן" של ספרות הז'אנר – התקופה שבה קולות חדשים ונושאים חדשים התחילו להישמע בז'אנר בצורה בולטת מאוד וקיבלנו מגוון הרבה יותר גדול של כתיבה. את ההשפעה של "תור הקשת בענן" אפשר היה לראות בצורה מאוד ברורה בפנטסיה שנכתבת בעשרים השנים האחרונות, שבה בולטים נושאים חדשים, מקורות השראה חדשים וסופרות וסופרים חדשים. בשנים האחרונות אנחנו רואים את ההשפעה הזו גם על אופרות החלל, שזוכות לעדנה ולפרסום חדשים.

אחת מאופרות החלל המפורסמות ביותר של העת האחרונה היא "המרחב" (The Expanse) שהתחילה כסדרת ספרים ועובדה לטלוויזיה. היא פרי עטם של דניאל אברהם וטיי פראנק, שכותבים יחד בשם העט "ג'יימס ס"א קורי". מבחינת הנושאים והמבנה שלה "המרחב" היא אופרת חלל די סטנדרטית, אם כי אנחנו יכולים לראות בה עיסוק בנושאים של צדק חברתי שדי נעדרו מאופרות החלל הישנות, וייצוג של קבוצות שדי זכו להתעלמות בעבר. היא חשובה לי כאן בגלל שהפרסום וההצלחה שלהם מסמלים במידה ידועה את ראשית "חזרתן" של אופרות החלל.

מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות הם חידושים הן בנושאים של אופרות החלל, והן בצורת הפרסום שלהן. אני אתן להלן כמה דוגמאות לכך, שבשום פנים אינן מייצגות את מלוא ההיקף או המגוון של תחיית אופרות החלל.

דוגמה טובה שמשלבת נושאים וצורה חדשה היא יקום Xuya של אלייט דה בודארד. מבחינת הצורה, היקום הזה בנוי כולו מסיפורים ונובלות ולא כולל אף ספר באורך מלא, דבר שהוא נדיר למדי. אמנם היו אופרות חלל בעידנים קודמים שהתחילו כסיפורים בכתבי עת (למשל העולם של סמית' שהזכרתי לעיל) אבל בדרך כלל אלה היו חלקים מספר מלא שלאחר מכן נאספו ופורסמו יחד. היקום של דה בודארד שונה גם בתכנים שלו. הוא מתחיל בכדור הארץ עוד לפני היציאה לחלל, אבל בכדור הארץ הזה שולטות שתי אימפריות גדולות – האחת שמרכזה בסין והאחרת שמרכזה במרכז אמריקה, והתרבויות שלהן שולטות בכדור הארץ. רבות מן הדמויות המרכזיות בסיפורים של דה בודארד הן נשים, והסיפורים עוסקים בנושאים כמו נשיות ואמהות, שלא היו אופייניים לאופרות חלל בעבר.

בשנים האחרונות שתי יוצרות נוספות השתמשו בנובלות כדי לכתוב אופרות חלל שזכו ללא מעט פרסום. אחת היא ננדי אוקורפור וטרילוגיית נובלות "בִּנְתי" שלה, טרילוגיה שבמרכזה אוכלוסייה מוחלשת ומודרת. האחרת היא מרתה וולס וסדרת "רובורצח" שלה, שכוללת נכון להיום ארבע נובלות וסיפור קצר, וספר באורך מלא בסדרה זו אמור לצאת לאור בשנה הבאה.

סדרת ספרי "השניוניות" של אן לקי מסורתית יותר במבנה שלה בכך שהיא מורכבת מספרים באורך מלא (ארבעה, נכון לעכשיו), אבל בצדק היא הכתה גלים כאשר היא יצאה לאור. לקי מספרת את הסיפור שלה מנקודת מבט של חברה שבה מגדר בררת המחדל הוא נקבה, ואין לנו דרך לדעת את המין או המגדר של הדמויות אלא אם כן אנו רואים אותן מנקודת מבט שהיא חיצונית לחברה זו. היא גם משתמשת בסדרה שלה כדי לחרוג מתבנית ההרפתקאות הקלאסית ולדון בנושאים כמו גבולות האנושיות.

גם טרילוגיית אופרת החלל הצבאית של יון הא לי, The Machineries of Empire, בנויה בצורה קלאסית – ספרים באורך מלא. אני מזכיר אותה כאן בעיקר מכיוון שלי יצר את אחד היקומים המורכבים והחדשניים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. הוא זורק את הקוראים למים העמוקים בלי לטרוח להסביר את המונחים והתפיסות החדשים שלו, מה שיכול להפוך את הקריאה של הספרים שלו למתישה קצת אבל בהחלט שווה לנסות אותם.

עוד עולם מורכב הוא זה שנוצר בספר A Memory Called Empire של ארקדי מרטין (שם העט של אנה לינדן וולר). זהו ספר ראשון (ובינתיים יחיד) בסדרה, שזכה לביקורות נלהבות כאשר הוא יצא לאור לפני חודשים אחדים, ויש בו הרבה דמויות נשיות וממה שאני קראתי עד עכשיו (התחלתי אותו לפני כשבוע) הרבה דגש על פוליטיקה ודיפלומטיה והוא משקף בצורה מעניינת את תחומי העיסוק האקדמיים של מרטין / וולר.

ולא יכולתי לסיים את הסקירה הזו בלי להזכיר את Space Opera של קתרין וואלנטה. ספר שראשיתו בדיאלוג בין וואלנטה לעורכת נאווה וולף בטוויטר, וסופו בקומדיה שבה גורלות של עולמות נחרצים בתחרות שירה בסגנון האירוויזיון.

כשראיינתי את אן לקי שאלתי אותה על תחייה זו, והיא אמרה שהיא שמחה על התחייה הזו של אופרות החלל, סוג ספרות שהיא גדלה עליו. לא נותר לי אלא להסכים אתה, כיף לראות את אופרות החלל חוזרות – מגוונות ומעניינות מתמיד.