שני ספרי נוער

לצערי, רבים מספרי המדע הבדיוני והפנטסיה שיוצאים בארץ הם ספרי ילדים ונוער. אני מצר על כך מסיבות אחדות. ראשית, זה מקבע את התפיסה שזו ספרות "נוער", ספרות "קלילה" ולא רצינית, אף-על-פי שזה ממש לא נכון גם לחלק מספרי הנוער. נוסף לכך המשמעות היא שספרים מצוינים למבוגרים לא מתורגמים, אחרי הכול להוצאות יש משאבים מוגבלים לתרגום ופרסום של ספרים. ולבסוף אני מצר על כך מכיוון שלעתים כשאני קורא אותם אני חושב שאני האדם הלא נכון לקרוא ספרים כאלה. יש לי הרגשה שאני ביקורתי מדי ודורש יותר מדי מהספרים האלה שנכתבים במחשבה על מי שהניסיון שלהם בקריאה והביקורתיות שלהם פחותים, ולכן הסופרים מרשים לעצמם לזלזל בקוראים. עם זאת, כשאני קורא ספר נוער שנראה לי כמזלזל בקוראים הצעירים שלו אני תמיד נזכר בדבר מה שניל גיימן אמר בביקורו כאן – בכתיבה למבוגרים אפשר לחפף לעתים כי הם מרפרפים והם מוכנים לעתים לסלוח לסופר, ילדים בוחנים בשבע עיניים כל מילה והם יתפסו אותך כשאתה מפשל.

אבל מדי פעם אני נתקל בספרי נוער שמוכיחים לי שניתן לכתוב אחרת לנוער, ניתן לכתוב ספר שהוא בפירוש ספר נוער, אבל הוא בכל זאת ספר שלא מתפשר. בשבועות האחרונים קראתי שני ספרי פנטסיה לנוער, שמדגימים יפה את ההבדל בין שני הסגנונות: "כס האש", הספר השני בסדרת האלים המצריים של ריק "פרסי ג'קסון" ריירדן, ו"המהלכים בקצוות" של דיאנה ווין גו'נס. יש קווי דמיון לא מעטים בין הספרים – שניהם מסופרים בגוף ראשון, הגיבורים שניהם הם בני 14-13, הגיבורים של שניהם מוטלים כנגד רצונם למאבק מול כוחות גדולים בשניהם יש מציאות מקבילה לצד המציאות הרגילה – ובכל זאת הם שונים מאוד זה מזה.

"כס האש" הוא ההמשך של "הפירמידה האדומה", שבו גילו הגיבורים הצעירים, ילדי משפחת קיין, שהם צאצאים של פרעונים ולכן הם ניחנו בכוחות קסם מסוימים, ואלי מצרים העתיקים התעוררו לחיים בעולם. ב"כס האש" אפופיס, נחש הכאוס, מאיים להשמיד את העולם ולבני קיין רק ארבעה ימים להציל את העולם בדרך זו או אחרת (אין טעם להיכנס לפרטים). זהו סיפור הרפתקאות נחמד מאוד, אולם לטעמי ארוך מדי וקצת איבדתי את הסבלנות לקראת סופו. אבל הבעיה שלי אינה עם הסיפור עצמו אלא עם הצורה שבה הוא כתוב. במקום פשוט לספר את הסיפור בגוף ראשון כפי שעשה בסדרת "פרסי ג'קסון", ריירדן בחר משום מה להציג אותו כ"הקלטות" שאותן שלחו קרטר וסיידי קיין לריירדן עצמו כדי שיפרסם אותן. אין לי שמץ מושג מה תחבולה ספרותית זו אמורה להשיג. עד כמה שאני רואה, התפקיד העיקרי שלה הוא לאפשר לריירדן לשלב בסוגריים מרובעים בתוך הטקסט הערות של האח והאחות זה לזה מפעם לפעם (בסגנון: "אני מספר את הסיפור וזה מה שהיה גם את לא חושבת ככה"). אבל הערות אלה לא ממש מצחיקות, והופכות מייגעות למרות שהן לא רבות. גם חילופי הפרקים בין קרטר וסיידי לא מצדיקים את זה, אפשר לכתוב ספר פוליפוני בלי לטרוח עם תחבולה כזו.

אבל זה שולי יחסית לעומת הבעיה שהייתה לי עם הדמויות עצמן. הן לא מעוצבות היטב לטעמי, הן חד-ממדיות ולא מעוררות הזדהות, כפי שהעירה יעל פורמן בביקורת שלה על הספר הראשון בסדרה. הביוגרפיה שלהן, שאמורה להעניק להן עומק, לא ממש עושה את זה. היה לי קשה יותר עם דמותה של סיידי, שמעוררת עוד פחות אמון. אף-על-פי שהיא מודעת לכך שהעולם עומד להיחרב בעוד ארבעה ימים, לכך שעל כתפיה מוטל להציל אותו ולכך שהיא נרדפת על ידי אלים בעלי כוחות אדירים, נדמה שהיא מבלה בערך חצי מהספר בהתלבטות בין שני בנים (נאים, אפלים וטרגיים כמובן). זה לא אמין, ולמען האמת משעמם מעט. באופן כללי הקול של ילדי כילדים / נערים לא נשמע לי אמין. לאורך כל הקריאה הייתה לי תחושה שהם לא נשמעים כילדים, אלא כמו שמבוגר חושב שילדים צריכים להישמע.

לעומת בני קיין ג'יימי, הגיבור של "המהלכים בקצוות", אינו ילד מיוחד. הוא ילד רגיל בן 13 שנקלע במקרה למקום הלא נכון בזמן הלא נכון – וכעת הוא נע בין עולמות מקבילים ומנסה לשרוד ולחזור הביתה. הספר קצר יותר (בערך חצי מ"כס האש"), הסיפור מהודק יותר ונעדר "הפתעות" ותפניות עלילה שתפקידן היחיד להאריך את הסיפור אל הסוף הידוע מראש. כאשר מתברר לג'יימי שבגורלו כרוכים עניינים גדולים הרבה יותר, הוא נשמע באמת ובתמים מודאג ולא מיוסר ומבכה את מר גורלו בדרמטיות כמו ילדי קיין. הוא בכלל נשמע הרבה יותר אמין כנער מבני קיין. ונוסף לכך הוא הרבה יותר יוזם ופעיל והרבה פחות מניח לאלים אלה ואחרים להציל אותו. אני לא מנסה לרמוז שג'יימי הוא מבוגר קטן בגוף של ילד. הוא בהחלט נער, הוא נשמע כך ומתנהג כך. אפילו יש לו סיפורים עם בנות (טוב, בת אחת), אבל הוא תמיד מודע לכך שהוא נתון במאבק גדול יותר שמעיב על הבעיות האישיות שלו. הבעיות הרות העולם האלה שאתן ג'יימי מתמודד, ודרך ההתמודדות שלו אתן, מורכבים הרבה יותר מאלה של בני קיין, מה שהופך אותו לדמות מלאה ואמינה הרבה יותר.

דברים אלה נכונים גם לעולם המקביל של ווין ג'ונס. אצל ריירדן האלים פועלים בעולם היום-יום, אבל אם אינך בן לשושלת אלים/פרעונים/חרטומים אין לך סיכוי לדעת את זה. האש שפורצת כתוצאה ממאבק בין אלים וחרטומים נראית למי שאינם יודעי ח"ן כשריפת גז. למה? ככה. אצל ווין ג'ונס העולם הזה הוא רק אחד מעולמות מקבילים רבים, וכל אחד יכול למצוא את הדרך לעבור ביניהם. בעולמות אחדים, כמו שלנו, זה נעשה במקרה, אבל בעולמות אחרים אנשים מודעים היטב לרב-יקום ועוברים בין עולמות ביוזמתם. והם משלמים על כך מחיר לעתים. ווין ג'ונס מסבירה את ריבוי העולמות, למעשה ההסבר חיוני לעלילת הספר – וזה אינו בהכרח הסבר פשוט ואינטואיבי.

פן נוסף משותף לשני הספרים הוא שמאוזכרים בהם דמויות מיתולוגיות. ריירדן נראה לעתים כמי שלא רק משתמש בדמויות המיתולוגיות ליצירת הסיפור שלו, אלא הוא יוצא לחנך וללמד את קוראיו את המיתולוגיה המצרית (בסוף הספר יש נספח ובו שמותיהם ותאורם של האלים המוזכרי בספר). ווין ג'ונס לעומתו כוללת בספרה דמויות מיתולוגיות אחדות, אך משלבת אותן בעדינות בסיפור, ומעניקה להן הקשרים חדשים ומעניינים. אני לא פוסל את שיטתו של ריירדן, גם אני שמחתי ללמוד עוד קצת על המיתולוגיה המצרית מספר, אבל נראה לי שההבדל הזה מגלם את ההבדלים בין שני הסופרים האלה. ווין ג'ונס סומכת על הקוראים שלה בני הנוער שיוכלו להתמודד עם דמויות, תפיסות ורמיזות מורכבות ומעודנות, ריירדון מרדד ומאכיל בכפית. זה הופך את הספרים של ווין ג'ונס לעשירים ומורכבים יותר ופשוט טובים יותר.