סיפור בחודש – חוק השמות

 

"חוק השמות" – אורסולה ק' לה-גווין

Ursula Le Guin. Photo by Marian Wood Kolisch

 

בשנת 1964, ארבע שנים לפני שיצא לאור הספר "הקוסם מארץ-ים", פרסמה אורסולה לה-גווין שני סיפורים שבהם אפשר למצוא את הגיחה הראשונה שלה אל הארכיפלג של ארץ-ים ועולם הקסם שלו. "חוק השמות" (The Rule of Names), שבו אדון כאן, הוא קליל ומשעשע יחסית, ו"מילת ההתרה" (The Word of Unbinding) יותר רציני וקודר. שניהם כתובים באותו כישרון נפלא של לה-גווין שניכר בסדרה וביצירות אחרות שלה.

"חוק השמות" מתחיל בבוקר דצמבר בהיר, שבו הקוסם אנדרהיל (Underhill) יוצא מהבית שלו שמתחת לגבעה באי סאטינס (Sattins) ויורד אל הכפר. הוא "אדם קטן ושמן כבן חמישים שמדדה כשכפות רגליו מופנות כלפי פנים" והוא לא קוסם מוצלח במיוחד. אבל הוא הקוסם היחיד של האי והם צריכים להסתדר איתו. עסקיו בכפר באותו יום הם שלושה תריסרי ביצים וחצי קילו כבד שהוא צריך לקנות.

בצהרי אותו היום מגיע לנמל רוכל-ים נודד, מאורע נדיר בסטאניס. כל הכפר יורד לראות אותו, אבל דלתו של אנדרהיל נותרת סגורה. הסוחר הוא "בחור צעיר למדי, נאה ושחור זקן" שהגיע לבדו, מה שגורם לקברניט פוגנו (Fogeno) לרטון שהוא לבטח קוסם או מכשף. הוא צודק, ואף יותר מכך. "שחור הזקן", כפי שהוא מכונה בסיפור, מתחבב על בני הכפר ואחרי זמן מה מספר להם סיפור. מאה שנים קודם לכן הגיע לאי פנדור (Pendor) דרקון, "מפלצת גדולה, שחורה, מכונפת, חכמה וערמומית", שהרג את אדון הים של פנדור וחייליו, הניס את תושבי האי, ובנה לעצמו קן בתוך מטמון הזהב והאבנים הטובות של שליטי פנדור (לשעבר). לבסוף נשלחה משלחת של שבעה מכשפים לכבוש מחדש את האי, אך כשהיא הגיעה לא היו שם דרקון או מטמון. המכשפים עקבו אחרי הדרקון לאי אחר, אך מצאו שם רק עצמות דרקון שככל הנראה הובס בידי קוסם יחיד (!).

כאן נכנס לסיפור שחור הזקן עצמו, שהוא לא רק קוסם אלא גם יורש שושלת אדוני הים של פנדור. הוא עקב אחרי המטמון עד לאי סאטניס, וכעת הוא מתעתד לקרוא תגר על הקוסם, להביס אותו ולהשיב לעצמו את האוצר ששייך לו בדין. הוא יכול לעשות זאת מכיוון שהוא יודע את השם האמתי של אותו קוסם, שם שאותו השיג בקסם שחור.

לא תופתעו לשמוע שאותו קוסם הוא אנדרהיל. השניים מתעמתים ומתחיל קרב של שינויי צורה עד שלבסוף אנדרהיל לובש צורת דרקון שחור. כדי לאלץ את אנדרהיל לחזור לצורתו המקורית ולהביס אותו שחור הזקן נוקב בשם האמתי של אנדרהיל – ייבוד (Yevaud). להפתעתו אנדרהיל נשאר בדמות הדרקון והורג אותו, ואז מתברר שהוא למעשה אותו דרקון שבזז את פנדור והרג את אבי אבותיו של שחור הזקן, שרק הסתווה בדמות קוסם.

 ~~~~~~

זה סיפור קטן ומקסים שבו ניכר היטב הכישרון של לה-גווין, ושווה לקרוא אותו גם אם הסוף שלו כבר ידוע. אני רוצה להתעכב כאן על הדרך שבה אפילו בסיפור כזה קצר לה-גווין בונה את הניגוד בין שתי הדמויות, ועל הדרך שבה היא מאפיינת את היחס שלהן לסביבה שבה הן פועלות, האי סאטינס.

שתי הדמויות זרות, הן הגיעו לאי מבחוץ, וזה נאמר לנו בשלב מוקדם למדי, ובכל זאת אנדרהיל מצטייר כשייך לאי ושחור הזקן נותר זר. עצם העובדה שאנדהיל הגיע לאי לפני שחור הזקן ושכבר כמה שנים הוא חי מתחת לגבעה משייכת אותו לאדמת האי, אבל לה-גווין יוצרת את הזיהוי הזה גם בדרכים אחרות. סאטינס הוא אי קטן ודי נידח בשולי הארכיפלג של ארץ-ים. אנדרהיל הוא קוסם שמן וזקן, לא מרשים במראהו או בקסמים שלו שלעתים לא ממש עובדים. הם שייכים זה לזה, למיקום שלהם בשולי העולם והעשייה העיקריים של הארכיפלג. אנדרהיל הוא גם חלק מחיי היום-יום של האי, הוא לא רק קוסם. כאשר אנו פוגשים אותו לראשונה הוא הולך לקנות אוכל בכפר, לא לבצע קסמים. ובדרך חזרה הוא עוצר ליד "בית הספר" של הכפר, הילדים שיושבים בשטח פתוח במרכז הכפר, מוקפים כבשים, ולומדים מהמורה שלהם. מה שהמורה מלמדת הוא את "חוק השמות" – לעולם לא לגלות לאיש את השם האמתי כי זה יעניק לו כוח כלפינו. אנדרהיל  עומד בשוליים עם הכבשים ואז לוקח חלק בשיעור. כך אנחנו לומדים שהוא הוא זר שהגיע לאי כמה שנים לפני כן, וש"אנדרהיל" הוא לא שמו. הוא מכונה כך מכיוון שהוא גר מתחת לגבעה (under the hill). אפילו השם שלו נלקח מהאי.

יש דיאלוג קצר במקום אחר בסיפור שמאיר באור יפה את היחסים של אנדרהיל והאי ואת השייכות שלו לאי:

"אה, יש לכם קוסם?" שחור הזקן שאל. "הוא בלתי נראה?"

"לא, רק ביישן," אמרה פאלאני.

אנדרהיל כל כך חלק מהאי, שהוא בלתי נראה בו.

שחור הזקן, לעומתו מוצג מראש כזר. הוא הגורם שמגיע מחוץ לאי ומפר את שגרת החיים שאנדרהיל כבר הפך לחלק ממנה. הוא זה שמביא לאי סכנה, לא אנדרהיל הדרקון. בין מי ששומעים את הסיפור של שחור הזקן נמצא גם בירט (Birt), דייג שמתואר במילים: "גבר צעיר גדול, אמיץ וחסר מילים". בירט כל כך נבהל מהסכנה ששחור הזקן מתאר שהוא נמלט מהאי עם המורה שבה הוא מאוהב. שחור הזקן הוא זה שיוזם את העימות, מאלץ את אנדרהיל להסיר את המסווה שלו ולגלות את זהותו האמתית, והמסוכנת מאוד – דרקון.

יתר על כן, דווקא האופי והתיאור של שחור הזקן מתאימים יותר לתיאור של הדרקון שבזז את פנדור: זר, כהה, שחצן, חזק ומסוכן. יש לו כוח רב, גם פיזית וגם מכיוון שהוא מכשף, והוא לא מהסס להשתמש בו. השימוש הזה בכוח מטיל אימה בלבות האנשים וגורם להרס. לעומתו הדבר המסוכן ביותר שאנדרהיל עשה עד אז היה להפחיד בשאגות כמה נערים שניסו לפרוץ למערה שלו, והם היו משוכנעים שלא יכול להיות שאדם כמוהו שאג כך. כבר ראינו את התיאור של אנדרהיל בתחילת הסיפור, שמוקצן בתיאור שלו כאשר הוא מתייצב לקרב מול שחור הזקן. לה-גווין כותבת שהוא הגיח מפתח המערה "מאובק ומבולגן" (dusty and disheveled) ונראה "קטן ומעורר חמלה".

 ~~~~~~

אפשר היה לפטור את "חוק השמות" כסיפור פואנטה חביב, ניסיון ראשון בעולם שלה-גווין טרם פיתחה במלואו. אפשר לומר שבסופו מתגלה ההפתעה כאשר הנחות היסוד שלנו לגבי אנדרהיל מתבדות, ושהטכניקה הזו של לה-גווין מיועדת רק לכך, אבל יש בסיפור יותר, והטכניקה שתיארתי לעיל עושה יותר. הסיפור הזה והסיפור "מילת ההתרה" שהזכרתי בראשית הרשומה הזו מכילים יסודות של שיטת הקסם והמאפיינים הבסיסיים של העולם הזה שלה-גווין תפתח ותשכלל מאוחר יותר בספרי "ארץ-ים". חוק השמות הוא אחד מיסודות אלה והוא מצוטט בפירוש כאן, אבל השייכות לאדמה, לנוף ולטבע והכוח שאפשר לשאוב מהם הוא יסוד אחר. היא מטפלת בנושא השייכות לאדמה בצורה הרבה יותר מפורשת ומובהקת הרבה יותר ב"מילת ההתרה", אבל הוא ניכר גם בסיפור הזה.

סיפור בחודש - הגבעות הירוקות של הארץ

 

The Green Hills of Earth  / רוברט א' היינליין

 

בחרתי את הסיפור הזה בעקבות הטיסות המתוקשרות לחלל של מיליארדרים בחודש שעבר. "הגבעות הירוקות של הארץ" הוא חלק מ"ההיסטוריה של העתיד" שהיינליין יצר, קבוצה של סיפורים וספרים שמתארים את העתיד האנושי על פני מאות שנים. בעתיד זה היציאה לחלל לא הייתה פרויקט של מדינות, אלא הונעה בעיקר על ידי החלומות של יזם אחד – דלוס ד' הרימן. היינליין לא היה סופר מתוחכם מאוד מבחינת מלאכת הכתיבה (מה שנקרא באנגלית craft), הנושא שמעניין אותי בסדרה זו של רשומות, אבל בסיפור זה אפשר לראות משהו מעניין שנעשה היטב – השילוב של שירה ופרוזה.

"הגבעות הירוקות של הארץ" מתרחש מוקדם יחסית בקו זמן זה כאשר האנושות מתחילה לערוך מסעות מסודרים ברחבי מערכת השמש. הגיבור שלו הוא ריזלינג "הרעשן" – סילונאי פרוע והרפתקן שמחבר להנאתו ולהנאת חבריו לספינות ולשתייה פזמונים משעשעים, שחלקם ראויים לדפוס ואחרים עדיף שיישארו בין כותלי הפאבים של וינוסברג בנוגה ודרייווטר במאדים. באחת הטיסות בספינה מיושנת מתרחשת תקלה בכור בשעה שהוא במשמרת והוא מתעוור. ריזלינג ממשיך להסתובב ברחבי מערכת השמש, מתפרנס משירה בברים ובנמלי חלל ותופס טרמפים בספינות חלל בין כוכבי הלכת השונים. אבל השירה שלו מתחילה להשתנות, היא מתבגרת, מבשילה, הופכת מחרוזים משעשעים לשירה רצינית ומעמיקה המתארת את מערכת השמש ואת האנשים והחייזרים שבה.

מערכת השמש שהוא רואה שונה מזו שאחרים רואים. למשל, בעיוורונו הוא לא רואה את המגדלים העתיקים של המאדימאים שהוסבו למגורי אנשים ואת המפעלים שמזהמים את מי התעלות, אלא הוא רואה את השרידים רבי ההוד של תרבות מפוארת שהלכה וגוועה לאיטה. הוא מאכלס את העולם הזה שהוא רואה בעיני רוחו ב"נשים יפות וגברים רבי חסד" והתפיסה שלו לא נגועה "באמת המזוהמת" כפי שהיינליין קורא לה. מוציא לאור ששומע את ריזלינג על ספינה מחתים אותו על חוזה ומפרסם את השירה שלו, מה שמקנה לו הכרה והערכה, שרובן מגיעות אחרי מותו.

"הגבעות הירוקות של הארץ" הוא השיר המוכר ביותר שלו, שיר שהוא כל כולו של כדור הארץ ובנותיו ובניו. המספר האלמוני של היינליין מדגיש שהשיר תורגם לשפות ארצניות רבות, אך מעולם לא לשפה חייזרית. הגרסה האחרונה והשלמה ביותר שלו הוכתבה על ידי ריזלינג בספינת חלל בדרכה לכדור הארץ, בעודו גוסס מחשיפה לקרינה. הוא תפס טרמפ באותה ספינה, ומעט אחרי ההמראה עשה את דרכו לחדר הסילונים. בעודו מבלה שם עם הסילונאי שבמשמרת, שהיה שוליה שלו לפני שנים רבות, אירעה תקלה. חברו מת מייד, וריזלינג לקח פיקוד והתחיל לטפל בתקלה כדי להבטיח את שלום הספינה והנוסעים. בעודו עושה זאת, הוא הקריא למערכת ההקלטה של הספינה את הגרסה האחרונה של "הגבעות הירוקות של הארץ".

השילוב של שירה בתוך סיפור הוא לא פשוט. הוא עלול להיראות מלאכותי ומודבק ולהוציא אותנו משטף הקריאה. המאפיינים של שירה השונים מהפרוזה – מקצב, חריזה, אליטרציה, רובד לשוני שונה לעתים – עלולים לגרום לה להיראות לא שייכת לסיפור, לא חלק אורגני ממנו. אם הנושאים של השירה שונים מהותית מהנושאים של הסיפור זה עלול להחמיר את הרושם הזה. בסיפור הזה היינליין מצליח לשלב בצורה יפה את השירה. הבחירה בגיבור שהוא משורר מקלה על זה, אבל זה לא מספיק.

שורות השיר הראשונות בסיפור מופיעות בפסקה השנייה שלו. הסיפור מתחיל כך: "זהו הסיפור של ריזלינג, הזמר העיוור של דרכי החלל – אבל לא הגרסה הרשמית. שרתם את המילים שלו בבית הספר:". הפסקה הבאה הן שורות מתוך "הגבעות הירוקות". ואז היינליין ממשיך ומדבר על כך שזהו שיר שכל כולו של כדור הארץ ושל האנושות ומזכיר את החשיבות הספרותית של ריזלינג. הפתיחה הזו עושה שני דברים, האחד הוא להכיר לנו את ריזלינג והאחר הוא לבסס את השירה כחלק אורגני של הסיפור.

פסקאות הפתיחה האלה מציגות את ריזלינג כמרכיב יסודי של העולם, משורר שכל תלמיד ותלמידה למדו את שיריו, מחקרים אקדמיים נכתבו עליהם והוא מזוהה עם כדור הארץ ועם האנושות. בכך היינליין הופך את ריזלינג לא רק לחלק מן העולם של הסיפור, אלא במשתמע גם לחלק מן העולם שלנו, הקוראות והקוראים. הוא גם מזמין אותנו לשמוע את "הסיפור האמתי" של ריזלינג, לא ביוגרפיה שחוטאה היטב עבור הציבור הרחב. אבל לא רק ריזלינג הופך לחלק מן העולם, אלא גם השירה שלו. אם "הגבעות הירוקות של הארץ" נלמד בכל בתי הספר וריזלינג כל כך מפורסם, מתבקש שקטעי שירה שלו ישולבו בסיפור, זה צפוי ומובן מאליו.

הצורה האחרת שבה היינליין הופך את השירה לחלק אורגני מן העולם היא על ידי שימוש בה כדרך לאפיין את הגיבור שלו ואת ההתפתחות שלו. ריזלינג הוא משורר, ויתר על כן משורר עיוור. זה מקנה לו מעמד מיוחד של מי שרואה את העולם בצורה שונה מאנשים "רגילים" ומבטא את השוני הזה בצורה שונה מהשפה היום-יומית הרגילה הלא היא הפרוזה. (ואפשר להיזכר כאן במשוררים של דלייני מהסיפור הראשון שעליו כתבתי בפרויקט זה.) היינליין משלב התייחסויות לשירים וקטעים מהם בנקודות מפתח של העלילה, כך שהם מאירים את הדמות ומשקפים את השינויים שעוברים על ריזלינג.

היינליין מאפיין את ריזלינג כמי שרואה ויודע יותר ממי שסביבו גם בלי קשר לשירה. הוא מדבר על כך שאנשי חלל אחרים סמכו על הקפטנים של הספינות וכישוריהם להשלים את המסע בשלום, אבל לא הסילונאים כי הם "ידעו יותר מדי", כי הם ראו את השדים הכבולים בכורי הכוח שהניעו את הספינות. אבל גם בקרב הסילונאים ריזלינג שונה, הוא רואה מה שאחרים לא רואים. לפני התאונה שגזלה את מאור עיניו ריזלינג מבחין שמשהו לא בסדר ומתריע בפני הקפטן שמשהו עלול להשתבש, אבל הקפטן לא מתייחס לאזהרה. יתר על כן, במהלך שתי התאונות, הראשונה וזו שתעלה לו בחייו, ריזלינג ממשיך לתפעל את הכור ולאבטח אותו גם בלי לראות, כי יש לו תמונה מנטלית מדויקת ואינטימית של הכור והמנוע. גם אם לא היה משורר, הוא רואה מה שאחרים מחמיצים.

הראייה המיוחדת הזו ניכרת בשתי התקופות חייו של ריזלינג, ובמעבר ביניהן, ומובעת גם בשירה. בחלק הראשון של חייו, כאשר הוא סילונאי פרוע, היינליין לא מביא חלקים מן הפזמונים שלו, אבל מזכיר שמות של שירים כמו "חליפת חלל לשניים" או "הקפטן הוא האבא של הצוות" שמהם נוכל לנחש את התוכן. ריזלינג מאופיין כך כמי שמעז לבטא בפזמונים שלו ביקורת ולעג כלפי בעלי הסמכות והעוצמה.

הראייה המיוחדת שלו משתנה לאחר שהוא מתעוור. כפי שכתבתי לעיל, הוא לא רואה את השינויים המתחוללים בעולם, את ההשחתה של כוכבי הלכת על ידי התעשייה והמסחר, אלא רואה את העולם המשתנה בראייה רומנטית של עולם שאבד. את המעבר הזה היינליין מבטא באמצעות השירה.

תיאור התאונה שבה התעוור ריזלינג מסתיים באמירה שהזוהר הרדיואקטיבי היה הדבר האחרון שעורר תגובה בעצב הראייה של ריזלינג. הפסקה שבאה מייד אחרי אמירה זו היא שיר, "התעלה הגדולה". זה שיר שמהלל את היופי של התעלות של מאדים ואת הצריחים הנישאים שבנו בני מאדים על גדותיהן, והוא מקדים את התיאור של גורלו ריזלינג במאדים אחרי התאונה שלו. היינליין ממחיש בכך את השוני בין תמונת העולם ה"אמתית" לבין תמונת העולם של ריזלינג, וממחיש את השינוי שחל בדמות. ריזלינג נע במערכת השמש החדשה בלי לראות אותה, תוך כדי שהוא מבטא בשירים את הראייה השונה שלו ויוצר לראשונה לא פזמונים משעשעים אלא שירה. זהו ביטוי בוגר, שלם, של תפיסת עולם חדשה שנגרמה בגלל העיוורון, ואולי אפשר לומר התאפשרה בזכותו.

כל זה מגיע לשיא בטיסה האחרונה לכדור הארץ. הטיסה מתחילה בהתנגחות בין ריזלינג, שמתייחס כמובן מאליו לכך שהוא תופס טרמפ ללא כרטיס או רשות על ספינות חלל, לבין קפטן צעיר שחונך באקדמיה של הרימן ומנסה לכפות עליו את לשון החוק. "לא הייתה נקודת השקה בין שני הגברים ברקעם או ברוחם" היינליין כותב. ריזלינג מנצח בעימות, ועושה את דרכו למקום מוכר – חדר הסילונים. שם הוא מוצא במשמרת סילונאי שהיה שוליה שלו בזמנו, ומגלה שלמרות חידושים אחדים הבסיס זהה למה שהוא מכיר. כאשר קורית התאונה אפשר לראות את הראייה העיוורת של ריזלינג בשתי צורות.

הצורה האחת היא שהוא תופס פיקוד כאשר הסילונאי במשמרת נהרג ומתחיל לתפעל את הכור. הוא לא צריך עיניים בשביל זה כי על סילונאי להכיר את הכור "כמו שלשונך מכירה את פיך" כדברי היינליין. הצורה האחרת היא הדרך שבה הוא רואה את מערכת השמש, כפי שזו מבוטאת בשיר "הגבעות הירוקות של הארץ" שאותו הוא מדקלם להקלטה. הוא שר על כל המקומות שאליהם הגיעו בני האדם – נוגה, מאדים, הירח ועוד – ומסיים בתפילה לנחיתה אחרונה בטוחה. לכך שיוכל לראות עוד פעם אחת אחרונה את הגבעות הירוקות של הארץ. היינליין מכנה את הבית הזה the last bit of authentic Rhysling that could ever be, ואפשר למצוא בביטוי זה משמעות כפולה. אפשר לקרוא אותו כמתייחס לא רק לשירה האותנטית האחרונה של ריזלינג (שכן אפשר לפקפק באותנטיות של השירים שנאספו אחרי מותו) אלא גם לכך שריזלינג המדקלם את השירים האלה הוא התגלמות המהות האותנטית שלו.

שילוב שירה בפרוזה הוא נדיר, אבל בהחלט תופעה מוכרת, אבל כפי שאמרתי זה עלול להיות בעייתי. היינליין משכיל להשתמש בשירה כדי להאיר את הדמות הראשית שלו, להוסיף לה רבדים, ובכך הופך אותה לבשר מבשרו של הסיפור.

סיפור בחודש – הנשים שגברים אינם רואים אותן

 

The Women Men Don’t See \ James Tiptree Jr.

אליס שלדון / ג'יימס טיפטרי הבן

 כמה מילים על אליס שלדון / ג'יימס טיפטרי הבן לפני שאדבר על הסיפור. "ג'יימס טיפטרי הבן" היה שם העט העיקרי שבו כתבה שלדון. הגילוי שבשם העט הגברי כתבה אישה היה מרעיש למדי כאשר האמת יצאה לאור באמצע שנות ה-70. אני אתייחס לכתיבה לחלופין ככתיבה של טיפטרי וככתיבה של שלדון, כי למיטב הבנתי מהביוגרפיה של שלדון (James Tiptree, Jr.: The Double Life of Alice B. Sheldon by Julie Phillips, מומלצת בחום גם למי שלא קראו את טיפטרי או בכלל ז'אנר) הזהות של "טיפטרי" הייתה הרבה יותר משם עט גברי ששלדון אימצה כדי לפעול בעולם שלנשים היה קשה לפרוץ אליו.

הסיפור "הנשים שגברים אינם רואים אותן" מסופר בגוף ראשון, מפיו של דון פנטון סוכן סי-איי-איי לשעבר. הוא מגיע למקסיקו לחופשת דיג, ומצטרף לשתי נשים, רות ואלתיאה פרסונס, אם ובתה, לטיסה במטוס קל בדרך לאתר החופשה. המטוס מתרסק והארבעה – אסטבן הטייס, דון ושתי הנשים צריכים לשרוד עד שיחולצו. כאשר דון ורות הולכים לחפש מים הם נתקלים בחייזרים, ולמרבה התדהמה של דון במקום לבקש ממנו הגנה מפני החייזרים השתיים מעדיפות להסתכן בעזיבת כדור הארץ עם החייזרים ליעד לא ידוע מאשר להמשיך לחיות בכדור הארץ.

באופן לא מפתיע בהתחשב בשם הסיפור, גורם מפתח לפענוח הסיפור הוא השאלה מי רואה את מי (ומה עוד נִראָה) בכל שלב. שתי הדמויות העיקריות בסיפור הן דון ורות (האם) ובהן אני אעסוק כאן.

מה שדון ראה

שני המשפטים הראשונים של הסיפור משקפים ישירות את שם הסיפור – הנשים שגברים אינם רואים אותן. "אני רואה אותה לראשונה בזמן שה-727 של מקסיקנה צולל לכיוון קוזומל. אני יוצא מהשירותים ונתקל במושב שלה, ואומר 'סליחה' לטשטוש הנשי הכפול." [ההדגשות שלי, א"מ.] אפשר לטעון שהמילה "אותה" מובאת ביחיד בתחילת המשפט בגלל שרות היא הדמות הנשית העיקרית בסיפור ודון מבלה איתה זמן רב, לכן הוא מתמקד בה כבר כאן. אבל אי־אפשר לדעתי להתעלם מכך שהוא לא מבדיל בין אישה אחת לשתיים, ושהן "טשטוש". מהניסיון שלי עם הכתיבה של טיפטרי, זה מכוון ומחושב.

לאחר הנחיתה דון מגלה שהמטוס שהיה אמור לקחת אותו הלאה מושבת הוא שואל את הטייס אם יוכל להצטרף לקבוצה שהוא לוקח לאותו כיוון, ואז הוא מגלה שהקבוצה היא אותו טשטוש נשי כפול שראה קודם. זו הפעם הראשונה שהוא מבחין בהן באמת וכך הוא מתאר אותן: "המזוודות התואמות שלהן, כמוהן עצמן, הן קטנות, פשוטות למראה ובצבע ניטרלי." מעבר לתיאור ה"מחוק" שלהן, ראוי לשים לב לכך שהוא מתאר אותן על ידי הקבלה שלהן לחפצים שהן נושאות. שתי פסקאות אחר כך הוא יאמר על הבת שהגוף שלה היה יכול להיות מושך, לו היה בה ניצוץ חיים. גם מאוחר יותר, אחרי שהן יחליפו למכנסיים קצרים, הוא יטרח לציין שהן לא סקסיות.

בניגוד לתיאור הזה של הנשים עומד התיאור של הטייס המקסיקני שבא בפסקאות הבאות. "פרופיל המאיה הקלאסי של הקברניט שלנו מושך את מבטי" ודון ממשיך ומתאר את תווי פניו בפירוט ומסיים ב"זהו צירוף נאה, תאמינו או לא". כאשר נשות המאיה שניחנו באותם תווי פנים מתאפרות, הוא אומר, התוצאה "אירוטית מאוד". בהמשך הסיפור הוא יפנה את תשומת ליבנו למראה של הטייס עוד פעמיים או שלוש. הוא רואה את הטייס כפי שהוא לא רואה אותן.

רוב תשומת הלב שלו בהמשך הסיפור תתמקד באם, רות, ולא בבת, אלתיאה, מכיוון שרות היא הפעילה מביניהן ומכיוון שקצת אחרי ההתרסקות היא תתלווה אליו לנסות למצוא מים ולא נראה את אלתיאה שוב עד לסוף הסיפור. ובמשך כל הסיפור הוא בטוח שהוא מבין אותה ואומר את זה שוב, ושוב, ושוב. וכל פעם הוא יטעה.

הנה כמה דוגמאות:

"הבנתי מי היא גברת פרסונס עכשיו" (אמא אווזה ששומרת על האפרוחה שלה); "כעת אני מכיר אותה" (עוד אחת מעשרות "גברות פרסונס" חסרות פנים שעובדות במשרות ממשלתיות אפורות); היא ובתה חולקות "שיגעון פרטי" (כאשר הן מעדיפות לישון בערסל בגשם, רחוק מהגברים, ומניחות לגברים לישון במטוס שנפל); "אישה קטנה ומפוחדת בלב ביצה ענקית". מה שיתברר לו עם הזמן הוא שרות היא למעשה אם חד־הורית שהרתה לגבר שמצא חן בעיניה ללא שום מחשבה להינשא לו או להודיע לו שהיא בהיריון; שאחת הסיבות שהיא הצטרפה אליו היא כדי לאפשר לבת שלה לשכב עם הטייס ולעשות כמוה; שהיא חדת אבחנה ומיומנת בשרידה בביצה.

דון לא מסוגל לראות את רות בשום צורה שהיא לא "האישה הקטנה" שצריכה תמיכה והגנה (חוץ מהפעמים שבהן הוא בטוח שהיא לא שפויה) כי כל מה שהוא רואה מסונן דרך הפילטרים של התפיסות המוקדמות שלו בנוגע לדרך שבה העולם צריך להתנהל. אפשר לראות את זה לא רק בדרך שבה הוא רואה את רות, אלא גם בדרך שבה הוא רואה, ולא רואה, את החייזרים.

כאשר דון ורות הולכים לחפש מים הם מבחינים במישהו או מישהם נוספים איתם בביצה. אורות נראים בלילה וקולות נשמעים, אבל שום דבר לא נראה בבירור. דון מפרש את זה מייד על פי עולם המושגים של סוכן סי-איי-איי בדימוס – אלה הם ציידים, או מבריחים או סוכנים של ארגון גרילה כלשהו. הוא אפילו משתמש בזה להצדיק את ההתנהגות ה"מוזרה" של רות – היא רק מתחזה לעובדת ממשלה משעממת ואפורה, זה רק "כיסוי" לכך שהיא למעשה סוכנת מיומנת ומאומנת של כוח חשאי כלשהו. אפילו כאשר הוא רואה את החייזרים לראשונה קשה לו לשנות את נקודת המבט והוא אומר: "אני מנסה לראות אותם כבני אדם בסרבלים לבנים" ורק אחרי שהזרות שלהם מוכחת בצורה שאי־אפשר להתכחש לה הוא מודה בכך שהם חייזרים.

מה שרות ראתה

כאמור, הסיפור מסופר מנקודת המבט של דון אז אנחנו יכולים לדעת מה רות רואה רק ממה שדון מספר לנו, אבל די בכך כדי להבין שהיא רואה דברים בצורה שונה לגמרי. אפשר לראות את זה כבר במפגש האמתי הראשון ביניהם, בפעם הראשונה שהוא רואה אותה כמשהו מעבר ל"טשטוש" בזמן הנחיתה. זה קורה כאשר הוא מבקש להצטרף אל רות ואלתיאה לטיסה במטוס שהן חכרו. רות מסכימה מייד והתגובה שלו היא התמרמרות: "איך יכול להיות שהאישה הזו כבר בחנה אותי מספיק בקפידה כדי לקבל אותי למטוס שלהן?".

בהמשך נראה שרות זיהתה מייד במי מדובר, היא קשובה לרמזים הכי דקים שלו ומכירה אותו (או לפחות את הטיפוס שלו) בשביל להקדים אותו בכל צעד וצעד. זה ניכר יותר מכול בלילה הראשון שבו הם ישנים רק שניהם בביצה בזמן השליחות שלהם להביא מים. זו הפעם היחידה שבה דון רואה את רות כסקסית, כאובייקט מיני. הוא מתחיל להלהיב את עצמו למה שיהיה למעשה אונס. (אעיר בסוגריים שקריאה של הקטע כולו מגלה את האמת הידועה לגבי אונס – זה לא אקט מיני אלא אקט של כוח. דון נמצא בנקודה שבה הוא חסר אונים וזו למעשה דרך שבה הוא מנסה להחזיר לעצמו שליטה ותחושה של עוצמה.) היא חשה בכך עוד לפני שהוא עושה משהו ומייד מתרחקת ממנו והוא מוסיף "אני בטוח שאם הייתי מושיט יד היא הייתה במקום אחר – כנראה מודיעה על כוונתה ללכת להתרחץ".

אבל רות מבחינה גם בדברים אחרים שהוא לא רואה. למשל היא הראשונה שרואה שהטייס, אסטבן, שבר צלע בנחיתה. כאמור, הוא ראה את הגבריות המרשימה של אסטבן, אבל הוא מופתע לגלות שגם היא הבחינה בה (ולכן הצטרפה אל דון למסע להביא מים, כדי שהבת שלה תוכל להישאר לבד עם אסטבן). דון מציין שוב ושוב את העובדה שהיא מקדישה תשומת לב לסביבה הפיזית שלהם, ולעתים גם מעיר שהיא רואה דברים שהוא עצמו לא מבחין בהם.

רות היא גם זו שמבחינה בחייזרים ומבינה מי הם. בזמן שדון היה עסוק במחשבות על מבריחים או לוחמי גרילה, היא הבינה במי מדובר. יתר על כן, אנחנו לומדים שהיא מצאה חלק מספינת החלל שלהם שהתרסקה, שהם זקוקים לו כדי להמריא. ורות מנצלת את החלק הזה כדי לסחוט מהחייזרים הבטחה שהם ייקחו אותה ואת הבת שלה כאשר ימריאו.

אבל יותר מכול, היא רואה את החברה ואת המקום של נשים בה בדרך שהוא לא מסוגל לראות אותה. כאשר מתבררת לו דרך החיים שלה (ושל אמהּ לפניה, ושל נשים אחרות, חברות שלה) המחשבה הראשונה שלו היא "לסבית שונאת גברים". אבל רות אומרת לו ש"לשנוא גברים זה כמו לשנוא את מזג האוויר". אחרי שהוא מזכיר את ההישגים של התנועה לזכויות האישה בא אולי הקטע המפורסם ביותר מתוך הסיפור כאשר רות אומרת:

"לנשים אין זכויות, דון, חוץ מאלה שהגברים מאפשרים לנו לקבל. ... כאשר המשבר הרציני הבא יטריד אותם [את הגברים, א"מ], הזכויות לכאורה שלנו ייעלמו – ייעלמו כעשן. נחזור להיות מה שתמיד היינו: רכוש. ובמה שישתבש יאשימו את החופש שלנו…

"... מה שנשים עושות הוא לשרוד. אנחנו חיות, יחידות ובזוגות, בחרכים של מכונת העולם שלכם."

 

גם אחרי ההסבר הזה דון לא מצליח להבין, לא מצליח לקבל את הרעיון שנשים "נורמליות" לכאורה יעדיפו להסתכן בעולם זר מאשר לחיות בכדור הארץ. הוא לא באמת מצליח לתפוס את נקודת המבט האחרת, לראות משהו שלא דרך משקפי הגבר האמריקאי הלבן. המשפט הלפני אחרון בסיפור הוא: "כשהמרגריטות מתחילות להשפיע, כל התסריט המטורף נמוג לתמונה של שתי הצורות הקטנות האלה יושבות צד בצד באור החייזרי המתרחק." בסופו של דבר, עבורו הן שוב איזה טשטוש נשי כפול כפי שהיו בתחילתו.

לדעתי הבחירה של שלדון-טיפטרי לספר את הסיפור מנקודת המבט של דון היא מכריעה, ומבריקה. היא מקלה על הגברים הקוראים את הסיפור להתחבר אליו, ומחדירה את המסר שלו בצורה הרבה יותר מעמיקה ורבת השפעה מאשר אם הסיפור היה מסופר מנקודת המבט של רות. לפחות, זו הייתה ההשפעה שלו עליי. "הנשים שגברים אינם רואים אותן" והכתיבה של טיפטרי בכלל היו חלק חשוב בחינוך הפמיניסטי שלי. שלדון נכנסה לי מתחת לעור ולא הרפתה, אילצה אותי לעשות מה שדון לא הצליח לעשות ולהתחיל לראות שאת העולם סביבי אפשר לראות גם מנקודות מבט אחרות.