15.2.2021

סיפור בחודש - בונת הספינות

 

"בונת הספינות" / אלייט דה בודארד

Shipmaker


אלייט דה בודארד פחות ידועה בחוגים רחבים מבין הסופרות והסופרים של הדור הנוכחי, ולדעתי לא בצדק (אם כי בחוגי הז'אנר היא זוכה להערכה רבה). היא סופרת מצוינת, הטיפול שלה בנושאים שהם "חמים" היום הקדים לא מעט מן הספרים המפורסמים יותר, והיא עוסקת בנושאים שלא הרבה נוגעים בהם. יותר מפעם אחת היא טענה, בכתב ובעל פה, שאחת מהנקודות העיוורות של המדע הבדיוני הוא אימהוּת. דמויות של נשים בהיריון ושל אמהוֹת לילדים נעדרות כמעט כליל מהספרות הזו, גם בדור הזה של הכתיבה. בלא מעט מהיצירות שלה אפשר למצוא עיסוק בנושא, ו"בונת הספינות" הוא סיפור שסוגיית האימהות ולידת ילדים עומדת במרכזו.

המלצה, לפני שתקראו את הדברים להלן קראו את הסיפור, הוא לא ארוך והוא מצוין. אפשר למצוא אותו באנגלית או בעברית.

אחד הדברים המעניינים ביותר ב"בונת הספינות" הוא שדה בודארד עוסקת באימהות בצורה מורכבת ומקיפה. היא לא בוחנת רק זוויות אחת, אלא מצליחה בסיפור קצר להאיר את המקום של האימהות, ושל הולדת ילדים בכלל, בשלל מערכות יחסים, מהרמה האישית ועד לרמה של תרבות שלמה.

הסיפור הוא חלק מיקום סו'יא (Xuya) שלה. ביקום זה הסינים הגיעו למערב אמריקה לפני שהאירופים הגיעו למזרחה וביססו בה את סו'יא, אמריקה שהיא תחת השפעה פוליטית ותרבותית של סין. כתוצאה מכך המדינות של מרכז אמריקה לא קרסו, והמקסיקה היא המעצמה העולמית הגדולה הנוספת לצד סין. הגיבורה, דַק קְיֵין, היא בונת ספינות, "הגבירה הגדולה של הרמוניית העיצוב" כפי שהיא מכונה בסיפור. תפקידה הוא לעצב ספינות חלל, לפקח על צוות שמשלב את הטכנולוגיה עם הצ'י. אלה ספינות שבמרכזן יש "חדר לב", שבו שוכנת הנפש של הספינה – יצור חצי מכני שאותו יולדת אישה. עובדה זו כשלעצמה מציבה את דַק קְיֵין במרכז מערכת יחסים עם אם שעומדת ללדת, ודה בודארד מציבה את הלידה העומדת לבוא במרכז מערכות יחסים מרובות בסיפור. להן אנסה להראות כמה מהן.

 האם – זוקוויטל

זוקוויטל היא האם המיועדת של ה"נפש". היא מקסיקה, ולידת ה"נפש" היא כרטיס הכניסה שלה לעולם הסו'יא, היא תקנה לה מעמד של אזרחית ותאפשר לה להתחתן עם אדם מכובד וללדת ילדים משל עצמה. הרעיון של היריון תמורת גמול כלשהו מוזר לדק קיין, וחוסר הנוחות שלה מול ההיריון הזה ניכר בה. אבל בת זוגה, האן, היא זו שמבטאת אותו במפורש, ומנקודת המבט של האן זה משהו שראוי לבוז. עבור זוקוויטל לידת נפש היא כבוד, עבור הסו'יא זה קרבן. "מי תרצה לשאת בהיריון אך לא ללדת ילד?" חושבת דק קיין בשלב מסוים.

ההיריון הזה מציב בפניה גם מראה אחרת, בנוגע ליחס ל"נפש" שעומדת להיוולד. עבור זוקוויטל זה "הוא", יצור חי, ("היא התייחסה אליו כיצור חי, ללא היסוס" נאמר עליה) אבל עבור דק קיין "זו הייתה מכונה, תבונה מתוחכמת, תרכובת של בשר ומתכת". היחס של זוקוויטל ל"נפש" מאלץ את דק קיין לחשוב מחדש על השאלה מי, או מה, יכול להיות ילד.

 בת הזוג – האן

האן, בת הזוג של דק קיין, היא אל-הורית במפורש. דק קיין "תמיד ידעה שהיא תגדל ותאהב אישה אחרת", אבל קשה לה עם חלק מההשלכות של זה. בתרבות הסו'יא מי שבמערכת יחסים חד־מינית לא יכולים להביא ילדים לעולם. האן, לעומתה, "מעולם לא רצתה, לעולם לא תרצה, ילדים". האן בזה לפקפוק של דק קיין, לכך שהיא מתייסרת על המחיר הזה של הבחירה שלה.

השוני הזה נובע מהדרכים השונות שבהן הן מתייחסות לתפקיד הילדים בחברת הסו'יא. עבור דק קיין, המסורתית יותר, לידת ילדים היא דרך להנצחת הנוכחות שלה בשרשרת הדורות. "לא יהיו ילדים, לא יהיה איש שידליק קטורת על מזבחי האבות, לא יהיו קולות שיזמרו את שמותיהן בכבוד אחרי שלא יהיו עוד". בתרבות הסו'יא (הנשענת על התרבות של מזרח ודרום-מזרח אסיה), לפולחן האבות מקום חשוב שבלעדיו דק קיין חשה כמו "אבן שנזקה בחשכה". האן לא צריכה את המקום הזה, היא יוצרת לעצמה את המקום בנצח באמצעות האומנות שלה.

 הספינה

הספינה היא תחליף הילד של דק קיין. אם עבור התרבות שלה הילדים שלא תלד היו אמורים לשלב אותה בשרשרת הדורות, הופכים אותה לחלק מנצחיות כלשהי (כפי שהיא עושה עבור מי שבאו לפניה), עבורה אישית הספינה אמורה לעשות זאת. דק קיין היא מבריקה והיו פתוחות בפניה אפשרויות קריירה רבות, אבל היא בחרה דווקא בקריירה הזו מכיוון שהיא רצתה ליצור ספינות. והספינה שהיא עיצבה גילמה בתוכה השראה שהיא שאבה מספינות מפורסמות של העבר, אבל גם מכל ההיסטוריה והתרבות שמהן היא עצמה צמחה. היא הייתה יכולה להיות יצירת מופת, "מושלמת, מהוללת, זכורה במאות השנים שיבואו, השראה למאות גבירות ואדונים גדולים". הספינה, פרי מוחה ונפשה אם לא פרי רחמה, הייתה הדרך שלה לקשר את העבר לעתיד. אבל זה לא קרה, בגלל נסיבות הלידה של "הנפש".

 הלידה השקטה

כאשר זוקוויטל מגיעה לספינה היא עומדת ללדת, נותר לה שבוע לכל היותר, והיא מקדימה את זמן הלידה המתוכנן. הספינה אמורה להיות מותאמת בשלמות ל"נפש" שהיא עומדת ללדת, אבל גם להיות התגשמות החזון של דק קיין, ולהגשמת החזון הזה דרוש עוד זמן. כדי לוודא ש"חדר הלב" יהיה מוכן לקבל את "הנפש" וכך הספינה תוכל להתעורר, על דק קיין לשנות את העיצוב שלה, במהירות. למרות הכעס של האן על כך שהיא מתפשרת, למרות החשש שלה עצמה שהספינה לא תעמוד בקני המידה המחמירים שהיא עצמה הציבה כך שתנציח את שמה, דק קיין משנה את העיצוב ברגע האחרון כדי להיות מוכנה כאשר זוקוויטל תלד. "היא לא הייתה מוכנה, אבל החיים לא מחכים עד שתהיי מוכנה". הבחירה שלה לשלם את המחיר, להקריב את העיצוב המושלם שלה, נובעת מהמחויבות שלה לכלל, לאחרת, לזוקוויטל. היא יודעת שהאן תבוז לה ותכעס עליה בשל כך, אבל היא עושה את זה.

אבל כאשר זוקוויטל יולדת זו לידה קשה, וזו לידה שקטה. ה"נפש" נולדת מתה. והמשמעות היא שגם הספינה לעולם לא תחיה, היא אפילו לא תזכה לשם. דק קיין רואה בכך כישלון אישי שלה, היא לא הצליחה "ללדת" את הספינה בזמן, ולאפשר לספינה ול"נפש" לחיות. כמה ימים אחרי הלידה היא חוזרת לספינה וזוקוויטל מבקשת שתיקח אותה ל"חדר הלב". כשהן שם זוקוויטל אומרת שהספינה יפהפייה ודק קיין חושבת "יפה כשיר המדוקלם במשקי שיכורים, כניצן פרח מוקף כפור – יפה ושברירי כתינוק שזה עתה נולד המתאמץ לנשום".

אבל המסקנה הסופית שלה היא לא ייאוש, היא לא ויתור או עקרות, אלא "זה היה שווה את זה".

 ~~~~~~~~~~~~

המדע הבדיוני עוסק מעט מאוד באימהות. למרות שמההתחלה שלו היו גם נשים שכתבו מדע בדיוני, זהו ז'אנר שנחתם בחותם של גבריות, לפעמים רעילה, מראשיתו. למרבה השמחה זה הולך ומשתנה, וכתיבה על חוויית האימהות היא אחת הדרכים רבות העוצמה ביותר לשנות את זה. היססתי לפני כתיבת הרשומה הזו, חשבתי שאני לא האדם המתאים לכתוב אותה, שהיא צריכה להיכתב על ידי אישה ורצוי על ידי אם. אבל היכולת של דה בודארד לכתוב סיפור שלם כל כך, למצוא דרכים רבות כל כך וטובות כל כך לבטא את המורכבות של סוגיית האימהות, היא מעוררת השתאות. והעובדה שהיא מצליחה להעביר את המחשבות, הרגשות והתחושות האלה גם אליי, שלא רק שאני לא יכול ללדת אלא גם אין לי ילדים, שכנעה אותי בכל זאת לכתוב את הרשומה.

15.1.2021

סיפור בחודש - "הזמן כמבנה לולייני של אבנים יקרות למחצה"

"הזמן כמבנה לולייני של אבנים יקרות למחצה" / סמואל ר' דלייני

Time Considered as a Helix of Semiprecious Stones

 

סמואל ר' דלייני

סמואל ר' דלייני ידוע, ובצדק, כאחד הסופרים החשובים של הז'אנר. הוא היה אחד הקולות הבולטים של "הגל החדש" ועזר לעצב אותו ולהגדיר מחדש את המדע הבדיוני. יתר על כן, כמבקר ופרשן יש מעטים שמשתווים לו. הספרים שלו – בבל 17, דלגראן, נובה ואחרים – מככבים תדיר ברשימות הספרים המרכזיים של הז'אנר. אבל אם להודות על האמת, מעול לא הסתדרתי איתם. אני אוהב הרבה יותר את הסיפורים הקצרים המבריקים שלו.

"הזמן" (כפי שאקרא לו כאן לשם הקיצור, מה יש לסופרי הגל החדש עם שמות ארוכים לסיפורים?) פורסם בכתב העת הבריטי New Worlds בדצמבר 1968, בתקופה שהעורך שלו היה מייקל מורקוק, עוד אחד ממעצבי הגל החדש של המדע הבדיוני. הסיפור זכה בהוגו ובנבולה בשנת 1970, והתפרסם בעברית בתרגום עלוב למדי בכרך 4 של "הטוב שבטוב" בהוצאת לדורי. זה סיפור שתמיד הקסים אותי ולדעתי לא זכה למספיק תשומת לב ולכן רציתי לחזור אליו בתור הסיפור הראשון בפרויקט שלי.

המספר הוא נוכל ופושע חסר שם (הוא מחליף עשרה שמות במהלך הסיפור, שיש להם משהו המשותף – כולם יוצרים את ראשי התיבות HCE) שפעול בערים הגדולות של מערכת השמש. אבל הרוב המוחלט של ההתרחשויות של הסיפור הן במהלך ערב אחד בניו-יורק. בקווים כלליים זה סיפור שמתאר את העלייה של הגיבור ממעמד של פושע בדרג בינוני למעמד בכיר הרבה יותר ובסופו של דבר לתוך תחומי העסקים החוקיים.

 

אני רוצה לדון ברשומה הזו על מתח שדלייני יוצר לאורך כל הסיפור בין סדר ואי-סדר, מבנה ואמורפיות. המתח הזה ניכר כבר ממש בתחילת הסיפור – בשם ובשתי הפסקאות הראשונות של הסיפור, קצרות ככל שיהיו – ונמשך לכך אורכו.

שם הסיפור והמילים הראשונות שלו כוללות שני מונחים גאומטריים שרומזים על המבנה הקשיח שיש בו. בשם הסיפור דלייני מגדיר את הזמן העובר בו במונח helix (סליל, שתורגם בשגיאה ל"לולייני") – שהוא מונח גאומטרי עם הגדרה ספציפית. המילים הראשונות של הפסקה הראשונה הן: "הניחו מערכת קואורדינטות על המאה" (למעשה, תרגום מילולי הוא "הניחו ציר X וציר Y על המאה"). רשת הקואורדינטות (או רשת הצירים) והסליל הם הגבולות הנוקשים של הזמן שבהם נע הגיבור חסר השם, שאומר כבר בפסקה השנייה שהיו לו שמות רבים "אבל אל תדאגו, אתם תזהו את העשן שלי". וכאן ניכר המתח לראשונה – הגיבור הוא חסר שם וצורה, אניץ עשן שנע דרך הגבולות המוגדרים גאומטרית של הסיפור.

אני לא אסקור כאן את כל הדרכים שבהן המתח הזה ניכר לאורך כל הסיפור, אלא רק אתעכב על כמה מהן.

 

השם – HCE

כפי שאמרתי לעיל, הגיבור חסר שם. הוא ננטש כשהיה תינוק, גדל במערכת הרווחה ויצא ממנה לעולם הגדול כשהוא נושא את השם הווארד קלנסי אוורט. במהלך הקריירה שלו, והסיפור, הוא מחליף שמות וזהויות ומשנה את מראהו שוב ושוב, אבל תמיד שומר על ראשי התיבות HCE בשם, גם כאשר הוא מתחפש פעם אחת לאישה. הגמישות וחוסר הקביעות, שעליהם הוא נסמך כדי לשרוד ולשגשג, מתקיימים בתוך הגבול הנוקשה הזה שנקבע לו על ידי המערכת הבירוקרטית שבה גדל. בין אם אנו מודעים לכך או לא זה משדר מתח מסוים.

 

אבני חן

אבני החן המוזכרות בכותרת הן מילות צופן של העולם התחתון. לכל חודש יש מילה אחרת, שבהתאם לצורה ולהקשר שבה היא נאמרת המשמעות שלה יכולה להיות אזהרה, בקשת עזה, הצעת עזרה ודברים אחרים. מילה חדשה נקבעת מדי חודש על ידי הפייטנים של הערים של מערכת השמש[i] ונמסרת מפה לאוזן. לשימוש במילת החודש תחביר ברור, וכאשר בסיפור שוטרת משתמשת במילה בצורה שגויה, זה מאפשר לגיבור לזהות אותה כמי שלא שייכת לעולם הפשע, למרות שחוגי הפשע והחוק משיקים. המנגנון הזה מכניס מערכת כללים ברורה ונוקשה למדי לתוך עולם הפשע, שהוא בהגדרה עולם שמתעלם מן הכללים של החברה הכללית, ונוטה להיות נזיל ואמורפי הרבה יותר ממנה. עצם קיום "המילים" והעובדה שיש בהן צורת שימוש ברורה בעולם כזה יוצרת מתח בין מסגרת וחוסר צורה.

 

"שירותים  מיוחדים"

בתחילת הסיפור ובסופו הגיבור פוגש בקצינת משטרה, מוד הינקל. מוד היא קצינה ביחידה של המשטרה ששמה "השירותים המיוחדים" שהיא המחלקה "היעילה ביותר" של המשטרה, כפי שמוד אומרת לו. היחידה הזו עוסקת בקבוצה מאוד מוגדרת של פושעים ש"ערך המטרד שלהם עלה לפתע בחדות". היא מסבירה לגיבור שהמשטרה הרגילה מטפלת בפושעים שבראש ובתחתית הפירמידה של העולם התחתון מכיוון שהם "לא מנענעים את הסירה החברתית" כי יש להם מקום ברור בסדר החברתי. "השירותים המיוחדים" פוקחים עין על מי שמתקדמים לפתע בעולם הפשע. במילים אחרות, "השירותים המיוחדים" מתעניינים בגיבור מכיוון שהוא חורג מן המקום שלו בסדר החברתי, הפעולות שלו מחדירות מרכיב כאוטי לתוך המסגרת החברתית במידה כזו שהוא יוצר מתח בתוך המבנה המוגדר המוכר.

 

אופנה ולבוש

דלייני משתמש בצורה מאוד יפה בלבוש ואופנה כדי לאפיין את הדמויות שלו וליצור ניגודים ביניהן. כך למשל ממש עם התחלת הסיפור מתוארים שלושה חילופי תלבושות של הגיבור, עד שהוא פוגש במוד הינקל שלבושה בבגד מוקפד שהוא שיא האופנה. שוב, הכאוס של הפשע מול הסדר של החוק.

דוגמה אחרת היא הניגוד בין הוֹק (Hawk, נץ) לבין הסנטורית אבולעפיה. הוק הוא אחד מן הפייטנים של ניו-יורק, שאותו הגיבור פגש בעבר. הם נפגשים שוב באותו ערב, והוק מתואר כצעיר כחוש, רזה, לבוש רק במכנסי ג'ינס שחורים וז'קט ג'ינס שחור (ללא חולצה מתחתיו) שהם מוכתמים וקרועים, והולך יחף. הוק מביא את הגיבור למסיבה של עשירי ניו-יורק שבה נמצאת גם הסנאטורית אבולעפיה, שפתחה במרוץ לנשיאות כשהיא מבטיחה להילחם בפשע. כך היא מתוארת: "רג'ינה אבולעפיה לבשה חליפת מכנסיים ממשי לבן. ציפורניים, שפתיים ושיער היו בצע אחד". הוק הוא התגלמות הכאוס ונע בקלות בין כיכר טיימס המטונפת ושורצת הפשע, לבוש כולו שחור אך מוכתם וקרוע; אבולעפיה היא התגלמות הממסד המבטיח להילחם בפשע ולבושה למשעי בלבן שרק סיכת נחושת מעטרת אותו.

 

הוק וארטי "הנץ"

"הנץ" הוא כינוי של פושע בדרג כה גבוה שהמשטרה לא יכולה לגעת בו כבר, והוא נע בחוגים הגבוהים ביותר של העיר, כמו המסיבה שהיא מרכז הסיפור. הכינוי שלו "הנץ" (The Hawk) זהה לשם של הפייטן, וכמוהו הוא נע בחוגים מגוונים – מהנמוכים ביותר לגבוהים ביותר. אבל בעוד שהוק עושה את זה בזכות היכולת הספונטנית שלו, "הנץ" עושה את זה תודות ליכולת התכנון והביצוע שלו. שניהם חוצים את השדרות החברתיות, אבל כל אחד עושה את זה בדרכו שלו והמתח בין הדרכים האלה ניכר בסיפור.

 

כפי שאמרתי בתחילה "הזמן" הוא סיפור שאני מאוד אוהב. קראו אותו, ואני חושב שתראו שיש עוד דרכים שבהן דלייני יוצר בסיפור את המתח הזה בין מבנה וכאוס, בין צורה ושינוי צורה, שבו הסיפור נפתח.



[i] במקור המילה היא singers. אני מעדיף את המונח "פייטן" על החלופות האחרות כי לדעתי "משוררים" (כפי שהם נקראים בתרגום) ו"זמרים" נושאות הקשרים לא מקיפים מספיק למוסד הזה כפי שהוא מופיע בסיפור.

25.9.2020

Motherland: Fort Salem

 

נקודת המוצא של הסדרה היא שמתישהו בזמן משפטי סיילם המכשפות והאנשים הרגילים הגיעו להסכם, והמכשפות הפכו לכוח הלוחם החשוב ביותר של ארה"ב. מי שניחנו בכוח חייבות להתגייס. הסדרה עוקבת אחרי הטירונות של שלוש נשים צעירות שמתגייסות. קחו את כל המוטיבים המוכרים של סדרות וסרטי טירונות / מכללה צבאית, ערבבו היטב. והאספקט הזה של הסדרה לא עשוי טוב במיוחד לטעמי. אבל כן יש בה כמה דברים טובים, שקשורים בעיקר בבניית העולם. אתחיל מהבעיות, ואז אזכיר את הדברים הטובים.

מה לא אהבתי?

- כאמור, המוטיבים של סדרות טירונות מוכרים היטב, ולפחות לדעתי לא היה כאן חידוש משמעותי.

- גרוע מכך, חלק מהקונפליקטים נפתרו מהר ובאופן גס מדי במקום לפתח אותם טוב יותר. בנוסף לזה, ההתמקדות בסיפורים האישיים היא כזו שהסדרה מאבדת את ממד הזמן. אין שום תחושה אמתית של התקדמות ההכשרה שלהן בטירונות, כי רואים בעיקר את הדינמיקות האישיות ולא מובן כמה זמן עובר עליהן שם. בקושי יש אפילו רמזים כמו חילופי עונות, טריק פשוט שיכול היה לפתור את הבעיה הזו בלי להשפיע כלל על העלילה.

אם הדמויות מעניינות אתכן ואתכם, אולי זה יפריע פחו. עבורי אף אחת מהן לא עוררה עניין או הזדהות ולכן זה הפריע לי מאוד.

- העלילה הרחבה לא ממש מעניינת. ההתעקשות לשמור על ה"רעים" של הסדרה כאיום מסתורי ללא הסבר אמתי משעמם לדעתי. יש כמה טוויסטים בשני הפרקים האחרונים שרומזים לדברים מעניינים, אבל ככל הנראה לא מספיק בשביל שאראה את עונה 2 כשתצא.

- הצילום. בשלב מסוים הצילום של הסדרה התחיל ממש להפריע לי. מישהו שם מאוהב בתאורה אחורית שבוקעת באלומות מתוך עננים / חלונות וכו'. לרוב היא כתומה, אם כי בסצנות פנים היא לפעמים בוקעת מזרקורים ואז היא כחולה. בכל מקרה היא מעצבנת.

צילום - אסכולת מייקל ביי

 אז מה כן אהבתי?

- סילה (או כפי שצריך לבטא את שמה, סקילה. Scylla). לא את הדמות, אלא את השם. אני ממש מקווה שזה נעשה בכוונה, כי כמו סקילה מהמיתולוגיה היוונית, הדמות הזו גורמת לכל התכניות לעלות על שרטון סביבה.

- מיסוד הקסם. הושקעה מחשבה לא מעטה בשאלה איך תיראה מערכת קסם ממוסדת, מסודרת בירוקרטית. בפרקים 4-3 יש משהו שנקרא "בלטיין" ובמרכזו ריקוד שנקרא the reel. אני לא אפרט יותר כדי לא לספיילר, אבל יש שם גרסה מאוד יפה של טקסים אקסטטיים שהופכים ממוסדים. כמו כן, שימו לב למבוך בסצנת החתונה.

- שיטת הקסם. המכשפות משתמשות בקול שלהן לבצע קסם, אבל לא במילים אלא בווקליזציה והרמוניות. זה שינוי יפה לעומת שלל הדקלומים בלטינית רצוצה וארמית לא קיימת שרגיל לראות בדברים כאלה.

- המבנה של חברת המכשפות. שוב, הושקעה מחשבה בשאלה איך זה ייראה וזה עשוי מעניין.

- שינוי תפקידי המגדר. לשם שינוי הוא יסודי ואמתי ולא משהו בסגנון "ג'י איי ג'יין" שמנסה להוכיח את עצמה בעולם של גברים.

- עד כמה שרואים, חוסר שיפוטיות מוחלט לגבי הבחירות המיניות של הדמויות.

- הרמזים לעולם הרחב יותר.

הבעיה לטעמי היא שלא רואים מספיק את הדברים האלה, בגלל אותה התרכזות ביחסים האישיים. לפעמים זה נראה כאילו היו כותבים שונים לעולם ולדמויות, ומי שכתבו את הדמויות פשוט היו פחות טובים. ואולי הבעיה היא ההיקף. אם הסדרה הייתה ארוכה יותר, אפשר היה לפתח את העולם, לתאר את ההתפתחות לאורך זמן, לפתח קונפליקטים ולפתור אותם בצורה יותר מורכבת. יש רמזים בפרקים האחרונים לכך שבעונה 2 יכולים להיות דברים מעניינים, אבל הכותבים לא ממש זכו באמון שלי בשביל שאטרח לראות אותה.

12.8.2020

קאנון אישי, קאנון מקומי

 

דגל "לונה החופשית". מקור, ויקימדיה קומונס. ריצ'רד פן

דגל "לונה החופשית". מקור, ויקימדיה קומונס. ריצ'רד פן

 נאומי ההוגו של ג'ורג' מרטין ושל רוברט סילברברג היו בעייתיים מאוד. מעבר לעובדה שמרטין לא טרח לברר איך להגות נכון את השמות של חלק מהמועמדים והזוכים, שניהם דיברו על "ימי הזוהר" של הז'אנר והעלו באוב שמות שבעת האחרונה סר חינם - ספציפית את לאבקראפט וקמבל. ולפני שיתחילו זעקות על "תרבות ביטול", אני לא חושב שאפשר לבטל את המורשת של שני האישים האלה, אבל חייבים להכיר בכך שהמורשת הזו בעייתית מאוד. למעשה, כדי לראות עד כמה לא מעלימים את לאבקראפט, אני ממליץ לשמוע את הפרק של Imaginary Worlds מלפני כמה זמן על "ההיפוך" של לאבקראפט.

אחת מהתגובות לנאומים האלה הייתה דיון מחודש בשאלת ה"קאנון" ומהו קאנון. כי אחרי הכול, קמבל ולאבקראפט הם קאנון. לא? ובכן, כן ולא. אולי המושג המעניין ביותר שעלה לקדמת הבמה בדיון הזה היא "קאנון אישי" וההכרה שבסופו של דבר לכל אחת ואחד מאתנו קאנון משלו, יצירות שעליהן גדלנו ואשר עיצבו את התפיסה שלנו לגבי הז'אנר. אני ממליץ לקרוא את שרשור הטוויטר של הסופרת האוסטרלית פוז מדוז על הנושא. בכלל שווה לקרוא את מדוז, היא חכמה.

הנושא של "קאנון אישי" לא מוגבל לספרות ספקולטיבית או אפילו לספרות. הכלל "The golden age of SF is 12" נכון גם לדברים אחרים. באחד הספרים של ג'ונתן קו (אני חושב שזה "מועדון האידיוטים" אבל לא בטוח) הוא אומר שאף מוזיקה לא משתווה לזו שאנחנו שומעים בגיל 15-14. זה לא מקרי. היצירות שלהן אנחנו נחשפים בגיל הזה, שבו כולנו נוחים להתרשם, מעצבות את התפיסה שלנו לגבי הז'אנר או המדיום. הן יוצרות את התבנית ה"נכונה" לתחום בעינינו (לא סתם הכלבלבים העצובים ערגו למדע הבדיוני "של פעם") ועם השנים מתכסות בדוק של נוסטלגיה שרק מעצימה את זה. המשמעות של זה היא שה"קאנון" הופך להיות מאוד תלוי זמן. לדורות שונים יש קאנון שונה.

כל זה הוביל אותי לחשוב קצת על הקאנון של הז'אנר בארץ, שלו מתווסף מסנן נוסף – הזמינות.

במידה מסוימת הדור שלי, ילידי שנות ה-70, הוא הדור הראשון שהיה לו קאנון של הז'אנר בעברית. מפעל התרגום הגדול שראשיתו בשנות ה-80 (הציצו בתזה של ענבל שגיב-נקדימון לקבל מושג עליו) יצר את הקאנון הזה. גם אם היינו מודעים לספרות שנכתבה בחו"ל באותו זמן (אני אישית כמעט לחלוטין לא הייתי מודע), היה לנו קשה מאוד להשיג אותה. הקאנון שלנו היה "הסדרה הלבנה" של עם עובד. אליה נוספו הסדרות של "מסדה" ומאוחר יותר "ספריית מעריב" והוצאות אחרות. מטבע הדברים הן יכלו להביא רק שבריר מכל מה שיצא, ויתר על כן הן התרכזו לא רק בדברים העדכניים אלא גם השתדלו, בצדק, להביא את הקלאסיקות – היינליין, אסימוב וכו'. היינו מוגבלים למה שיכולנו למצוא בחנויות בארץ.

לקראת סוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 זה משתנה מאוד משתי סיבות – האינטרנט והארי פוטר. מעצם הידיעה שיש עוד יצירות, דרך הנגישות ליצירות שהתפרסמו ברשת ועד לאפשרות להזמין ספרים מחו"ל, רשת האינטרנט חשפה את מי שהתבגרו בשנים אלה להרבה יותר חומר באנגלית.

ההצלחה של הארי פוטר תרמה להיווצרות הקאנון החדש של שנים אלה בשתי צורות. הצורה האחת היא הניסיון של הוצאות למצוא את "הארי פוטר הבא" או "הארי פוטר הישראלי" שהביאה לתרגום ופרסום של הרבה יצירות לנוער, שהיו במודע ובכוונה יצירות ז'אנר. מזה צמחה התרומה האחרת – היצירה של קאנון ז'אנר לנוער בארץ. ילידי שנות ה-90 גדלו עם מדפים של ספרות פנטסיה לנוער (בעיקר, פחות מדע בדיוני), והרבה ממנה טובה. זה היה מרחק שנות אור מספרי "דני דין" שהיו על מדפי הספרייה שאותה נהגתי לפקוד כילד (או, אם רוצים ללכת דור או שניים אחורה, מהקומיקס של "יואב בן חלב" שהייתי קורא בכרכים הישנים של "דבר לילדים" ברביצה על הרצפה בספרייה). עם הזמן, המרחב הזה רק הולך וגדל.

היום אנחנו מתחילים לראות משהו חדש והרבה יותר מרגש – את הניצנים הראשונים של קאנון ישראלי. הצמיחה המהירה של ספרות הז'אנר בארץ בעשרים השנים האחרונות משמעה שיש מי שגדלים עם קורפוס שלם של ז'אנר ישראלי מקורי. יש את מי להעריץ, ממי לשאוב השראה, למי להתנגד ובמי למרוד, והכול נכתב כאן בארץ בעברית. זה נפלא בעיניי.

27.6.2020

איך נכתוב עברית עתידית?


אני דן ברשומה זו בנושא הדרך לכתוב עברית עתידית ואני דן בה בדרכים שבה העברית התפתחה, ובדרכים שבהן לדעתי היא תתפתח, ולכן אתחיל אותה דווקא בהבהרה מסוימת. למרות הידע שלי בלשון מעולם לא למדתי בלשנות, לשון או עריכה בצורה מסודרת מעבר לתיכון. את הידע שלי רכשתי עם השנים מתוך קריאה ובעיקר בעבודתי בעריכת תוכן ומצוות עורכות הלשון הנפלאות שיש בעבודה שלי.
הצעה של מיכל שומר לגופן לכתיבה רב-מגדרית

יש מוטציה מעוררת אימה שאיתה המדע הבדיוני בעברית כמעט לא התמודד עדיין – העברית העתידית. גם ביצירות שמתארות חברה ישראלית עתידית כמעט לא נמצא עברית שיש בה שוני מהותי מהעברית של ימינו, וזה מובן. אחרי הכול הכתיבה היא לקהל עכשווי. אבל יש כמה סיבות טובות להתחיל לחשוב על הנושא הזה ברצינות. האחת היא ששפה היא מאפיין מרכזי מאוד של תרבות, ואם הכוונה היא לתאר תרבות ישראלית עתידית שפה שונה יכולה להיות כלי רב עוצמה לעשות את זה. האחרת הוא שספרות ספקולטיבית טובה בסופו של דבר מתבוננת על החברה שבה היא נכתבת, ונושא השפה רלוונטי מאוד לחברה הישראלית כיום, רק תראו אילו גלים מעוררות אפילו החלטות והמלצות שוליות יחסית של האקדמיה ללשון העברית. סיבה נוספת היא שכלי כזה ייתן לנו אפשרות לדבר על יצורים שהגדרות המגדר שלנו לא רלוונטיות להם – חייזרים, רובוטים וכו'.

הדרך הקלה ביותר לאפיין שפה עתידית, ובאופן מובן זה משהו שבהחלט אפשר לראות כבר היום בחלק מהיצירות, היא המצאה של מושגים חדשים. חפצים, ארגונים ומוסדות שלא קיימים בהווה שלנו מקבלים שמות משלהם. חלק מהשמות האלה מבוססים על מילים קיימות ואפשר להסיק את המשמעות שלהם על פי המילים שמהן הם גזורים, אחרים חדשים לחלוטין ואת המשמעות שלהם אפשר להבין מתוך ההקשר או מתוך הערות מבארות שיש ביצירה.
דרך אחרת קלה יחסית לעדכן את השפה היא על ידי שאילת מונחים משפות זרות. זה מנהגה של העברית כבר אלפי שנים – העברית קלטה לאורך כל הזמן מילים מן השפות של שבסביבתה. השאילה יכולה להיות פשוטה יחסית – קחו למשל מילים כמו "פלנטה", "היסטוריה" ו"היסטריה" שכמעט לא השתנו. היא גם יכולה להיות מורכבת יותר – כמו המילה "נמל" שראשיתה במילה היוונית limen שנקלטה בשלל צורות (לימן, למין, נמיל שאפשר למצוא במקורות) עד שבסוף התקבעה בצורה שמוכרת לנו כיום.
ולבסוף אחת הדרכים שהופכת נפוצה יותר ויותר היום היא שימוש במילים לועזיות כמעין שורש לגזור ממנו שמות ופעלים. דוגמה שאני מאוד אוהב היא ראשי התיבות sms שנקלטו לעברית כשם, ואז הפכו לבסיס שממנו נגזרו פעלים (לסמס, להסתמס וכו'). בתחום המחשבים אפשר לראות את זה הרבה: לקמפל, לדבג, לקסטם וכן הלאה.
כל אלה הן דרכים קלות יחסית לעדכן שפה, ואת חלקן אכן אפשר למצוא ביצירות מדע בדיוני ישראליות כיום. אבל מילים חדשות הן שלב ראשוני יחסית של יצירת שפה עתידית מדומיינת. האתגר האמתי הוא לנסות ולדמיין מבנים תחביריים ודקדוקיים חדשים. וכאן אולי התחום המשמעותי ביותר יהיה הנושא של המגדר. אחד המאפיינים הבולטים ביותר של העברית הוא שזו שפה מגדרית ואופי זה משפיע על כל צורות הפועל והשם, כמו גם על כינויים ועוד. (העברית לא לבד בכך – יפנית, גרמנית, צרפתית, ספרדית ושפות רבות אחרות הן מגדריות, אם כי בחלקן יש גם מגדר דקדוקי "נייטרלי" שלא קיים בעברית.) יש היום דיונים רבים בנושא יצירת שינוי באופי המגדרי של העברית, מביטול המגדר (לא ברור לי איך זה אמור להיעשות), דרך יצירת מגדר נייטרלי (אני מניח שהדרך הנוחה ביותר תהיה ליצור כינוי גוף שיוכל לשמש גם כתחיליות וסופית של פעלים, שמות ותארים) ועד יצירה של צורות שמתייחסות לא רק לשני המגדרים זכר ונקבה אלא לכל קשת המגדר. יצירה שנכתבת היום חייבת להיות מובנת ונוחה לקריאה היום, והאפשרויות האלה עדיין לא עומדות לרשותנו, אבל אפשר להקדיש זמן ומחשבה לשאלה איך נכתוב עברית לא מגדרית בכלים שעומדים לרשותנו היום.
למרבה המזל, יש כלים שאפשר להשתמש בהם כבר היום לכתיבה לא מגדרית. לדוגמה, בכמה מאות המילים שכתבתי עד כאן ברשומה זו, לא השתמשתי באף צורה ממוגדרת שמתייחסת לבני אדם*, וזה לא היה קשה במיוחד. למשל על ידי שימוש בצורה כמו "יש כלים שאפשר להשתמש בהם" במקום "יש כלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם". בגוף ראשון לא מעט מצורות הפועל בהווה נבדלות רק בניקוד שלהן ובכתב הן זהות (כמו "אני רוצה") ובעבר אין כלל הבדל לעתים ("רציתי"). גם השימוש בסביל מאפשר לנו לחמוק מהצורך למגדר את השפה בחלק מהמקרים. אבל הטכניקות האלה "משעממות" בהקשר שבו פתחתי – שפה עתידית – מכיוון שהן משאירות אותנו בתחום השפה המוכרת לנו. כמו כן, יש גבול למה שאפשר לעשות אתן. בסופו של דבר נצטרך לחשוב על צורות חדשות של פעלים, שמות וכינויים.
אפשר למצוא כיום כל מיני הצעות לכתיבה של צורות לא מגדריות. בחלקן נעשה שימוש בסימני פיסוק כדי לחבר בין סיומות. למשל את.ה או את-ה. באחרות יש הצמדה של הסיומות לזכר ולנקבה, בין אם בשתי אותיות סופיות – הםן – או על ידי שימוש קודם בסיומת התי"ו לנקבה שהיא לא אות סופית – יֶלָדותים או קוראותים. בעיניי, לצורכי ספרות, נקודת התורפה של חלק מן הדרכים האלה היא שהן עובדות בכתב, ואפשר אולי להשתמש בהן בנראטיב, אבל הן בעייתיות מאוד כאשר הן מובאות כחלק מדיבור ישיר. הסיבה היא שאי־אפשר לדעת איך לבטא אותן, ובקריאה אי־אפשר לדמיין איך הן יישמעו. איך תבוטא הנקודה בצורה "א.נשים"? או המקף בצורה "את-ה"? ניסיון ליצור שפה עתידית באמת חייב לקחת בחשבון את הנושא הזה ולמצוא לו פתרונות.
לדעתי הפתרון יצטרך לבוא מתוך השיטות של הצמדת האותיות, ולא מתוך השיטות של שימוש בסימני פיסוק, פשוט מכיוון שאנחנו יודעים (הנה, נשברתי!) איך לקרוא אותיות. למדנו את זה מילדות. זה מובנה בשפה. ויש לנו כלים שיכולים לשמש אותנו בעברית לצורך הזה – הניקוד, וההיסטוריה.

בואו ניקח את הצורה "הםן". היסטורית, למרות זעקות החמס שאולי יעלו למה שאומר להלן, מדובר בדרך תצורה עברית מקובלת – הלחם. כך נוצרו מילים נפוצות למדי, כמו למשל כדורגל או רמזור. נניח עוד שהאות הסופית תוחלף באות רגילה, שוב פשוט מכיוון שכך נהוג לכתוב עברית, כדי ליצור את הצורה "המן" (או "הנם"). הבעיה עם הצורה הזו היא שאם נקרא אותה כהלחם של שתי המילים המקוריות יש לנו בסופה מה שנקרא "צרור עיצורים" או "צרור שוואים" – שני עיצורים שמנוקדים בשווא. הצורה הזו לא "טבעית" לעברית ולא נוחה לנו להגייה. אפשר לראות ראיות רבות לכך בהיסטוריה של העברית מתוך זה שאנחנו רואים פירוק של מבנים כאלה. למשל צורת הנסמך של המילה "מְלָכים" הייתה אמורה להיות "מְלְכֵי" אבל היא השתנתה ל"מַלְכֵי".
עדות עתיקה ונפוצה לפירוק צרור שוואים אפשר לראות במה שמכונה "משקל הסגוליים". אלה מילים שיש בהן רצף של שני עיצורים מנוקדים בסגול, וכאשר אנחנו משווים אותן למילים המקבילות בשפות שמיות אחרות אפשר לראות את המקור שלהן שבו היה צרור שוואים. שתי דוגמאות מוכרות יחסית הן "כֶּלֶב" העברית ו"כַּלְבְּ" הערבית, ו"שֶׁמֶשׁ" לעומת "שַׁמְסְ".
הצורה הזו לדעתי רלוונטית במיוחד לצורות המן / הנם שהצגתי קודם כי הה"א של המילים "הם" ו"הן" ממילא מנוקדת בתנועת E, ורצף תנועות E יהיה מוכר לדוברי עברית ממשקל הסגוליים, ובה בעת ישאיר את המילה החדשה קרובה יחסית למקור. כך שבסוף התהליך נקבל צורות מוכרות יחסית ומובנות בזכות הקרבה למקור – הֵמֶן או הֵנֶם. (אל תקפידו אתי בנוגע לניקוד המדויק, אני לא שולט בניקוד לעומק.) שילוב של דרכים אלה יכול לשמש אותנו ליצור צורות דומות, מכלילות יותר – שיהיה קל יחסית לדוברי העברית של היום לזהות את המבנה והמקור שלהן וכך הן יהיו מוכרות ומובנות יחסית – ואלה צורות שאפשר יהיה להשתמש בהן בעברית הדבורה המדומיינת העתידית שלנו.
לי לא זכורים הרבה ניסיונות רציניים ליצור עברית חדשה בספרות ספקולטיבית. הניסיון הכי מרשים ומקיף שנתקלתי בו היה בנובלה הנפלאה (באמת, חפשו אותה) של שמעון אדף "שדרך". אדף מתאר עברית שהושפעה על ידי שפה חייזרית כדי ליצור בנובלה הזו לשון לא ממוגדרת, והידע והכישרון שלו בלשון אפשרו לו ליצור משהו מרתק.

אני חושב שיהיה מעניין להפליא לקרוא יצירות שבהן משולבת עברית עתידית, אבל זה צריך להיעשות בדרך שתעשיר את הקריאה ולא תפגע בה. זו תהיה טעות לדעתי להקריב את הקריאוּת של הסיפור על מזבח החידוש. בסופו של דבר, הסיפור צריך להיות מובן למי שלא מצויים בסוד הלשון שחודשה על ידי הסופרת או הסופר ובסוד החשיבה שמאחוריה. העמסת יותר מדי חידושים, או התרחקות רבה מדי מהעברית המוכרת, עלולה להרתיע מהקריאה, ובסיכומו של דבר, המטרה שלנו היא שיקראו את היצירה וייהנו ממנה.

אוסיף רק בהערת אגב שבבואנו לעסוק נושא זה לדעתי כדאי לדעתי להתייעץ עם מתרגמות ומתרגמים, בעיקר של ספרות ספקולטיבית. לאנגלית יש שלל צורות לא ממוגדרות שבהן נעשה שימוש דומה בספרות ספקולטיבית, ויכול להיות שלחלק מהבעיות כבר הוצעו פתרונות.
כדאי גם להתייעץ עם אבינריים שעבורמן הניסיון למצוא עברית לא מגדרית היא מציאות יום-יומית. ותודה לליאור מאלי על הערה חשובה זו.

_________

* חוץ מאשר ביחס לעצמי; והשתמשתי בפעלים בצורת הרבים זכר כמו "קחו", צורה שלפחות מאז המקרא דוחקת את רגלי צורות כמו "קחנה" עד שאלה הפכו נדירות בעברית כיום.