ספקולפסח - נשים בז'אנר

אחת הבקשות הייתה שאכתוב על נשים בז'אנר. מכיוון שלא היה פירוט וזה נושא עצום, הרשיתי לעצמי לבחור שלושה נושאים (בתקווה שזה לא יתארך מדי). א. הן תמיד היו שם. ב. כתיבה של נשים בשנות ה-60 וה-70. ג. אמהוֹת ואמהוּת.

הן תמיד היו שם.

לז'אנר, וספציפית למדע הבדיוני, יצאו במידה רבה של צדק מוניטין של תחום גברי. אבל נשים תמיד היו שם – כקוראות וככותבות. הסבתא רבתא של המד"ב המודרני היא מרי שלי עם "פרנקנשטיין", כולם באו אחריה. אבל גם בתקופות השמרניות ביותר של הז'אנר, בשנות ה-40 וה-50, היו נשים שכתבו מד"ב והיו חשובות מאוד. למשל לי בראקט (Leigh Brackett) כונתה "מלכת אופרות החלל". אבל פעמים רבות הן נאלצו להתחבא מאחורי שמות שהסתירו את הזהות שלהן. שתי דוגמאות לכך הן אנדרה נורטון (Andre Norton ששינתה את שמה מאליס מרי נורטון לאדרה אליס נורטון) ו סי אל מור (C. L. Moore) ששמה המלא היה קתרין סלסט מור. מור, דרך אגב, גם כתבה יחד עם בעלה, הנרי קאטנר, בשם העט לואיס פאג'ט. למרבה הצער אפשר לראות את הנוהג המרגיז הזה נמשך עד ימינו כמעט, וזו הסיבה שרולינג, בלחץ ההוצאה שלה, כתבה תחת השם ג'יי קיי רוליג.

גם לעורכות היה תפקיד חשוב בהתפתחות הז'אנר, נשים כמו ג'ודית' מריל וג'ודי לין דל-ריי.

שנות ה-60 וה-70 היו חשובות מכיוון ששני דברים קרו בהן – הנראות של נשים כותבות הפכה הרבה יותר גדולה, ואותן נשים הכניסו נושאים ותמות חדשות לתחום.

המפורסמת ביותר מבין הסופרות של הדור הזה היא כנראה אורסולה לה גווין. הכישרון שלה והפרסום שלו זכתה לא אפשרו עוד להתעלם מהנוכחות של נשים בז'אנר. אבל היא לא הייתה לבדה. זו התקופה שבה ליסה טאטל, אוליביה באטלר וגו'אנה ראס התחילו לכתוב, וזכו להצלחה רבה. וכולן הניעו למרכז העיסוק של הז'אנר נושאים חדשים, וראש וראשון להם הפמיניזם. אם אפשר לדבר על נקודה שבה מתחילה להתפתח באמת התודעה הפמיניסטית של הז'אנר, אלה שנות ה-70 וזה בזכות ספרים כמו The Female Man של ראס או סיפורים כמו Wives של טאטל. (אומר במאמר מוסגר שאני חייב לא מעט מהחינוך הפמיניסטי שלי דווקא לאישה שכתבה בשם עט גברי – אליס שלדון, הלא היא ג'יימס טיפטרי ג'וניור – שכתבה יצירות שבעדינות התחפרו מתחת לעור ולא הרפו ממני. אבל שלדון ראויה לדיון משלה.)

אחד הנושאים שעולה יותר ויותר היום לדיון בהקשר של כתיבה של נשים ועל נשים הוא נושא האמהוּת. טענה מרכזית היא שבעוד שזה נושא מרכזי בחייהן של נשים, הוא נעדר מספרות הז'אנר. עשינו את הדרך מנשים כמניע לעלילה (בין אם כעלמות במצוקה או כמי שהגבר צריך להרשים) ונשים כקישוט לנשים כגיבורות יוזמות שמניעות את העלילה, אבל גם בתפקיד זה הרבה פעמים הפן שלהן כאמהות לא בא בכלל לידי ביטוי, אפילו לא בדיון על אל-הורות. וכך אנחנו מתחילים לראות בשנים האחרונות יותר דיון בנושא, וכתיבה על אמהוֹת ועל מערכות היחסים שלהן עם ילדיהן. זה לא שלא היו קודם סיפורים בנושא, That Only a Mother של ג'ודית' מריל מ-1948 הוא יצירת מופת. אבל הם היו בודדים בעוד שהיום אנחנו מתחילים לראות את הנושא הזה תופס מקום שהולך ומתקרב לאט-לאט לחשיבות שלו שאנחנו מכירים מחיי היום-יום. הסופרת אלייט דה-בודארד, למשל, עוסקת הרבה באמהות.

תודה על הקריאה.

כמה שמות של סופרות שפועלות היום ואני אישית מאוד אוהב את הכתיבה שלהן, ללא סדר מסוים, ואני בטח שוכח עוד הרבה.

אלייט דה-בודארד Aliette de Bodard, אנלי נואיץ Annalee Newitz, מלכה אולדרMalka Older , ג'ו וולטון Jo Walton , אורסולה ורנון Ursula Vernon, שרה פינסקר Sarah Pinsker, קלי רובסון Kelly Robson.

ספקולפסח - פנטסיית עולם משני בישראל

אני רוצה לכתוב היום בפרויקט לא על אחת הבקשות שקיבלתי, אלא על נושא שיצא לי לחשוב עליו קצת בזמן האחרון – כתיבה של פנטסיית עולם משני בישראל.

פנטסיה של עולם משני מתרחשת בעולם שהוא בבירור לא שלנו. למשל הכתיבה של סנדרסון או סדרת "ארץ-ים" של לה גווין.

בעקבות שיחה שהייתה לי בכנס שהייתי בו בינואר הלכתי לחפש סיפורי פנטסיה ישראליים שמתרחשים בעולם משני, ולא מצאתי הרבה, וזה גרם לי להתחיל לחשוב למה זה המצב. אני חושב שיש לזה כמה סיבות, אבל מודע לזה שיכול להיות שיש פער בקריאה שלי שאליו אתייחס מאוחר יותר.

הסיבה הראשונה קשורה לצורה שאותה חיפשתי – סיפורים קצרים. פנטסיית עולם משני (פע"מ) נוטה מסורתית להיות אפית ולהיכתב בסדרות ארוכות של ספרים עבי כרס, ולכן מן הסתם נמצא פחות סיפורים קצרים כאלה.

אבל גם אם נסתכל על כתיבת הפנטסיה הישראלית בספרים נראה יחסית מעט פע"מ מובהקת. "המים שבין העולמות" של הגר ינאי מתקרב לזה, וגם בה יש אלמנט של פנטסיית מעבר (שבה הגיבורים עוברים הלוך ושוב מהעולם שלנו לעולם פנטסיה). הניסיון המובהק ביותר לכתוב משהו כזה היה "חרב אלף הראמות", ספר שהיה אמור להיות ראשון בסדרה, ושעדיף לא להרחיב את הדיבור עליו.

רוב ספרות הפנטסיה שנכתבת בארץ בעשורים האחרונים – מוורד טוכטרמן וניר יניב עד רוני גלבפיש, רותם ברוכין וקרן לנדסמן – נוטה להיות נטועה בארץ. אני חושב שיש לכך כמה סיבות, ואני כותב כאן מתוך ההיכרות שלי עם רבים מהסופרות והסופרים שלנו בתקופה האחרונה.

ראשית התחושה שלי היא שבגלל שהכתיבה בארץ חדשה יחסית, הדור הזה מושפע יותר מדור הכותבים של גיימן ופחות מטולקין מחד ועדיין לא מסנדרסון מאידך. יכול להיות גם שהעובדה שהרבה מהיוצרות והיוצרים האלה כותבים גם מד"ב מושכת אותם לסביבה עירונית ועכשווית.

נוסף לכך אני חושב שיותר חשוב לסופרות וסופרים אלה להתייחס באופן מפורש לבעיות של ישראל בימינו, והכי נוח לעשות את זה בפנטסיה אורבנית שמתרחשת בעולם שבו אנחנו חיים. אפילו אם ניקח ספר כמו "קרעי עולם" של יעל פורמן, שהוא פנטסיית מעבר, אפשר לראות שכאשר הגיבורים עוברים לעולם המשני, באתגרים שבהם הם נתקלים יש הד מובהק לבעיות עכשוויות ומקומיות מאוד.

השילוב הזה לדעתי משפיע על כתיבת הפנטסיה בארץ ומושך אותה לכיוון "אורבני" יותר.

ועכשיו נגיע למה שאני לא יודע. אני מודע בהחלט לכך שיש כמה תחומי כתיבת פנטסיה בארץ שאני לא מכיר מספיק, ויכול להיות ששם אפשר למצוא יותר פע"מ מובהקת יותר.

כתיבה לנוער.

אני יודע שיש לא מעט פנטסיה מקורית לנוער שיוצאת בארץ, אבל אני כמעט לא קורא אותה מסיבות שונות. מרפרוף על ספרים חדשים שראיתי אני רואה שם לא מעט פנטסיית מעבר, ומפעם לפעם גם פע"מ מובהקת. אבל יכול להיות שאני מחמיץ דברים.

הוצאה עצמית.

שם אני *יודע* שיש פע"מ מובהקת. אני רואה את זה בפוסטים שעולים במקומות אלה ואחרים. אין לי שמץ מושג מה ההיקף והאיכות שלה.

כתיבה ברשתות.

יש ככל הנראה עולם די משגשג של כתיבה קצרה ברשתות חברתיות שאני מודע לקיומו אבל כמעט לא לתוכן שלו. להבנתי לא מעט כותבות וכותבים צעירים מפרסמים שם, ואני מתחיל לראות קצת סיפורים שלהם מגיעים להגשה ל"היֹה יהיה". יכול להיות ששם אפשר למצוא סיפורים קצרים של פע"מ. אם מישהו או מישהי יכולים לכוון אותי לשם, אשמח.

תודה על הקריאה.

ספקולפסח - כתיבה קווירית

אחת הבקשות לפרויקט הייתה התייחסות לכתיבת ז'אנר קווירית. אני לא הולך לתת סקירה מלאה כאן, פשוט כי אני לא מכיר מספיק. יש מי שמתמחות ומתמחים בתחום הזה, ועדיף לחפש מה שנכתב על ידיהן. אנסה לגעת בכמה נקודות חשובות לדעתי ומתוך הזהות והידע שלי.

הסופרת אליזבת בר כינתה את התקופה הנוכחית "תור הקשת בענן של המדע הבדיוני", וכתבה (לפחות במקום אחד) שזה מכיוון שהסופרות והסופרים בני התקופה שלה הם multicolored, multicultural, multinational, multiethnic.

זה נראה לי כינוי מתאים במיוחד לכתיבה קווירית בגלל הדגלים המייצגים זהויות שונות ומציגים קשת רחבה, ומכיוון שהכתיבה הקווירית בולטת היום יותר מאי־פעם. אנחנו רואים יותר ויותר כותבות וכותבים שהזהות המינית והמגדרית שלהן ושלהם מגוונת, יותר עיסוק בנושאים אלה, ויותר דמויות קוויריות במרכז היצירות.

הבולטות הזו הייתה גורם משמעותי לתגובת נגד של גורמים שמרניים בקהילת המד"ב והפנטסיה, שהגיע לשיאו בהתארגנות של מי שקראו לעצמם "הכלבלבים העצובים" ו"הכלבלבים החולים" לפני כמה שנים. תתגובת הנגד הזו, שהגיעה לשיאה בסביבות 2015 ומטרתה הייתה להחזיר את הז'אנר ל"חובבים האמתיים" לאחר שנחטף על ידי "לוחמי הצדק החברתי", נכשלה. המדד שעל פיו אני קובע את זה הוא היצירות והסופרות והסופרים המדוברים ומי שזכו למועמדות לפרסים החשובים.

כמה שמות:

ארקאדי מרטין (A Memory Called Empire המצוין) סאם מילר (Balckfish City, שלגמרי היה צריך להיות מועמד), ריברס סולומון (An Unkindness of Ghosts המטלטל), צ'רלי ג'יין אנדרס, אנלי נוביץ ועוד רבות וטובים שאני משמיט. ככל שזה ירגיז חלק מהאנשים, אי־אפשר להחזיר את הכתיבה הקווירית לארון, וזה לזכות כולנו כי כמה מהדברים הטובים ביותר שיצאו בז'אנר שייכים לקטגוריה זו. אסייג ואומר שהמצב בתחום הטלוויזיה והסרטים פחות מלבב, אבל אנחנו כן רואים תזוזה גם שם.

אבל לצייר את הכתיבה הקווירית כתופעה חדשה בלבד זו טעות. העיסוק בנושא מיניות ומגדר וכותבות וכותבים מן הקהילות היו שם מזמן, והתקבלו מזמן. גם אם לא בממדים ובהיקף שרצוי ומגיע להם.

אתחיל דווקא מהיינליין שנוטים לתאר אותו כשמרן. אולי הדמות הקווירית הבולטת ביותר שלו היא אנדרו ג'קסון ליבי, שמשנה את מינה בסיפורים מאוחרים יותר והופכת לאליזבת אנדרו ג'קסון ליבי. למיטב זיכרוני לזארוס לונג רומז, גם אם לא אומר במפורש, שהוא ניהל מערכת יחסים (או מערכות יחסים) עם אליזבת לפני ואחרי השינוי.

אולי העיסוק המפורסם ביותר בשונות מינית בתקופות קודמות הוא "צד שמאל של החושך" של לה גווין, שמתאר עולם שבו בני האדם חסרי מין ומגדר רוב הזמן והזהות המינית והמגדרית שלהם נקבעת באקראי יחסית בתקופה מסוימת בשנה.

סופר שחייבים להזכיר בנושא זה הוא סמיואל ר' דלייני, שכמעט כל היצירות שלו כוללת התייחסות לנזילות מגדרית (gender fluidity) ובכלל לנושא של מין ומגדר. אמליץ כאן על הסיפור המופלא "אכן, ועמורה" (Aye, and Gomorrah) שאפשר למצוא בחינם ברשת.

סופר נוסף שאצלו אפשר למצוא עיסוק בנושא הוא ג'ון וארלי (למשל ב"חוף הפלדה").

היצירות האלה נמצאות במרכז הז'אנר כבר עשרות שנים.

תודה על הקריאה.

ספקולפסח - מגע ראשון

אחד הנושאים הראשונים שהוצעו לי היה השינוי ב"מגע ראשון" במד"ב המודרני לעומת העבר, או כפי שזה נוסח אחרת "מה מעצבן את הגברברים שחושבים שניבן ופורנל זה המילה האחרונה".

נתחיל מטיפה הגדרות. "מגע ראשון" הוא הפגישה הראשונה עם חייזרים, ובדך כלל זה קורה באחת משתי צורות – אנחנו באים אליהם (איך יצאנו לחלל ומי מצאנו שם) או שהם באים אלינו (לרוב – סיפורי פלישה לכדור הארץ).

לארי ניבן הוא סופר מד"ב שהחל לפעול באמצע שנות ה-60 והתפרסם בשנות ה-70 שברבות מהיצירות שלו – גם אלה שכתב לבדו וגם אלה שכתב עם ג'רי פרנל – יש תיאורים של מפגש עם חייזרים. ניבן מסמל במידה רבה את התגובה ל"גל החדש" של שנות ה-60. התגובה הזו היא תחייה של גישות שעוצבו ע"י העורך המיתולוגי ג'ון וו' קמבל ג'וניור, ובמרכזה עומד הגיבור הקמבליאני. הוא היה כמעט תמיד גבר לבן אמריקאי, ומה שאפיין אותו היה שהוא היה the capable man. הלא נכנע, האופטימי תמיד, מוצא הפתרונות, רב היוזמה. המפגשים שלו התאפיינו בד"כ בסכנה כלשהי מצד חייזרים שממנה הוא היה צריך להציל את עצמו, פעמים רבות את האישה שאיתו, ואת האנושות כולה.

בשנות ה-60 וה-70 התחילו לכתוב מפגשים שונים. טיפטרי (אליס שלדון) כותב את "הנשים שהגברים אינם רואים אותן" שבו המפגש משמש נשים דרך להיחלץ מעולם דכאני; לה גווין כותבת את "העולם כיער" שבו בני האדם הם המין הפולש הנצלני; ליסה טאטל את "רעיות" על שעבוד, אונס וניצול מיני; פול אנדרסון את "חלוקת הבשר" על פטרונות מדעית כלפי חייזרים. הכתיבה של ניבן ואחרים הייתה תגובה למגמות האלה ומכונה לעתים "נאו-קמבליאנית".

ואז הגיעו שנות האלפיים (זה מתחיל עוד בשנות ה-90 למעשה) והכתיבה החדשה שחזרה שוב אל הנושאים המוכרים האלה, בגישה הרבה יותר מכלילה (inclusive) בכל מיני צורות. ראשית, יש לנו גיבורות ולא רק גיבורים, והן, שומו שמים ותרעש הארץ, לא לבנות ולא אמריקאיות ולפעמים אפילו לא הטרו-נורמטיביות. נוסף לכך, הגישה אינה של עימות בהכרח, אלא של ניסיונות להגיע להבנה ושיתוף פעולה.

אז מה רע לאנשים עם זה? לדעתי יש לכך שלושה מקורות.

נוסטלגיה. The golden age of SF is 12, כידוע. מה שקראנו בצעירותנו כשרק גילינו את הז'אנר תמיד אפוף זוהר של נוסטלגיה והיינו רוצים עוד ממנו.

"זה לא אני". רבים מהמוחים הם גברים לבנים אמריקאים שהיו רוצים לראות את עצמם בדמות הגיבור הקמבליאני פותר הבעיות. קשה להם לקרוא פתאום סיפורים שבהם הגיבורה היא בת למיעוט שמגיעה לסוג של שת"פ עם החייזרים הפולשים (ע"ע "בנתי" של נדי אוקרפור).

ולדעתי יש דבר נוסף. כאשר יוצאים מהשבלונה הקלאסית – פגשנו חייזרים, הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו בכוח התושייה שלנו – ההרפתקה הופכת הרבה יותר מפחידה. לפתע זה לא סיפור עם סוף ידוע אלא מפגש עם כוחות חזקים להפליא שאי־אפשר לדעת איך הוא ייגמר.

תודה על הקריאה.