איפה גרים הגיבורים? חלק 1 - הבתים של טוני סטארק

הרשומות האלה מתבססות על הרצאה שנתתי באייקון 2018, במסגרת הרצאות שהוקדשו לציון עשור ליקום הקולנועי של מארוול (Marvel Cinematic Universe – MCU). היא התייחסה רק לסרטים של היקום הזה, לא לסדרות הטלוויזיה, ולא לכל הסרטים, וכך גם הדברים שברשומות אלה.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" אמר טשרניחובסקי, ואילו ג'סיקה ג'ונס אמרה "להיות בבית של מישהו, זה כמו להיות בראש שלו". בתים, מקומות מגורים, הם אחד הכלים שבהם יוצרים ויוצרות בכל המדיומים משתמשים כדי לאפיין את הדמויות, את היחסים ביניהן ואת היחסים שלהן עם העולם. בהרצאה שהעברתי באייקון בחרתי להתמקד בבתים של חלק מגיבורי-העל של מארוול ובמה שאותם בתים מלמדים אותנו על הגיבורים, כפי שהם התפתחו במהלך עשור של סרטים.

אני אתחיל את הדיון מקבוצת סרטים שקראתי לה בהרצאה "סרטי הנוקמים" מכיוון שהם מתקשרים זה לזה מוקדם יחסית בהתפתחות ה-MCU עם היווצרות "הנוקמים". אלה הם סרטי איירון-מן, קפטן אמריקה ו"הנוקמים". לאחר מכן אדון בסרטים "בודדים" (אם כי, כמובן, כולם מתקשרים זה לזה ב"מלחמת האינסוף" ו"משחק הסוף") – שני סרטי "שומרי הגלקסיה" ו"הפנתר השחור".

כשאדון בסרטי "הנוקמים" אתחיל מדיון ארוך למדי בטוני סטארק (איירון-מן) ובבתים שלו, גם מכיוון שיש לנו יחסית הרבה מידע על הבתים של טוני, וגם מכיוון שהוא ישמש אותי מאוחר יותר כדי לדון בניגודים שנוצרים בסרטים בין טוני לבין שתי דמויות אחרות – סטיב רוג'רס (קפטן אמריקה) וקלינט ברטון (הוקאיי). כשאתייחס לסרטי "שומרי הגלקסיה" אדון בפיטר קוויל (סטארלורד) שהוא "מחוסר הבית" של MCU ואראה איך עבורו יש זהות בין בית למשפחה, וכשאתייחס ל"הפנתר השחור" אראה איך בסרט זה הבית, סביבת המגורים, מעצב את התודעה.

טוני סטארק – איירון-מן

אחד הציטוטים המוכרים ביותר של טוני סטארק לקוח מתוך סרט "הנוקמים" הראשון, מעימות שלו עם סטיב רוג'רס. סטיב שואל את טוני "אם יורידו ממך את החליפה, מי אתה?" והתשובה של טוני היא: "גאון, מיליארדר, פלייבוי, נדבן". התשובה התמציתית הזו מציגה שני צדדים באישיותו של טוני סטארק שניכרים לאורך כל הסרטים – מחד הגאון היוצר הרציני ומאידך ההולל הנהנתן. את הצדדים האלה באישיות של טוני, ואת השינוי שחל בו, אפשר לראות משתקפים בבתים שלו.

למעשה, אנחנו רואים את האופי הכפול של טוני סטארק בפעם הראשונה שאנחנו רואים את הבית שלו (ב"איירון-מן 1"). את המראה הראשון של הבית בטוני, על המצוק המשקיף על החוף המרהיב של מליבו, אנחנו מקבלים כאשר הוא מביא הביתה עיתונאית שאתה התחיל במסיבת עיתונאים. בטווח של שתי דקות (בזמן של הסרט) אנו רואים שתי סצנות עוקבות: באחת (המתרחשת בלילה) אנחנו רואים את טוני והעיתונאית במיטה, בחדר שינה מפואר עם נוף יפהפה, ובזו שאחריה (בבוקר שלמחרת) אנחנו רואים את טוני לבדו במרתף של אותו הבית, מטפל באמצעות כלי הדמיה מתקדמים במנוע מקולקל. זו הצגה תמציתית ויפה של שני הצדדים באופיו של טוני, הבליין המדבר חלקלקות שהופך בן לילה למדען רציני.

מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט הוא שטוני בונה לעצמו בתים זמניים, או יוצר חלקים שלהם, בכל מקום שאליו הוא מגיע. ומכיוון שבתים אלה משקפים את אישיותו אנו רואים בהם את שני צדי האישיות. כך למשל בעת המסע שלו לאפגניסטן אנחנו רואים ראשית את הצד הבלייני של טוני כאשר הוא הופך את המטוס הפרטי שלו למועדון סטריפטיז ונוסע בהאמר שבו מתנגנת מוזיקה ויש בו ויסקי משובח. אבל כאשר הוא נופל בשבי ודורשים ממנו לבנות נשק החלק האחר באישיותו בא לידי ביטוי, והוא הופך את המערה שבה הוא שבוי למעבדה שבה הוא יוצר את "כור הקשת" הראשון ואת האב-טיפוס למה שתהיה החליפה של איירון-מן.

טוני יצא מן המערה הזו כגרסה ראשונית של איירון-מן, ומאז והלאה במהלך הסרטים נראה תהליך מתמשך של נטישת הפן ההולל שלו. מבחינת הבית, זה מתבטא בסרט הראשון בכך שלאחר חזרתו הוא מסתגר במעבדה שלו ונוטש את חלק הבילויים והמגורים של הבית. אנחנו גם שומעים על כך מפי אחת הדמויות (עובדיה) שאומר עליו "הוא השאיר את עצמו במערה ההיא", ורואים את זה כאשר הוא מודה במסיבת העיתונאים שהוא איירון-מן ולוקח על עצמו את האחריות שכרוכה בכך.

טוני במטוס - איירון מן 1

המעבדה של טוני במערה - איירון מן 1

 את האופי הכפול של טוני ואת הביטוי שלו בבתים אנחנו רואים גם ב"אירון-מן 2". בחלק הראשון של הסרט אנחנו רואים אותו במונקו, חי את חיי הפלייבוי. במטוס בדרך חזרה הביתה, למסיבת יום ההולדת שלו, הוא אומר לפפר פוטס "אני בכלל לא רוצה לחזור הביתה" ומציע לה שלא יחזרו למסיבת יום ההולדת המתוכננת שלו ובמקום זה יטוסו לכל מקום אחר. ההצהרה לא מפתיעה אם אנחנו רואים מה מצבו של טוני כאשר הוא בבית – שם ההרעלה שגורם לו כור הקשת שבחזהו ניכרת בצורה הבולטת ביותר והוא חולה מאוד. כאשר הוא כן חוזר הביתה אנחנו רואים את המשך ההסתגרות במעבדה וההתרחקות מחיי הפלייבוי. אבל לאחר שהוא חוזר הביתה, למסיבת יום ההולדת הזו, ומנסה במידה מסיומת לשחזר את חיי הבליינות שלו, אך הוא עושה זאת לא כטוני סטארק אלא כאיירון-מן, לבוש בחליפה שלו. מסיבת יום ההולדת מסתיימת בקרב בינו לבין רודי, שגנב ממנו חליפה, ובהרס של אותו אזור בילויים של הבית.

בחורבות האזור הזה ניק פיורי בא לפגוש את טוני, ומספר לו שאביו, האוורד, האמין שבנו יוכל להשלים את הפיתוח שהוא עצמו לא הצליח. פיורי מפקיד את קולסון לוודא שטוני אכן יישאר בבית, וטוני מסתגר במעבדה, שהיא החלק הרלוונטי של הבית עבורו כרגע. כאשר הוא מפענח את הרמזים שאביו השאיר עבורו טוני ניגש לעבודה להפיק את היסוד החדש, ובתהליך זה ממשיך בהרס חלק הבילויים של הבית. פן המדען באישיותו הולך ומתגבר על פן הפלייבוי, וזה בא לידי ביטוי בהעברת מרכז החיים שלו בבית למעבדה והזנחת החלק הבלייני של הבית.

טוני חוזר הביתה - איירון מן 2

 

טוני סטארק וניק פיורי בחורבות אזור המגורים של הבית במליבו

אין הרבה התייחסות לבית של טוני סטארק ב"איירון-מן 3", בין השאר כי הבית נהרס די קרוב לתחילת הסרט. יש סצנה אחת מעניינת לצרכים שלנו כאן, והיא כאשר טוני ופפר (שהם עכשיו זוג) מדברים על חוסר היכולת שלו להירדם. "את נרדמת," הוא אומר לה, "ואני יורד הנה [למעבדה, א"מ] ומשחק עם כל מיני דברים".

הבית הבא של טוני שאנחנו רואים הוא מגדל סטארק ביו-יורק, ואותו אנחנו רואים בסרט "הנוקמים" הראשון, וההצגה שלו מעניינת. הסצנה מתחילה בטוני בחליפה, מתחת למים, שעוסק בריתוך כלשהו. כשהוא ממריא מן המים הוא טס לעבר המגדל ומדבר עם פפר על כך שהמגדל עצמאי מרשת החשמל ומסתמך על אנרגייה נקייה מתחדשת. הוא מגיע למגדל, יוצא מהחליפה, פוגש את פפר ויש שם סצנה של פלירטוט ביניהם. ההצגה הזו מעניינת כי אנחנו רואים בה היפוך של הצגת הבית שלו ב"איירון-מן 1". שם התחלנו מאזור הבילויים ועברנו למעבדה, כאן אנחנו מתחילים מהצד הטכנולוגי ואז מגיעים לפן האישי. מכיוון שהוא כעת במערכת יחסים עם פפר, טוני הבליין מתעל את הצד הזה שלו לפלירטוט עם בת הזוג שלו. התהליך של שינוי הדגשים באופיו ממשיך, ומשתקף בדרך שבה הבית מוצג.

יש עוד סצנה מעניינת בסרט שבה רואים את אופיו הכפול של טוני משתקף בבית. בסצנה זו טוני מתעמת עם לוקי, והעימות הזה נערך בטרקלין / בר של הבית. בסוף הסצנה לוקי משליך את טוני מן החלון, ובעודו נופל טוני קורא לג'רוויס לשלוח לו את החליפה החדשה. החליפה הזו פורצת מתוך פתח נסתר מאחורי בר המשקאות של טוני. כלומר, רק קיר דק מפריד בין המעבדה שלו לאזור הבילויים, בעוד שבבית במאליבו האזורים האלה היו בקומות נפרדות.

בתום הסרט הזה המגדל נפגע קשות אחרי הקרב על ניו-יורק, והפעם הבאה שאנחנו רואים אותו הוא בתחילת סרט "הנוקמים: עידן אולטרון". עכשיו זה כבר לא מגדל סטארק, אלא מגדל האוונג'רס; הוא כבר לא ביתו הפרטי של טוני אלא המפקדה של הקבוצה כולה. ובכל זאת, מכיוון שזהו בית שטוני סטארק בנה ואישיותו של טוני משתקפת בבתים שהוא בונה, האופי הכפול של טוני משתקף בו. האופי הכפול הזה מוצג לנו כאשר הנוקמים חוזרים מפעולה. הם נוחתים, ואנו מלווים אותם פנימה ורואים את סדנת הטיפולים בציוד, את המרפאה, את המעבדה וכן הלאה. הסצנה הזו מסתיימת בתמונה של טוני העומד במעבדה ומשקיף דרך החלון אל הסלון, אזור הבילויים, שבו תיערך מאוחר יותר מסיבת הניצחון שלהם. האופי הכפול של הבניין נשמר, אבל כעת הוא שייך לכל הקבוצה. המרפאה, המעבדה והסלון כולם משותפים, ורק קיר זכוכית שקוף מפריד ביניהם.

המראה מן המעבדה - עידן אולטרון

מועמדי הוגו 2019 - הנובלות

לא קראתי את כל הנובלות המועדות. מתוך שש היצירות ברשימה שלוש הן חלק שלישי בטרילוגיות – אלה של וולס, מגווייר ואוקוראפור – ואחת מתרחשת ביקום גדול יותר אם כי אינה המשך ישיר של יצירות קודמות (זו של דה בודארד). סדרות של נובלות הן אחת התופעות המעניינות של השנים האחרונות, אבל לי אישית יש בעיה עם התופעה הזו בהקשר של הפרסים כי אם לא אהבתי את החלקים הראשונים, אני מעדיף לקרוא דברים אחרים ולא המשכים של סדרות.

Artificial Condition, by Martha Wells (Tor.com publishing)

לא קראתי את הנובלה הזו. זהו החלק השלישי של סדרת "רובורצח". קראתי את החלק הראשון (All  Systems Red יצא בעברית בהוצאת נובה בשם "כשל מערכות") והוא לא היה מספיק טוב לטעמי בשביל שאמשיך לקרוא חלקים נוספים.

Beneath the Sugar Sky, by Seanan McGuire (Tor.com publishing)

גם זה חלק שלישי, שאותו קראתי בטעות. אם הייתי יודע מראש שזה המשך של Every Heart a Doorway  (בעברית "כל לב הוא דלת", הוצאת נובה) לא הייתי מתחיל אותו כלל, אבל מכיוון שהתחלתי כבר גמרתי. אני לא ממש נהנה מן הכתיבה של שונן מגווייר, גם לא כשהיא כותבת בשם העט האחר שלה, מירה גראנט.

"כל לב הוא דלת" היא נובלה שניסתה לעשות המון דברים ולא הצליחה לעשות אף אחד מהם בצורה טובה, כי בשביל זה היה צריך ספר באורך מלא, או שהיה צריך להשאיר חלק מן הדברים האלה להמשכים. "תחת שמי הסוכר" יותר מהודק מבחינה זו, אבל הוא מקריב לעתים את הסיפור על מזבח הייצוג.

גיבורת הסיפור היא נערה שמנה, שבבתי הספר הקודמים שלה סבלה מהצקות בגלל זה. בתחילת הסיפור קורה משהו שגורם לה לרוץ לחפש את מנהלת בית הספר הנוכחי והיא נתקלת במישהו בריצתה ומפילה אותו. היא חוששת ששוב זה ייוחס לזה שהיא שמנה ומגושמת אבל להפתעתה זה לא קורה. בשיחה שמתפתחת הבחור שאותו הפילה פוצח בנאום על כך שהוא מבין אותה כי הוא סבל מהצקות בגלל מוצאו המקסיקני. הנאום הזה, גם אם הוא קצר, קוטע את רצף העלילה ברגע של דחיפות רבה עבור דמות נקודת המבט והיא מגיבה לו כאילו שאר הסיפור לא קיים. לו רק מגווייר הייתה הופכת את זה לשיחה ביניהם בזמן שהם רצים לחפש את המנהלת זה היה יכול לעבוד נהדר.

אבל אני חייב לומר גם משהו לזכות מגווייר בתחום זה. מדברים הרבה, ובצדק, על ייצוג של נשים, של הקשת הקווירית, של לא לבנים ועוד ואנחנו רואים את זה עוד ועוד בספרות, אבל מתי בפעם האחרונה פגשתם דמות חשובה שמנה שלא הייתה הרשע ו/או מוקד לבדיחות?

לגבי הסיפור עצמו, זהו קווסט. הגיבורים עוברים בין מקומות שונים ואוספים דברים כדי להשלים את המשימה שלהם. אני אישית הייתי אדיש גם לגיבורים וגם למשימה אז הוא לא ממש דיבר אליי.

Binti: The Night Masquerade, by Nnedi Okorafor (Tor.com publishing)

לא קראתי. הנובלה הראשונה בסדרה הייתה מעניינת, אבל היו לי אתה מספיק בעיות בשביל שאעדיף לקרוא דברים אחרים.

The Black God’s Drums, by P. Djèlí Clark (Tor.com publishing)

אם הייתי קורא את הנובלה הזו בתקופה פחות לחוצה בטח הייתי נהנה ממנה הרבה יותר. קלארק בונה פה עולם מרהיב – בשליש האחרון של המאה ה-19 ניו אורלינס החופשית היא מובלעת שלא שייכת לארצות הברית בצפון אול לקונפדרציה בדרום, אחרי שאלו הגיעו להסכם שחילק את אמריקה הצפונית. האיטי ו"האיים החופשיים" זכו בחירותם מהצרפתים אבל המעצמות האירופיות ממשיכות לבחוש בקלחת, והאלים האפריקאים שהעבדים הביאו אתם הם כוח נוכח ופעיל בעולם הזה. תערובת מרתקת של סטימפאנק ופנטסיה.

אנחנו רואים את העולם דרך עיניה של Creeper, שהוא הכינוי של ילדת רחוב בת שלוש-עשרה שמתפרנסת מגנבה ומרמה. יש בעולם הזה קברניטות של צפלינים, מנהלות של בתי בושת ונזירות שיודעות כל מה שקורה בעיר; חיילי קונפדרציה, כוחות עלומים וכלי נשק מפחידים; לבנים, שחורים ומעורבים (ולמידת התערובת יש חשיבות). העלילה כמעט משנית בעולם הזה – העיר והמבנה החברתי שלה הם הסיפור האמתי לטעמי. באופן מעניין דמות נקודת המבט היא זו שהכי פחות נחרטה בזיכרוני בעוד שהדמויות סביבה היו הרבה יותר מעניינות. לא אהבתי את הסיפור הקצר של קלארק שמועמד להוגו השנה, אבל הנובלה הזו מאוד מרשימה ומפגינה את יכולתו כסופר.

Gods, Monsters, and the Lucky Peach, by Kelly Robson (Tor.com publishing)

בעולם שלאחר ההתחממות הגלובלית קבוצה קטנה של מדענים מנצלת את המצאת המסע בזמן כדי לחזור למסופוטמיה העתיקה ולנסות ללמוד איך לשקם מערכות אקולוגיות של נהר. קראתי את הנובלה הזו עוד לפני שידעתי שתהיה מועמדת, ואהבתי אותה מאוד. היא עוסקת בהבדלים בין דורות והבדלים בין אישיויות, בהתנגשות של אגו ובעיוורון שלנו לאחרים, בהיבריס ובאחריות אישית וכללית. בקיצור היא עוסקת בבני אדם מעניינים והיא כתובה היטב. נהניתי מרוב הדברים של רובסון שקראתי, והנובלה הזו גם היא טובה.

The Tea Master and the Detective, by Aliette de Bodard (Subterranean Press / JABberwocky Literary Agency)

הנובלה הזו תוארה כסיפור הולמס בהחלפת מגדרים, וככזו היא נכתבה. היא מתרחשת ביקום Xuya של דה בודארד שאותו אני מאוד אוהב, אבל מהנובלה הזו פחות נהניתי לעומת סיפורים אחרים בעולם הזה. התעלומה במרכז העלילה לא ממש עניינה אותי ומשהו במערכות היחסים של הדמויות זכור לי כמאולץ ולא זורם (עברו כמה חודשים מאז שקראתי אותה, עוד לפי שהוכרזו המועמדויות). היא בעיקר לא השאירה עליי הרבה רושם, וקשה לי לומר בדיוק למה.

למי אצביע. כרגע אני מתלבט בין רובסון וקלארק בנוגע למקומות הראשון והשני, במקום השלישי אצביע לדה בודארד.

מועמדי הוגו 2019 - הנובלטות

“If at First You Don’t Succeed, Try, Try Again,” by Zen Cho (B&N Sci-Fi and Fantasy Blog, 29 November 2018)

בפולקלור הקוראני אימוגי (Imugi) הם דרקונים נחותים. הם דומים בצורתם לנחשים גדולים ולא ניחנו בתכונות של דרקונים, אבל אם יתעמקו בלימוד "הדרך" יוכלו להתעלות ולהפוך לדרקונים אמתיים – לזכות ברגליים, קרניים, שפמות ביכולת לעוף ואפילו בפנינת החוכמה. "אם בתחילה לא תצליח" הוא סיפורו של אימוגי אחד כזה המנסה להתעלות. הסיפור מתחיל משעשע וקליל, ובשלב מסוים הופך רציני, נוגע ללב ומרגש. זהו ללא ספק הסיפור הטוב ביותר של צ'ו שיצא לי לקרוא.

“The Last Banquet of Temporal Confections,” by Tina Connolly (Tor.com, 11 July 2018)

בעיירה הררית קטנה גרים אופה צעיר ומוכשר ואשתו. האופה למד את סודות העשבים המקומיים ויודע לאפות מגדנות שיכולים לגרום לאדם לחיות מחדש זמנים מעברו. חומס השלטון האכזר שהשתלט על הממלכה הביא אותם לארמונו כדי שיאפה בשבילו, והוא מחזיק את אשת האופה כטועמת המאפים שלו, בת ערובה שתבטיח שבעלה לא ירעיל אותו. הסיפור מסופר מנקודת המבט של האישה, ומתרחש במהלך ארוחה חגיגית שבה מגיש האופה את המאפים שלו. הזיכרונות שהם מעוררים באשתו מספקים את הרקע לסיפור, כאשר הכול מתכנס אל השיא. באופן לא מפתיע זה סיפור על זיכרון, חרטה ונקמה. זה סיפור לא רע, ופחות שבלוני מכפי שאולי משתמע מהתקציר שלו, שראוי לציון בעיקר בזכות מלאכת הכתיבה שלו.

“Nine Last Days on Planet Earth,” by Daryl Gregory (Tor.com, 19 September 2018)

מי שקוראים את הבלוג הזה מזה זמן מה יודעים שיש לי פינה חמה בלב (טוב, אחוזה חמה) לדריל גרגורי. הוא אחד הסופרים המוכשרים ביותר שפועלים כיום, ואחד האנשים הנחמדים שיצא לי לפגוש בחיי. "תשעה ימים אחרונים בכדור הארץ" מסופר בתשעה ימים בחיי הגיבור, מילדותו ב-1975 ועד לזקנתו ב-2062. הוא מתחיל בנחיתתם של מטאוריטים שמהם צומחים אחר כך צמחים שישפיעו על האקולוגיה של כל כדור הארץ. זה סיפור שמתאר בצורה נהדרת שינוי של אנשים יחידים ושל עולם שלם, ואת הקשרים בין שינויים אלה.

The Only Harmless Great Thing, by Brooke Bolander (Tor.com publishing)

כנראה שאוותר על קריאת עוד דברים של בולנדר. צר לי, אבל אני לא מתחבר לסגנון שלה. זה סיפור על פילים ועל אנשים, על העוולות שאנחנו גורמים לאחינו בני האדם וליצורים אחרים שאנחנו לא רואים כיצורים שראויים לחמלה ולהבנה; הוא עוסק בגבולות האנושיות ובתודעות שאינן אנושיות. אלה נושאים חשובים ומעניינים שמלווים את המדע הבדיוני זמן רב, אבל הוא כתוב בסגנון שאני לא אוהב, מטיפני ופשטני, שלא בונה את הדמויות בצורה משכנעת לטעמי.

“The Thing About Ghost Stories,” by Naomi Kritzer (Uncanny Magazine 25, November-December 2018)*

העניין עם סיפורי רוחות הוא שהם לא ממש מעניינים אותי. אני מצטער על החידוד הטפל, אבל היה מפתה מדי להשתמש בשם הסיפור כך. גיבורת הסיפור היא אקדמאית העוסקת בפולקלור, ותחום המחקר שלה הוא סיפורי רוחות, היא חוקרת את התפקיד של סיפורים אלה עבור יחידים ועבור חברות. דרך סיפור המחקר שלה אנחנו מתוודעים גם לסיפור האישי שלה ולהתמודדות שלה עם האבדן שהיא עצמה חוותה בחייה. הסיפור כתוב לא רע, יש בו תיאורים נוגעים ללב, אבל בעיניי הוא לא היה מעניין במיוחד. יש לציין שהמרכיב הספקולטיבי בו קטן למדי.

* יש בלינק גרסת אודיו של הסיפור.

“When We Were Starless,” by Simone Heller (Clarkesworld 145, October 2018)*

בעולם חייזרי שעבר שואה כלשהי (כנראה אקולוגית, אם כי זה לא ברור לגמרי) נודדים שבטים של תושבי העולם שמנצלים שאריות של טכנולוגיה שהם לא מבינים לגמרי, ושחלקה הגיע מחוץ לעולמם, כדי לשרוד, ולשנות את העולם לאט-לאט. מפגש מקרי עומד לשנות מן היסוד את הדרך שבה המספר, וכל שבטו, תופסים את עצמם, את עולמם ואת היקום כולו. זה סיפור עם המון פוטנציאל לכאורה, אבל אותי הוא בעיקר שיעמם. הדמויות לא ממש עניינו אותי והוא היה קצת צפוי. אם הוא לא היה מועמד ככל הנראה הייתי זונח אותו די מוקדם.

* יש בלינק גרסת אודיו של הסיפור.

הבחירה שלי: הסיפור של צ'ו וגרגורי ראויים מאוד, ואני מניח שההיכרות והסנטימנט בסופו של דבר יביאו אותי לבחור את "תשעה ימים" במקום הראשון. אחריהם קונולי, קריצר, בולנדר והלר.

מועמדי הוגו 2019 - הסיפורים הקצרים

 

עיצוב הלוגו - ג'רמי כץ

“The Court Magician,” by Sarah Pinsker (Lightspeed, January 2018)

גיליתי את שרה פינסקר לא מזמן, ומאוד אהבתי את רוב הסיפורים שלה שקראתי. "קוסם החצר" מתחיל בנער צעיר עם כישרון לזריזות ידיים וסקרנות אין קץ שמוכשר להיות קוסם בשירות השליט, ומספר את תולדותיו בנקודות אחדות לאורך חייו. זה סיפור שעוסק במחיר שמשלמים על היכולת לעשות קסם אמתי ובשאלה אם המחיר הזה שווה את הכוח ואת הידיעה שבאים אתו. סיפור טוב, אם כי קראתי סיפורים טובים יותר של פינסקר.

“The Rose MacGregor Drinking and Admiration Society,” by T. Kingfisher (Uncanny Magazine 25, November-December 2018)

ט' קינגפישר הוא שם העט של אורסולה ורנון, שיש לה יכולת נהדר לכתוב על נושאים מוכרים בדרך חדשה. כאן חבורת יצורי קסם שידועים בכישרונם לפתות נשים לשברון לב ו/או מוות עורגים לאחת שזנחה את כולם לאנחות. זה סיפור ממש חביב וכתוב היטב. מאוד נהניתי ממנו.

“The Secret Lives of the Nine Negro Teeth of George Washington,” by P. Djèlí Clark (Fireside Magazine, February 2018)

הסיפור מתחיל בקבלה מספר החשבונות של מאונט ורנון, אחוזתו של וושינגטון, על תשע שיניים של שחורים שנקנו להכין מהן שיניים תותבות לאיש הדגול. משם מסופרים תשעה סיפורים קצרים – של כל אחת ואחד מבעלי השיניים המקוריות – ובנוסף איך השפיעה כל שן על וושינגטון כאשר הייתה בפיו. בעיניי זה סיפור שהרעיון שלו טוב, אבל הוא לא ממש מתחבר למשהו אחיד. יש פה אמירה פוליטית והיסטורית מאוד מעניינת וכתובה היטב, אבל משהו בה לא ממש מתגבש לשלם אחד לטעמי.

הסיפור זכה בנבולה, לא יפתיע אותי אם הוא זכה גם בהוגו.

“STET,” by Sarah Gailey (Fireside Magazine, October 2018)

זה סיפור קצרצר, שגרם לי לשנות את דעתי עליו בערך שלוש פעמים תוך כדי הקריאה. הוא כתוב כחלק קצר מתוך מאמר מדעי שעוסק במכוניות אוטונומיות, והערות העריכה שלו (שהן רוב הסיפור). בהערות אלה יש דו-שיח בין העורך לכותבת. בהתחלה הפורמט הזה נראה לי כמו גימיק מעצבן, אבל הבנתי בסוף שגיילי משתמשת בפורמט הזה כדי לומר משהו מאוד מעניין על אובדן והתמודדות אתו. הסיפור הפתיע אותי, וזה דבר טוב, וריגש אותי. ללא ספק הסיפור המועדף עלי.

“The Tale of the Three Beautiful Raptor Sisters, and the Prince Who Was Made of Meat,” by Brooke Bolander (Uncanny Magazine 23, July-August 2018)

זה סיפור של העצמה נשית שקושר את עצמו לקראת הסוף למקורות של סטראוטיפים מוכרים על מכשפות ונשים זקנות. במרכזו שלוש רפטוריות, נסיך טיפש וגאוותן ונסיכה שחותנה לו כנגד רצונה. זה לא סיפור גרוע, אבל הוא סתמי בעיניי. לא היה בו משהו שריגש אותי, נגע בי או דיבר אלי. כנראה שבולנדר היא לא כוס התה שלי כי זה קרה לי גם עם סיפורים אחרים שלה. יש לה נובלטה מועמדת שזכתה להמון תגובות טובות (וגם בנבולה), נראה איך אתרשם ממנה.

“A Witch’s Guide to Escape: A Practical Compendium of Portal Fantasies,” by Alix E. Harrow (Apex Magazine, February 2018)

הסיפור של הארו, לעומת זה של בולנדר, בהחלט ריגש אותי. זה סיפור של ספרנית מיוחדת, שמודעת לכוחם של ספרים לשנות אנשים ולכוח שיש לה אישית לקשר בין אנשים לספרים שיכולים לעזור להם. זה סיפור על אחריות אישית לעומת אחריות שאנחנו חייבים לקבוצות שאנחנו משתייכים אליהן, ועל המחיר שאנחנו משלמים על היכולת לעזור למי שצריכים עזרה יותר מכול.

המועדפים עלי: מקום ראשון גיילי, מקום שני הארו. אני מניח שאטיל מטבע בין קינגפישר ופינסקר על המקומות השלישי והרביעי.