מעולמות חיצוניים לעולמות פנימיים (4)

ברשומה הקודמת התחלתי לדון בסיפורים העוסקים בחלל. ברשומה זו המשך הדיון הזה, וסיכום.

חלל - המשך

·         אילו כל בני האדם היו אחים, היית נותן לאחד מהם להתחתן עם אחותך? / תיאודור סטרג'ן

סטרג'ן הוא לא אחד מסופרי הגל החדש המובהקים. למעשה, הוא שייך לאנשי תור הזהב. הוא מבוגר בשנתיים מאסימוב והחל לפרסם שנה לפני אסימוב. את השיוך הזה אפשר לראות בעולם של סטרג'ן בסיפור זה, שהוא אולי ה"קלאסי" ביותר מכל העולמות של הסיפורים הכלולים באסופה, ואם להודות על האמת גם בכתיבה שלו שברמתה הספרותית אינה משתווה לאנשים כמו בלארד, דילייני או אמשווילר. אליסון החליט לכלול את הסיפור בקובץ מכיוון שלטעמו הוא היה מסוכן דיו, חתרני דיו.

סטרג'ן מספר סיפור של התיישבות בגלקסיה, בעולם שהוא, כאמור, קלאסי לתור הזהב. בני האדם בסיפור הזה יצאו מכדור הארץ ויישבו עולמות אחרים, ועל פניהם הם פיתחו שלל תרבויות. מכל העולמות המיושבים בגלקסיה, יש עולם אחד שאיש אינו נוקב בשמו. זהו עולם שרוב האנשים כלל אינם יודעים עליו. עולם אשר, כך מגלה גיבור הסיפור שנקלע לאותו עולם וחזר ממנו, הממשלה נוקטת אמצעים נמרצים וקיצוניים להעלימו מידיעת הציבור. זהו עולם שכל מי ששמע עליו פוחד ממנו ומבטא את שמו רק בלחש.

התנהגות זו מפתיעה במיוחד כאשר אנו לומדים שאותו עולם הוא גן עדן. בעולם זה בני האדם חיים בשלום ובשלווה זה עם זה. הם אינם מנצלים את הטבע לרעה או פוגעים בעולמם. זהו עולם שבו בני האדם הצליחו לנצח את הסרטן ומחלות אחרות. זהו עולם שתוכנן על פי כללי ההיגיון והאקולוגיה, ובזכותם נוצרה בו אוטופיה.

אז מדוע הוא אינו מופת לכל העולמות האחרים? מדוע שאר האנשים הגלקסיה פוחדים ממנו כמפני מגפה? מכיוון שהמתכננים שלו גילו מהו הדבר האחד והיחיד שעמד עד כה בין בני האדם והאוטופיה – הטאבו על גילוי עריות. מרגע שהבינו את זה, והסירו את הטאבו הזה מהחברה שבנו, בואה של האוטופיה היה רק עניין של זמן.

סטרג'ן, שמכיר היטב את יקומי תור הזהב שחלק מהם הוא כתב, מנצל אותם בדרך חדשה. היציאה לחלל אינה משמשת כדי לבחון את היכולת והתושייה של האדם מול יקום עוין, אלא היא משמשת במה לניסויים חברתיים קיצוניים. זה סיפור שנכתב בהשפעת השינויים החברתיים שחלו בארצות הברית בשנות השישים – המגמות האוטופיסטיות, הניסיונות החברתיים והקומונות שהחלו לקום בה. סטרג'ן הקצין מגמות אלה, וכדי לזעזע מצא את האיסור האחד שהיה לדעתו הבסיסי והמזעזע ביותר, וניסה לומר שהפרה שלו היא המפתח לאושרם של בני האדם. זוהי ה"סכנה" שאליסון ראה בסיפור, וזהו שימוש בנושא ההתיישבות בגלקסיה שסופרי תור הזהב מעולם לא עשו.

·         אכן, ועמורה... / סמואל ר' דילייני

לכאורה העלילה של הסיפור הזה גם היא קלאסית ופשוטה להפליא – הרפתקאותיהם של אסטרונאוטים. אבל דילייני הופך על פיהן בסיפור הקצר הזה את כל ההנחות המוקדמות של הקוראים, המבוססות על עלילות כאלה של תור הזהב.

כדי להבין עד כמה הסיפור מהפכני ומסוכן, צריך להזכיר שוב מתי הוא נכתב ואיך נתפסו האסטרונאוטים של התקופה. הסיפור נכתב באמצע שנות השישים כאשר בארצות הברית האסטרונאוטים היו התגלמות כל חלומות הגדולה של ארצות הברית והתגלמות כל מה שטוב באמריקה. הצוותים של ג'מיני ואפולו היו גיבורים, טייסי קרב שרובם בוגרי מלחמת העולם השנייה, והם ניצבו בחזית המאבק ההרואי של אורח החיים המערבי באיום הסובייטי. הם היו אנשי משפחה למופת, או חלוצים בודדים ברוח המערב הפרוע, גברים גבריים (הטרוסקסואלים, כמובן) שסיכנו את חייהם למען אמריקה. כל העיניים היו נשואות אליהם, פוליטיקאים רצו להתחכך בהם כדי ששמץ מאבק הכוכבים ידבק בהם ועורכי עיתונים רצו את תמונותיהם כדי למכור עיתונים.

על רקע זה אפשר לחזור לסיפור עצמו. כאמור, זה סיפורם של אסטרונאוטים שיוצאים להרפתקה, רק שדבר מן הנראה לעין אינו מה שמצפים לו. האסטרונאוטים אינם באמת אסטרונאוטים. כלומר, הם נמצאים בחלל אבל אלו אינם הרפתקנים, חלוצים פורצי דרך, אלא עובדים בעבודות אפורות למיניהן. החלל, כמו אצל רודמן, הפך לדבר של שגרה. ההרפתקה שלהם אינה במעמקי החלל או בעולם אקזוטי ורחוק, אלא על כדור הארץ כאשר הם יורדים לחופשה שגרתית. בעת החופשה הם לא מבלים במסיבות נוצצות ומתחככים בעשירים ובבעלי העוצמה, אלא מחפשים בילויים מפוקפקים באזורים הגרועים של ערי כדור הארץ.

יתר על כן, האסטרונאוטים של דילייני אינם אותם גברים גבריים של נאס"א באמצע שנות השישים, הם חסרי מין. בגרסת ההרפתקה בחלל של דילייני, היציאה לחלל אפשרית רק לאנשים שעברו הליך כלשהו ששלל מהם את המאפיינים המיניים, ושמראש היו בעלי תכונות מולדות שאפשרו את זה. אנשים אלה הם חסרי מין לחלוטין – הם חסרים אברי מין, ואין להם כל סממנים של מין או מגדר. זה מגיע לרמה כזו שלעתים אי-אפשר לדעת אם הם היו גברים או נשים לפני כן. נוסף לכך, כדי להרוויח עוד כסף לבילויים שלהם האסטרונאוטים של דילייני עוסקים בזנות עבור שבריר האוכלוסייה האנושית שנמשך אליהם.

זה מה שדילייני עושה לאנשים שטום וולף קרא לספר שכתב עליהם "החומר הנכון" (The Right Stuff). דילייני הופך את אותם אנשים נערצים, המייצגים המובהקים ביותר של החברה שלהם, או לפחות של כל הדברים הטובים ביותר שהחברה הזו רוצה לראות בעצמה, לדמויות שוליות שבשוליות, ושולל מהן אפילו חלק מן התכונות האנושיות המהותיות ביותר כאשר הוא נוטל מהם את המיניות.

הדחיקה המוחלטת הזו של הדמויות המרכזיות ביותר בחברה אל שולי השוליים נובעת משני מקורות. האחד הוא ללא ספק חוויותיו של דילייני עצמו, הומוסקסואל שחור שגדל בארצות הברית של שנות הארבעים והחמישים. אבל זהו גם סיפור מובהק של הגל החדש. סיפור שיוצא מנקודת מבט מוכרת לכאורה של תור הזהב, ומסתכל ממנה לכיוון חדש לחלוטין. סיפור שלא מציג את האסטרונאוטים והמסע בחלל כהתגלמות החלום של החברה, אלא כמעין הערת שוליים שלה. שלא בוחן את מי שיוצאים לחלל מול הריק של המרחבים אלא מול החברה שממנה יצאו.

 

סמואל ר' דילייני, המכונה "צ'יפ"

המהפכנות של הגל החדש

עם כל הכבוד וההערכה שאני רוחש לאליסון, אני חייב לומר שלדעתי הוא לא הבין עד הסוף מדוע הסיפורים שאסף בקובץ הזה מסוכנים. בין אם הוא היה שבוי מדי בתפיסות של הזמן והמקום שבהם חי וגדל או שהיה פה כשל אמתי של הדמיון מצדו, אי-אפשר להתעלם מכך שחלק מן ההקדמות שלו לסיפורים, שבהן הציג את הסיבות לבחירתם החמיצו לחלוטין את המהפכנות שטמונה בהם. באחרים הוא התמקד במאפיינים חיצוניים בלבד והחמיץ את העובדה שהם אינם כה מהפכניים כפי שהוא חשב, בתוכן או בסגנון. למרות זאת, "חזיונות מסוכנים" ללא ספק מייצג את המהפכנות של הגל החדש.

כדי להבחין במהפכנות הספרותית של הגל החדש די בקריאה פשוטה של הספר, המעמיד זה לצד זה את הפרוזה של אנשי הגווארדיה הישנה (סטרג'ן, סילברברג) ואת זו של סופרים מובהקים של הגל החדש (פארמר, בלארד, אמשווילר ואליסון עצמו). אבל כאן בחרתי להתמקד במהפכנות האחרת של הגל החדש. לבה של מהפכה זו הוא השימוש בעלילות ובנושאים מסורתיים של תור הזהב כדי לשנות את המוקד של הסיפורים. אני מקווה שהצלחתי להראות שסופרי הגל החדש לא מביטים ביקום כדי לבחון רק אותו, אלא כדי להשתמש בו כמיקרוסקופ לבחון את העולמות הפנימיים של האדם. במקום לשאול איך יתמודד האדם מול היקום והעתיד, הם שואלים מה הוא המקום של בני האדם ביקום ובעתיד.

~~~~~~~~~~~~~~~~~

החלק הראשון

החלק השני

החלק השלישי

מעולמות חיצוניים לעולמות פנימיים (3)

החלק השלישי של עיבוד ההרצאה עוסק באוטופיזם טכנולוגי, ומתחיל את הדיון במסע בחלל.

בחלק הבא והאחרון - סיום הדיון בנושא החלל וסיכום.

אוטופיזם טכנולוגי

העיר העתידנית שאליה אליסון מתייחס בסיפורו היא אחד הפנים של האמונה באוטופיזם טכנולוגי שמלווה את המדע הבדיוני מאז ראשיתו. אחרי הכול, המדע הבדיוני צמח מתוך המהפכה התעשייתית ומתוך עידן התגליות המדעיות, ולכן לא מפתיע שמלווה אותו מראשיתו אמונה שהטכנולוגיה הנכונה (והשימוש הנכון בה) יכולים להביא לעידן של שלמות. האוטופיזם הזה ניכר היטב ביצירות של תור הזהב, ולכן לא מפתיע שיצירות של הגל החדש מערערות על התפיסה הזו. אני רוצה לדון כאן בשני סיפורים מתוך "חזיונות מסוכנים" שבהם ניתן לראות את המהלך הזה. האחד הוא "יהודה" של ג'ון ברונר, והאחר הוא "הזמן השמח" של ג'ון סליידק.

·         יהודה / ג'ון ברונר

ברונר מנצל את הסיפור המוכר של ישו ובגידת יהודה איש קריות כדי לכתוב סיפור המבקר את הסגידה לטכנולוגיה ולקדמה. הוא מתאר עולם שבו, פשוטו כמשמעו, בני אדם סוגדים לטכנולוגיה. ההתגלמות של הקדמה הטכנולוגית בעולם זה הוא רובוט שקנה לעצמו מעמד אלוהי או אלוהי למחצה. אחד משנים עשר הטכנאים שבנו אותו החליט שהסגידה הזו אינה ראויה, שלרובוט כוח רב מדי, ולכן הוא מנסה להרוס אותו – ונכשל.

ברונר לא מנסה להיות עדין במסר שלו. בעולם שהוא יצר במקום שהאדם ישלוט בטכנולוגיה, הוא משתעבד לה. במקום שהטכנולוגיה תבשר את שחרורו של האדם, היא הופכת להיות צורה חדשה של עבודת אלילים – שאפילו אחד מיוצריה לא מסוגל להתנגד לה. הוא לוקח את אחד הרגשות הבסיסיים ביותר של סופרי תור הזהב, ובאמצעות ההקצנה שלו בוחן את היחסים בין האדם לטכנולוגיה שהוא יצר.

·         הזמן השמח / ג'ון סליידק

סליידק בסיפורו עושה דבר דומה, הן במסר שלו והן במערכת היחסים שהוא בוחן, אבל הוא פחות פשטני ומתאר עולם מורכב יותר. סליידק מתאר עולם שהוא התגשמות חלומם של לא מעט אנשים – עולם שבו בני האדם לעולם אינם חולים, בודדים או מדוכאים. בני האדם בעולמו של סליידק מנוטרים כל העת בידי מחשבים שלהם הוזנו מדדים של אושר ובריאות, וכאשר המחשבים מבחינים באדם שאינו מאושר, שהוא חולה או שעומד לפגוע בעצמו, הם מטפלים באותו אדם. זה נעשה בשילוב של טיפול רפואי, תרופות פסיכיאטריות ו"חברים" וירטואליים שנתפרים לצרכיו של האדם ונשלחים לארח לו לחברה כאשר הוא בודד. הטיפול וההשגחה כה קפדניים, שכאשר אחד האנשים בסיפור מנסה להתאבד, הוא עובר טיפול שישכיח ממנו מדוע ניסה להתאבד.

לכאורה מדובר אכן באוטופיה שהושגה על ידי טכנולוגיה, אבל ככל שהסיפור מתקדם מתבררת האמת – הבחירה נלקחה מידי בני האדם. מרגע שתוכנתו המכונות, הן שולטות בכל הפנים של חיי בני האדם. היכולת לבחור להיות חולה או אומלל לא נתונה עוד בידי האדם, וגם לא היכולת של בני האדם להחליט לבדם אם הם אכן חולים או אומללים. התכנות של המחשבים הוא שיחליט עבורם, ויטפל בהם אם הם רוצים בכך או לא.

רוב סיפורי האוטופיה, מאז ומעולם, היו סיפורים של אוטופיות פגומות. (יוצאי הדופן העיקריים הן אוטופיות דתיות, אבל זה נושא לדיון אחר.) בין השאר מכיוון שסיפור ללא קונפליקט הוא משעמם, ובאוטופיות שעובדות הכול מתנהל על פי התכנית. בסיפורי האוטופיות הפגומות של תור הזהב, הפגם בדרך כלל נבע מכשל בטכנולוגיה או מניצול לרעה שלה כך שהיא לא התגשמה. סליידק, ובמידה פחותה ברונר, מעלים אפשרות חדשה האופיינית מאוד לגל החדש – שפעולתה התקינה של הטכנולוגיה האוטופיסטית היא-היא הכשל.

 

הרלן אליסון בצעירותו

חלל

אין תחום שמזוהה יותר עם המדע הבדיוני מאשר היציאה לחלל והמסעות בחלל. זהו התחום שהוביל את בלארד לטבוע את הביטוי שלו לגבי "החלל החיצון" לעומת "החלל הפנימי". זהו גם אחד התחומים שבהם אפשר לראות בצורה הבולטת ביותר את המהפכנות של הגל החדש, את הדרך שבה סופרי התנועה הזו עשו שימוש בנושאים הקלאסיים כדי להפנות את תשומת הלב לשאלות חדשות. אני אדון בשלושה סיפורים מתוך "חזיונות מסוכנים" שעוסקים בנושא היציאה לחלל.

·         האדם שהגיע לירח – פעמיים / הווארד רודמן

זהו סיפורו של מרשל, שחי בעיירה אמריקנית קטנה. הסיפור מתחיל כאשר מרשל בן תשע, ויום אחד הוא נאחז בבלון גדול הנושא אותו לשמים. כאשר הוא חוזר שעות אחדות מאוחר יותר הוא מספר לכולם שהגיע לירח. העיירה כולה כמרקחה, וכולם מתאספים בביתו לשמוע את הרפתקאותיו. משם הסיפור מאיץ את מהלכו, מרשל מתבגר, ואז מזדקן, והעיירה משתנה סביבו. האנשים שהכיר מתו או עזבו, והוא הופך בודד יותר ויותר. יום אחד מרשל הזקן מתחיל להסתובב בעיירה ולספר שוב את הסיפור על הגעתו לירח כשהיה ילד. כולם פוטרים את הדיבורים האלה כדבריו של זקן דמנטי, חוץ מהילדים שמאמינים לו. הוא מזמין את הילדים אליו הביתה לשמוע את הסיפור בפרוטרוט, וכאשר הם מגיעים הם מוצאים אותו מת במיטתו. שוב מתאספת חבורה סביב מרשל, בסצנה שהיא שחזור ברור של הסצנה מילדותו, והילד שמצא אותו מצביע עליו ואומר: "זה האדם שהגיע לירח פעמיים". (ע' 187)

כל הסיפור, שעד לרגע זה אפשר היה לפטור אותו כסיפור שאינו ז'אנרי כלל, מוליך אל פסקת הסיום שלו שבאה לאחר מכן:

"זה היה היום שבו שוגר הטיל למאדים למסע של שלושה ימים. איש כמעט לא הגיע עוד לירח. לא היה שם שום דבר מעניין." (שם)

בשלושה משפטים אלה רודמן עושה משהו פשוט ומרתק – הוא הופך את ההרפתקני ליום-יומי, ובכך נוטל ממנו את הקסם שלו. צריך לזכור שסיפור זה נכתב באמצע שנות השישים של המאה העשרים, בשיאו של המרוץ לירח. רודמן הופך את "הסְפָר האחרון", כפי שכינה קנדי את החלל, לסתם יעד למסעות שגרתיים. בסיפור של רודמן הירח, שאת ההגעה אליו עד סוף שנות השישים הציב קנדי כאתגר לאומה כולה והוא המוקד הברור של התחרות בין הגושים, הוא מקום שאינו מעניין עוד איש. המסע בחלל כדבר של שגרה בהחלט קסם לסופרי תור הזהב, כיבוש החלל היה אחד החלומות שאותו ביטאו שוב ושוב ביצירות שלהם, אבל נטילת ההרפתקה והמסתורין מן המסע בחלל הייתה מעין חילול קודש עבורם. שלושה סיפורים של היינליין העוסקים במסע שגרתי בחלל ובהתיישבות בירח – "רכב חלל", "נהדר לחזור!" ו"מבחן בחלל" – מאפשרים לראות איך הוא מחדיר לפעילות היום-יומית זוהר והרפתקנות.

 ~~~~~~~~

החלק הראשון

החלק השני 
החלק הרביעי (והאחרון)

מעולמות חיצוניים לעולמות פנימיים (2)

ברשומה של השבוע שעבר הצגתי את המהפכה של הגל החדש במדע הבדיוני, והתחלתי להדגים אותה מתוך סיפור ב"חזיונות מסוכנים". ברשומה זו אמשיך ואדון בשימוש החדש שעשו סופרים אלה בכתיבה על חייזרים ועל מסע בזמן.

חייזרים

·         מבחן להרס / קית' לאומר

המפגש עם חייזרים הוא אחד הנושאים הקלאסיים של המדע הבדיוני, החל מלוקאינוס מסמוסאטה במאה השנייה לספירה. במדע הבדיוני של תור הזהב, המפגש מתואר בדרך כלל כאשר החייזרים רבי-עוצמה הרבה יותר מאשר בני האדם. סמית באופרת החלל שלו מציג גזעים של ציביליזציות-על המסוגלים למעשים עצומים, אבל כל גזע המצליח לחצות את שנות האור המפרידות בין הכוכבים ולהגיע לכדור הארץ הוא בהכרח רב-עוצמה. לאומר לוקח את העלילה הבסיסית הזו, משנה חלק מהנחות היסוד שלה ועושה בה שימוש חדש.

סיפורו של לאומר מתרחש במדינה שבה שולט דיקטטור, והוא מתחיל בעימות בין אותו דיקטטור לבין מנהיג המורדים המתכוננים לנסות ולהדיח אותו. הדיקטטור חוקר את המורד באמצעות עינוי פסיכולוגי כלשהו בניסיון לשבור אותו ולגלות את תכניות המרד. באותו הזמן בדיוק מגיעים חייזרים לכדור הארץ, וחוקרים את עולמנו באמצעות ניסיון לחקור את מוחו של אדם אחד, שהוא במקרה אותו מנהיג מורדים. מסיבות כלשהן (אין כל טעם לנסות להבין אותן) הגישוש של החייזרים במוחו של המורד בדיוק כאשר הוא נחקר בעינוי הפסיכולוגי גורם לכך שהם הופכים משועבדים לרצונו. בגיבויים של החייזרים, המורד מצליח להפיל את שלטונו של הדיקטטור והופך למנהיג המדינה.

כבר בתוצאת המפגש של החייזרים והאנושות (המיוצגת על ידי מנהיג המורדים), יש היפוך של יחסי הכוחות המסורתיים בין חייזרים ובני אדם. האדם הוא בעל העוצמה ביחסים האלה, הוא זה שמכפיף את החייזרים לרצונו והם, לכאורה בעלי העוצמה, הופכים להיות עושי דברו. לאומר גם מכניס קריצה הומוריסטית ליחסים אלה, כאשר הוא מתאר את ספינת החייזרים ומציין שאורכה רק שמונה-עשר אינצ'ים (כארבעים וחמישה סנטימטרים). החייזרים הם אולי רבי-עוצמה, כוחם הוא שמאפשר למורד להפוך לשליט, אבל הם בכל זאת כפופים לרצון האדם.

אבל זהו רק פן אחד של הסיפור שבו לאומר מחדש לעומת מסורת תור הזהב. המאפיין האמתי של הגל החדש הניכר בסיפור הוא במטרה שלשמה מפגיש לאומר את בני האדם והחייזרים. הסיפור כולו, כפי שנרמז משמו, נועד לבחון את בני האדם. הסיפור מציב סימן שאלה לאחר הקביעה המפורסמת של הלורד אקטון, ושואל – האם כוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת? לאומר לוקח אדם, מנהיג המורדים, המחויב לכאורה לחירות ולשוויון, ומעניק לו כוח והשפעה. המטרה שלו היא לבדוק אם אותו אדם יוכל לדבוק בעקרונותיו גם במצב זה. סופרי תור הזהב השתמשו במפגש עם חייזרים כדי לבחון את יכולתו של האדם להתמודד עם כוחות גדולים ממנו, לאומר משתמש בהם כדי לעמת את האדם עם עצמו. זהו שימוש אופייני מאוד לגל החדש.

מסע בזמן (ועוד)

המסע בזמן הוא עוד אחד מאותם נושאים קלאסיים של המדע הבדיוני, שאפשר למצוא אותו כבר אצל וולס עוד בשלב ה"פרוטו ז'אנר". סופרי תור הזהב השתמשו בו בדרך כלל לחקור תרבויות שאבדו בערפילי ההיסטוריה ולשחק ב"מה אם" של קווי זמן מקבילים. (או כדי להשתעשע בפרדוקסים כפי שעשה היינליין ב"אתם המתים החיים".) אני אתייחס כאן לשני סיפורים מתוך "חזיונות מסוכנים", קשורים זה לזה, שעושים שימוש במסע בזמן.

·         צעצוע לז'ולייט / רוברט בלוך

ההבדל בין אנשי הגל החדש לאנשי תור הזהב ביחס למסע בזמן ניכר כבר בתיאור האמצעי למסע בזמן המתואר בסיפור של בלוך. בעוד שחלק מסופרי תור הזהב, אמונים על שיטתו של קמבל, מנסים להסביר את המדע שמאחורי המסע בזמן שלהם, לבלוך אין שום יומרות כאלה. למכשיר המשמש למסע בזמן אצלו יש "יכולת להגיע לתדירות רעידות ששחררה אותו מכבילתו לזמן". (ע' 129) זו, כמובן, אמירה חסרת משמעות. אבל זה בסדר, כי המכניקה או הלוגיקה של המסע בזמן כלל לא מעניינות את בלוך.

בלוך והנוסע בזמן שלו אינם מתעניינים בשינוי ההיסטוריה או בחקירת תרבויות אבודות. הנוסע בזמן של בלוך, המכונה "סבא" על ידי ז'ולייט (שמנקודת מבטה הסיפור מסופר), משתמש ביכולת שלו כדי לחטוף אנשים מתוך הזמן. את האנשים האלה הוא מביא לז'ולייט כדי שיהיו הצעצועים שלה, שבהם היא תמצא פורקן לדחפים הסדיסטיים שלה. הטעות הטרגית של "סבא", המניעה את הסיפור, היא שהוא חוטף את האדם הלא נכון מן הזמן, ומביא לז'ולייט מישהו שתאוותיו והרצחנות שלו משתוות לאלה שלה – את ג'ק המרטש.

וזו מטרת המסע בזמן של בלוך – להפגיש את שתי המפלצות האלה. סיפור מסע בזמן כזה כנראה מעולם לא היה עולה על דעתם של סופרי תור הזהב. יש לי הרגשה שהרעיון של שימוש במסע בזמן כדרך לספק את הנטיות המיניות של הגיבורים (סדיזם במקרה של ז'ולייט, מציצנות במקרה של "סבא") היה בגדר כפירה לחלק מהם. והשימוש של בלוך במסע בזמן כדי לחשוף את הצפונות של נפש הגיבורים שלו, כדי לבחון אותה, הוא אופייני מאוד לאנשי הגל החדש, ומאוד לא אופייני לאנשי תור הזהב.

·         האורב בעיר שבקצה העולם / הרלן אליסון

כפי שאליסון כומר יותר מפעם אחת בספר, הוא כה התלהב מהסיפור של בלוך, שהוא ביקש (וקיבל) רשות לכתוב סיפור באותו עולם. כאן נכנס ה"ועוד" מהכותרת של חלק זה.

כמעט כל הסיפור של בלוך מתרחש בחדר השינה של ז'ולייט, ובמהלכו ג'ק המרטש הורג את ז'ולייט. אליסון מוציא את ג'ק מחדר השינה שלה אל העיר שבה ז'ולייט מתגוררת. העיר הזו היא קלישאה של הערים מהמדע הבדיוני הפאלפי הקלאסי – רחובות רחבים, שקטים ומכובדים; אנשים שלווים לבושים גלימות לבנות; כל הקלישאות המוכרות. אל הסביבה העתידנית הזו אליסון משליך את ג'ק המרטש, האדם ששוטט בקיץ 1888 ברחובות המזוהמים של ווייטצ'אפל בלונדון והרג חמש זונות, ביתר אותן ואכל חלקים מהן. אבל בניגוד לעלילותיו של ג'ק בלונדון כאן הוא הקרבן, ותושבי העיר (שאמורים להיות מתקדמים לא רק טכנולוגית אלא גם רוחנית) מתעללים בו בדרכים מעודנות. המפלצת המושלמת פוגשת באנשים המושלמים כדי להטיח בהם את ההאשמה "אתם הנכם המפלצות".

בחלקים אחרים של הסיפור אליסון מחזיר את ג'ק ללונדון שממנה הוא בא. חזרה זו לא נועדה לתאר את מעשי הזוועה של ג'ק או לנסות למנוע אותם, אלא כדי שג'ק יוכל לנסות לעמוד על המניעים שלו, להבין את עצמו. שוב אנחנו חוזרים לנושא הקבוע של אנשי הגל החדש, הניסיון של האדם לפענח את עצמו, באמצעות המסע בזמן, הכלי הספרותי הקלאסי של תור הזהב.

צמד הסיפורים הזה מעניק לנושא הוותיק מבט חדש. אנשי תור הזהב השתמשו במסע בדמן כדי לבחון מערכות גדולות של היסטוריה. אנשי הגל החדש כמו בלוך ואליסון, משתמשים בו כדי לבחון את מעמקי הנפש האנושית, ובמקרה זה באופן מיוחד את תהומות הרשעות שאליהם יכולים להגיע בני אדם.
~~~~~~~~~~~~~
החלק השלישי
החלק הרביעי (והאחרון)