הוקאיי – קפטן אמריקה

בפוסט הזה יש ספוילרים לסרט "הנוקמים – עידן אולטרון". אם טרם ראיתם אותו ואתם רגישים לספוילרים, זה הזמן לצאת. מיד אחרי הלוגו.

עדיין אתנו? על אחריותכם.

יש סצנה בסרט "הנוקמים – עידן אולטרון", כאשר האוונג'רס מובסים ומוכים, שבה הם נסוגים להתארגן מחדש. הם מוצאים מפלט בחווה מבודדת, הלא היא ביתו של קלינט ברטון המכונה "הוקאיי". בבית מחכים לו אשתו (ההרה) ובתו ושני ילדיו*. יש משהו מוזר בסצנה הזו, מכיוון שהציפייה היא שבמצב כה קשה, חברי הצוות ירצו להתרחק ככל האפשר מהאנשים היקרים להם כדי לא לסכן אותם. בהתחשב בחברי הצוות ובמשאבים שלהם, אפשר היה לצפות שהם ימצאו מקום מבטחים אחר – החל מאחד הבסיסים של שיל"ד, עבור דרך נכס כלשהו של טוני סטארק וכלה בכך שתור ייקח אותם לאחד העולמות האחרים.

מדוע הם בוחרים דווקא במקום הזה? הסיבה המתבקשת היא הצורך להעניק להוקאיי עומק כלשהו. הוקאיי הוא בבירור החריג בחבורת הגיבורים הזו (במידה מסוימת אפילו יותר מהאלמנה השחורה) וזה כה בולט שווידון לא יכול היה להתעלם מכך ונתן לו כמה שורות שבהן הוא יורד על עצמו בדיוק בגלל זה. ההגעה שלו הביתה מבהירה לנו לכאורה מדוע הוא נלחם – כדי להגן על המשפחה שלו ועל ביתו. זה בולט במיוחד על רקע הדמויות האחרות בחבורה שהן בודדות למדי בסרט הזה – פפר לא לצדו של טוני, ג'יין לא לצדו של תור, סטיב רוג'רס מדבר על כך שהוא לא יכול למצוא בית, ברוס באנר ונטשה רומנובה תמיד היו בודדים והקשר מהתפתח ביניהם מתפתח בתוך החבורה, ולא עם אנשים מחוץ לה.

אבל אני חושב שצריך לשים לב גם לטיבו של הבית ולתפקיד שקלינט ברטון ממלא בו כדי להבין את תפקיד הסצנה הזו עד הסוף. בית החווה הזה הוא התגלמות ה"אמריקנה". למעשה, הוא התגלמות של אמריקנה שלא קיימת כבר לפחות 50 שנה, אם לא יותר. זוהי אמריקה של חוות מבודדות, של דגל המתנוסס על המרפסת, של חקלאות וציד. פרט לכך שביתו של קלינט ממוקם ביער ולא במישור, הבית הזה דומה להפליא לביתו של ראיין מ"להציל את טוראי ראיין". והבית ההוא אמור להיות בשנת 1944. למעשה, הוא מעלה זיכרונות של אמריקה מוקדמת עוד הרבה יותר, אמריקה של החלוצים שיצאו ליישב את השממה. ובבית הזה קלינט הוא "הגבר" של הבית, אם כי הוא לא ממש נמצא בו. הוא בנה אותו בשתי ידיו והוא ממשיך לעבוד עליו כל הזמן, ודואגים שנדע את זה.

 

הבית של טוראי ראיין

וחייבים גם לומר – הבית הזה הוא גם מקום לבן ואנגלוסקסי מאוד. זה חשוב מכיוון שבכך מודגש ההבדל בינו ובין בתים אחרים בסרטי מארוול. הוא רחוק מאוד מהמגדל הקוסמופוליטי של טוני בניו-יורק ומבית החוף ההרוס שלו אי-שם בקליפורניה שטופת המהגרים המקסיקנים ואנשי הוליווד המלוקקים. הוא רחוק באותה מידה מברוקלין של סטיב רוג'רס. הוא רחוק מברוקלין העירונית הצפופה והענייה של שנות ה-40 שממנה בא רוג'רס, המלאה מהגרים, והוא רחוק מברוקלין העכשווית (שסטיב כאמור לא מוצא בה מקום) על האוכלוסייה שלה שנעה בין היספנים ושחורים להיספטרים ויאפים. זהו אתוס של אמריקה שחדל להתקיים מזמן, וקלינט הוא המגן שלו. הוא גם הערוץ שדרכו יכולים האחרים להתחבר להגנה על האתוס הזה.

ובכך אנחנו רואים תפקיד נוסף של קלינט בקבוצה – הוא קפטן אמריקה. לא בתוארו, אבל במה שהוא עושה לקבוצה. קלינט הוא הכי "אמריקאי טיפוסי" מכולם. כל שאר חברי הקבוצה הם זרים. נטשה היא רוסייה ותור הוא אל נורדי עם מבטא. ברוס באנר הוא מחד גאון שמעטים יכולים לקוות להבין אותו, ומאידך ההאלק שאיש אינו יכול להבין אותו. סטיב רוג'רס הוא שריד מן העבר שאינו מוצא לו בית בהווה, מה שניכר אפילו בחליפה המיושנת שלו. זרותו של טוני מוצגת עוד בסרט הראשון. כאשר סטיב שאול אותו מה הוא ללא החליפה, טוני עונה "גאון, מיליארדר, פלייבוי, פילנתרופ". זה לא דמות שאפשר באמת להתחבר אליה, זו פנטסיה של ילדים ומתבגרים שאפשר רק לקנא בה.

קלינט הוא מה שכונה פעם "בעל בעמיו". הוא איש משפחה, אחראי, מיושב ונלחם כדי להגן על אהוביו. הסצנה בבית אפילו מרמזת על מקור המיומנות שלו – כמי שגדל באזור מיוער יכול להיות שכישרונו כקשת נלמד בעת שצד ביערות. אולי אפילו למד את זה מאביו? הוא מישהו מוכר דיו לצופים כדי שהם יוכלו ליצור אתו קשר רגשי, עוגן שיגרום להם להזדהות ביתר קלות עם חבורת הזרים והמוזרים שלכאורה מגנים עליהם.

אבל זה לא עובד. הסצנה זרה מדי לרוח לסרט וקלינט הוא בכל זאת דמות שולית מדי שלא מצליחה להפוך למוקד הזדהות רגשית. הבדיחה שלו על חשבון עצמו מאוחר יותר מדגישה את הזרות שלו בקרב החבורה ואת העובדה שהוא לא באמת ערוץ רגשי טוב להתחבר דרכו לאחרים. אבל יותר מכול, הסצנה הזו היא מיושנת. שיעור האוכלוסייה העירונית בארצות הברית היום גבוה מ-80%, והרוב המוחלט של החוות הקטנות פינו מזמן את מקומת לחקלאות תעשייתית. כ"אמריקנה", ביתו של קלינט לא משכנע. אני חייב לומר הסצנה גם נראית לי לא אופיינית לג'וס ווידון (שהעיירות הקטנות שלו בדרך כלל שונות לגמרי) ויש לי תחושה שהיא אחד מהאילוצים שנכפו עליו על ידי מארוול. לפחות, כך הייתי מעדיף להאמין.

* תודה לאיריס בוסקו על תיקון הטעות שלי.

 

הוקאיי החקלאי.
התמונה מכאן

זומבים וערפדים – אבולוציה (ספרותית) מתכנסת

Following the Hebrew, Is an English version of this short post.

נתקלתי בטור הזה של דנה דימנט, שמדברת על הסדרה In the Flesh ועושה בו הקבלה ברורה בין הזומבים בסדרה וההשתלבות שלהם בעולם לבין אנשים הרצף האוטיסטי ושילובם בקהילה. הטור עורר אותי לחשוב, שוב, על הזומבים המודרניים.

שני דברים קורים לזומבים בכתיבה של השנים האחרונות. האחד הוא שהם אינם עוד גוררי רגליים רפי שכל שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא לאכול מוחות (ושאר חלקים) של בני אדם שעדיין אינם זומבים. האחר הוא שהם חיים לצד בני האדם ומתקשרים אתם. במילים אחרות, הם נשארים בני אדם ורק סובלים מתסמונות מסוימות. לעתים זה נעשה על ידי שליטה בתופעות הגרועות ביותר של הזומביות באמצעות טיפול תרופתי או תזונה (כמו בסדרה שהוזכרה לעיל או בספר The Shambling Guide to New York City) ולעתים התופעות האלה הן חולפות, או שלא כל הזומבים סובלים מהן (כמו בספרים Raising Stony Mayhall ו-The Girl with all the Gifts).

הסיבה העיקרית להתפתחות זו היא שסיפורי הזומבים הישנים הם משעממים. אלה סיפורי אימה של מפלצות המאיימות על האנשים הרגילים, ובשלב מסוים הם ממצים את עצמם. (אני עצמי מאז ומעולם חשבתי שהם משעממים.) לכן לא הייתה בררה אלא לתת לזומבים אישיות ודרך לתקשר עם בני האדם בצורה משמעותית הרגילים.

אבל המחשבה שעורר בי הטור הייתה שיש גם גורם אפשרי נוסף לשינוי זה בדמות הזומבים המודרניים. אחת התופעות שאנחנו עדים לה בשנים האחרונות היא שהזומבים מחליפים את הערפדים כמפלצות המועדפות ביצירות בידור, או לפחות מתחרים בהם. ערפדים אנושיים, ערפדים כבני אדם, הם תופעה ותיקה, לפחות מאז אן רייס אם לא הרבה קודם. אם הזומבים רוצים "להתחרות" בערפדים בזירת הבידור, לא היה מנוס מלהעניק להם מאפיינים דומים, מהפיכתם לאנושיים יותר.

במידה ידועה ההתפתחות הזו מעודדת, לדעתי. היא מראה שדרישות השוק והקוראים יכולות להשפיע ולהוליד גם מתוך נושאים עבשים ומשעממים למדי יצירות ראויות.

Zombies & Vampires – Convergent (Literary) Evolution

I came across a column by Dana Diment (in Hebrew) talking about "In the flesh", and drawing a clear equivalent between the zombies in the series and their place in the society, and people on the autistic spectrum and their acceptance in society. This column led me, again, to think about modern zombies.

Two things are happening to zombies in the works of the past few years. One is that they are no longer merely idle-minded shambling creatures that are only interested in eating brains (and other body parts) of people who are not yet zombies. The other is that the live alongside humans and communicate with them. In other words – they remain people, but are suffering from certain syndromes. This is sometimes achieved by controlling the worst effects of zombiness with medications or diet (like in In the Flesh or in The Shambling Guide to New York City) and sometimes the typical zombie behavior is a temporary phenomenon or do not affect all zombies (such as in Raising Stony Mayhall or The Girl with all the Gifts).

The main reason for this development is that the old zombie stories are boring. These are basically stories about monsters chasing people, and at a certain point they have nowhere to go. (Personally I never found them interesting.) So there was no other choice but to give zombies a personality and means to interact meaningfully with "regular" people.

But the thought the afore mentioned column sparked in me is that there is another possible reason for this change in modern zombies. One of the things we have seen in recent years is that zombies are replacing vampires as the monsters of choice in popular entertainment, or at least competing with them for this role. Human vampires, vampires as people, are an old phenomenon, at least since Anne Rice if not much earlier. If the zombies are to compete with the vampires in the entertainment arena, there was no escape from giving them similar characteristics, from making them more human.

I think this is a good development. It shows that the demands of the markets and readers can influence, and give birth to worthwhile works even within rather stale and boring subjects.

המועמדים להוגו התפרסמו

בתור התחלה - הרשימה.

במידה מרובה, הרשימה הזו היא התממשות של מגמה מכוערת שעליה הצביעו לא מעט אנשים בתחום בחודשים האחרונים. השנה ההתגייסות של מי שמכנים את עצמם Sad Puppies ואחיהם הלוחמניים המכנים את עצמם Rabid Puppies הייתה גדולה מבשנים קודמות, והיא הצליחה.

למי שלא מצוי בז'רגון, "הכלכלבים" היא קבוצת כותבים שחשה מקופחת על ידי מה שהם חושבים שהיא תקינות פוליטית שלא במקומה. הם מתיימרים לדבר בשם "ההמון הדומם" המושתק על ידי שומרי סף ממונים מטעם עצמם. אותם שמורי סף, לטענת הכלבלבים, מנותקים מהחובבים ה"אמתיים" ומקדמים דברים לא ראויים כמו נשים, הומוסקסואלים וסופרים שאינם לבנים. אם להסיר מהם את הרטוריקה המתחסדת (מה שלא מצריך הרבה מאמץ, אם קוראים אנשים כמו Vox Day) הם שמרנים פרנואידים במקרה הטוב וגזענים חשוכים במקרה הרע.

הכלבלבים פרסמו רשימות "מטעם" ועודדו את אנשיהם ללכת להצביע. התוצאה, כפי שמראה מייק גלייר, היא ניצחון סוחף. 61 מועמדים בקטגוריות השונות הופיעו באחת משתי הרשימות, ורק 24 מועמדים לא הופיעו באף אחת מהן. ג'ון סי רייט חביבם מועמד לשישה פרסים (שיא חדש), ושלוש מתוך חמש הנובלות המועמדות הן שלו.

השנה אני אהיה בוורלדקון ולכן אוכל להצביע. אני מאוד לא אוהב את התופעה הזו (בלשון המעטה) וכאשר קראתי את המועמדים להוגו בשנה שעברה, הדברים מתוך רשימת המומלצים שם היו בינוניים במקרה הטוב. ובכל זאת אני משתדל מאוד לא לשפוט מראש ואפרסם את הסקירות שלי כאשר אקרא את המועמדים.

עדכון:
לכו תקראו את פטריק נילסן היידן (קצר, אבל חשוב). שכחתי לגמרי את הקטע שבו הכלבלבים פנו לאנשי "גיימרגייט" שיעזרו להם להביא את "רצון החובבים המושתקים" לידי ביטוי.

עדכון 2: (מצטער, העסק מתגלגל ברשתות החברתיות בדקות אלה ממש)
מסמך גוגול דוקס עם סימון בצבע של המועמדים מן הרשימות. אין בו משהו חדש, אבל זו הדגמה יפה.

עדכון 3:
צ'רלי ג'יין אנדרס - בהוגו תמיד הייתה פוליטיקה, השנה ההוגו עוסק רק בפוליטיקה.

אני לא אוסיף עוד עדכונים. אם זה מעניין אתכם, אני בטוח שתוכלו למצוא עוד תגובות.

ובכל זאת עדכון אחרון... גלייר ריכז בבלוג שלו תגובות מרחבי הרשת. באופן כללי אם אתם מחפשים מקום להתעדכן במה שקורה בעולם של חובבי המדע הבדיוני, "תיק 707" שלו הוא מקום מצוין.

קופסאות מסתורין – שני סוגים של אכזבות

בעיניי, הדבר הכי טוב שג'יי ג'יי אברמס אי-פעם עשה הייתה הרצאת TED שלו. הוא מדבר בה על התפיסה שעומדת במרכז כל היצירות שלו – קופסת המסתורין. שווה לראות את ההרצאה, היא מצוינת (ואשבץ אותה בסוף הפוסט), אבל אם לתמצת את דבריו הרעיון הוא שכל סיפור הוא קופסה שמכילה דבר מה מסתורי. המניע של הקוראים או הצופים ללכת בעקבות הסיפור הוא הניסיון לגלות מהו אותו מסתורין הממתין בתוך הקופסה.

שני יוצרים שפחות או יותר בכל יצירה שלהם אפשר לראות את העיקרון הזה בפעולה בצורה ברורה (שלא לומר בוטה) הם אברמס עצמו ומ' נייט שאמלאן. כל אחד מהם מיישם את העיקרון בדרך אחרת, שהפכה להיות לסימן היכר שלו, ולכל אחת מהדרכים האלה קל מאוד להיכשל, כל אחת בדרכה.

אברמס הוא אמן מה שאני מכנה "שיטת הבצל". הוא מדבר בהרצאה שלו על קופסאות בתוך קופסאות, על כך שבכל פעם שאנו חושבים שפתחנו את הקופסה וגילינו בתוכה את המסתורין, מסתבר לנו שזו למעשה רק קופסה נוספת. ואם נבחן את היצירות שלו נראה שהרבה פעמים זה אכן המצב. הבעיה של אברמס, והסיבה העיקרית שבגללה אני לא אוהב את הדברים שלו, היא שהוא שוכח את המסתורין. פעמים רבות מדי בסופו של דבר, אחרי שסיימנו לפתוח את כל הקופסאות שלו, אין בפנים דבר. אני קורא לזה שיטת הבצל לא רק בגלל השכבות, אלא כי זה מזכיר לי את האמירה המיוחסת לר' נחמן מברסלב שהאדם הוא כמו בצל – מקלפים אותו שכבה אחרי שכבה ובסופו של דבר בפנים תמצא רק דמעה.

קופסת המסתורין של שאמלאן שונה. היא פשוטה הרבה יותר, אבל עקבית באותה מידה. שאמלאן עובד על הטוויסט, על התפנית המפתיעה, הגילוי הלא צפוי. משהו הוא לא כפי שהוא נראה. כל מי שראה אי-פעם סרט של שאמלאן מכיר את התכסיס הזה. וזהו גם פוטנציאל הכישלון של שאמלאן, מכיוון שלאחר שראינו שניים-שלושה סרטים שלו אנחנו באים לסרט הבא בידיעה שהתפנית צפויה, ומבלים את רוב הסרט בניסיון לנחש מהי. במקום לאמץ את העולם של הסרט כך שהתפנית תפתיע אותנו, אנחנו מתייחסים מראש לכל פרט בעולם הזה כפוטנציאל להיות המסתורין שבקופסה. כך אנו נשארים חיצוניים לסרט ולא משתלבים בתוך סיפור העלילה.

אומר כאן במאמר מוסגר שאני מעדיף את שאמלאן על אברמס פשוט בגלל שהדמויות שלו בדרך כלל הרבה יותר מעניינות. אני אמנם מגיע לסרטים שלו בידיעה מראש שהולכת להיות תפנית, אבל הוא בונה דמויות מורכבות ומעניינות (והרבה פעמים אקסצנטריות) שבכל זאת מרתקות אותי.

שתי צורות בניית המסתורין האלה אינן דיכוטומיות. אחת הדרכים הפופולריות לבנות מסתורין היא באמצעות שורה של תפניות עלילה שמגלות פרטים טפח אחרי טפח, קופסה אחרי קופסה אם תרצו, עד לגילוי המסתורין המרכזי. אצל ג'וס וידון אפשר למצוא שתי דוגמאות עדכניות יחסית לשילוב השיטות האלה. בסרט "בקתה ביער" זה נעשה בצורה מעולה, כאשר בכל פעם שחשבנו שאנו יודעים מה המניעים האמתיים של העלילה מתגלים מניעים נוספים. בסדרה "סוכני שיל"ד" זה עובד בצורה אחרת, כאשר הנאמנות האמתית של דמויות מתגלה שוב ושוב כשונה מכפי שחשבנו בתחילה. מכיוון שהסדרה אינה יצירה מוגמרת (ומכיוון שהיא חלק מהיקום הקולנועי הגדול יותר של מארוול) קשה לשפוט עד כמה מאפיין זה מוצלח. בעונה הראשונה גילויי הסוכנים הכפולים והמשולשים הפכו בשלב מסוים למטופשים ומגוחכים, אבל העונה השנייה מגלה סימנים שאולי בסופו של דבר הם יוליכו לגילוי בעל משמעות.

יהיה קל לפטור את התופעה כמחלה של ז'אנר האימה, אחרי הכול לא מעט מהיצירות שהזכרתי כאן משתייכות אליו, אבל זו תהיה טעות. היצירות מדע הבדיוני ופנטסיה לא מעטות נוטות להשתמש בטכניקות אלה, וזה נובע מעצם טבעה של הספרות הספקולטיבית. השימוש בהן כמעט מתבקש מאליו במה שמכונה Weird Fiction של לאבקראפט וממשיכיו (ואני לא מדבר כאן רק על יצירות במיתוס הלאבקראפטיאני, אלא גם על כותבים מודרניים כמו קלי לינק וג'ף ונדרמיר). אלה יצירות שמטבע הדברים חושפות רבדים נסתרים של המציאות היום-יומית, בניגוד ליצירות שבמובהק מעבירות אותנו לעולמות שונים, מד"ביים או פנטסטיים.

אבל לא קשה לחשוב גם על יצירות מדע בדיוני ופנטסיה מובהקות יותר שיכולות לעשות שימוש בכלים האלה. הם יכולים להיות כלי מצוין ליצירת הזרה – האם השכן החביב והנורמלי למראה הוא למעשה חייזר, או ערפד? הם יכולים לשמש כדי ליצור, שוב ושוב, ספק אצל הקורא בנוגע למוסכמות הבסיסיות ביותר של העולם המתואר ביצירה. מגוון השימושים בתפניות עלילה ובחשיפת רבדים ומניעים הוא אינסופי. וזה בסדר. אין בכך רע כשלעצמו. אבל אברמס ושאמלאן צריכים להיות תמרורי אזהרה לבעיות שעלולות להיווצר בשימוש בטכניקות האלה.

הם מצביעים על שתי סכנות ההפרזה העיקריות בשימוש בכלים האלה: יצירת מסתורין לשם המסתורין, לשם הקסם שהוא מהלך כל הקוראים (וגם על כותבים) בלי להקדיש די מחשבה למהות שצריכה לעמוד בבסיסו; ההתמכרות להפתעה, הניסיון לערער את הקורא בכל שלב ושלב בלי להקדיש די תשומת לב למטרת התפניות העלילתיות.

מועמדי נבולה, ועוד קצת

רשימת היצירות המועמדות לפרס הנבולה התפרסמה השבוע.

בין הספרים אפשר למצוא את "בעיית שלושת הגופים", ספר מדע בדיוני מתורגם מסינית שכל העולם ואשתו מדברים עליו (טרם יצא לי לקרוא אותו), את Ancillary Sword שהוא ההמשך ל"אנסילרי ג'סטיס" של אן לאקי שזכה בשנה שעברה בכל פרס אפשרי (ולדעתי ההייפ סביבו היה מוגזם); ואת "השמדה" של ג'ף ונדרמיר החותם את הטרילוגיה שלו מהשנים האחרונות (שאין לי מושג מתי יהיה לי זמן לקרוא).

בין הנובלות אפשר למצוא את "כולנו בסדר גמור" המצוינת של דריל גרגורי (הידוע בכינויו האיש הנחמד ביותר בעולם) ובין הסיפורים הקצרים את "נשימת מלחמה" של אלייט דה בודארד, שיוצרת את אחד העולמות הכי מעניינים שיצא לי לקרוא בסיפורי "סו-יא" שלה והיא באופן כללי סופרת מצוינת. קשה לי להאמין שיהיה לי זמן, אבל אם כן אנסה לקרוא את המועמדים בקטגוריות הקצרות ולהעלות סקירות כאן.

עוד קצת

שתי אסופות חדשות שיוצאות בהוצאת Jurassic London - "יהודים נגד זומבים" ו"יהודים נגד חייזרים". שתיהן נערכו על ידי לביא תדהר ורבקה לוין, ושתיהן כוללות סיפרים של סופרים ישראלים. הן יוצאות במהדורות דיגיטליות בלבד כרגע, אם כי תהיה מהדורה מוגבלת בכריכה רכה.

שינוי כללי חברות ב-SFWA

SFWA הוא איגוד סופר המדע הבדיוני והפנטסיה של אמריקה, והוא גם איגוד סופרים המדע הבדיוני והפנטסיה הגדול והחשוב בעולם. בין השאר, הוא מעניק את פרסי הנבולה, שהזוכים בהם נבחרים על ידי חבריו. הזכאות להיכלל בו תלויה בחישוב של מספר המילים שפרסם סופר בתשלום, ובגובה התשלום שקיבל. לפני ימים אחדים התפרסמה ידיעה באתר האיגוד שעל פיה יוגמשו כללי החברות, וגם מי שמפרסמים בהוצאות קטנות או בהוצאה עצמית יוכלו גם הם להיות חברים באיגוד, בכפוף לסכום הכסף שהכניסו להם מכירות הספרים והסיפורים.

התגובות לידיעה באתר משקפות במידה רבה את התגובות שראיתי ברשת – רובן משבחות, והמתמרמרים מתחלקים ל"לי אין בעיה להיכנס, אבל זה לא הוגן כלפי אחרים", "זאת מחווה ריקה מתוכן כי רוב העצמאיים לא מגיעים לסף" ו"למה אתם חושבים שהם רוצים בכלל להיות חברים." יהיו התגובות אשר יהיו, זוהי הכרה של אחד הגופים השמרניים ביותר בתחום בשינויים המתחוללים בעולם ההוצאה לאור היום.