4.10.2014

כמה מילים על אסופות סיפורים



1. סדר שיהיה פה!
בעוד כשבוע אפשר יהיה לקנות את הכרך החדש של "היֹה יהיה" באייקון. זוהי השנה השישית שיש לי את הזכות לערוך את האסופה הזו, ולקראת צאתו לאור, כמה מילים על אסופות ועריכתן.

"היֹה יהיה" היא אסופה של סיפורים חדשים. כלומר, הסיפורים שבה לא פורסמו קודם וחלקם נכתבו במיוחד עבורה. עורכי אסופות רטרוספקטיביות ("המבחר של" או "כל סיפורי" לסוגיהן) אינם צריכים לערוך את הסיפורים עצמם, זה נעשה על ידי העורכים של כתבי העת או האתרים שבהם התפרסמו האסופות לראשונה. עורכי אסופות סיפורים חדשים, עורכים גם את הסיפורים שנכללים באסופה שהם עורכים.

אבל על עורכי שני סוגי האסופות מוטלת משימה אחת משותפת – להחליט באיזה סדר לסדר את הסיפורים. עבורי, בעריכת "היֹה יהיה", זו אחת המשימות המתסכלות והמעצבנות ביותר. באחת השנים ניסיתי להשתמש בקוביית D20 וירטואלית כדי לקבוע את הסדר (אין לי קובייה אמתית בבית). רק את כתיבת ההקדמה אני שונא יותר.

"היֹה יהיה" היא גם אסופה נושאית (של סיפורים של סופרים ישראלים), ולעתים זה יכול לעזור בסידור. כך למשל נושאה של האסופה The Lowest Heaven היא מערכת השמש, וכל סיפור מתייחס לגרם שמימי אחר במערכת השמש והנושא מכתיב את הסדר – מתחילים מהשמש וממשיכים החוצה על פי המרחק ממנה. כאשר אסימוב ערך את סיפורי הרובוטים שלו ב"אנוכי הרובוט" (I, Robot), הוא עשה זאת כך שהסיפורים יציגו "היסטוריה" של הרובוטים וסידר אותם כך שיציגו את התפתחות הרובוטים והשתכללותם. את פרויקט הסיפורים "עיר אחת" שליווה את "מאורות" בשנה שעברה (2013), שקלנו בשלב מסוים לבנות כך: חדר, בית, חצר, רחוב, שכונה, עיירה, עיר, מטרופוליס, מגלופוליס. למרבה הצער, זה לא עובד כך ב"היֹה יהיה".

לעתים כאשר אני קורא אסופות שאינן נושאיות אני מסוגל לראות את ההיגיון של סידור הסיפורים, אבל לא תמיד. ובכל זאת זה תרגיל מעניין, נסו לעשות אותו פעם. אם תרצו לעשות את זה ל"היֹה יהיה", הנה כמה מהשיקולים שמלווים אותי בסידור הסיפורים באסופה.

מן הסתם אני מקדיש לא מעט מחשבה לסיפורי הפתיחה והסיום. לפתיחה אני מעדיף בדרך כלל סיפורים "מזמינים" – סיפורים שאינם מורכבים מדי או זרים מדי, אבל בכל זאת סיפורים שהעולם הספקולטיבי שלהם מובחן ולא מעורפל. אני משתדל שאלה יהיו סיפורים עם קצב טוב שיסחף את הקורא ויכניס אותו לאסופה. אני משתדל להימנע מסיפורים קצרצרים לפתיחה, כי אני מרגיש שהסיפור הראשון צריך להיות כזה שיאפשר לקורא לשקוע באסופה.

קשה לי יותר להגדיר את הקריטריונים של סיפורי הסיום. בתור התחלה, גם כאן אני מעדיף סיפורים שאינם קצרצרים. לדעתי סיפורים קצרים מאוד נותנים לעתים קרובות מדי תחושה של סיום חטוף וזו לא האווירה שאני רוצה ליצור בסיום. אני מעדיף סיפורים ארוכים יותר, שישאירו את הקורא בעולמם. מעבר לכך סיפור הסיום צריך להיות מרשים, נחרט בזיכרון. זה יכול להיות במגוון דרכים. אני בדרך כלל מזהה את סיפור הסיום כשאני רואה אותו. אני אוהב סיפורי סיום אופטימיים (או לפחות לא מדכאים).

הסידור הפנימי הוא הרבה יותר בעייתי. באחת השנים הייתי בר מזל דיי, והסיפורים יצרו ספקטרום של קרבה – מסיפורים קרובים מאוד לעולמנו ועד לסיפורים רחוקים ממנו מאוד, וכך סידרתי אותם. אבל בדרך כלל זה לא קורה, ואני מנסה לעבוד לפי עיקרון של "חטיבות" – קבוצות סיפורים שיש ביניהם קשר כלשהו, התפתחות כלשהי. למשל, סיפורי פנטסיה שמתחילים מפנטסיה קלאסית והולכים אל פנטסיה אורבנית; או מעבר מסיפורי מדע בדיוני שעוסקים ביציאה לחלל אל סיפורים שעוסקים בהתיישבות בכוכבים מרוחקים.

שני שיקולים נוספים שנכנסים הם אורך ו"מצב רוח". אני מנסה לשלב סיפורים קצרים יותר בין סיפורים ארוכים כמעין הפסקות, ואני מנסה לא ליצור רצף ארוך מדי של סיפורים עגומים או של סיפורים הומוריסטיים.
כאשר אני עובד על סידור הסיפורים אני מכין טבלה שבה מצוינים לכל סיפור הז'אנר או הנושא, האורך ומצב הרוח שלו. ואז, אחרי שקבעתי את הסיפור הפותח ואת סיפור הסיום, אני מתחיל לשחק עם הסדר שלהם. קידוד צבעים של מאפייני הסיפורים האלה עוזר לראות את ה"חטיבות" ומקל על שיפוט השילוב בלי לשקוע בדקדקנות יתר בכל סיפור וסיפור. ותוך כדי כך אני מקלל ללא קץ, כי כאמור אני שונא את השלב הזה.
סך הכול בדרך כלל אני די מרוצה מסדר הסיפורים ב"היֹה יהיה". אני מקווה שגם אתם.


2. והנושא הוא...
כפי שכבר הזכרתי, "היֹה יהיה" היא אסופה נושאית, אם כי הנושא שלה מוגדר באופן רחב למדי. היא גם אסופה מוזמנת, כלומר אסופה שבה העורך פונה לסופרים ולקהל הרחב ומבקש מהם סיפורים בנושא מסוים. אולי המפורסמת והחשובה באסופות מהסוג הזה היא "חזיונות מסוכנים" שערך הרלן אליסון בשנת 1967, ובישרה את בואו של "הגל החדש" במדע הבדיוני. הנושא של אסופות אחרות מוגדר בצורה הרבה יותר צרה.

הגלגול האינטרנטי של אסופות נושאיות הם פרויקטים שנערכים באתרים, שלהם נושא מוגדר. דוגמאות לכך אפשר למצוא בפרויקטים שערך רמי שלהבת באתר "בלי פאניקה" ובפרויקטים המלווים את כנס "מאוֹרוֹת" בשנים האחרונות (ראו קישורים למטה). למעשה, המגבלות שנטינו לכפות על הכותבים שלנו בפרויקטים של "מאוֹרוֹת" הפכו אותם למיטת סדום במידה מסוימת.

אבל מה שגיליתי הוא שהמגבלות האלה יוצרות דברים נהדרים. פעמים רבות אנשים יצירתיים, כאשר מגבילים אותם כך, מגיבים ביצירתיות גדולה עוד יותר. חלק מהסיפורים שהתפרסמו בפרויקטים של "מאוֹרוֹת" הדהימו אותי בכיוון שאליו לקחו אותם הסופרים. אולי ההפתעה נובעת מכשל הדמיון שלי, אבל אני חושב שגם למגבלות הנושא והאורך יש תפקיד בכך.

דוגמה נוספת ליתרון של אסופות נושאיות שהנושא שלהן צר אפשר למצוא באחד הספרים המעניינים ביותר שקראתי בשנה החולפת, אסופת סיפורים בשם The Lowest Heaven שהזכרתי קודם. זוהי אסופה של 17 סיפורים, שכל אחד מהם מתייחס לאחד מגרמי השמים במערכת השמש – החל מהשמש וכלה בלוויינים מעשה ידי אדם. היא יצאה לאור בשיתוף פעולה עם מצפה הכוכבים המלכותי בגריניץ', בד בבד עם תערוכה בשם "חזיונות היקום" שנערכה בו. האילוץ הנושאי הזה הוא, לדעתי, אחד הדברים שתרמו לכך שכמעט כל הסיפורים באסופה זו מצוינים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קצת קישורים.
פרויקט "עיר אחת" של כנס מאורות בשנה שעברה. תוכלו למצוא שם קישורים לפרויקטים של השנים הקודמות.
פרויקט "חתיכות בשריון ביקיני" של "בלי פאניקה".
פרויקט "בין הזמנים" של "בלי פאניקה".

5.8.2014

להתראות, קרן



קרן אמבר נפטרה אתמול.

מי מכם שאינם מאנשי קהילת המדע הבדיוני אולי לא הכרתם אותה. ה"סטטיסטיקה" של התרומה שלה לקהילה מרשימה – היא הייתה פעילה מרכזית, ניהלה את כנס "בדיון" כמה שנים ושנה אחת את כנס אייקון; היא הייתה חברת ועד האגודה, גזברית ויו"ר האגודה במשך כשנה וחצי.

מי מכם שכן מעורבים בקהילה לא צריכים הצגה שלה, לכל אחד זיכרונות משלו מקרן. היא הייתה הרוח החיה של לא מעט כנסים ומרצה בחסד. בין אם זו הרצאה על ההיתכנות הביולוגית של חיות מיתולוגיות או אלתור של קרב חתולים (תוך פרשנות המשמעויות של הקריאות השונות), אתם זוכרים ממנה משהו.

אולי הדבר שהכי זכור לי מקרן היא הפגישות אתה. בכל פעם שהיינו נפגשים היא הייתה מחבקת אותי ומברכת אותי ב"שלום, איש יקר". כי כזו היא הייתה, אישה יקרה. היא לא הייתה אישה פשוטה, היא ידעה להיות דעתנית ועקשנית, תכונות שגרמו לה להתנגש עם חלק מאנשי הקהילה (לא אתי, למרבה השמחה). אבל היא מעולם לא פגע באדם בכוונה ותמיד התייחסה לאנשים בכבוד. כולם, ולא משנה כמה כעסו עליה, ראו את הלהט שבה, את האהבה לז'אנר ואת האהבה לאנשים.

בשנים האחרונות דרכינו קצת נפרדו. היא שקעה באותו להט ובאותה אהבה בלימודים שלה בנושאי אבולוציה והגיעה פחות לכנסים. אחד הפרויקטים האחרונים שלנו יחד נערך במיילים – כתבנו יחד גרסה ל"עץ הנדיב" שבה העץ הוא למעשה אורגניזם מתוחכם שמנצל את הילד כדי להפיץ את המטען גנטי שלו בכל רחבי העולם. היא התכוונה להעניק אותו לאחד המרצים שלה, ואני לא יודע מה עלה בסופו.

לא ידעתי בכלל שקרן נסעה לפינלנד במסגרת הפוסט דוקטורט. לפני ימים אחדים היא נדבקה בנגיף כלשהו כשהייתה שם. המחלה הסתבכה במהירות, ואחרי ימים מעטים שבהם נלחמו הרופאים על חייה, קרן נפטרה אתמול. עדיין קשה לי לעכל את זה, אבל אני כבר מתגעגע.

קרן ביקשה שגופתה תישרף ואפרה יפוזר. אני רוצה לחשוב שהיא תינשא ברוח עם הדרקונים של פרן שהיא כל כך אהבה.

היי שלום, אישה יקרה.
קרן בהרצאה באחת מכנסי מאורות

28.6.2014

מריון זימר ברדלי והשאלה הישראלית



זימר ברדלי, שידועה בארץ בעיקר בזכות "ערפילי אבלון", נחשבה לאחד מעמודי התווך של קהילת המדע הבדיוני והפנטסיה (היא נפטרה בשנת 1999). מבקרים ראו בכתיבתה קול פמיניסטי חשוב בהתפתחות הז'אנר. בשבועיים וחצי האחרונים, היא עומדת בלבה של סערה רבתי בקהילה הזו. בעלה של זימר ברדלי הורשע בפשעי מין בילדים ומת בכלא. ב-10 בחודש פרסמה בתה של זימר ברדלי פוסט שבו האשימה גם את אמהּ בהתעללות בילידים, כולל בה עצמה. התגובות המזועזעות לא איחרו לבוא, עד כדי פוסט של יוצרת הקומיקס קולין דוראן שבו היא מסבירה מדוע שרפה את ספריה של זימר ברדלי.

ועכשיו לשאלה הישראלית. אנחנו אוהבים לומר שהקהילה של חובבי המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ היא חלק מקהילה עולמית. ראיתי התייחסות אחת ויחידה לנושא בעברית, הודעה בפורום מדע בדיוני ופנטסיה של תפוז שלמיטב זיכרוני לא זכתה לכל תגובות. השאלה שזה עורר בי היא זו: האם אנשים לא חושבים שזה נושא חשוב שראוי להתייחסות, או שאנחנו לא באמת מקושרים לקהילה העולמית כפי שהיינו רוצים לחשוב?

שאלה זו התחדדה כאשר השוויתי את הדממה הזו לדיונים הערים למדי שהתפתחו סביב קארד וההתבטאויות ההומופוביות שלו כאשר "המשחק של אנדר" יצא לקולנוע לפני כמה זמן? ואולי זה לב העניין – זימר ברדלי היא לא קארד, היא לא כל כך מפורסמת בארץ ולא יצא סרט על פי ספר שלה לאחרונה.

19.6.2014

ספר לשבוע הספר 9 – הדרור



"הדרור" הוא ספר שאני צריך לקרוא שוב. הוא השאיר עלי רושם כה רב כשקראתי אותו שאני חושש שהשיפוט שלי מוטה באופן רציני. ואולי בעצם מסיבה זו עדיף שאני לא אקרא אותו שוב.
"הדרור" עוסק באחד הנושאים שהכי מרתקים אותי אישית – החוויה הדתית. גיבורו הוא בלשן וכומר ישועי שהוא חבר במשלחת אנושית לכוכב של חייזרים, החייזרים הראשונים שהתגלו מאז ומעולם. הראייה שלו את המפגש הזה מושפעת עמוקות מהיותו אדם דתי, ומהיותו כומר ישועי על כל תחושת השליחות הכרוכה בכך. כצפוי, מאורעות המפגש יעמידו את אמונתו במבחן.
כנושא לעלילה זה מזכיר את הסיפור "הכוכב" של קלארק – גם שם מסע בחלל מעמיד למבחן את אמונתו של כומר ישועי. (ככל הנראה יש מדיון גם לסיפור של בליש בשם "מקרה מצפוני", אבל אני לא מכיר את הסיפור הזה.) אבל "הכוכב" הוא סיפור פואנטה וקלארק לא באמת מפתח את הדמות שלו מער לסטראוטיפים או עוסק במשבר האמונה שעובר עליה. מרי דוריה ראסל עושה את כל אלה בגדול, היא כותבת סיפור מעניין, אנושי ומורכב.
ראסל גדלה בבית קתולי אך התגיירה מאוחר יותר בחייה. לדת מקום חשוב ביצירות שלה, לפי מה ששמעתי פעם הספר נכתב בעת תהליך הגיור שלה, מה שיכול להסביר חלק מהגישה כלפי הממסד הקתולי בספר.