להתראות, קרן

קרן אמבר נפטרה אתמול.

מי מכם שאינם מאנשי קהילת המדע הבדיוני אולי לא הכרתם אותה. ה"סטטיסטיקה" של התרומה שלה לקהילה מרשימה – היא הייתה פעילה מרכזית, ניהלה את כנס "בדיון" כמה שנים ושנה אחת את כנס אייקון; היא הייתה חברת ועד האגודה, גזברית ויו"ר האגודה במשך כשנה וחצי.

מי מכם שכן מעורבים בקהילה לא צריכים הצגה שלה, לכל אחד זיכרונות משלו מקרן. היא הייתה הרוח החיה של לא מעט כנסים ומרצה בחסד. בין אם זו הרצאה על ההיתכנות הביולוגית של חיות מיתולוגיות או אלתור של קרב חתולים (תוך פרשנות המשמעויות של הקריאות השונות), אתם זוכרים ממנה משהו.

אולי הדבר שהכי זכור לי מקרן היא הפגישות אתה. בכל פעם שהיינו נפגשים היא הייתה מחבקת אותי ומברכת אותי ב"שלום, איש יקר". כי כזו היא הייתה, אישה יקרה. היא לא הייתה אישה פשוטה, היא ידעה להיות דעתנית ועקשנית, תכונות שגרמו לה להתנגש עם חלק מאנשי הקהילה (לא אתי, למרבה השמחה). אבל היא מעולם לא פגע באדם בכוונה ותמיד התייחסה לאנשים בכבוד. כולם, ולא משנה כמה כעסו עליה, ראו את הלהט שבה, את האהבה לז'אנר ואת האהבה לאנשים.

בשנים האחרונות דרכינו קצת נפרדו. היא שקעה באותו להט ובאותה אהבה בלימודים שלה בנושאי אבולוציה והגיעה פחות לכנסים. אחד הפרויקטים האחרונים שלנו יחד נערך במיילים – כתבנו יחד גרסה ל"עץ הנדיב" שבה העץ הוא למעשה אורגניזם מתוחכם שמנצל את הילד כדי להפיץ את המטען גנטי שלו בכל רחבי העולם. היא התכוונה להעניק אותו לאחד המרצים שלה, ואני לא יודע מה עלה בסופו.

לא ידעתי בכלל שקרן נסעה לפינלנד במסגרת הפוסט דוקטורט. לפני ימים אחדים היא נדבקה בנגיף כלשהו כשהייתה שם. המחלה הסתבכה במהירות, ואחרי ימים מעטים שבהם נלחמו הרופאים על חייה, קרן נפטרה אתמול. עדיין קשה לי לעכל את זה, אבל אני כבר מתגעגע.

קרן ביקשה שגופתה תישרף ואפרה יפוזר. אני רוצה לחשוב שהיא תינשא ברוח עם הדרקונים של פרן שהיא כל כך אהבה.

היי שלום, אישה יקרה.

קרן בהרצאה באחת מכנסי מאורות

מריון זימר ברדלי והשאלה הישראלית

זימר ברדלי, שידועה בארץ בעיקר בזכות "ערפילי אבלון", נחשבה לאחד מעמודי התווך של קהילת המדע הבדיוני והפנטסיה (היא נפטרה בשנת 1999). מבקרים ראו בכתיבתה קול פמיניסטי חשוב בהתפתחות הז'אנר. בשבועיים וחצי האחרונים, היא עומדת בלבה של סערה רבתי בקהילה הזו. בעלה של זימר ברדלי הורשע בפשעי מין בילדים ומת בכלא. ב-10 בחודש פרסמה בתה של זימר ברדלי פוסט שבו האשימה גם את אמהּ בהתעללות בילידים, כולל בה עצמה. התגובות המזועזעות לא איחרו לבוא, עד כדי פוסט של יוצרת הקומיקס קולין דוראן שבו היא מסבירה מדוע שרפה את ספריה של זימר ברדלי.

ועכשיו לשאלה הישראלית. אנחנו אוהבים לומר שהקהילה של חובבי המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ היא חלק מקהילה עולמית. ראיתי התייחסות אחת ויחידה לנושא בעברית, הודעה בפורום מדע בדיוני ופנטסיה של תפוז שלמיטב זיכרוני לא זכתה לכל תגובות. השאלה שזה עורר בי היא זו: האם אנשים לא חושבים שזה נושא חשוב שראוי להתייחסות, או שאנחנו לא באמת מקושרים לקהילה העולמית כפי שהיינו רוצים לחשוב?

שאלה זו התחדדה כאשר השוויתי את הדממה הזו לדיונים הערים למדי שהתפתחו סביב קארד וההתבטאויות ההומופוביות שלו כאשר "המשחק של אנדר" יצא לקולנוע לפני כמה זמן? ואולי זה לב העניין – זימר ברדלי היא לא קארד, היא לא כל כך מפורסמת בארץ ולא יצא סרט על פי ספר שלה לאחרונה.

ספר לשבוע הספר 9 – הדרור

"הדרור" הוא ספר שאני צריך לקרוא שוב. הוא השאיר עלי רושם כה רב כשקראתי אותו שאני חושש שהשיפוט שלי מוטה באופן רציני. ואולי בעצם מסיבה זו עדיף שאני לא אקרא אותו שוב.

"הדרור" עוסק באחד הנושאים שהכי מרתקים אותי אישית – החוויה הדתית. גיבורו הוא בלשן וכומר ישועי שהוא חבר במשלחת אנושית לכוכב של חייזרים, החייזרים הראשונים שהתגלו מאז ומעולם. הראייה שלו את המפגש הזה מושפעת עמוקות מהיותו אדם דתי, ומהיותו כומר ישועי על כל תחושת השליחות הכרוכה בכך. כצפוי, מאורעות המפגש יעמידו את אמונתו במבחן.

כנושא לעלילה זה מזכיר את הסיפור "הכוכב" של קלארק – גם שם מסע בחלל מעמיד למבחן את אמונתו של כומר ישועי. (ככל הנראה יש מדיון גם לסיפור של בליש בשם "מקרה מצפוני", אבל אני לא מכיר את הסיפור הזה.) אבל "הכוכב" הוא סיפור פואנטה וקלארק לא באמת מפתח את הדמות שלו מער לסטראוטיפים או עוסק במשבר האמונה שעובר עליה. מרי דוריה ראסל עושה את כל אלה בגדול, היא כותבת סיפור מעניין, אנושי ומורכב.

ראסל גדלה בבית קתולי אך התגיירה מאוחר יותר בחייה. לדת מקום חשוב ביצירות שלה, לפי מה ששמעתי פעם הספר נכתב בעת תהליך הגיור שלה, מה שיכול להסביר חלק מהגישה כלפי הממסד הקתולי בספר.

ספר לשבוע הספר 8 – גילוי עיניים

עוד ספר שלא ממש צריך המלצה. אני חושב שכל מי שאני מכיר יחתום על האיכות של הספר הזה בעיניים עצומות. אבל אולי, שומו שמים ותרעש הארץ, יש קוראים צעירים יותר שלא מכירים אותו.

אני אוהב סיפורים קצרים, ואני אוהב מאוד את הסיפורים הקצרים האלה של וארלי. הספרים הארוכים שלו עלולים להיות ארוכים מדי, נמרחים קצת ומטיפנים משהו (ע"ע "חוף הפלדה"), אבל בסיפורים שקובצו ב"גילוי עיניים" הוא מתגלה במלוא כוחו. חלק מהסיפורים שייכים במובהק לסיפורי "שמונת העולמות" ומכילים את כל הטכנולוגיות המוכרות משם, אבל וארלי עושה בהם שימוש כדי לספר סיפור אחד, יחיד ומרוכז. האהוב עלי מתוכם הוא "בתוך הקדרה" המופלא, על הסיום הנהדר שלו והדרך שבה וארלי משתמש במצוקה כדי לערער את העולם של הגיבור שלו.

סיפורים אחרים אינם חלק מעולם זה והם עומדים בפני עצמם, וכל אחד מהם מכיל עולם בפני עצמו. גולת הכותרת של הספר היא הסיפור שמעניק לו את שמו, שזכה בצדק מוחלט בנבולה ובהוגו. כל תיאור של הסיפור הזה יעשה לו עוול, פשוט צריך לקרוא אותו, אבל נאמר רק שזהו סיפור שמציע דרך חדשה להבנת הדרך שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה ועם העולם שסובב אותנו, ושואל אם דרך תקשורת חלופית כזו יכולה להתקיים מחוץ לגבולות של קבוצה קטנה.

ספר לשבוע הספר 7 – קוסם היונים

מייגן לינדהולם היא סופרת פנטסיה מפורסמת מאוד, בשם אחר. רוב האנשים קראו את הספרים שהיא כתבה בשם "רובין הוב". הספרים של רובין הוב שונים מאוד מ"קוסם היונים" של מייגן לינדהולם.

"קוסם היונים" הוא ספר פנטסיה אורבנית, שמתרחש בסיאטל של שנות ה-80. הגיבור שלו הוא יוצא מלחמת וייטנאם שמתגורר ברחובות ובבתים נטושים מזדמנים. הוא רואה סביבו לא רק את העולם היום-יומי, אלא גם עולם של קסם.

העלילה מונעת על ידי שתי דילמות עיקריות. האחת עוסקת בשאלה עד כמה עולם הקסם הזה הוא אמתי וקיים מחוץ לראשו של הגיבור. האם כל החוויות האלה שלו הן רק ביטוי של הטראומה שלו ונסיבות החיים שלו, או שיש להם קיום משל עצמם? האחרת, הקשורה בה, נסבה על היכולת של העולמות להשפיע זה על זה.

לינדהולם כותבת בספר הזה את סוג הפנטסיה שאני הכי אוהב, זה שמהלך על הגבול שבין העולמות, שעוסק בטשטוש של הגבול הזה. היא הופכת בו את העיר, סיאטל, לדמות בפני עצמה, ומעניקה לה חיים באמצעות הקסם ששורה ברחובותיה, אבל גם באמצעות סיפורים קטנים מן העבר של העיר.

"קוסם היונים" היה הספר הראשון שתרגמתי, וזה מקנה לו פינה חמה נוספת בלבי. זו גם סיבה לכך שאני מפחד לפתוח אותו שוב, כי אני בטח אמרוט את שארית שערות ראשי לנוכח דברים שפספסתי. אבל אתם מוזמנים לקרוא אותו. אם תמצאו שגיאות, אני לא רוצה לדעת מזה.