אפשרות של תנועה

המאמר של ברנט על צמחית "גל חדש" חדש, הדיון שבא בעקבותיו בדף האגודה בפייסבוק והקריאה של Adventure Rocketship הביאו אותי לחשוב קצת על אפשרות הופעתה של תנועה חדשה במדע בדיוני היום. כדי לנסות לענות על שאלה זו צריך להתחיל במעט היסטוריה והגדרות.

תנועה באמנות, כפי שאני מגדיר אותה מדברים שקראתי, צריכה לקיים לפחות שניים משלושה תנאים: 1. צריך להיות לה מכנה משותף כלשהו, אסתטי או פרוגרמטי, שאפשר להצביע עליו כמשותף ליצירות או ליוצרים החברים בה; 2. היא צריכה להותיר חותם כלשהו, מורשת כלשהי על התחום שבו היא מתקיימת; 3. צריכה להיות הכרה בה כתנועה, בין אם על ידי החברים בה המצהירים על חברותם או על ידי משקיפים חיצוניים. לא קשה לראות שאלה תנאים ששלובים באופן הדוק למדי זה בזה ובדרך כלל די בהתקיימות שניים מהם כדי לקיים גם את השלישי. לא מעט הגדרות של "תנועה באמנות" מדברות גם על תיחום בזמן, ועל מחזור של ראשית, הגעה שיא ודעיכה, אבל בעיניי התיחום הזה פחות חשוב מכיוון שאני מייחס חשיבות בעיקר להשפעתה של התנועה על האמנות.

על פי קריטריונים אלה, אני חושב שאפשר להבחין בשלוש תנועות עיקריות שפעלו בספרות המדע הבדיוני במאה השנים בערך* שבו התחום קיים כצורת אמנות מובחנת. הראשונה הייתה ה"קמבליאניות" ויצירת מה שמכונה "תור הזהב" של הז'אנר, השנייה הייתה הופעת "הגל החדש" באמצע שנות ה-60 והשלישית הייתה הופעת הסייברפאנק באמצע שנות ה-80. התנועות כל כך מוכרות, שאני לא חושב שצריך להסביר איך הן עומדות בתנאים שהצבתי לעיל. אבל כשבוחנים אותן, אפשר לראות שאחד הדברים המשותפים להן היה שהן יצאו נגד משהו שקדם להן, וזה אלמנט שאני לא בטוח שיכול להתקיים היום.

נראה אולי מוזר להגדיר את "תור הזהב" כתנועה, ודאי תנועה שיצאה נגד דבר מה, מכיוון שאנו רגילים לראות בה את ראשית הז'אנר, אבל צריך לזכור שקמבל מרד נגד הבולשיט. העקרונות שהוא הנחיל לכותבים שלו (בפטיש חמישה קילו) דרשו מהם עמידה בסטנדרטים חדשים של כתיבה שלא נדרשו קודם מסופרים בז'אנר. ההתעקשות שלו על אמינות, על עולם עקבי והגיוני, הייתה חידוש בתחום שהיה פרוץ לרווחה קודם. אין בכך לומר שלא היו לפני קמבל סופרים שהקפידו על דברים אלה, אבל הוא יצר מסה קריטית של כתיבה כזו והשפעתו על התחום הייתה כה גדולה שהשפעותיה של התנועה שיצר מורגשות עד היום.

המרד של "הגל החדש" היה אסתטי בעיקרו. הדרישה של אנשים כמו אליסון ומורקוק (כנראה הדמויות הבולטות ביותר של הגל החדש) הייתה לסטנדרטים חדשים של ספרות בכתיבת המדע הבדיוני. הם הכריזו שאין עוד די ברעיונות שאינם מובעים בצורה ספרותית טובה. המרד הזה השתלב במעבר תוכני, בכתיבה שנעה מעיסוק במדעי הטבע לעיסוק במדעי הרוח ומדעי החברה ובעיסוק גובר בנפש הדמויות. אם תרצו, בוגרי מדעי הרוח לקחו את הפיקוד על המדע הבדיוני מידי המדענים והמהנדסים.

שילוב דומה של אסתטיקה ותוכן אפשר לראות במרד של הסייברפאנק בגל החדש. אם לנסח את הדרישה של סטרלינג (הדובר הבולט ביותר של הסייברפאנק) במונחים "פאנקיסטיים" – תוציאו את הראש מהתחת ותראו מה קורה סביבכם. הדרישה הייתה להרפות מהתעמקות בטכניקות ספרותיות שבאו על חשבון הסיפור, ולתשומת לב חדשה להתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות. אנשי הסייברפאנק לא דרשו שיבה לכתיבה הקמבליאנית או אפילו למדע בדיוני "קשה", זה קרה באופן טבעי עם עליית הגל החדש כאשר נאו-קמבליאנים החלו לכתוב רעיונות ונושאים מוכרים בשפה ספרותית חדשה. הם דרשו להוציא את המדע הבדיוני מחדרי ההרצאות של החוגים לספרות ולפסיכולוגיה אל הרחוב.

וזו הייתה למעשה התנועה האחרונה במדע הבדיוני. הפוסט-סייברפאנק אינו תנועה. אני לא יודע בדיוק איך להגדיר תת-ז'נאר זה, אבל בעיקרו זו ההטמעה של הסייברפאנק בעולם הרחב יותר של המדע הבדיוני. הנושאים והאסתטיקה של הסייברפאנק עשו את דרכם לכתיבה של סופרים צעירים יותר, שלקחו אותם למקומות לא אופייניים לסייברפאנק. ואולי מה ששונה אצל דוקטורוב וחבריו הוא שבבסיסם הם אופטימיים בניגוד לרוח הנכאים המסוימת ששורה על הסייברפאנק ה"קלאסי".

הבעיה של כל תנועה שתנסה לקום היום במדע הבדיוני היא שאין נגד מה להתקומם. המגוון של הכתיבה היום כה גדול, שקשה לי לדמיין נגד מה אפשר לצאת. בין אם אסתטית או נושאית, הכול קיים היום למעשה. גורל תנועת Mundane SF מלפני שנים אחדות, שעליה הכריז ברוב טקס ג'ף ריימן, הוא עדות לכך, כפי שאפשר לראות במאמרה של אביגייל נוסבאום מלפני שני אחדות.

לריימן הייתה אידאולוגיה, והיו לו אפילו חסידים אחדים, אבל לא התגבשה סביבו קבוצה מובחנת של יוצרים ויצירות. ריימן למעשה התפרץ לדלת פתוחה, מכיוון שסוג המדע הבדיוני שלו הוא קרא היה חי ומשגשג. כפי שנוסבאום מראה, הייתה שפע כתיבה של הדברים שהוא רצה שלא חיכתה לו ולא הזדקקה לו. זה גרם לכך שהמסר של ריימן הפך להיות מסר של שלילה, שקרא לדחות קטגוריות שלמות של מדע בדיוני בשם אידאולוגיה חינוכית חיצונית לו. אנשי הגל החדש ואנשי הסייברפאנק חשו שהם מצילים את המדע הבדיוני, ריימן במידה מסוימת קרא לסרס אותו בשירות אידאולוגיה חיצונית. השילוב הזה הוא שהרג את התנועה שלו, והיא לא זכתה אפילו לאזכור באנציקלופדיית המדע הבדיוני והבלוג שלהם דומם מזה יותר משנה וחצי.

דידי חנוך טען פעם בהרצאה שתור הזהב של המדע הבדיוני הוא היום, ואני מסכים אתו במידה מרובה. המדע הבדיוני מגוון ומשגשג היום מאי-פעם. יש סיכוי שאני מחמיץ משהו, אני מודה, אבל בהתחשב בהתבדרות של הז'אנר בשנים האחרונות ובטשטוש הגבולות בינו לבין המיינסטרים, קשה לי לראות איפה יכולה להתגבש תנועה שתביא חידוש אמתי, נושאי או אסתטי. אולי חידוש מדעי או פילוסופי חיצוני יביא ליצירת תנועה חדשה כזו, אבל אי-אפשר לכפות אותו כפי שריימן ניסה לעשות.

~~~~~~

* 1926 ותחילת פעולתו של גרנסבנק היא נקות ראשית נוחה מכיוון שהיא מסמנת תחילת הופעתן של יצירות ז'אנר בכמות וברצף שחורגים מעבר לראשיות כמו היצירות של שלי, ורן וולס.

על האסטרונאוט היווני הראשון, ולמה לקח לנו 1,200 שנה לחזור לירח אחריו

כל דיון בראשיתו של המדע הבדיוני מגיע בסופו של דבר ללוקיאנוס מסַמוֹסאטה. לוקאינוס, מורה לרטוריקה וסאטיריקן שחי במאה השנייה לספירה, כתב את החיבור "סיפורי אמת" שבו הוא מתאר בין השאר את מסעותיו לירח. חלק מחיבורי ספרות ההיכלות והמרכבה הם מאותה תקופה, אבל השאלה בנוגע לאופיים, ולכן לאפשרות להתייחס אליהם כספרות לשמה, פתוחה לדיון.* אין ספק כזה בנוגע ל"סיפורי אמת" – זוהי יצירת ספרות סאטירית במוצהר, שמה אירוני במכוון ומחברה מספר בה לקוראיו שטויות ושקרים בכוונה. אין צורך להסיק את זה מתוך רמזים בטקסט, לוקאינוס אומר זאת בפירוש:

ומשהתוודעתי אל כל המחברים הללו, לא פסלתי אותם ביותר על שהם משקרים, שכן ראיתי שרגילים בכך גם הנוטים אחרי הפילוסופיה. רק בזאת תמהתי עליהם, שסבורים הם שייעלם מעין כול שלא דברי אמת הם כותבים. לפיכך שקדתי גם אני, ביוהרתי, להשאיר משהו לדורות יבואו, כדי שלא אהיה אחד יחידי שנתקפחה זכותו לבדות בדיות פיוטיות, וכיוון שלא היה לי שום דבר אמת לספר – שהרי לא נתנסיתי בכלום הראוי להישמע – פניתי אל השקר.

(תרגום: שמעון הלקין. מתוך: לוקיינוס / סיפורי אמת עוד.)

סאטירה מטבעה מתייחסת לצורות קיימות, וכך גם לוקיאנוס נשען על "המחברים הללו" שסיפרו סיפורי מסעות למקומות זרים ומוזרים ומתארים בהם יצורים זרים ומוזרים. כמו בעלילות דומות המספר אוסף קבוצת חברים ויחד הם יוצאים להם להפליג בימים. מתישהו לאחר שעברו את "עמודי הרקולס" (מצר גיברלטר) מתחוללת כמובן סערה גדולה שסוחפת אותם למקומות רחוקים. אחד מאותם גלים נוראים מרים אותם אל השמים, ולאחר שהם מדלגים מאי לאי בשמים הם מוצאים את עצמם בקרב אנשי הירח.

הנוסעים נשבים על ידי לוחמי הירח "רוכבי הנשרים" (כשמם כן הם), ופוגשים בתושבי הירח ובבני בריתם המתכוננים למלחמה בבני השמש. ביניהם אפשר למצוא את "כנפי העשבים", עופות עטויי עשבים שהכנפיים שלהם עשויות חסה; את יורי הדוחן ולוחמי השום; את קשתי הפשפשים הרוכבים על פשפשים שגודלם כעשרה פילים; את רצי הרוח הדואים על הרוח באמצעות הלבוש המיוחד שלהם. לוקאינוס מציין שהוא שמע גם על "בלוטי האנקורים ועגורי הסוסים" את מוסיף: "את אלה לא ראיתי ... ולפיכך לא ארהיב לכתוב על טבעיהם". אכן, שקרן ישר. בירח, מספר לוקיאנוס, יש רק גברים, והוא מתאר את הדרכים המעניינות שבהן אותם גברים מתרבים. אבל אני אשאיר את זה (ודברים מענגים רבים אחרים שיש ב"סיפורי אמת") לכם שתקראו לבד.

על כל זרותם ומוזרותם, אנשי הירח יווניים מאוד. המלחמה בינם ובין אנשי השמש היא סביב מושבה שהוקמה בשטח הפקר, ותיאור הלחימה ומנהגי הניצחון מוכר מאוד לכל מי שמכיר את העולם היווני-רומי. אבל הדבר המעניין באמת לגבי המסע של לוקיאנוס לירח הוא שהוא יחיד בדורו.

כשחיפשתי חומר על "סיפורי אמת" הייתי בטוח שאמצא עוד סיפורים על מסעות לירח מהספרות הקלאסית (מכיוון שזו סאטירה), אבל אין כאלה. יש אזכור לסיפור אחד כזה שאבד, שהיה כנראה הבסיס לחלק הזה בסאטירה של לוקיאנוס, אבל מעבר לכך אין אפילו אזכורים או פרגמנטים של סיפורים כאלה. יתר על כן, נצטרך לחכות יותר מאלף שנה, עד הרנסאנס וההשכלה, לפני שסיפורים כאלה יתחילו להופיע שוב בספרות המערבית. אני אנסה להלן להעלות כמה השערות מדוע זה היה המצב.

למיטב הבנתי, בעולם הקלאסי הירח לא היה יעד למסעות. היו לו שני תפקידים, שלמרות חפיפה מסוימת ביניהם אף אחד משניהם לא הופך אותו יעד למסעות. התפקיד האחד הוא הקוסמולוגי – הירח היה אחד מגרמי השמים, שהיה לו מקום קבוע בתמונת העולם. בתפקיד זה הירח היה יכול לשמש כעזר לניווט ולקביעת זמן, אבל מכיוון שהיה ממוקם באחת הספירות המקיפות את כדור הארץ הוא לא היה מקום שאפשר או שואפים להגיע אליו. תפקידו האחר היה תאולוגי, ובתפקיד זה סלני (בעיקר, גם אלות אחרות היו מזוהות עם הירח) הייתה התגלמות שלו או שהוא היה אחד האטריבוטים שלה, אבל לא היה צורך להגיע אליו. טבעם האימננטי של האלים היוונים משמעם שפעולת הירח בעולם בני האדם נעשתה ישירות בכדור הארץ על ידי האלה שהייתה מזוהה אתו, וסיפור אנדימיון הוא הדגמה מצוינת לכך.

סיפור המסעות הקלאסיים, כולל הגוזמאות שעליהן צוחק לוקייאנוס, עסקו כולם במקומות נסתרים באזורים מוכרים או מוכרים למחצה בעולם. מכיוון שהירח לא השתייך לגאוגרפיה המוכרת של העולם, לא היה לו מקום בתיאורי המסעות האלה.** אבל גם בימי הביניים לא נמצאו סיפורים על מסעות לירח.

שקיעת העולם הקלאסי הביאה לירידה כללית ביצירה הספרותית הכתובה באירופה, ורוב היצירה שכן נעשתה הייתה קשורה לכנסייה, ובמסגרת זו גם ספרות המסעות פחתה. נוסף לכך תמונת העולם הקלאסית, בעיקר האריסטוטלית, שקיבלה גושפנקה כנסייתית, קיבעה את מקומו של הירח בספירות המקיפות את כדור הארץ וכך מחוץ ליעדים שניתן לנסוע אליהם. לכך הצטרפה תפיסת העולם הנוצרית שראתה במצבו של העולם ביטוי לרצון האלוהי. ככזה, אין לאדם סמכות או יכולת לערער את הסדר הזה, ובסדר זה הירח נותר מחוץ להישג ידו של האדם כיעד למסעות. לפיכך, הוא גם אינו יעד לספרות מסעות.

גורמים אחדים חברו בראשית העת החדשה לשנות את המצב, והטלסקופ לא היה הפחוּת שבהם. האפשרות לראות את הירח בפירוט הרבה יותר גדול הפכה אותו מהפשטה, מגרם שמים הקבוע בקוסמולוגיה או מביטוי של הרצון האלוהי, לחפץ בעל תווים מובחנים. ככזה הוא הפך מוחשי הרבה יותר ולכן עצם החשיבה עליו כמקום, כיעד, הפכה אפשרית. לכך חברו הערעור המתגבר על סמכותה של הכנסייה, תפוצת האוריינות ותרבות מסעות הגילוי שיצרו גוף חדש של ספרות מסעות, שהתחיל לכלול גם את הירח.

אבל אולי חשובה מכול הייתה עליית התפיסה שהיקום, על כל מה שהוא כולל, הוא דבר מה שצריך ואפשר לחקור אותו. כאשר כלל היקום הפך למושא מחקר, כאשר צמחה התפיסה שהאדם יכול לפענח את סודות היקום (ולמעשה שזו תכליתו), הירח, השמש והכוכבים הפכו ליעדי גילוי, למושאי מחקר. ככאלה, התבקש לתאר גם מסעות אליהם, אמתיים ומדומיינים. לא מקרה הוא שאחד החיבורים הראשונים של העת החדשה המתארים מסע אל הירח הוא "סומניום", פרי עטו של קופרניקוס, אחד האנשים שעסקו בניסיונות להבין את תנועת גרמי השמיים.

~~~~~~~~~~~~~

* הטיעון התומך ברור – יש פה תיאורים של מסעות לעולמות אחרים ולכן זוהי ספרות, ומדע בדיוני או פנטסיה. אני סבור שטיעון זה אינו תקף מכיוון שחיבורים אלה לא נכתבו כספרות בדיונית אלא הם מיתוסים המתיימרים לתאר את תמונת היקום ה"אמתי" ולא בדיון. התפיסה של המחבר והקוראים של חיבור כלשהו כיצירה בדיונית היא שלב ראשון הכרחי בהתייחסות אליו כאל ספרות.

** אפילו להאדס, עולם המתים, היה מקום מוכר בגאוגרפיה של העולם, ואת זה אפשר לראות בחיבורי מסעות החל מהומרוס המתאר את ירידתו של אודיסאוס לשם וכלה בתיאור המצחיק להפליא של לוקיאנוס עצמו את עולם המתים.

H+ הסדרה הדיגיטלית

העלילה בקצרה – שתל נאנו בשם H+ פותח והושתל ברוב האנושות. הוא בו בזמן מתממשק עם הפעילות של הגוף הפיזי ומספק קישור קבוע לרשת. יום אחד מכה וירוס בשתלים, וכל מי שמושתל בו השתל מת, אלא אם כן הוא נמצא באזור שאין בו קליטה באותו זמן. הסדרה מספרת את הסיפורים שלפני ואחרי ש"זה" (או "האירוע") קרה.

העונה האחת שהופקה עד עכשיו מורכבת משמונה פרקים, שכל אחד מהם מורכב משש "אפיזודות" שאורכן נע בין שלוש לשמונה דקות (אורך רובן כחמש דקות). בתחילת כל אפיזודה מצוין איפה היא מתרחשת וכמה זמן לפני או אחרי "זה" היא מתרחשת. יחד האפיזודות יוצרות קווי עלילה אחדים שמתכנסים לאפיזודה האחרונה של הפרק האחרון, שלא במפתיע נקרא "סגירת מעגלים". מעגלים אמנם נסגרים בה, אבל היא בבירור הקדמה לעונה הבאה.

הכתיבה לא רעה, אבל הסיפור לא ממש חדשני. זהו סיפור אפוקליפסת טכנולוגיה מוכר למדי שהמסר שלו גם הוא מוכר למדי – התקדמו בזהירות. הכתיבה לא רעה, הדמויות כתובות היטב והסיפורים השונים מעניינים ומושכים לראות אותם. הסדר הלא לינארי של האפיזודות, הקפיצות בין זמנים, מקומות וקווי עלילה, מוסיפים ליכולת של הסדרה לרתק את הצופה. דבר אחד שלא מצא חן בעיניי הוא הנימות המיסטיות הבולטות של חלק מהעלילה שחורגות מהצביון הראליסטי הכללי שלה, ויש לקוות שיוסברו בעונה הבאה. חלק מההסברים ה"טכניים" קצת רעועים, אבל זה לא פגם יותר מדי בסדרה.

הדבר המעניין בסדרה H+ הוא דווקא הפורמט שלה. אפשר לראות את כל הסדרה כפי שהיא הועלתה לערוץ יוטיוב שלה, על פי סדר הפרקים והאפיזודות שתכננו היוצרים. יש שם גם פלייליסטים על פי דמויות, עם פרשנות, עם תוספות אינטראקטיביות וכן הלאה. אבל העובדה שכל הפרקים זמינים כעת ברשת (הם הועלו בזוגות באוגוסט של השנה שעברה) אפשרה ליוצרים לעשות דבר מה מעניין יותר.

באתר הסדרה אפשר להיכנס למפה של העולם, ושם יש שלוש אפשרויות צפייה – על פי אפיזודה, על פי קו הזמן, או צפייה בכול. כשתעמדו עם הסמן על אחד המיקומים שבהם מתרחשות אפיזודות יתגלה מעגל מחולק לשלושה – אייקון מצלמה לתמונות מתוך העולם של הסדרה הרלוונטיות למיקום, אייקון מסרטה לקטעי וידאו קצרים מתוך האפיזודות או אייקון דף לחומר כתוב (ראו תמונות למטה). החומר הכתוב יכול להיות הודעות לעיתונות, דיווחים עיתונאיים, קטעי יומן של הדמויות וכו'. כל החומר הנוסף שאפשר למצוא בדיסקים עם בונוסים שאנו רגילים למצו בסדרות.

המשמעות היא שאתם יכולים לבנות לעצמכם סדרה משלכם. אפשר להתעלם מהסדר שבו בחרו היוצרים להציג את האפיזודות ולראות אותה על קו הזמן של ההתרחשויות, או את כל האפיזודות שמתרחשות במיקום מסוים, או פשוט בסדר אקראי. לדעתי זהו הרעיון הכי חדשני של הסדרה והרעיון שהכי מצא חן בעיניי.

כל המיקומים מסומנים על מפת העולם

האופציות לאפיזודה מסוימת, אופצית צפייה על קו הזמן

ריאיון של עידו קינן עם יוצרי הסדרה ב"הארץ".