על האסטרונאוט היווני הראשון, ולמה לקח לנו 1,200 שנה לחזור לירח אחריו

כל דיון בראשיתו של המדע הבדיוני מגיע בסופו של דבר ללוקיאנוס מסַמוֹסאטה. לוקאינוס, מורה לרטוריקה וסאטיריקן שחי במאה השנייה לספירה, כתב את החיבור "סיפורי אמת" שבו הוא מתאר בין השאר את מסעותיו לירח. חלק מחיבורי ספרות ההיכלות והמרכבה הם מאותה תקופה, אבל השאלה בנוגע לאופיים, ולכן לאפשרות להתייחס אליהם כספרות לשמה, פתוחה לדיון.* אין ספק כזה בנוגע ל"סיפורי אמת" – זוהי יצירת ספרות סאטירית במוצהר, שמה אירוני במכוון ומחברה מספר בה לקוראיו שטויות ושקרים בכוונה. אין צורך להסיק את זה מתוך רמזים בטקסט, לוקאינוס אומר זאת בפירוש:

ומשהתוודעתי אל כל המחברים הללו, לא פסלתי אותם ביותר על שהם משקרים, שכן ראיתי שרגילים בכך גם הנוטים אחרי הפילוסופיה. רק בזאת תמהתי עליהם, שסבורים הם שייעלם מעין כול שלא דברי אמת הם כותבים. לפיכך שקדתי גם אני, ביוהרתי, להשאיר משהו לדורות יבואו, כדי שלא אהיה אחד יחידי שנתקפחה זכותו לבדות בדיות פיוטיות, וכיוון שלא היה לי שום דבר אמת לספר – שהרי לא נתנסיתי בכלום הראוי להישמע – פניתי אל השקר.

(תרגום: שמעון הלקין. מתוך: לוקיינוס / סיפורי אמת עוד.)

סאטירה מטבעה מתייחסת לצורות קיימות, וכך גם לוקיאנוס נשען על "המחברים הללו" שסיפרו סיפורי מסעות למקומות זרים ומוזרים ומתארים בהם יצורים זרים ומוזרים. כמו בעלילות דומות המספר אוסף קבוצת חברים ויחד הם יוצאים להם להפליג בימים. מתישהו לאחר שעברו את "עמודי הרקולס" (מצר גיברלטר) מתחוללת כמובן סערה גדולה שסוחפת אותם למקומות רחוקים. אחד מאותם גלים נוראים מרים אותם אל השמים, ולאחר שהם מדלגים מאי לאי בשמים הם מוצאים את עצמם בקרב אנשי הירח.

הנוסעים נשבים על ידי לוחמי הירח "רוכבי הנשרים" (כשמם כן הם), ופוגשים בתושבי הירח ובבני בריתם המתכוננים למלחמה בבני השמש. ביניהם אפשר למצוא את "כנפי העשבים", עופות עטויי עשבים שהכנפיים שלהם עשויות חסה; את יורי הדוחן ולוחמי השום; את קשתי הפשפשים הרוכבים על פשפשים שגודלם כעשרה פילים; את רצי הרוח הדואים על הרוח באמצעות הלבוש המיוחד שלהם. לוקאינוס מציין שהוא שמע גם על "בלוטי האנקורים ועגורי הסוסים" את מוסיף: "את אלה לא ראיתי ... ולפיכך לא ארהיב לכתוב על טבעיהם". אכן, שקרן ישר. בירח, מספר לוקיאנוס, יש רק גברים, והוא מתאר את הדרכים המעניינות שבהן אותם גברים מתרבים. אבל אני אשאיר את זה (ודברים מענגים רבים אחרים שיש ב"סיפורי אמת") לכם שתקראו לבד.

על כל זרותם ומוזרותם, אנשי הירח יווניים מאוד. המלחמה בינם ובין אנשי השמש היא סביב מושבה שהוקמה בשטח הפקר, ותיאור הלחימה ומנהגי הניצחון מוכר מאוד לכל מי שמכיר את העולם היווני-רומי. אבל הדבר המעניין באמת לגבי המסע של לוקיאנוס לירח הוא שהוא יחיד בדורו.

כשחיפשתי חומר על "סיפורי אמת" הייתי בטוח שאמצא עוד סיפורים על מסעות לירח מהספרות הקלאסית (מכיוון שזו סאטירה), אבל אין כאלה. יש אזכור לסיפור אחד כזה שאבד, שהיה כנראה הבסיס לחלק הזה בסאטירה של לוקיאנוס, אבל מעבר לכך אין אפילו אזכורים או פרגמנטים של סיפורים כאלה. יתר על כן, נצטרך לחכות יותר מאלף שנה, עד הרנסאנס וההשכלה, לפני שסיפורים כאלה יתחילו להופיע שוב בספרות המערבית. אני אנסה להלן להעלות כמה השערות מדוע זה היה המצב.

למיטב הבנתי, בעולם הקלאסי הירח לא היה יעד למסעות. היו לו שני תפקידים, שלמרות חפיפה מסוימת ביניהם אף אחד משניהם לא הופך אותו יעד למסעות. התפקיד האחד הוא הקוסמולוגי – הירח היה אחד מגרמי השמים, שהיה לו מקום קבוע בתמונת העולם. בתפקיד זה הירח היה יכול לשמש כעזר לניווט ולקביעת זמן, אבל מכיוון שהיה ממוקם באחת הספירות המקיפות את כדור הארץ הוא לא היה מקום שאפשר או שואפים להגיע אליו. תפקידו האחר היה תאולוגי, ובתפקיד זה סלני (בעיקר, גם אלות אחרות היו מזוהות עם הירח) הייתה התגלמות שלו או שהוא היה אחד האטריבוטים שלה, אבל לא היה צורך להגיע אליו. טבעם האימננטי של האלים היוונים משמעם שפעולת הירח בעולם בני האדם נעשתה ישירות בכדור הארץ על ידי האלה שהייתה מזוהה אתו, וסיפור אנדימיון הוא הדגמה מצוינת לכך.

סיפור המסעות הקלאסיים, כולל הגוזמאות שעליהן צוחק לוקייאנוס, עסקו כולם במקומות נסתרים באזורים מוכרים או מוכרים למחצה בעולם. מכיוון שהירח לא השתייך לגאוגרפיה המוכרת של העולם, לא היה לו מקום בתיאורי המסעות האלה.** אבל גם בימי הביניים לא נמצאו סיפורים על מסעות לירח.

שקיעת העולם הקלאסי הביאה לירידה כללית ביצירה הספרותית הכתובה באירופה, ורוב היצירה שכן נעשתה הייתה קשורה לכנסייה, ובמסגרת זו גם ספרות המסעות פחתה. נוסף לכך תמונת העולם הקלאסית, בעיקר האריסטוטלית, שקיבלה גושפנקה כנסייתית, קיבעה את מקומו של הירח בספירות המקיפות את כדור הארץ וכך מחוץ ליעדים שניתן לנסוע אליהם. לכך הצטרפה תפיסת העולם הנוצרית שראתה במצבו של העולם ביטוי לרצון האלוהי. ככזה, אין לאדם סמכות או יכולת לערער את הסדר הזה, ובסדר זה הירח נותר מחוץ להישג ידו של האדם כיעד למסעות. לפיכך, הוא גם אינו יעד לספרות מסעות.

גורמים אחדים חברו בראשית העת החדשה לשנות את המצב, והטלסקופ לא היה הפחוּת שבהם. האפשרות לראות את הירח בפירוט הרבה יותר גדול הפכה אותו מהפשטה, מגרם שמים הקבוע בקוסמולוגיה או מביטוי של הרצון האלוהי, לחפץ בעל תווים מובחנים. ככזה הוא הפך מוחשי הרבה יותר ולכן עצם החשיבה עליו כמקום, כיעד, הפכה אפשרית. לכך חברו הערעור המתגבר על סמכותה של הכנסייה, תפוצת האוריינות ותרבות מסעות הגילוי שיצרו גוף חדש של ספרות מסעות, שהתחיל לכלול גם את הירח.

אבל אולי חשובה מכול הייתה עליית התפיסה שהיקום, על כל מה שהוא כולל, הוא דבר מה שצריך ואפשר לחקור אותו. כאשר כלל היקום הפך למושא מחקר, כאשר צמחה התפיסה שהאדם יכול לפענח את סודות היקום (ולמעשה שזו תכליתו), הירח, השמש והכוכבים הפכו ליעדי גילוי, למושאי מחקר. ככאלה, התבקש לתאר גם מסעות אליהם, אמתיים ומדומיינים. לא מקרה הוא שאחד החיבורים הראשונים של העת החדשה המתארים מסע אל הירח הוא "סומניום", פרי עטו של קופרניקוס, אחד האנשים שעסקו בניסיונות להבין את תנועת גרמי השמיים.

~~~~~~~~~~~~~

* הטיעון התומך ברור – יש פה תיאורים של מסעות לעולמות אחרים ולכן זוהי ספרות, ומדע בדיוני או פנטסיה. אני סבור שטיעון זה אינו תקף מכיוון שחיבורים אלה לא נכתבו כספרות בדיונית אלא הם מיתוסים המתיימרים לתאר את תמונת היקום ה"אמתי" ולא בדיון. התפיסה של המחבר והקוראים של חיבור כלשהו כיצירה בדיונית היא שלב ראשון הכרחי בהתייחסות אליו כאל ספרות.

** אפילו להאדס, עולם המתים, היה מקום מוכר בגאוגרפיה של העולם, ואת זה אפשר לראות בחיבורי מסעות החל מהומרוס המתאר את ירידתו של אודיסאוס לשם וכלה בתיאור המצחיק להפליא של לוקיאנוס עצמו את עולם המתים.

H+ הסדרה הדיגיטלית

העלילה בקצרה – שתל נאנו בשם H+ פותח והושתל ברוב האנושות. הוא בו בזמן מתממשק עם הפעילות של הגוף הפיזי ומספק קישור קבוע לרשת. יום אחד מכה וירוס בשתלים, וכל מי שמושתל בו השתל מת, אלא אם כן הוא נמצא באזור שאין בו קליטה באותו זמן. הסדרה מספרת את הסיפורים שלפני ואחרי ש"זה" (או "האירוע") קרה.

העונה האחת שהופקה עד עכשיו מורכבת משמונה פרקים, שכל אחד מהם מורכב משש "אפיזודות" שאורכן נע בין שלוש לשמונה דקות (אורך רובן כחמש דקות). בתחילת כל אפיזודה מצוין איפה היא מתרחשת וכמה זמן לפני או אחרי "זה" היא מתרחשת. יחד האפיזודות יוצרות קווי עלילה אחדים שמתכנסים לאפיזודה האחרונה של הפרק האחרון, שלא במפתיע נקרא "סגירת מעגלים". מעגלים אמנם נסגרים בה, אבל היא בבירור הקדמה לעונה הבאה.

הכתיבה לא רעה, אבל הסיפור לא ממש חדשני. זהו סיפור אפוקליפסת טכנולוגיה מוכר למדי שהמסר שלו גם הוא מוכר למדי – התקדמו בזהירות. הכתיבה לא רעה, הדמויות כתובות היטב והסיפורים השונים מעניינים ומושכים לראות אותם. הסדר הלא לינארי של האפיזודות, הקפיצות בין זמנים, מקומות וקווי עלילה, מוסיפים ליכולת של הסדרה לרתק את הצופה. דבר אחד שלא מצא חן בעיניי הוא הנימות המיסטיות הבולטות של חלק מהעלילה שחורגות מהצביון הראליסטי הכללי שלה, ויש לקוות שיוסברו בעונה הבאה. חלק מההסברים ה"טכניים" קצת רעועים, אבל זה לא פגם יותר מדי בסדרה.

הדבר המעניין בסדרה H+ הוא דווקא הפורמט שלה. אפשר לראות את כל הסדרה כפי שהיא הועלתה לערוץ יוטיוב שלה, על פי סדר הפרקים והאפיזודות שתכננו היוצרים. יש שם גם פלייליסטים על פי דמויות, עם פרשנות, עם תוספות אינטראקטיביות וכן הלאה. אבל העובדה שכל הפרקים זמינים כעת ברשת (הם הועלו בזוגות באוגוסט של השנה שעברה) אפשרה ליוצרים לעשות דבר מה מעניין יותר.

באתר הסדרה אפשר להיכנס למפה של העולם, ושם יש שלוש אפשרויות צפייה – על פי אפיזודה, על פי קו הזמן, או צפייה בכול. כשתעמדו עם הסמן על אחד המיקומים שבהם מתרחשות אפיזודות יתגלה מעגל מחולק לשלושה – אייקון מצלמה לתמונות מתוך העולם של הסדרה הרלוונטיות למיקום, אייקון מסרטה לקטעי וידאו קצרים מתוך האפיזודות או אייקון דף לחומר כתוב (ראו תמונות למטה). החומר הכתוב יכול להיות הודעות לעיתונות, דיווחים עיתונאיים, קטעי יומן של הדמויות וכו'. כל החומר הנוסף שאפשר למצוא בדיסקים עם בונוסים שאנו רגילים למצו בסדרות.

המשמעות היא שאתם יכולים לבנות לעצמכם סדרה משלכם. אפשר להתעלם מהסדר שבו בחרו היוצרים להציג את האפיזודות ולראות אותה על קו הזמן של ההתרחשויות, או את כל האפיזודות שמתרחשות במיקום מסוים, או פשוט בסדר אקראי. לדעתי זהו הרעיון הכי חדשני של הסדרה והרעיון שהכי מצא חן בעיניי.

כל המיקומים מסומנים על מפת העולם

האופציות לאפיזודה מסוימת, אופצית צפייה על קו הזמן

ריאיון של עידו קינן עם יוצרי הסדרה ב"הארץ". 

ספר לשבוע הספר 11 – ספרות ישראלית

זה נורא פשוט, אם אתם רוצים ספרי ז'אנר ישראליים מקוריים – קנו אותם. אנחנו נמצאים בשנים האחרונות בעיצומה של פריחה של הספרות הז'אנרית בארץ וזה נהדר. אבל צריך לשמר אותה, לקדם אותה, להביא אותה לקדמת הבמה. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לקנות ספרי ז'אנר ישראליים.

שני דברים לפני שאגיע לספרים:

א. בגלל הפעילות שלי בקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ אני מכיר את רוב האנשים שאזכיר להלן, וחלק מהם הם חברים אישיים שלי. אם מישהו יבחר לחשוב שלכן ההמלצות שלי מוטות, שיבושם לו. מעולם לא המלצתי על ספר שלא אהבתי, ולא חסכתי ביקורת במקום שחשבתי שהיא במקום.

ב. אם אתם לא מסכימים אתי, נהדר. הטעם שלי הוא שלי, וטעמכם סביר להניח שונה. אם אתם אוהבים ספרי ז'אנר אחרים קנו אותם, רק תקנו.

הספרים (ללא סדר מסוים, ובטח שכחתי המון)

דם כחול / ורד טוכטרמן (יניב)

ספר מאוד "תל אביבי" בניחוח שלו, לעתים קצת יותר מדי לטעמי. מתוארת בו אחת מחברות הערפדים המגוונת והמעניינת שיצא לי לקרוא אי-פעם. אמור לצאת לו ספר המשך.

ימי תל-אביב האחרונים / ניר יניב ולביא תדהר (אודיסיאה)

סיפור אפוקליפטי המתרחש בתל-אביב שאני לא אנסה בכלל לתאר את העלילה שלו. לא קל לכתוב רומן פוליפוני, שמסופר לא רק מנקודות מבט שונות אלא בקולות שונים, ויניב ותדהר הצליחו בכך בצורה נהדרת.

קליידוסקופ / חגי אברבוך (קדמת עדן)

אוסף של סיפורים קצרים וקצרצרים. חלק מהסיפורים שם זקוקים לעריכה קפדנית יותר, אבל רוב הסיפורים מצוינים וניכר בהם הכישרון של חגי אברבוך לכתיבת דמויות ועולמות.

כְּתוֹב כשד משחת / ניר יניב (אודיסיאה)

אוסף סיפורים בארבעה שערים. לטעמי הסיפורים הרציניים יותר הם הטובים ביותר בספר. לניר יניב יש כישרון ואהבה גדולים להומור ולשפה, ולעתים הוא נותן להם להשתולל קצת יותר מדי כך שהם מאפילים על הסיפורים עצמם, אבל זה לא פוגע בהם הרבה.

ילדי בית הזכוכית / יעל פורמן  (מודן)

ממותג כספר נוער, אבל ספרים טובים הם טובים. זווית רעננה על הנושא של בני מים למיניהם, שמשרתת מסר בלי להניח למסר לדרוס את הסיפור.

כפור / שמעון אדף (כנרת-זמורה-ביתן)

ככותב, אין הרבה מתחרים לאדף לטעמי. הכתיבה שלו מדויקת ומאוזנת באופן ששוב ושוב עוצר את נשימתי. תל-אביב וישראל העתידיות שלו כאן הן מלאות דמיון ומרתקות, והדמויות שלו מרגשות. יצירת מופת בכל קנה מידה.

שדים ברחוב אגריפס / חגי דגן (זמורה ביתן)

ספר פנטסיה כיפי שנשען על אלמנטים מהמיתוסים היהודיים. אם אתם ירושלמים (או לפחות מכירים את ירושלים היטב) תיהנו ממנו עוד יותר. אני חייב לומר שככל שאני חושב על הספר הזה יותר יש לי יותר בעיות עם היחס שלו לנשים ועם הסטראוטיפיות שלו.

סימנטוב / אסף אשרי (זמורה ביתן)

סיפור בלשי טוב, פנטסיה טובה המתבססת על המיתוסים היהודיים ודמויות טובות. כל מה שצריך.

איור הכריכה של "היה יהיה" משנת 2011 הנראה בראש רשומה זו מעשה ידיה של אביב אור המוכשרת בטירוף.