הספירלות של גיבסון

לטעמי, ויליאם גיבסון הוא כותב הפרוזה הטוב ביותר במדע הבדיוני. ג'ין וולף הוא כנראה המתחרה הרציני ביותר שלו, אבל אני בכל זאת מעדיף את גיבסון. היכולת שלו לתמצת, להפוך כל מילה ומשפט לבעלי משמעות ומשקל בפני עצמם, מתעלה על פגמים של עלילה ביצירות שלו. קראתי לאחרונה שוב את הסיפורים המקובצים באוסף Burning Chrome, וקל לראות את ההבדל בין הסיפורים שהוא כתב לבדו לבין הסיפורים שהוא כתב עם אחרים.

אני מניח שמיקוד היא מילת המפתח בהבדל הזה. הכתיבה של גיבסון דחוסה ומתרכזת לנקודה אחת בדרך כלל, בעוד שהסיפורים שכתב עם אחרים נוטים להיות "קופצניים" יותר. אפשר לראות את זה למשל כשמשווים את Dogfight (קרב אוויר), שנכתב עם מייקל סוואנוויק, ל-Burning Chrome, הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ שאותו כתב גיבסון לבדו. שניהם כתובים תוך דילוגים בזמן, אבל בעוד שהדילוגים של "קרב אוויר" מקדמים את העלילה באופן לינארי בקפיצות, אלה של Burning Chrome הם סדרה של פלאשבקים שמתכנסים אל קו הזמן המתקדם של הסיפור ובלעדיהם הסיום שלו היה הרבה פחות חזק.

אחת הדוגמאות המושלמות ביותר של הכתיבה המתכנסת של גיבסון הוא הסיפור New Rose Hotel, אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי בחיי. המספר, ששמו לא מוזכר, שוכב בתא של אחד ממלונות התאים היפניים, ומספר את סיפורו. זהו סיפור בגוף ראשון שאינו מופנה לקוראים, אלא לאהובה שכבר איננה בחייו. מנקודה נייחת זו, הוא טווה עבור הקוראים את כל העולם המקיף אותו.

הטכניקה לא ייחודית, כפי שכתבתי לעיל אפילו הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ מתנהל במקביל בהווה ובפלאשבקים, אבל הביצוע שלו יוצא מגדר הרגיל. גיבסון ממקם את המספר שלו בחלל פיזי קטן מאוד, בתא שבקושי יש בו מקום לשבת, שממנו הוא מספר על עולם רחב מאוד. כל האלמנטים של הסיפור – העולם, העלילה, הדמויות – הולכים ומתמקדים לאותה נקודה אחת תוך שגיבסון יוצר ניגודים מרתקים בין המצב של הגיבור בעת שהוא מספר את הסיפור ובין העולם והעלילה שהוא ניצב בסופם.

הספירליות, והניגוד שהיא כוללת מעצם טבעה בין גדול לקטן, בין רחב למצומצם, בין נקודה מרכזית והתפשטות, מתקיימים בכל המישורים של הסיפור: מנקודה גאוגרפית בודדות אנחנו שומעים על מאורעות שהתרחשו באירופה, בצפון אפריקה וביפן; מתא שינה מיושן הממוקם בפיגום מתפורר מתואר מאבק על הטכנולוגיות הגנטיות החדשות ביותר; מפי אדם שמתקיים על הצרכים הבסיסיים ביותר מתוארת הכלכלה העולמית המורכבת; על ידי אדם יחיד מתוארות מזימות ותכניות מורכבות המשפיעות על אנשים רבים מסופרות.

צורת סיפור זו בגוף ראשון מאפשרת לגיבסון לעצב גם את הדמויות והיחסים ביניהן בצורה מתכנסת דומה. אין פה תיאור של התפתחות וצמיחה של דמויות. בסיכומו של דבר הדמויות מתוארות מנקודה קבועה במרחב ובזמן – מנקודת מבטו של המספר כפי שהוא רואה אותן לאחר תום המאורעות. העיצוב שלהן בעיניו כבר הושלם. זוהי תמונת מצב סטטית, שמשאירה לקורא את המשימה להשלים את מה שעבר על הדמויות, אם הוא יבחר לעשות זאת.

הסגנון והטכניקה האלה מעצימים את הפרוזה המלוטשת ממילא של גיבסון. העולם והרגש נבנים בצפיפות רבה, ומקבלים משקל ועוצמה. כמו המסוק שמקיף את מקום משכבו של הגיבור עלום השם ותר אחריו במעגלים הולכים וקטנים, המקרבים את הסוף הידוע מראש, כך גם הקורא נמשך אל הנקודה היחידה, שמעגנת עולם ומלואו.

הוכרזו מועמדי הנבולה

הוכרזו המועמדים לפרס נבולה השנה. כמנהגי בשנים האחרונות, אני אנסה לקרוא ולסקור את היצירות בקטגוריות הקצרות אם יהיה לי זמן. שתי מועמדויות לאלייט דה-בודארד, אחת החביבות עלי בשנים האחרנות, ושתיים לקן ליו, שהוא בהחלט שווה קריאה.

בינתיים, הנה הקטגוריות העיקריות, ובקישור הזה תוכלו למצוא את הרשימה המלאה.

Novel:
Throne of the Crescent Moon, Saladin Ahmed (DAW; Gollancz ’13)
Ironskin, Tina Connolly (Tor)
The Killing Moon, N.K. Jemisin (Orbit US; Orbit UK)
The Drowning Girl, Caitlín R. Kiernan (Roc)
Glamour in Glass, Mary Robinette Kowal (Tor)
2312, Kim Stanley Robinson (Orbit US; Orbit UK)

Novella:
"On a Red Station, Drifting", Aliette de Bodard (Immersion Press)
"After the Fall, Before the Fall, During the Fall", Nancy Kress (Tachyon)
“The Stars Do Not Lie,” Jay Lake (Asimov’s 10-11/12)
“All the Flavors,” Ken Liu (GigaNotoSaurus 2/1/12)
“Katabasis,” Robert Reed (F&SF 11-12/12)
“Barry’s Tale,” Lawrence M. Schoen (Buffalito Buffet)

Novelette:
“The Pyre of New Day,” Catherine Asaro (The Mammoth Books of SF Wars)
“Close Encounters,” Andy Duncan (The Pottawatomie Giant & Other Stories)
“The Waves,” Ken Liu (Asimov’s 12/12)
“The Finite Canvas,” Brit Mandelo (Tor.com 12/5/12)
“Swift, Brutal Retaliation,” Meghan McCarron (Tor.com 1/4/12)
“Portrait of Lisane da Patagnia,” Rachel Swirsky (Tor.com 8/22/12)
“Fade to White,” Catherynne M. Valente (Clarkesworld 8/12)

Short Story:
“Robot,” Helena Bell (Clarkesworld 9/12)
“Immersion,” Aliette de Bodard (Clarkesworld 6/12)
“Fragmentation, or Ten Thousand Goodbyes,” Tom Crosshill (Clarkesworld 4/12)
“Nanny’s Day,” Leah Cypess (Asimov’s 3/12)
“Give Her Honey When You Hear Her Scream,” Maria Dahvana Headley (Lightspeed 7/12)
“The Bookmaking Habits of Select Species,” Ken Liu (Lightspeed 8/12)
“Five Ways to Fall in Love on Planet Porcelain,” Cat Rambo (Near + Far)

סופרמן של אלן מור - רשומה שנייה

שני סיפורי סופרמן הנוספים של אלן מור שאדון בהם כאן נכתבו כחלק מסדרות מיוחדות של סופרמן. "קו הג'ונגל" הוא חלק מפרויקט בשם "די סי קומיקס מציגה" שבו סופרמן מצוות לגיבור-על אחר כלשהו ויחד הם נלחמים ברשע זה או אחר. "לאיש שיש לו הכול" הוא חלק מה-Superman Annuals (שלמעשה לא התפרסמו כל שנה).

לא במקרה צירף טים קלהן את הרשימה שלו על "קו הג'ונגל" לרשימות שלו על Swamp Thing. ל-Swamp Thing מקום הרבה יותר חשוב ביצירה של מור, שלקח לידיו ב-1984 את הדמות שהייתה בדרכה לביטול והמציא אותה מחדש. מור המשיך לכתוב את Swamp Thing במשך שלוש שנים, והיה חלוץ ב"החייאת" דמויות זנוחות בפנתאון של DC. לכן הסקירה של קלהן המחולקת לשני חלקים – "קו הג'ונגל" כ"נספח" ליצירות Swamp Thing ושני סיפורי סופרמן האחרים של מור ברשומה נפרדת – היא הגיונית. אבל לדעתי קלהן מחמיץ כאן משהו, מכיוון שקווי הדמיון בין "קו הג'ונגל" ו"לאיש שיש לו הכול" הם מעניינים מאוד. אני אכתוב ראשית על כל סיפור בנפרד ואז אתייחס לקשרים ביניהם.

קו הג'ונגל

קו הג'ונגל מתחיל בתמונה מאוד לא אופיינית של סופרמן – לא מגולח, מזיע, מותש, לבוש מה שנראה כמו מעיל טייסים ישן וחש כאב כאשר ברכו פוגעת בלוח המחוונים של המכונית החבוטה שבה הוא נוהג בכביש נידח. הסיבה מתבררת במהרה – במסיבת עיתונאים שבה נכח קלרק קנט הוצג מטאוריט שעליו פטריות כלשהן ששרדו את המסע בחלל ואת הכניסה לאטמוספרה. הוא שאל את המטאוריט ואז התגלה שאלה פטריות מקריפטון, שהנבגים שלהן חודרים לזרם הדם וגורמים להזיות, לאובדן כוחות-העל שלו, לחום גבוה מאוד וב-97% מהמקרים למוות.

המכונית מפתיחת הסיפור מתרסקת, וסופרמן כושל ממנה בבגדים בוערים. Swamp Thing מוצא באחו אדם שבגדיו מעלים עשן, ובתחילה לא יודע שזה סופרמן. סופרמן שקוע בהזיות שבהן הוא נלחם ביצורי "ג'ונגל הארגמן" (מקום מחייתה של הפטרייה בקריפטון) אשר קוראים לו להצטרף אליהם. הם מסבירים שכבן קריפטון גם הוא היה אמור להיכחד. בטירופו סופרמן פוגע ב-Swamp Thing ובסביבה. לבסוף Swamp Thing מצליח לחדור לתוך הזיותיו של סופרמן ולהעניק לו מרגוע ומרפא. כשסופרמן מתעורר Swamp Thing כבר נעלם, והוא בטוח לחלוטין שהוא עבר את המשבר לבדו, ושם את פעמיו חזרה לחייו הכפולים.

במידה ידועה הדברים המעניינים והמרשימים בסיפור הפשוט למדי הזה הם הדברים שנעדרים ממנו. לא קשה להבין למה זהו יותר סיפור Swamp Thing מאשר סיפור סופרמן – סופרמן כמעט אינו נוכח בו. במשך חלקים גדולים של הסיפור הוא פסיבי לחלוטין, הפעולות שלו נעשות מתוך דמדומי הזיה ולא באמת מתייחסות לעולם, ובחלק המכריע ביותר שלו הוא מוטל בזרועותיו של Swamp Thing.

הקרב המכריע, שהוא במידה ידועה סימן ההיכר של סופרמן (ושל גיבורי-על אחרים), לא ממש קיים בסיפור הזה. יש קרב – אבל סופרמן נלחם ביצירי דמיונו, בהזיות שהן התוצאה של המחלה שלו, ואין לקרב הזה השפעה ממשית על העולם החיצוני לו. סופרמן פוגע ב-Swamp Thing, שמסוגל להתחדש מיד, ובפיסה קטנה של ביצה נידחת וזה הכול. אין לקרב גם משמעות בעולם הפנימי שלו – בסופו של דבר הקרב חסר משמעות להחלמתו, ומה שמרפא את סופרמן הוא הקשר ש-Swamp Thing יוצר אתו בהזיה, שמאפשר לו ליצור עבור סופרמן מקום שלו ושקט להחלים בו.

סופרמן פסיבי למדי, אבל כך גם Swamp Thing. הוא אמנם היוזם בסיפור הזה (בניגוד לסופרמן שבעיקר מגיב), אבל הוא לא פעיל במיוחד. אני לא מכיר את הדמות מספיק בשביל לומר אם "התנגדות פסיבית" כזו היא אופיינית לו, אבל היא משתלבת עם הפסיביות של סופרמן עצמו ומעצימה את התחושה הכללית של פסיביות בסיפור. יתר על כן, היותו של Swamp Thing גיבור הסיפור, האיש שהציל את סופרמן, לא ידועה כלל לעולם. כאשר סופרמן חוזר להכרה Swamp Thing כבר נעלם ושמיעת-העל של סופרמן מפרשת את צעדיו כקול תנין המחליק למים. סופרמן ממריא חזרה לציוויליזציה לאחר שהוא "שרד, ללא איש שיעזור לו". אם קוראים את הסיפור מתוך עולמו של סופרמן, Swamp Thing כמעט לא קיים כלל.

לאיש שיש לו הכול

לאיש שיש לו הכול הוא הטוב מבין סיפורי סופרמן של מור. אם לומר את הדברים בפשטות – זהו סיפור מצוין בכל קנה מידה.

הסיפור מתחיל בדף של פרולוג – אדם חוזר עייף מיום עבודה ארוך במכון הגאולוגי, וחושב על הסיפור שיספר לילדיו לפני השינה ועל בילוי הערב עם אשתו. כאשר הוא פותח את הדלת, מקדמת את פניו מסיבת הפתעה ליום הולדתו. אז מתברר לקוראים שהאדם הוא קל-אל (אם כי יש רמזים לכך עוד קודם), סופרמן שמעולם לא היה. הפרולוג מסתיים במילים He is content (שעוד אחזור אליהן).

הסיפור גופא מתחיל כמו בדיחה גרועה – וונדר-וומן, בטמן ורובין מביאים לסופרמן מתנות יום הולדת ל"מבצר הבדידות" בקוטב. הם מוצאים את סופרמן עומד, קפוא לגמרי, על חזהו מעין פרח ששולח קנוקנות ירוקות סביב גופו (תציצו בציור לעיל). די מהר הם פוגשים בענק צהוב (מוֹנגוּל) המספר להם שהוא ששלח לסופרמן את מתנת יום ההולד הזו – צמח סימביוטי הנקרא "רחמים שחורים" הניזון מה"ביו-אורה" של המארח שלו ובתמורה מעניק לו את "כל שלבו חפץ בו". לכן אין לאדם הנגוע כל רצון להשתחרר מאחיזת הצמח.

מכאן, במשך כשני שלישים של אורכו, הסיפור מתנהל במקביל בשני מישורים. ב"מבצר הבדידות" שבכדור הארץ וונדר-וומן נלחמת במונגול (ללא הצלחה יתרה) בעוד שבטמן ורובין מנסים להסיר את הצמח מעל סופרמן; בקריפטון שלא נחרב קל-אל חי את חייו – אישה אוהבת (שחקנית שוויתרה על הקריירה שלו למענו, מה יהיה עם זה?), שני ילדים, משפחה אוהבת. זהו הסיפור המעניין, ולכן אגיע אליו מאוחר יותר.

הסיפור בכדור הארץ לא ממש מעניין – וונדר-וומן חוטפת מכות רצח ומעכבת את מונגול בזמן שבטמן ורובין מנסים, ולבסוף מצליחים, להוריד מסופרמן את "הרחמים השחורים"; סופרמן מתעצבן ומתחיל ללכת מכות עם מונגול; לבסוף מונגול מובס. מה שמעניין בסיפור הזה הוא שהגיבור האמתי בקרב הוא לא אחד מגיבורי-העל, אלא העוזר. רובין (השני, ג'ייסון טוד) הוא זה שמבין איך לטפל ב"רחמים השחורים" בלי שהצמח ידבק בו, והוא שמבין שהדרך להביס את מונגול היא לגרום לצמח להיטפל אליו. כך מונגול שוקע בעולם הזיות שהוא משאת לבו, עולם שבו הוא זורע הרס ופחד ביקום כולו, ולמעשה קופא ומפסיק להוות איום.

הסיפור בקריפטון הוא מעניין הרבה יותר, מכיוון שקשה להגדיר את חייו של קל-אל כמשאת לב. אביו, ג'ור-אל, שטעה בתחזית שלו שקריפטון ייחרב, הוא אדם זקן ומריר העורג ל"ימים הטובים ההם", מסוכסך עם חלק מהמשפחה עד כדי כך שהוא לא בא ליום ההולדת של בנו והולך ושוקע בפוליטיקה דתית קיצונית. קריפטון עצמו אינו בדיוק נווה שאנן. יש בו בעיית פליטים וחסידי תנועות פוליטיות ודתיות קיצוניות מפגינים, ולעתים משתוללים, ברחובות.

קל-אל מרגיש בחוסר השלמות, ואחיזתו בעולם הזה הולכת ומתערערת. הוא נפרד בכעס מאביו. מפגינים קנאים מכיר את בת דודו קארה (הלא היא סופרגירל בכדור הארץ). הוא שולח את אשתו ובתו להוריה ומנסה להצטרף אליהן שם עם בנו ואן. בסצנה מרגשת הוא עוצר עם בנו במכתש שבו עמדה פעם קנדור, ובעוד הסופה משתוללת סביבם אומר לבנו "אני לא חושב שאתה אמתי". זו הנקודה שבה בטמן מצליח להוריד מסופרמן את "הרחמים השחורים" והוא נעקר מתוך ההזיה.

כפי שאפשר לראות למרות הביטוי He is content, קל-אל לא באמת שבע רצון מהעולם שהצמח הטפילי מראה לו. מור מנגיד את זה לעולם ההזיה שבו מונגול נלכד בסוף הסיפור, ולעולם ההזיה שהצמח מציג בפני בטמן כאשר הוא נצמד אליו לזמן מה. במקרים אלה הביטוי החוזר He is content דווקא כן מתאים. אבל סופרמן כקל-אל אינו חלק מעולם מושלם.

הגדולה האמתית של הסיפור היא שסופרמן לא שוכח את החיים שלו כקל-אל. קל היה לפטור את ההזיה כאפיזודה חולפת ולחזור לעסקי גיבור-העל כלאחר יד, אבל מור לא בוחר בדרך זו. הוא מאפשר לקריפטון החליפי מספיק מרחב להתפתח ולהתמלא, לא רק עבור הקוראים אלא גם עבור קל-אל/סופרמן. הצלתו מ"הרחמים השחורים" חיונית – הוא היה מת בסופו של דבר, ובינתיים הוא היה שבוי בהזיה ולא מגשים את ייעודו כסופרמן – אבל יש לה מחיר כבר. על-אף המצב הלא מזהיר של קריפטון, קל-אל זכה שם במה שסופרמן של כדור הארץ לא ממש זוכה בו – בית אמתי, שורשים, משפחה, ילדים וכן הלאה. וכחלק מזה, מכיוון שהוא קל-אל ולא סופרמן, הוא זוכה בשחרור מהעול של גיבורי-על. וסופרמן זוכר הכול כשהוא מתעורר, וזה מסביר את הזעם הנורא של סופרמן על מונגול, שהראה לו מה היה יכול להיות.

הצבת שני הסיפורים זה לצד זה מעלה דברים מעניינים, ואתחיל בקטן.

אני לא מכיר את כל היצירות של מור (בטח לא לעומק), אבל אני מתחיל לחשוב שבכל אחת מהן יש בדיחות קטנות, קריצות פנימיות ואירוניות לעולם הקומיקס. הנה שתיים מהן. ב"לאיש שיש לו הכול" בטמן בא לבקר את סופרמן בחברת ג'ייסון טוד, רובין השני; בקריפטון שבהזיה בנו של קל-אל מכור לסדרת הטלוויזיה על גיבור-העל נייטווינג (Nightwing) ומשחק בבובה שלו; ברב-יקום של DC רובין הראשון, דיק גרייסון, הפך להיות נייטווינג, גיבור-על בקריפטון. ב"קו הג'ונגל" יש סצנה נפלאה שבה שתי מערכות הבגדים של סופרמן – תלבושת גיבור-העל שלו והחליפה של קלרק קנט – מופיעות בהזיה שלו; כאשר הוא מתעורר מההזיה ומביט בארון רואים שיש לו שתי מערכות בגדים וזהו – חליפה אחת ותלבושת אחת.

אבל יש קווי דמיון מעניינים וחשובים יותר. בשני המקרים סופרמן משותק על ידי צמח, יצור דומם ופסיבי לכאורה, ולא על ידי נבל כלשהו שבו הוא יכול להלחם באמצעות כוחו, וצמחים אלה מדרדרים אותו עצמו לפסיביות. בשני המקרים הוא שוקע בהזיות, והן אלה שמנטרלות את היכולת שלו לפעול בעולם. ב"קו הג'ונגל" הוא נלחם בהזיות, אבל כמובן לא יכול לפגוע בהן. הפגיעה שלו בעולם הממשי היא חסרת משמעות. ב"לאיש שיש לו הכול" הוא פסיבי לחלוטין, וקל-אל של קריפטון אמנם מוטרד מהנעשה סביבו אבל רק מנסה לברוח, ולא לשנות את המצב.

בשני הסיפורים הוא נזקק לעזרת אחרים כדי להתגבר על מה שמשתק אותו, ומי שעוזרים לו הם שוליים לעולם שלו. Swamp Thing חי בשולי החברה, בשולי העולם הרגיל של סופרמן, ואין לו השפעה על העולם. רובין הוא רק עוזר לגיבור-על, ולא בעל כוחות בפני עצמו. יתר על כן, הוא מחליף של רובין "המקורי" שבגר ורכש כוחות אמתיים. במידה מסוימת הוא גם האנחתא הקומית של הסיפור הזה.

אבל מעל הכול יש תקבולת משלימה מרתקת בקריפטון (או הקריפטונים) שסופרמן רואה בהזיות. קריפטון של "קו הג'ונגל" הוא ג'ונגל פראי מלא חיות שנכחדו המנסות לשכנע את סופרמן שמקומו עמן. הן טוענות ש"הבן האחרון של קריפטון" הוא אנומליה, טעות, יצור שלא במקומו שאמור היה להיכחד עם הכוכב. לעומתו קריפטון של "לאיש שיש לו הכול" הוא עולם עירוני, מסודר, מלא אנשים, שלא חרב כפי שניבא ג'ור-אל. קל-אל (וסופרמן, שזוכר את העולם הזה) צריך להתייצב בסיפור זה מול הרעיון שקריפטון אינו אידיליה שחרבה, אלא עולם ככל העולמות שגם הוא עלול לסבול מחוליים חברתיים. שזהו המחיר שהעולם היה עלול לשלם על שרידתו.

כשבוחנים את שני הסיפורים זה לצד זה, נראה שמור מציע לנו שני עתידים אפשריים שבהם סופרמן הוא קל-אל, שני נתיבים שונים מאוד זה מזה. שנה לפני "ווטצ'מן" מור לוקח את גיבור-העל הקלאסי האולטימטיבי ומתחיל הציב סימני שאלה על זהותם של גיבורי-על. הוא מציע לנו שתי דרכים מנוגדות שבהן סופרמן היה יכול לפרוק מעל עצמו את עול הייעוד של גיבור-העל. קל-אל יכול להיות "רק" קל-אל על ידי קבלת הרעיון שהוא אחד מבני קריפטון שאמור היה להיספות כשהכוכב נחרב ולמות במחלה קריפטונית, או על ידי הפיכה לקריפטוני מן השורה שאין לו כוחות-על בעולם הבית שלו ששרד.

סופרמן של אלן מור - רשומה ראשונה

מפעם לפעם קורה משהו שמזכיר לי עד כמה אני בור בכל מה שקשור לקומיקס. דוגמה קטנה מהזמן האחרון הייתה הכעס של מישהי על הסרט "האוונג'רס" על שלא הייתה בו דמות נשית חזקה ובעלת תפקיד משמעותי. היא הסבירה לי שיש בין האוונג'רס המקוריים בקומיקס דמויות כאלה שהיה אפשר בקלות לשלב בעלילה. שוב הסתבר לי שזהו עולם עצום ועשיר שאני לא מכיר.*

אני נוכח בזה שוב ושוב כשאני מדבר עם אנשים שגדלו עם קומיקס או אנשים שקוראים קומיקס זמן רב, ומבין מחדש איזה תפקיד גדול יש לקומיקס בעולם התרבותי שהמדע הבדיוני הוא חלק ממנו. הבעיה שלי בקריאת קומיקס היא שיש לי נקודה עיוורת ענקית בכל מה שקשור למדיום הזה. אני מוטה כל כך לכיוון של מילים ועלילה, שאני בדרך כלל מחמיץ לחלוטין את האלמנטים הגרפיים של צורת האמנות הזו. לכן גם כמעט לא אתייחס לנושא כאן. מעט הקומיקס שכן קראתי ונהניתי ממנו התרכז בדרך כלל בעלילה ובסיפור.

וכך כאשר באייקון האחרון ראיתי ספר בשם "סופרמן – מה עלה בגורלו של איש המחר?" מה שמשך אותי אליו לא הייתה הכותרת אלא שמו של הכותב – אלן מור. הספר מכיל שלושה סיפורי סופרמן שכתב מור: "סופרמן – מה עלה בגורלו של איש המחר?" שהוא סיפור מותו של סופרמן (ספטמבר, 1986); The Jungle Lime שהוא סיפור משותף של סופרמן ו-Swamp Thing (ספטמבר, 1985); "לאיש שיש לו הכול" (Superman Annual מס' 11, 1985). זהו הסדר שלהם בספר, והסדר שבו אכתוב עליהם כאן.

מה עלה בגורלו של איש המחר?

יקומי קומיקס, המתקיימים במשך עשרות שנים ונכתבים על ידי כותבים רבים, נוטים להסתבך לאין שיעור. לכן מפעם לפעם המוציאים לאור הגדולים של קומיקס, מארוול ו-DC, מאתחלים את היקומים שלהם. זה מאפשר להתחיל קווי עלילה חדשים ולא מחויבים למה שקדם להם ולפתור תסבוכות שהתפתחו במהלך השנים. DC עשו אתחול כזה ב-2011, ולפניו בשנים 1986-1985. "מה עלה בגורלו של איש המחר?" (סיפור בשני חלקים) הוא חלק מהאתחול של שנות ה-80. מתוארות בו המערכה האחרונה של סופרמן והיעלמותו.

כסיפור, הוא משעמם למדי, אקשן לא מתוחכם במיוחד. אויבים ישנים של סופרמן, שהיו שקטים או נחשבו מתים, מתעוררים לפעולה וזורעים הרס. זהותו של סופרמן כקלרק קנט נחשפת וחבריו נהרגים בזה אחר זה. לבסוף סופרמן אוסף את חבריו הנותרים ומתבצר אתם ב"מבצר הבדידות" בקוטב, שם מוטל עליהם מצור ואויבים וידידים נוספים מ"עידן הכסף" של הקומיקס מגיעים לביקורים, שרובם חסרי משמעות מבחינה עלילתית. לבסוף סופרמן מסיק שמי שעומד מאחורי כל ההתרחשויות הוא אויבו, Mxyzptlk, הקוסם מהממד החמישי. הם מתעמתים, וסופרמן הורג את Mxyzptlk בלית בררה.

אבל כידוע סופרמן נשבע לעולם לא להרוג, ולכן המוצא היחיד שנותר לו הוא להרוג גם את עצמו, או לפחות ליטול מעצמו את כוחות-העל שלו. הוא נכנס לחדר שבו נשמר הקריפטוניט הזהוב, ולא נראה יותר. חבריו הנותרים מוצאים יציאה מהחדר לשממת הקוטב, ומניחים שהוא יצא לקפוא למוות. אני מניח שבשעתו לקוראי סופרמן ותיקים (וקוראי קומיקס בכלל) זה היה הלם לא קטן ובטוח שהריגת סופרמן דרשה אומץ מצד DC, אבל כספרות הסיפור הזה לא מרגש.

מה יש בסיפור כזה עבורי, כמי שקורא אותו יותר מ-25 שנה אחרי שהוא נכתב, שלא מגיע מעולם הקומיקס, שחזה בסופרמן מת יותר מפעם אחת? יש בו ניצוצות של אלן מור שנמצאים לעתים בפרטים אך בעיקר בסיפור המסגרת. דוגמה אחת להבלחות בפרטים: באחד הפאנלים חבריו הגיבורים של סופרמן מגיעים לנסות לפרוץ את שדה הכוח שבו הקיף ברייניאק את מבצר הבדידות. הם מצוירים כשהם הולמים בשדה הכוח בשלל כוחות-על, ובאטמן ורובין עומדים למרגלותיו ומכים בו במקלות.

אבל כפי שאמרתי, הייחוד נמצא בעיקר בסיפור המסגרת שבו אפשר לראות את החשיבה מחדש של מור על עולם גיבורי-העל, שבוטאה במלואה ב"ווטצ'מן", שהגיליון הראשון שלו יצא לאור באותו חודש ממש (ספטמבר 1986). הסיפור מתחיל עשר שנים לאחר היעלמו של סופרמן, עם כתב של הדיילי פלאנט שבא לראיין את לויס ליין, היום גברת ג'ורדן אליוט. לויס היא עקרת הבית המושלמת – מתגוררת בפרוורים בבית מסדר ונקי למשעי, יש לה תינוק קטן (שישן בשלווה במהלך כל הריאיון הארוך) והיא מחכה לבעלה שישוב מהעבודה. בעיניי, מור לועג כאן בגלוי לתרבות שנות ה-50 שבה פרח הקומיקס. הוא לוקח את העיתונאית העצמאית, אשת הקריירה שהייתה מעורבת עמוק בהתרחשויות הדרמטיות של דורה, והופך אותה ליושבת בית פסיבית, עדה מרוחקת. זה ניכר בבירור בהיפוך התפקידים שלה ממראיינת למרואיינת.

ערעור המוסכמות של עולם גיבורי-העל ניכר שוב בסוף הסיפור, בסגירת סיפור המסגרת. בשני העמודים האחרונים, אחרי שלויס גומרת לספר לכתב את סיפור הקרב האחרון, היא ובעלה (שחזר בינתיים מהעבודה) נפרדים מהכתב לשלום, ואז מסתבר לנו שסופרמן לא מת. ג'ורדן אליוט הוא למעשה סופרמן שוויתר על כוחותיו.

בפאנל הלפני אחרון לויס שואלת את ג'רודן אם הוא לא החמיר קצת בדבריו על סופרמן קודם לכן, כאשר עוד לא ידענו שג'ורדן הוא סופרמן ("הוא לא היה משהו מיוחד. אנחנו, הבחורים העובדים הרגילים, הם הגיבורים האמתיים"). ג'ורדן עונה לה: "הוא זכה להערכה מוגזמת והיה שקוע מדי בעצמו. הוא חשב שהעולם לא יוכל להסתדר בלעדיו." מהמעט שאנחנו רואים מהעולם שלאחר סופרמן, זה נראה עולם שלו ונעים שסופרמן לא חסר לו.

בטור של קלהן על סיפורי סופרמן של מור, הוא מראה קשרים הדוקים יותר בין העמדה האחרונה של סופרמן למבצרו של אוזימונדיאס ובין ג'ורדן המיושב לדן דרייברג ("ינשוף הלילה") בבגרותו, אבל גם בלעדיהם קל לראות את הקשרים הנושאיים. אבל אלה לא באמת מצליחים להרים את הסיפור הזה מהסתמיות שלו, בטח למי שכבר מכיר את הווטצ'מן ואת ההשפעה שהייתה למור על עולם הקומיקס מאז אמצע שנות ה-80.

בכל זאת יש משהו סיפורי משעשע שקשור ל"מה עלה בגורלו של איש המחר?", והוא נמצא בהקדמה לקובץ. פול קופרברג, שכתב את ההקדמה, מביא את הסיפור הבא מפי ג'וליוס שוורץ, העורך של DC באמצע שנות ה-80 שהיה אחראי על הריגת סופרמן. שוורץ מספר שהוא הגיע לכנס קומיקס בניו יורק בכוונה לבקש מג'רי סיגל, אחד היוצרים של סופרמן, לכתוב את סיפור סופרמן האחרון. סיגל לא יכול היה לעשות את זה, ובבוקר שלמחרת שוורץ מצא את עצמו מתנה את צרותיו באוזני אלן מור בארוחת בוקר. "בנקודה זו הוא פשוטו כמשמעו קם מכיסאו," אומר שוורץ על מור, "כרך את ידיו סביב צווארי ואמר, 'אם תיתן למישהו אחר חוץ ממני לכתוב את הסיפור הזה, אני אהרוג אותך.' מכיוון שלא רציתי להיות שותף לרצח שלי עצמי, הסכמתי."

עוד סופרמן של מור מנקודת מבטו של בור קומיקס, בפעם הבאה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 * כדי להבין קצת יותר את היקום שבו מור כתב את הדברים שלו, נעזרתי בסדרת הרשומות שפרסם טים קלהן עליו באתר TOR.