השמים נופלים

זהירות, ספוילרים! רשומה זו כוללת פרטי עלילה מהותיים לשתי עונות הסדרה Falling Skies שהופקו עד עכשיו.

ראיתי לאחרונה את שתי העונות הראשונה של "השמים נופלים", אני לא מתכונן לראות את העונה השלישית שאמורה להתחיל בקרוב. אנסה להסביר כאן למה.

העלילה הבסיסית של "השמים נופלים" היא אחת הוותיקות במדע הבדיוני – פלישת חייזרים לכדור הארץ. במקרה המסוים הזה הפלישה מוצלחת והחייזרים כובשים את כדור הארץ. גיבור הסדרה הוא טום מייסון, מרצה לשעבר להיסטוריה באוניברסיטת בוסטון וכעת סגן מפקד "גדוד המיליציה השני של מסצ'וסטס", שהם כמה מאות בני אדם המנסים לשרוד באזור בוסטון לאחר הפלישה. לטום שלושה בנים, שאחד מהם, בן, נחטף על ידי החייזרים הפולשים ושועבד לעבודה בכפייה על ידי "רתמה" – מתקן ביולוגי-טכנולוגי שמתחבר לחוט השרדה לאורך הגב והעורף. ראיתי את שתי העונות מכיוון שנראה היה שהיוצרים מצליחים לנצל את נקודת המוצא השחוקה הזו ולעשות אתה משהו מעניין.

אחת הביקורות ששמעתי על "השמים נופלים" היא שהיוצרים לא עושים שימוש במרכיב המדע הבדיוני של הנחת היסוד של הסדרה, ואני חושב שזו אינה ביקורת מוצדקת. הם מנצלים את הכלי הזה בשתי צורות הקשורות זו לזו. האחת היא ביצירת החברה החייזרית המורכבת, והאחרת היא ביחס של בני האדם למי ש"נוגעו" בידי החייזרים.

סקיטר מצוי

 החברה החייזרית המוצגת בסדר אינה אחידה, היא מורכבת מה"אדונים" ומה-skitters עושי דברם. החברים בקבוצות אלה שונים זה מזה במבנה הגוף שלהם, והדמויות שמות לב לכך. עוד לפני שהצופים (והדמויות) יודעים שהסקיטרים אינם החייזרים שיזמו את הפלישה, אחת מהדמויות מעירה על ההבדל בין דמותם בעלת שמונה הגפיים של הסקיטרים לבין מכונות המלחמה הדו-רגליות שלהם. הגילוי הזה של שני מעמדות בקרב החייזרים אינו מובן מאליו בהקשר העלילה השגורה, ומעניק לחייזרים של הסדרה פטנציאל להיות יותר מסתם מפלצות פולשות מן החלל.

אבל הגילוי המשמעותי יותר הוא שהסקיטרים הם למעשה בני מין משועבד כלשהו, ושהצורה שלהם היא תוצאה של תהליך השיעבוד הזה. גם עליהם הולבשה ה"רתמה", המולבשת על ילדים ונערים אנושיים שנלכדים. העובדה שבני אדם משועבדים עלולים להפוך לסקיטרים אם ההטמעה תימשך, מעניקה ממד של אימה עמוקה יותר מפני אבדן זהות ואנושיות, שנובע ישירות משימוש מושכל במדע הבדיוני – בניגוד לסתם מפלצות דמויות חרק המשתלטות על הארץ ביצירות פחותות. נעשה שימוש בטכנולוגיה החייזרית ובצורה הלא אנושית כאחד כדי לעורר איום רגשי אמתי ואמין (בדמויות ובצופים) מפני האפשרות שיכפו את ילדך להפוך ללוחם לא אנושי שיפנה נגדך. הגילוי הזה חיוני גם מאוחר יותר, כדי לאפשר הזדהות עם המורדים מבין הסקיטרים ותקווה להיפוך התהליך.

זרות הזהות והטכנולוגיה הגורמת אותה חיונית גם לאספקט אחר של הסדרה – היחס של בני האדם למי ש"נוגעו" בחייזריות. זה מתבטא באופנים אחדים. האופן הברור ביותר הוא ביחס לילדים שה"רתמה" המתמירה הוסרה מעליהם – וזה בולט ביותר ביחסם של אנשי "השני של מסצ'וסטס" לנערים בן וריקי, ילדיהם של חברים בגדוד שהרתמה הוסרה מהם והם שבו לחיק הגדוד. אך גורם זה מאפשר גם לתאר את היחס השונה של בן וריקי עצמם לחייזרים ששיעבדו אותם. במידה פחותה, היחס למי שנוגעו במגע עם החייזרים ניכר גם ביחס לטום שהושתל בו החרק החייזרי, ואפילו ביחס לדן (מפקד הגדוד) אחרי שהוא "הורעל" בנשיכת החייזר.

מבחן ה"אותנתיות" של יצירות ספקולטיביות הוא אם אפשר להוציא את המרכיב הספקולטיבי מהסיפור בלי לגרום שינוי אמתי בעולם, ביחסים ובעלילה. במקרה זה התשובה שלילית. כפי שאמרתי, בזכות החברה החייזרית המורכבת והפוטנציאל שלה עצמה ושל ההשפעה שלה על היחס לבני האדם שבאו אתה במגע ראיתי את שתי העונות הראשונות. אני לא אראה את העונה השלישית.

נואה ויילי בתפקיד טום מייסון

 אם לסכם את הסיבה בקצרה – זו סדרה אמריקאית מהזן המעצבן ביותר. הדמויות סטראוטיפיות ומשעממות: איש השלום שהפך לוחם; הפושע המתעלה על שנאתו לחברה (שהוא גם אתנחתא קומית); האב והבעל שהתגרש, אבל המלחמה משיבה אותו למשפחתו; הרופאה האכפתית וחסרת הפניות (אישה, כמובן, כי זה מה שנשים עושות). וכן הלאה. בחרו לכם סטראוטיפ, הוא שם.

במסורת זו, "השמים נופלים" חדורה בפטריוטיות אמריקאית כתובה בצורה גסה ומעצבנת. בתחילה השתעשעתי מכך שהסדרה מתרחשת בבוסטון (אתר הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות האמריקאית) ושם הגדוד שהוא רמיזה ברורה לאותה מלחמה. כאשר השורדים התבצרו בבית ספר על שם ג'ון פ' קנדי השעשוע פחת, ולנוכח הנאום חוצב הלהבות של טום בפרק האחרון של העונה הראשונה, המזכיר את קרבות לקסינגטון וקונקורד, סבלנותי פקעה סופית. כאשר קראתי טיפה על הסדרה התברר לי שבמקור התכוונו לקרוא לה "קונקורד", לפחות מזה שפילברג הוריד אותם.

בעונה השנייה שיר ההלל לחברה האמריקאית ולחוקה, שמנוגן במלוא העוצמה על פני הפרקים האחרונים של העונה, הפך מאוס באמת. אין רע בפטריוטיות האמריקאית, קשה לחמוק ממנה בסדרות האמריקאיות, אבל לפחות שתהיה כתובה היטב כמו בסדרות של ארון סורקין.

אבל בעונה השנייה לא רק זה מתדרדר. "השמים נופלים" רוויה בדרמה משפחתית כמו רוב הסדרות האמריקאיות של השנים האחרונות. הדרמה מוגזמת וכבדת יד כבר בעונה הראשונה, אבל בעונה השנייה היא מתדרדרת לכדי מלודרמה רגשנית ודביקה. וזה נכון לא רק לדרמה המשפחתית שם, אלא לכל הדרמה של הסדרה. היא הופכת בעונה השנייה פחות או יותר לאופרת סבון על כל פרטיה ודקדוקיה. ההופעה של מין חייזרי שלישי בפרק האחרון של העונה השנייה, המלווה בכיתוב "ידיד או אויב?", הזכירה לי יותר מכול את הסיומים של פרקי "בועות" הנפלאה עם סדרת השאלות המטופשות לקראת הפרק הבא. "השמים נופלים" הצליחה להפוך לפרודיה של עצמה.

יוצרי "השמים נופלים" התחילו לא רע בווריאציה על נושא ישן, אבל הצליחו לקבור את הפוטנציאל של הסרה הזו תחת מינוני יתר מופרעים של פאתוס זול.

סיכום אייקון

מה לא יהיה בסיכום הזה? פירוט של ההרצאות והאירועים שבהם נכחתי. מה כן יהיה בו? שני חלקים, הראשון יתייחס לאייקון באופן כללי, השני לאירועים שבהם אני השתתפתי.

דברים כלליים

בשעת הפולמוס הגדול על פיצול אייקון, נשמעה טענה שאייקון כפי שהוא היה ב-2008 ו-2009 כבר אינו "של החובבים", ולעומתה נטען שהדימוי והחזות חשובים יותר כי הם אלה שמקדמים את המדע הבדיוני בארץ. אבל הנקודה היא לא החובבים כחובבים, אלא החובבים כקהל. מה שקרה לאייקון בשנים האלה הוא שמתוך רצון ליצור חזות מסוימת, מתוך רצון שיכתבו עליו בעיתון, הוא התעלם מהקהל שלו. אין אף דרך אחרת להסביר הכללת רצועה של B-movies מקסיקנים. הנהלת אייקון בשלוש השנים האחרונות, לאחר הפיצול, הוכיחה שהיא שוב מודעת לקהל שלה. וזה התבטא לא רק בכך ששוב מצאתי את עצמי מייחל ליכולת להיות בשלוש הרצאות בעת ובעונה אחת, אלא גם בעניינים ארגוניים פשוטים. בעיות שהיו בשנים קודמות, תלונות שנשמעו, לא חזרו על עצמן השנה. אני לא אומר שהכנס היה ללא תקלות, אין אפשרות לעשות אירוע בסדר גודל כזה ללא תקלות, אבל אני חייב לציין את זה ולתת קרדיט עצום לתומר שלו, מנהל הכנס, ולצוות המופלא שלו.

האירועים שלי

יום ג – פאנל אן מקאפרי

מנחה: קרן לנדסמן. פאנליסטים: ענבל שגיב-נקדימון, גלי גולן, נעמי כרמי ועבדכם הנאמן.

אני לא מעריץ מושבע של מקאפרי ולא בקיא בכתביה כמו המשתתתפות האחרות בפאנל, אבל הביטחון הפוחז שלי שאני יכול לדבר על כל דבר שבעולם בצורה משכנעת הביא אותי להסכים להשתתף בו. הקריאה מחדש של ספריה של מקאפרי שיצאו בעברית לקראת הפאנל הזה הייתה מאכזבת במידת מה בגלל שהיא ניפצה לי דימויים של קריאה שלה בעבר, אבל "הספינה המזמרת" עדיין ספר מעולה. הפאנל היה תענוג בזכות המנחה וחברותיי לפאנל, שתמיד יש להן דברים להגיד ששווה לשמוע. קצת הפריע לי העיסוק המוגזם בפיליטקה המגדרית בפאנל הזה, אני חושב שהחמצנו אפשרות להגיע לנושאים אחרים שקשורים בה.

יום ד – "חפור אינדי, חפור!"

אני מודה, ההרצאה הזו נולדה מתוך עצלות מסוימת. לא היה לי כוח להתעמק בספרות מדע בדיוני ולהעביר עוד הרצאה של ניתוח, אז נתליתי ב"שודדי התיבה האבדה" כתירוץ לדבר על ארכאולוגיה ולספר סיפורים שאני אוהב ומכיר. זו הייתה הרצאה שממש נהניתי להכין וממש נהניתי להעביר. אני חושב שגם הקהל נהנה, למרות האכזבה של חלק מהצעירים יותר בקהל שציפו להקרנה של הסרט.

יום ה – פאנל על ספרות נוער

מנחה: נדב מילר-אלמוג. משתתפים: סיגלית דיל, נועה רייכמן ואנוכי.

גוייסתי לפאנל הזה אחרי שאחת המשתתפות המקוריות נאלצה לבטל את השתתפותה, והבחירה בי לא הייתה מובנת מאליה. יש לי לא מעט ביקורת על רבים מספרי הנוער המתפרסמים בז'אנר כי אני חושב שיותר מדי מהם מזלזלים בקוראים שלהם. היה צריך להיות לי יותר אמון במנחה הפאנל שעשה עבודה נהדרת. למרות הרפתקאות אלה ואחרות שעברו על הרכב הפאנל, אני חושב שבסופו של דבר הוא עבד היטב. אני יודע שאני נהניתי בו.

סיכום סיכומי – עוד בבקשה.

המועמדים לפרס גפן 2012

פרס גפן מתקרב, ההצבעה עוד מעט נסגרת. כמה מילים משלי על המועמדים

המועמדים בקטגורית ספר המקור:
דם כחול / ורד טוכטרמן, הוצאת יניב
כתבתי עליו באתר האגודה. אהבתי מאוד את מה שוורד עשתה עם הערפדים, אבל החלק של האנשים קצת עמוס מדי, קצת חוזר על עצמו מדי. היה צריך שם עריכה קשוחה יותר. אני מחכה לראות מה יהיה בספר הבא, יש לו פוטנציאל להיות נהדר. פרק שלא נכנס לספר הופיע כסיפור ב"היה יהיה" של השנה שעברה והיה מצוין.

הרצל אמר / יואב אבני, הוצאת זמורה-ביתן
ספר היסטוריה חלופית חמוד מאוד. אבני תמיד היה טוב בתיאור בני אדם ומערכות יחסים. יש לי השגות לגבי המציאות החלופית שהוא מתאר בארץ ישראל, ואני חושב שהוא קצת מתחכם יותר מדי בקטע של ישראל באפריקה, אבל בסך הכול ספר כיפי.

ילדי בית הזכוכית / יעל פורמן, הוצאת מודן
חבר אמר לי פעם שיש פתגם ברוסית "אני זוכר אותו עוד כשהוא היה עובר מתחת לשולחן". היה לי העונג להעניק לסיפור הזה את המקום הראשון בתחרות של "עולמות" בשנת 2009. במובנים מסוימים, אהבתי אותו יותר כסיפור כי הוא היה תמציתי יותר (אבל אני אוהב דברים תמציתיים וקצרים). זה ספר נוער טוב, לטעמי הבעיה שלו היא שהוא טיפה מטיפני מדי.

מצרפי המקרים / יואב בלום, הוצאת כתר
הכתיבה סבירה, אבל אני לא אוהב ספרים שבהם דברים קורים סתם ככה. כתבתי יותר בפירוט כאן.

נתב"ג / יואב כ"ץ, הוצאת עם עובד
אהבתי את הספר הזה. כתיבה טובה ושימוש טוב באלמנט הפנטסטי שהוא מכניס. הנה הביקורת שלי ב"בלי פאניקה".

המועמדים בקטגורית ספר המדע הבדיוני המתורגם:
אקסלרנדו / צ'רלס סטרוס, הוצאת יניב. תרגום: אהוד מימון.
טוב, אני תרגמתי אותו אז יש לי רגשות חמים כלפיו, אבל בלי קשר זה אחד הספרים החשובים והטובים של השנים האחרונות. סטרוס משחק עם הייחודיות בצורה מעניינת, וכותב היטב. תשעה סיפורים שמצטרפים לשלם אחד מרתק.

ג'וליאן קומסטוק / רוברט צ'ארלס וילסון, הוצאת גרף. תרגום: ורד טוכטרמן.
כתבתי עליו באתר האגודה. בגדול, ספר טוב אבל מפוספס קצת. וילסון מחויב לדרך כתיבה מסוימת בגלל נקודת המבט של המספר, ולכן הוא מחמיץ הזמנויות לעסוק בנושאים שבהם הוא מטפל יותר לעומק.

החור שברעש / פטריק נס, הוצאת זמורה-ביתן. תרגום: מיכל אלפון.
ספר מעולה. באמת. ספר נוער שלא עושה הנחות בגלל שהוא ספר נוער, כתוב היטב ועוסק בנושאים לא פשוטים. נגמר בקליפהאנגר בלתי אפשרי. אני מאוד מקווה שיתרגמו את ההמשכים.

התלקחות / סוזן קולינס, הוצאת זמורה-ביתן. תרגום: יעל אכמון.
שוב, ביקורת באתר האגודה. בגדול, הפגמים של "משחקי הרעב" מועצמים אבל כך גם הדברים שקולינס עושה היטב. לא נפלתי מהרגליים אבל גם לא סבלתי. בעיניי הספר השלישי הציל את הסדרה הזו.

פנדמוניום / דריל גרגורי, הוצאת גרף. תרגום: דידי חנוך.
מי שוקרא את הבלוג הזה יודע מה דעתי על גרגורי. בקצרה – סופר המדע הבדיוני הטוב ביותר שכותב כיום. "פנדמוניום" הוא הספר הראשון שלו, והוא מעולה.

המועמדים בקטגורית ספר הפנטסיה המתורגם:
בן נפטון / ריק ריירדן, הוצאת גרף. תרגום: יעל אכמון.
לא קראתי. ריירדן כותב מיומן, אבל הוא לא בדיוק כוס התה שלי.

ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן / רודולף ראספה אריך, הוצאת ספרי עליית הגג. תרגום: ירון בן-עמי.
לא קראתי בהוצאה הזו, אבל הרפתקאות הברון תמיד משעשעות. הערה שלא קשורה לספר, אני לא חושב שתרגומים מחדש זכאים למועמדות.

זרמים זרים / טים פאוורס, הוצאת אופוס. תרגום: ורד טוכטרמן.
לא קראתי.

עיר של עצמות / קסנדרה קלייר, הוצאת גרף. תרגום: אינגה מיכאלי.
כתבתי על הספר בעבר. קלייר לוקחת את הנוסחה הפנסטסטית השגורה, ומשחקת אתה בצורות מאוד נחמדות. ספר שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות וזה עושה לו רק טוב.

שם הרוח / פטריק רותפס, הוצאת כנרת. תרגום: עמנואל לוטם.
ספר שלא צריך היה להיות כאן. הספר לא יצא לאור ב-2011 אלא ב-2010 ולכן לא צריך להיות זכאי למועמדות, אבל הוא כאן. החלק הראשון של הספר טוב, אבל החלק השני בעייתי מאוד (עוד - כאן). עוד חלק ראשון מטרילוגיה, שלא ברור מה יעלה בגורל תרגום החלקים הבאים שלה.

סיפורי המקור
אני ערכתי ארבעה מחמשת המועמדים, אז אני לא אביע את דעתי כאן.

זוכי הוגו 2012

רשימת הקטגוריות להוגו ארוכה והולכת ומתארכת, אני אעיר פה רק על הקטגוריות שמעניינות אותי או שאני מכיר את היצירות בהן.

הספר הטוב ביותר: בין אחרים / ג'ו וולטון

אוקיי, הבנתי, אני צריך לקרוא את הספר הזה. מספיק עם הרמזים ה"מעודנים".

הנובלה הטובה ביותר: האיש שגישר על הערפל / קיג' ג'ונסון

צר לי, אבל בעיניי זה ניצחון הסגנון הפומפוזי והפלצנות על התוכן. אמרתי שוב, ושוב, ושוב, מה אני חושב על הכתיבה שלה. אני כנראה אמשיך להגיד את זה (אולי לא, אני לא מתכונן לקרוא אותה שוב), ג'ונסון כנראה תמשיך להיות מועמדת לפרסים ולזכות בהם. לטעמי, ואלנטה הייתה צריכה לזכות.

הנובלטה הטובה ביותר: שישה חודשים ושלושה ימים / צ'רלי ג'יין אנדרס

זו הייתה הבחירה שלי, ולו רק בגלל השימוש המשכנע של אנדרס באלמנט הספקולטיבי. אבל כפי שאמרתי, המועמדים לא הרשימו אותי במיוחד.

הסיפור הטוב ביותר: ביבר הנייר / קן ליו

אני ובוחרי הוגו מסכים על שתיים משלוש קטגוריות. אין ספק, סוף העולם יגיע השנה. לפחות המתיחה של סקאלזי לא זכתה.

היצירה הקשורה הטובה ביותר: האנציקלופדיה למדע בדיוני, מהדורה שלישית. עורכים: ג'ון קלוט ואח'

לא אכפת לי מי היו המועמדים האחרים, הזכייה הזו מוצדקת מאין כמותה. ולמרבה השמחה  והדיצה, המהדורה הזו גם זמינה בחינם ברשת.

 פרזנטציה דרמטית, פורמט ארוך: משחקי הכס (עונה 1)

בבחירת קהל, אני לא חושב שבאמת היה ליצירה אחרת כלשהי סיכוי מולה. אפילו לא ל"הוגו" של סקורסזה.

פרזנטציה דרמטית, פורמט קצר: אשתו של הדוקטור

גיימן ודוקטור הו, את הזכייה הזו אפילו כלכלנים היו יכולים לחזות. הפרק הזה התחרה בין השאר מול שני פרקים לא רעים אחרים של הדוקטור ("הנערה שחיכתה" ו"אדם טוב יוצא למלחמה").

עורך, סיפורים: שילה וויליאמס ממשיכה לקטוף פרסים עם "אסימוב'ס".

ג'ון ג'וזף אדמס עורך אסופות עבור Night Shade ואחרים, הוא עבד ב-Magazine of F&SF כעוזר, ערך ב-Lightspeed והיום עורך את Fantasy Magazine ("אחיו" של Lightspeed). הוא עדיין צעיר יחסית, ואם לשפוט על פי הסיפורים שקראתי באתרים האלה אני מאמין שהוא יגיע להוגו שלו מתישהו, ובצדק. ניל קלרק עורך את Clarkesworld המצוין וכבר הספיק לזכות בהוגו ובפרס הפנטסיה העולמי. סטנלי שמידט ערך את "אנאלוג" בשנים האחרונות, אני לא ממש מכיר את הסיפורים משם. ג'ונתן סטרייהן עורך ב"לוקוס" והוא אחד מעורכי האסופות החשובים ביותר בשנים האחרונות, הוא היה מועמד פעמים אחדות להוגו וזכה בפרס הפנטסיה העולמי.

הפנזין הטוב בויתר: SF Signal. זכייה ראויה ביותר. אתר ששווה לעקוב אחריו בעיקר אם רוצים להיות מעודכנים בתחום.

זוכת פרס קמבל לסופר הצעיר: אי' לילי ליו. אני לא מכיר את המועמדים האחרים, וגם ממה שליו כתבה קראתי רק את הסיפור המועמד להוגו. מהסיפור האחד הזה התרשמתי בעיקר שהכתיבה שלה... צעירה. רעיונות מגניבים, אבל עדיין לא מספיק בשלה מבחינת עלילה ודמויות.

זרים משכנעים

קצת על כתיבה של תרבויות לא מוכרות

כחלק מההכנות שלי להרצאה באייקון התחלתי לקרוא עוד ועוד סיפורים של אלייט דה-בודארד, שהיא אחת מהכותבות הצעירות הטובות ביותר לטעמי. (למעשה, אני מנצל את ההרצאה כתירוץ לקרוא אותה בלי רגשי אשמה.) דה-בודארד היא חצי אמריקאית וחצי וייטנאמית במוצאה, היא גרה ועובדת בפריז, וכותבת באנגלית. הקשר לאייקון ולהרצאה הוא העובדה שדה-בודארד כותבת מדע בדיוני בעולם שבו האימפריה של האצטקים שרדה והתרבות של מרכז אמריקה היא אחת התרבויות השולטות בעולם, נושא שאגע בו מעט. מאפיין זה נדיר למדי במדע הבדיוני ובפנטסיה, שהם עדיין ז'אנרים שמושרשים ברובם בתרבות המערבית האירופית.

אבל מה שמייחד עוד יותר את הכתיבה של דה-בודארד היא הטיפול שלה בתרבות הזו. באחד העולמות שדה-בודארד יוצרת שתי האימפריות הגדולות ששולטות בעולם (כולל ברובה של יבשת אמריקה הצפונית) הן הסינית והמקסיקנית. לכאורה, זה מזכיר מאוד את "תשעת בני הדרקון" של רוברסון, אבל ההבדלים עצומים. רוברסון משתמש במאפיינים השערורייתיים ביותר של התרבות של מרכז אמריקה כתפאורה וככלי לזעזע את הקוראים. דה-בודארד מתארת תרבות שלמה ועשירה שמתבססת על המאפיינים האלה.

אולי הדוגמה הטובה והבולטת ביותר לכך היא היחס לתרבות הקרבנות של האצטקים. בשלב מסוים רוברסון מתאר חללית ורומז בבירור שנחוץ קרבן (אולי קרבן אדם) כדי שהיא תמריא ותתפקד (עמ' 85). אם חושבים לרגע על המשמעויות של התיאור שלו, זה מתגלה כתיאור זרוע כשלים לוגיים מטופשים. דה-בודארד לעומתו מתארת בעקביות בסיפורים שלה טקסים מפורטים ומתוחקרים (כך לפחות הם נראים על פניהם), שיש בהם היגיון פנימי.

ההיגיון הפנימי הזה נמשך גם לתחום ה"שערורייתי" של קרבנות אדם. היא לא הופכת אותם לכלי לזעזע באמצעותו את הקורא, אלא מנסה למצוא להם מקום הגיוני ומעניין בחברה שהיא יוצרת. הסיפור "לב נגוע" (Blighted Heart) הוא דוגמה מצוינת לכך. דה-בודארד מקדישה המון מחשבה לשאלה איך ייערכו טקסים קרבן אדם בעולם שבו ערכים משתנים, שבו הריגת בתולות כדי להביא גשם אולי אינה מחיר מקובל עוד. יתר על כן, עיקרו של הסיפור עוסק בתוצאות של טקסים כאלה, במישור האישי ובמישור הכללי. היא מצליחה להפוך סיפור שמתחיל בעקירת לבה של בתולה לסיפור על אמהות, ולא אומר יותר מזה מחשש ספוילרים.

דה-בודארד פרסמה לפני ימים אחדים רשומה מעניינת על ניכוס תרבותי ועל עצלות התחקיר של סופרים שכותבים בתרבות זרה להם. בעיקרון היא אומרת את הדברים הבאים: סופרים מערביים לא טורחים לערוך תחקיר כשהם כותבים על תרבויות לא מערביות, וכותבים שטויות על פי מה שהם חושבים שהתרבות צריכה להיות (קראו גם את התגובות לרשומה). האמת המרה היא שפעמים רבות הטיפול של כותבים מערביים בתרבויות זרות הוא שטחי ונקודתי. רוברסון הוא לא היחיד שלוקח נגיעות סנסציוניות והופך אותן לציר התיאור שלו.

אחד הסופרים המערביים שהתעסקו הכי הרבה בתרבויות זרות, בעיקר במתולוגיות זרות, היה זילאזני, הוא כתב שורה שלמה של ספרים שעסקו בתרבויות כאלה. לא במקרה הטוב ביותר שבהם הוא "אדון האור". אחת הסיבות ש"אדון האור" כה מוצלח הוא שהספר בונה חברה שלמה סביב האלוהויות ההינדיות, ולא מסתפק באזכור השמות והכוחות ה"מאגניבים" שלהן. זה מאפשר לזילאזני לעסוק בנושאים של הגבול בין אלוהות לאנושיות, בטבעה של האלוהות ובטבעה של הדת בצורה מעמיקה ומעניינת. יתר על כן, מכיוון שהוא בונה תרבות חדשה ולא מנסה לכתוב בתרבות קיימת, אי-הדיוקים שקיימים בספר מפריעים פחות.

זוהי אחת מהנקודות החזקות של הכתיבה של דה-בודארד – בניית תרבות שלמה שמתבססת על תרבויות זרות, אך לא משועבדת להן. הסיפור "כלת הסו'יא האבודה" (חלק ממקראת הסיפורים לדוגמה שלה), הוא דוגמה מצוינת לכך. זהו סיפור בלש נואר שגיבורו הוא בלש פרטי שברח מארצות הברית, וחי בחלק של אמריקה הנשלט על ידי הסינים. הוא מנסה לגלות את עקבותיה של נערה סינית שברחה ערב חתונתה ל"מקסיקה" (השם שבו האצטקים קראו לעצמם ולאימפריה שלהם). וזהו סיפור נהדר ביצירת העולם שלו, העשיר להפליא. דוגמה בעברית לאותו עולם אפשר למצוא ב"בונת הספינות" שלה, שלוקח את הבסיס התרבותי המתוחקר היטב לחלל.