על שפה ובניית עולם

לפני שבועות אחדים פרסם הסופר כריסטופר פריסט רשומה מרתקת בבלוג שלו, שבה תקף בחריפות את המועמדים לפרס קלארק השנה, ואת הוועדה שבחרה בהם. הרשומה כתובה היטב ומענגת לקריאה, בין השאר בגלל ההתקפות החריפות שלו על חלק מסופרי המדע הבדיוני הפופולריים ביותר היום. אבל מעבר לכך היא מכילה גם כמה דברים חשובים ומעוררי מחשבה. אחד הדברים המעניינים ביותר ברשומה זו הוא הניסיון של פריסט להגדיר את מטרות הפרס, שאפשר להשליך מהן על מטרותיהם של פרסי מדע בדיוני בכלל, אך כאן אני רוצה להתייחס לנושא אחר שהוא מעלה ברשומה זו בעקיפין כמעט – השימוש בלשון ייחודית במדע הבדיוני.

כאשר פריסט דן ביצירות המועמדות הוא מתייחס לספרו של צ'יינה מייוויל, Embassytwon, ולשימוש של מייוויל בלשון בספר זה, ואומר בין השאר: "הוא [מייוויל, א"מ] משתמש גם בהרבה יותר מדי חידושים לשוניים ומילים ייחודיות שנוצרו לצורך הספר, שימוש שמבהיר את העובדה שהוא מוגדר ומוגבל בידי הציפיות של קהל הז'אנר." לאחר מכן פריסט מביא רשימה של חידושים כאלה שנלקחו מהעמודים הראשונים של הספר ואומר שבדרך כלל אפשר להסיק את משמעות מילים אלה ומקורן מן ההקשר. ואז הוא ממשיך ואומר: "... שימוש זה בשמות עצם מומצאים הוא-הוא הדבר שגורם לאנשים רבים לראות את המדע הבדיוני כחשאי ומסתגר. סופר טוב יותר היה מוצא דרכים יעילות יותר להצביע על מוזרות או על סביבה זרה מאשר פשוט להטיח מילים זו בזו. השימוש במשחקי מילים הוא כתיבה עצלנית."

לא קראתי את Embassytwon, אך למרבה הצער אפשר להחיל דברים אלה לא רק על ספר זה או על מייוויל אלא על לא מעט יצירות מדע בדיוני אחרות. אחרי הכול, בלבו של המדע הבדיוני עומדת ההזרה, יצירת הריחוק בין עולמם של הסופר והקוראים לבין העולם המתואר בספר. אחת הדרכים הקלות ביותר ליצור הזרה זו, שהיא לעתים קרובות הדרך הגרועה ביותר, היא להשתמש בשלל מונחים זרים ומוזרים ללא צורך. אם הסופר עושה את מלאכתו נאמנה ביצירת העולם, הוא ייצור בו מבנים חברתיים וטכנולוגיות (או שימושים טכנולוגיים) חדשים שיצדיקו שימוש במונחים חדשים, ואז מונחים אלה שיוצרים הזרה לכאורה אינם נחוצים כלל. אם סופר משתמש במונחים כאלה מתוך עצלות (כפי שפריסט טוען) או מתוך מחסור בדמיון, הם עלה תאנה על חברה שאין כל הבדל משמעותי בינה ובין חברת היום-יום.

בדברים אלה אני לא מתכוון לטכנו-בלל, שפעמים רבות אינו מפריע. "טורפדות פוטוניים" ו"הנע פיתול", למשל, הם קיצורי דרך ספרותיים נוחים וחסרי משמעות (בעיקר בהתחשב בכך שהם מסתמכים על מונחים ידועים) שדווקא מאפשרים לקורא או לצופה למצוא נקודות עיגון בעולם הזר לכאורה. אפילו הסברים ארוכים יותר נסבלים, כל עוד הם לא מכילים שגיאות ברורות המעידות על בורותו של הסופר. הבעיה מתעוררת כאשר במקום מילים יום-יומיות המוכרות לקורא, מילים המתייחסות לתופעות מוכרות לקורא או כאלה שיכולות להיות מוכרות לו, מתעקש הסופר להשתמש במילים מומצאות שלא תורמות דבר לעלילה או לעולם.

נתקלתי בזה לאחרונה בספר "עלמא" של רוני אשכול, שהתחלתי לקרוא, אך לא המשכתי מעבר לפרק הראשון שלו. אחד הדברים שהפריעו לי שם היה השימוש במילים עבריות מסורסות או מעוותות ללא כל סיבה שיכולתי להבין. דוגמה אחת לכך הן ה"עיזאות" שאותן רועה גיבורת הספר. ברור מהתיאור שאלה אינן עזים רגילות, אז מדוע לא לקרוא להן בשם מומצא כלשהו? או, אם הדמיון לעזים הרגילות חשוב ואין דרך להבהיר זאת במהלך העלילה, אפשר פשוט לתאר אותן. רוב הקוראים יזהו עז גם אם פרוותה אדומה. או שאפשר ללכת בדרכו של הטורפדו הפוטוני ולקרוא להן "עזי שקר-כלשהו". כאן המונח הזר היה מתבקש. לעומת זה מופיעים בספר "נוודנים", הזהים בכל דבר ועניין לנוודים, לפחות במעט שאני קראתי, ונבצר מבינתי מדוע נוספה להם אותה נו"ן מסתורית.

מקרים כאלה מתסכלים במיוחד מכיוון שמילים מומצאות בהחלט יכולות לשמש יוצרים כדי לאפיין חברות זרות במהותן. בדוגמה יפה לשימוש במילים מומצאות (בערך) נתקלתי בספר "גנב הקוונטום" של האנו רג'ניימי. רג'ניימי מתאר חברה שבה אנשים יכולים לשלוט במידע שהם חולקים עם אנשים אחרים – החל מזיכרונות המאוחסנים בענן מחשוב, וכלה בעצם היכולת של אחרים לראות את פניהם. הוא קורא למערכת זו Gevulot, ומסביר אותה רק ברבע הספר בערך. לפני כן הוא מתאר את השימוש בה, שהוא טבעי וברור בהקשר העולם שהוא בונה בספר. מההקשרים שבהם מתוארת המערכת ומתיאור מדרך פעולתה ברור לחלוטין שמדובר במשהו חדש וזר לעולם היום-יום שלנו, ולכן המילה הזרה לא מפריעה כלל.

דרך אגב, לדוברי עברית המילה אולי אינה זרה, זהו תעתיק של המילה העברית "גבולות", אבל לרוב המוחלט של קוראי האנגלית אין מושג מהו מקורה. גם לי עצמי לקח זמן-מה להבין מקור זה, אבל לאחר שהבנתי, המערכת הזו הייתה אפילו יותר מובנת וטבעית. רג'ניימי מרבה לעשות זאת בספר – לשאול מילים משפות זרות לאנגלית ולהשתמש בהן במשמעויות קרובות למשמעותן המקורית, תוך הענקת משמעויות חדשות וייחודיות הקשורות לעולם שהוא יוצר בספר. זהו שימוש מושכל באמת בלשון ובאפשרות לטבוע מונחים חדשים בעולם חדש.

אם לחזור לסיום לדבריו של פריסט שציטטתי לעיל, הרעיון שמישהו יטרח להמציא מילים חדשות למושגים יומיומיים מכיוון שהוא חושב שלכך מצפים הקוראים שלו הוא עצוב. המחשבה שסופרים מזלזלים עד כדי כך בקוראים שלהם מדכאת ומכעיסה אותי. היא מעידה על תפיסה שטחית של קהל הקוראים, וגרוע מכך של טבעו האמתי של הז'אנר.

ספר אחד, שלושה סיפורים

"קמט בזמן" יצא לפני חמישים שנה, והוא לא עומד טוב במבחן הזמן. העלילה קלושה, הדמויות קלושות וההרפתקאות אה... קלושות. אבל הבעיה העיקרית שלו היא שלבו של הספר הוא מסר, והמסר הזה הוא פשטני, מטיפני ומשעמם.

המסר הזה נעוץ עמוק באמריקה של ראשית שנות השישים – מחד הוא נוצרי, פטריוטי ומשקף את המלחמה הקרה, ומאידך ניכרים בו אלמנטים שיודגשו בתנועה ההיפית מאוחר יותר בשנות השישים. לנוחותכם וכדי שלא תצטרכו לקרוא את הספר, הנה שלושת הסיפורים: סיפור נוצרי של ניצחון האהבה הנוצרית, סיפור אמריקאי של המלחמה הקרה, סיפור של מסר "מעצים" שעל פיו אדם צריך להיות נאמן לעצמו.

הסיפור הנוצרי

היה הייתה ילדה שחיה בעיר קטנה בארצות הברית. אביה נעלם בנסיבות מסתוריות, אבל היא לא איבדה את אמונתה בשיבתו ובאהבתה אליו (ובאהבתו אליה). שלושה מלאכים, בדמות נשים זקנות, הובילו אותה לעולם בשם אוריאל, כשמו של מלאך הפנים. שם היא שמעה את תושבי הכוכב שרים את תהילת האל (ישעיהו, מ"ב, 10 והלאה) וראתה את כוחות השחור שמאיימים על הבריאה.

משם היא נלקחה לעולם אחר שבו היא למדה שמקרב עולמה הקטן יצאו כמה מהלוחמים הגדולים ביותר באפלה – וראש וראשון להם ישו (המזוהה על ידי ציטוט מהבשורה על פי יוחנן, פרק א). לאחר מכן הביאו אותה המלאכים למרכז הרשע, עולם הנשלט על ידי מוח ללא גוף, הממושטר על ידי תבונה מכניסטית חסרת נשמה. שם היא הצליחה להציל את אביה, אבל נאלצה להשאיר מאחור את אחיה הקטן.

אביה לא מתרגש מכך שכן "הכול פועל לטובה עבור אלה שאוהבים את האל, אלה הנקראים לשרת את תכליתו." (ע' 162) ולכן היא חוזרת להתמודדות אחרונה עם כוחות השחור, במטרה לחלץ את הבן האח האובד. מעודדת בדברי הברית החדשה (האיגרת הראשונה אל הקורינתיים, א, פסוק 27 והלאה), היא מנצחת את כוחות השחור בזכות הדבר האחד שיש בה ואין בהם – אהבה (ע"ע הבשורה על פי יוחנן, י"ג, 34).

הסוף.

הסיפור האמריקאי

בעיירה קטנה גרה נערה צעירה. היא הייתה עצמאית, פורצת דרך ולא מסתדרת במסגרות, כמיטב המסורת של גיבורים אמריקאים. אבא שלה היה פטריוט אמתי, הוא היה מדען שעבד על פרויטקים סודיים למען מדינתו, ונעלם במסגרת עבודתו על פרויקט כזה. גם אמא שלה מדענית שעבדה יחד אתו, אבל כראוי לאישה אמריקאית טובה היא נשארה בבית וטיפלה בארבעת ילדיהם בעודה ממשיכה לעסוק במדע למען העם והאומה.

הילדה ידעה שאביה לא ינטוש אותה ואת משפחתה סתם, ובלוויית אחיה הצעיר והמחונן וחברה ללימודים המחונן ושחקן הכדורסל המוצלח (כי אחרי הכול גם הוא אמריקאי) הם יצאו לחפש את אביה. הם מצאו אותו כלוא בעולם שבו כולם ממושטרים לעשות הכול באחידות, ואם לא יעשו זאת הם צפויים לחינוך מחדש בעינויים. החבר שלה ניצל מהיטמעות בחברה זו בכך שהוא מצטט את נאום גטיסברג של אברהם לינקולן, והם מצליחים להציל את אביה.

אבל אחיה הקטן נשאר מאחור, ואמריקאים לא משאירים שבויים בשטח. היא חוזרת להביא אותו ומתייצבת בפני הקומוניסטים המפחידים חמושה בהצהרת העצמאות של ארצות הברית. יתר על כן, היא מודיעה לשליט העל ש"זהים ושווים זה לא אותו דבר!" (ע' 151) ובכך מנצחת אותו בקרב האידאולוגי.

הסוף.

הסיפור המעצים

אז הייתה ילדה, כן, שלא הסתדרה בבית הספר. היא הייתה עצמאית ועקשנית וסירבה להתכופף לתכתיבים של מערכת קרה ומנוכרת. אבא שלה נעלם, אבל זה בסדר כי אמא שלה גידלה אותה ואת האחים שלה ועדיין הצליחה להיות גם מדענית גאונה. אבל הם בכל זאת אהבו את אבא שלה והתגעגעו אליו. ואז שלוש זקנות חכמות מסתוריות העבירו אותה ואת אחיה ואת החבר שלה לעולמות אחרים, ושם היא ראתה שכוחות השחור מאיימים על היקום. הכוחות האלה התגלמו כתבונה טהורה, מוח בלי רגש, והם גרמו לכולם להתנהג כמו רובוטים.

אבל הזקנות האלה, שהיו למעשה כוכבים מגנים, נתנו להם מתנה שתעזור להם להתמודד עם כוחות השחור – את התכונות שממילא היו להם. הם הצליחו להציל את אבא שלה בזכות זה שהם היו הם-עצמם, אבל אחיה נשאר מאחור.

הם עברו לכוכב אחר, שבו היא למדה לקח חשוב – המהות חשובה יותר מהחיצוניות. אחת הזקנות המיטיבות עזרה לה לחזור אל לב הסכנה כדי להציל את אחיה, והזכירה לה שהיא תוכל לנצח את המנגנון חסר הרגש בזכות מה שיש בה ואין בתבונה הקרה. היא מגלה שהדבר הזה הוא אהבה, ומנצחת.

הסוף.

 

~~~~~~~~~

 

שתי תהיות לגבי התרגום, אחת רצינית, אחת קטנונית.

 

הרצינית

אם מרכז השליטה של כוכב המנוהל על ידי מוח חסר גוף נקרא במקור האנגלי CENTRAL Central Intelligence למה בעברית זה "הביון המרכזי המרכזי" ולא "התבונה המרכזית המרכזית"?

הקטנונית

אם צוינו בסוף הספר מקורות כל הציטוטים המתורגמים, למה  לא ציונו המתרגמים של הברית החדשה לעברית (בעיקר כשנעשה שימוש בשני תרגומים שונים)?

עלתה תכניית עולמות

תוכניית "עולמות 2012 - שיגעון" עלתה לאתר.

אני בדרך כלל לא נוהג להמליץ בבלוג על הרצאות, אבל אני אחרוג ממנהגי ואסב את תשומת לבכם להרצאה אחת כי המרצה הוא חבר שאני מנסה לגרור אותו לכנסים כבר הרבה זמן ואני רוצה שהוא יזכה להרבה קהל ולהרגשה טובה.

ד"ר יהושע וינשטיין ידבר על "אלים חדשים וישנים: לאבקראפט וטולקין". ג'וש (אני מצטער, אני לא מסוגל להביא את עצמי לקרוא לו "יהושע") הוא דוקטור לפילוסופיה, איש מרתק וידען עצום. אני מכיר חלק ממה שיש לו לומר על טולקין והדת, ומת לשמוע את זה בצורה מסודרת. לדעתי גם אם אתם לא טולקינאים או חסידי לאבקרפט כדאי לשמוע את ההרצאה.

כלכלה במדע הבדיוני

כאשר קראתי לפני זמן מה שוב את "להט קדוש" של ברוס סטרלינג, עלה בדעתי שזו אחד משני ספרי המדע הבדיוני היחידים שאני מכיר שעוסקים ברצינות בכלכלה ומעניקים לה מקום חשוב בעיצוב העולם שלהם. הספר האחר הוא "אקסלרנדו" של צ'רלס סטרוס (אם כי אפשר למצוא עוד קצת התייחסויות רציניות קצרות יותר בסיפורים קצרים אחרים של סטרלינג ובכמה סיפורים של דקטורוב). זה מוזר, מכיוון שאת ההשפעה של הכלכלה המשתנה אנו חשים על בשרנו מדי יום, לעתים אפילו לפני ההשפעות של השתנות הטכנולוגיה. להלן כמה מחשבות שלי בשאלה מדוע העיסוק הזה נדיר למדי.

ישנן יצירות שעוסקות בהיבטים שונים של כלכלה, בדרך כלל פריפריאליים. "המנושל" של לה גווין עוסק בתורות פוליטיות-כלכליות, אבל לא מדבר על התהוות שיטות כלכליות אלא מניח את קיומן (הדומה מאוד לקיום שלהן בעת כתיבת הספר) ודן בהשפעות שלהן. היינליין ב"עריצה היא הלבנה" עוסק קצת בכלכלת מחסור, בעיקר כבסיס למרידה, ובספרים אחרים מתיימר ללמד איך לעשות כסף. אסימוב בטרילוגיית המוסד שואל קצת דגמים כלכליים מההיסטוריה כדי לתאר את התפתחות היקום שלו. אבל איש מהם לא עוסק ברצינות בכלכלות שונות מהותית, בהתפתחותן ויותר מזה בדרך שבה הן מעצבות את החברה.

סטרלינג לעומתם מבחין ב"להט קדוש" בין "כסף הזקנים", ההשקעות לטווח ארוך שהן המטבע ה"רציני" היחיד, לבין "כסף הצעירים" – מזומנים, אשראי וכו', שיוצרים למעשה שתי מערכות כלכליות מקבילות באותו עולם. סטרוס עושה את זה שוב ושוב בשלבים שונים של התפתחות העולם ב"אקסלרנדו", כאשר הוא מתאר שלל כלכלות שונות: כלכלה שבה למוניטין של האדם ערך ניתן לכימות; כלכלת שפע שאינה מבוססת על ערך של סחורות הנגזר מן הנדירות שלהן; כלכלה שבה רוחב פס ומרחב אחסון הם המטבע העובר לסוחר; ולבסוף "כלכלה 2.0" הפוסט-אנושית.

נדירות העיסקו בכלכלה לא מאוד מפתיעה, בהתחשב באתוס של המדע הבדיוני שתמיד הוצג כניסיון לבחון את ההשפעה של התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות על החברה. גישה זו מציבה את הטכנולוגיה והמדע במרכז אפילו ביצירות מדע בדיוני "רך" שמתיימרות לא לעסוק בהן ישירות, ועל אחת כמה וכמה ביצירות מדע בדיוני "קשה" שלעתים כל כך מתרכזות במדע ובטכנולוגיה שהסיפור עצמו נשכח. לכך מצטרפת העובדה שרוב כותבי המדע הבדיוני הראשונים באו מתחום המדעים המדויקים וההנדסה, והם הקדישו פחות תשומת לב למדעי הרוח והחברה למיניהם. בכך ניתן הטון לז'אנר כולו.

קוראי וכותבי מדע בדיוני למדו לחפש את האלמנטים האלה בכתיבה, בין השאר מכיוון שהם מרהיבים ומלהיבים. טיסה בין כוכבית, כלי נשק אקזוטיים, המרחב הווירטואלי לגווניו, עיצוב מחדש של גוף האדם וכן הלאה "סקסיים" הרבה יותר לכתיבה ולקריאה מאשר כלכלה מבוססת מוניטין. דרך אגב, כמו ניבויים טכנולוגיים של המדע הבדיוני גם כלכלה זו כבר אינה רק נחלתם של קורי דקטורוב או צ'רלס סטרוס (בפרקים הראשונים של "אקסלרנדו") אלא היא נידונה ב"פורבס".

בכתיבה של "הדור החדש" ניכר המעבר למה שהיינליין (אם זיכרוני אינו מטעני) כינה באחד המקומות "המדעים המטושטשים". שני מדעים כאלה בלטו במיוחד. האחד הוא התחום של סוציולוגיה ואנתרופולגיה ביצירות של כותבים כמו לה-גווין שבחנו חברות שלמות, את ההשתנות שלהן ואת המפגשים ביניהן. האחר היא הפסיכולוגיה כאשר כותבים החלו לבחון את הפן האישי בכלים של מדע בדיוני, כאשר הדגש בחלק מהמדע הבדיוני עבר מ"החלל החיצון" ל"חלל הפנימי" (באנגלית זה נשמע יותר טוב – From outer space to inner space). העיסוק בכלכלה ביצירות אלה נגע בדרך כלל לאידאולוגיות כלכליות-חברתיות או לדרך שבה משברים השפיעו על חברות ויחידים.

גם טבעה של הכלכלה (כמדע) תרם להתעלמות זו. זהו תחום רב משתנים וכאוטי בטבעו שהתחזיות בו קשות, ותדיר הן מופרכות על ידי המציאות. יתר על כן, בגלל התלות של הכלכלה בטכנולוגיה וקצב השינוי המהיר של הטכנולוגיה, באופן אירוני רוב התחזיות האלה מנסות להסתמך על מודלים המתייחסים לגורמים כלכליים שאינם עוד רלוונטיים. אולי לא מפתיע שהניסיונות של סטרלינג, דוקטורוב וסטרוס מתייחסים פעמים רבות לכלכלת שפע, שאינה רק וריאצאיה על כלכלת המחסור המוכרת שלנו אלא היא שונה ממנה מהותית.

מדוע, אם כן, מתחילה כיום התייחסות רצינית יותר לנושא? במידה מסוימת זה נובע מכך שהיה לנו זמן לשכוח את מרקס וסטלין. במסגרת הניסיונות לנסח חוקים להיסטוריה, מרקס פיתח את הרעיון שהיחסים הכלכליים הם הגורם האחד המעצב את התפתחות ההיסטוריה. הביטוי המדיני שקיבל הרעיון בדמות המשטרים הקומוניסטיים הטוטאליטריים, יחד עם הבלטת האידאולוגיה המדינית-כלכלית כציר המלחמה הקרה, הטילו צל שאי-אפשר היה לצאת מתחתיו על הדיון הספרותי בכלכלה. עדות טובה לכך היא "המנושל" של לה-גווין שהשיטות הכלכליות בו הן תשתית למדינות ולמדיניות (וליותר מכך, כמובן). היה צורך להגיע לעידן פוסט-קומוניסטי כדי שאפשר יהיה שוב לנהל דיון במודלים כלכליים המעצבים חברה בלי להיות שבויים במערך ההקשרים של המרכסיזם, הביטויים הקומוניסטיים שלו והמלחמה הקרה.

במידה מסוימת היינו צריכים להשתחרר גם מצלם של אדם סמית והליברליזם הכלכלי, ושחרור זה קשור במידה רבה להופעת כלכלת המידע. כלכלת המידע (שזכתה אי-אז בימי בועת הדוט-קום לכינוי "כלכלה חדשה") במידה מסוימת הפכה על ראשה את עקרון היסוד של כלכלת המחסור הקלאסית. כלכלת המחסור מתבססת על העיקרון שככל שמוצר נדיר יותר, ערכו עולה; כלכלת מידע מעניקה דווקא ערך גבוה ל"מוצר" נפוץ.[1] השילוב של חוסר שביעות הרצון מהקפיטליזם ומהאידאולוגיה של שוק חופשי לגמרי תרמה לכך.

אם להתבסס על שני הספרים שהזכרתי בראשית הרשומה הזו, הדיונים האלה בכלכלה בדיונית יכולים להיות מרתקים, ולהציע נתיבים חדשים במדע הבדיוני.
וכמעט שכחתי, הדפסה ביתית בשלושה ממדים. הטכנולוגיה הזו הולכת לחולל מהפכה אמתית בכלכלה שלנו, והמדע הבדיוני מתחיל לכתוב עליה ועל ההשלכות שלה ברצינות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

[1] הדוגמה ההיפותטית הקלאסית היא מכשיר הפקסימליה "הראשון", שהיה חסר ערך עד שהיה מכשיר פקסימליה שני. דברים אלה הם, כמובן, הפשטה גסה ולא מדויקת, בין השאר משום שאני לא כלכלן, אבל העיקרון תקף – איש לא יציע לעולם לשלם לי לכתוב פוסטים או יציע לי לפרסם את המוצרים שלו כאן, פשוט מכיוון שאין לי מספיק קוראים.

ז'אן ג'ירו הלך לעולמו

ז'אן ג'ירו, המוכר בשם העט "מוביוס", הלך לעולמו. מוביוס השפיע על העיצוב של סרטים כמו "הנוסע השמיני", "האלמנט החמישי" ו"בלייד ראנר" ועבד עם סטן לי על העיצוב של "הגולש הכסוף" באחד מהסיפורים שלו.

ראלף מקווארי הלך לעולמו

נתקלתי היום בידיעה הזו באתרים אחדים, והשם לא אמר לי דבר. כשקראתי את הידיעות עצמן, התברר לי שהוא אחראי לכמה מהדימויים החזותיים החשובים ביותר של המדע הבדיוני, שאני מכיר היטב. מקווארי היה המעצב של סרטי "מלחמת הכוכבים" המקוריים והאחראי למראהו של דארת ויידר. הוא עבד על גלאקטיקה, בחזרה לעתיד, אי טי, שודדי התיבה האבודה, קוקון, חלק מסרטי מסע בין כוכבים ועוד דברים רבים.

בן 82 היה במותו.

האתר של מקווארי.

מקווארי בימד"ב.

הוכרזו המועמדים לנבולה

הנה, כאן. ואם אני אמשיך במנהגי ואסקור גם השנה את היצרות המועמדות בפורמטים הקצרים, זה אומר שאני אצטרך לקרוא שוב משהו של קיג' ג'ונסון. והפעם נובלה. אוי.