עלתה תכניית עולמות

תוכניית "עולמות 2012 - שיגעון" עלתה לאתר.

אני בדרך כלל לא נוהג להמליץ בבלוג על הרצאות, אבל אני אחרוג ממנהגי ואסב את תשומת לבכם להרצאה אחת כי המרצה הוא חבר שאני מנסה לגרור אותו לכנסים כבר הרבה זמן ואני רוצה שהוא יזכה להרבה קהל ולהרגשה טובה.

ד"ר יהושע וינשטיין ידבר על "אלים חדשים וישנים: לאבקראפט וטולקין". ג'וש (אני מצטער, אני לא מסוגל להביא את עצמי לקרוא לו "יהושע") הוא דוקטור לפילוסופיה, איש מרתק וידען עצום. אני מכיר חלק ממה שיש לו לומר על טולקין והדת, ומת לשמוע את זה בצורה מסודרת. לדעתי גם אם אתם לא טולקינאים או חסידי לאבקרפט כדאי לשמוע את ההרצאה.

כלכלה במדע הבדיוני

כאשר קראתי לפני זמן מה שוב את "להט קדוש" של ברוס סטרלינג, עלה בדעתי שזו אחד משני ספרי המדע הבדיוני היחידים שאני מכיר שעוסקים ברצינות בכלכלה ומעניקים לה מקום חשוב בעיצוב העולם שלהם. הספר האחר הוא "אקסלרנדו" של צ'רלס סטרוס (אם כי אפשר למצוא עוד קצת התייחסויות רציניות קצרות יותר בסיפורים קצרים אחרים של סטרלינג ובכמה סיפורים של דקטורוב). זה מוזר, מכיוון שאת ההשפעה של הכלכלה המשתנה אנו חשים על בשרנו מדי יום, לעתים אפילו לפני ההשפעות של השתנות הטכנולוגיה. להלן כמה מחשבות שלי בשאלה מדוע העיסוק הזה נדיר למדי.

ישנן יצירות שעוסקות בהיבטים שונים של כלכלה, בדרך כלל פריפריאליים. "המנושל" של לה גווין עוסק בתורות פוליטיות-כלכליות, אבל לא מדבר על התהוות שיטות כלכליות אלא מניח את קיומן (הדומה מאוד לקיום שלהן בעת כתיבת הספר) ודן בהשפעות שלהן. היינליין ב"עריצה היא הלבנה" עוסק קצת בכלכלת מחסור, בעיקר כבסיס למרידה, ובספרים אחרים מתיימר ללמד איך לעשות כסף. אסימוב בטרילוגיית המוסד שואל קצת דגמים כלכליים מההיסטוריה כדי לתאר את התפתחות היקום שלו. אבל איש מהם לא עוסק ברצינות בכלכלות שונות מהותית, בהתפתחותן ויותר מזה בדרך שבה הן מעצבות את החברה.

סטרלינג לעומתם מבחין ב"להט קדוש" בין "כסף הזקנים", ההשקעות לטווח ארוך שהן המטבע ה"רציני" היחיד, לבין "כסף הצעירים" – מזומנים, אשראי וכו', שיוצרים למעשה שתי מערכות כלכליות מקבילות באותו עולם. סטרוס עושה את זה שוב ושוב בשלבים שונים של התפתחות העולם ב"אקסלרנדו", כאשר הוא מתאר שלל כלכלות שונות: כלכלה שבה למוניטין של האדם ערך ניתן לכימות; כלכלת שפע שאינה מבוססת על ערך של סחורות הנגזר מן הנדירות שלהן; כלכלה שבה רוחב פס ומרחב אחסון הם המטבע העובר לסוחר; ולבסוף "כלכלה 2.0" הפוסט-אנושית.

נדירות העיסקו בכלכלה לא מאוד מפתיעה, בהתחשב באתוס של המדע הבדיוני שתמיד הוצג כניסיון לבחון את ההשפעה של התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות על החברה. גישה זו מציבה את הטכנולוגיה והמדע במרכז אפילו ביצירות מדע בדיוני "רך" שמתיימרות לא לעסוק בהן ישירות, ועל אחת כמה וכמה ביצירות מדע בדיוני "קשה" שלעתים כל כך מתרכזות במדע ובטכנולוגיה שהסיפור עצמו נשכח. לכך מצטרפת העובדה שרוב כותבי המדע הבדיוני הראשונים באו מתחום המדעים המדויקים וההנדסה, והם הקדישו פחות תשומת לב למדעי הרוח והחברה למיניהם. בכך ניתן הטון לז'אנר כולו.

קוראי וכותבי מדע בדיוני למדו לחפש את האלמנטים האלה בכתיבה, בין השאר מכיוון שהם מרהיבים ומלהיבים. טיסה בין כוכבית, כלי נשק אקזוטיים, המרחב הווירטואלי לגווניו, עיצוב מחדש של גוף האדם וכן הלאה "סקסיים" הרבה יותר לכתיבה ולקריאה מאשר כלכלה מבוססת מוניטין. דרך אגב, כמו ניבויים טכנולוגיים של המדע הבדיוני גם כלכלה זו כבר אינה רק נחלתם של קורי דקטורוב או צ'רלס סטרוס (בפרקים הראשונים של "אקסלרנדו") אלא היא נידונה ב"פורבס".

בכתיבה של "הדור החדש" ניכר המעבר למה שהיינליין (אם זיכרוני אינו מטעני) כינה באחד המקומות "המדעים המטושטשים". שני מדעים כאלה בלטו במיוחד. האחד הוא התחום של סוציולוגיה ואנתרופולגיה ביצירות של כותבים כמו לה-גווין שבחנו חברות שלמות, את ההשתנות שלהן ואת המפגשים ביניהן. האחר היא הפסיכולוגיה כאשר כותבים החלו לבחון את הפן האישי בכלים של מדע בדיוני, כאשר הדגש בחלק מהמדע הבדיוני עבר מ"החלל החיצון" ל"חלל הפנימי" (באנגלית זה נשמע יותר טוב – From outer space to inner space). העיסוק בכלכלה ביצירות אלה נגע בדרך כלל לאידאולוגיות כלכליות-חברתיות או לדרך שבה משברים השפיעו על חברות ויחידים.

גם טבעה של הכלכלה (כמדע) תרם להתעלמות זו. זהו תחום רב משתנים וכאוטי בטבעו שהתחזיות בו קשות, ותדיר הן מופרכות על ידי המציאות. יתר על כן, בגלל התלות של הכלכלה בטכנולוגיה וקצב השינוי המהיר של הטכנולוגיה, באופן אירוני רוב התחזיות האלה מנסות להסתמך על מודלים המתייחסים לגורמים כלכליים שאינם עוד רלוונטיים. אולי לא מפתיע שהניסיונות של סטרלינג, דוקטורוב וסטרוס מתייחסים פעמים רבות לכלכלת שפע, שאינה רק וריאצאיה על כלכלת המחסור המוכרת שלנו אלא היא שונה ממנה מהותית.

מדוע, אם כן, מתחילה כיום התייחסות רצינית יותר לנושא? במידה מסוימת זה נובע מכך שהיה לנו זמן לשכוח את מרקס וסטלין. במסגרת הניסיונות לנסח חוקים להיסטוריה, מרקס פיתח את הרעיון שהיחסים הכלכליים הם הגורם האחד המעצב את התפתחות ההיסטוריה. הביטוי המדיני שקיבל הרעיון בדמות המשטרים הקומוניסטיים הטוטאליטריים, יחד עם הבלטת האידאולוגיה המדינית-כלכלית כציר המלחמה הקרה, הטילו צל שאי-אפשר היה לצאת מתחתיו על הדיון הספרותי בכלכלה. עדות טובה לכך היא "המנושל" של לה-גווין שהשיטות הכלכליות בו הן תשתית למדינות ולמדיניות (וליותר מכך, כמובן). היה צורך להגיע לעידן פוסט-קומוניסטי כדי שאפשר יהיה שוב לנהל דיון במודלים כלכליים המעצבים חברה בלי להיות שבויים במערך ההקשרים של המרכסיזם, הביטויים הקומוניסטיים שלו והמלחמה הקרה.

במידה מסוימת היינו צריכים להשתחרר גם מצלם של אדם סמית והליברליזם הכלכלי, ושחרור זה קשור במידה רבה להופעת כלכלת המידע. כלכלת המידע (שזכתה אי-אז בימי בועת הדוט-קום לכינוי "כלכלה חדשה") במידה מסוימת הפכה על ראשה את עקרון היסוד של כלכלת המחסור הקלאסית. כלכלת המחסור מתבססת על העיקרון שככל שמוצר נדיר יותר, ערכו עולה; כלכלת מידע מעניקה דווקא ערך גבוה ל"מוצר" נפוץ.[1] השילוב של חוסר שביעות הרצון מהקפיטליזם ומהאידאולוגיה של שוק חופשי לגמרי תרמה לכך.

אם להתבסס על שני הספרים שהזכרתי בראשית הרשומה הזו, הדיונים האלה בכלכלה בדיונית יכולים להיות מרתקים, ולהציע נתיבים חדשים במדע הבדיוני.
וכמעט שכחתי, הדפסה ביתית בשלושה ממדים. הטכנולוגיה הזו הולכת לחולל מהפכה אמתית בכלכלה שלנו, והמדע הבדיוני מתחיל לכתוב עליה ועל ההשלכות שלה ברצינות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

[1] הדוגמה ההיפותטית הקלאסית היא מכשיר הפקסימליה "הראשון", שהיה חסר ערך עד שהיה מכשיר פקסימליה שני. דברים אלה הם, כמובן, הפשטה גסה ולא מדויקת, בין השאר משום שאני לא כלכלן, אבל העיקרון תקף – איש לא יציע לעולם לשלם לי לכתוב פוסטים או יציע לי לפרסם את המוצרים שלו כאן, פשוט מכיוון שאין לי מספיק קוראים.

ז'אן ג'ירו הלך לעולמו

ז'אן ג'ירו, המוכר בשם העט "מוביוס", הלך לעולמו. מוביוס השפיע על העיצוב של סרטים כמו "הנוסע השמיני", "האלמנט החמישי" ו"בלייד ראנר" ועבד עם סטן לי על העיצוב של "הגולש הכסוף" באחד מהסיפורים שלו.

ראלף מקווארי הלך לעולמו

נתקלתי היום בידיעה הזו באתרים אחדים, והשם לא אמר לי דבר. כשקראתי את הידיעות עצמן, התברר לי שהוא אחראי לכמה מהדימויים החזותיים החשובים ביותר של המדע הבדיוני, שאני מכיר היטב. מקווארי היה המעצב של סרטי "מלחמת הכוכבים" המקוריים והאחראי למראהו של דארת ויידר. הוא עבד על גלאקטיקה, בחזרה לעתיד, אי טי, שודדי התיבה האבודה, קוקון, חלק מסרטי מסע בין כוכבים ועוד דברים רבים.

בן 82 היה במותו.

האתר של מקווארי.

מקווארי בימד"ב.

הוכרזו המועמדים לנבולה

הנה, כאן. ואם אני אמשיך במנהגי ואסקור גם השנה את היצרות המועמדות בפורמטים הקצרים, זה אומר שאני אצטרך לקרוא שוב משהו של קיג' ג'ונסון. והפעם נובלה. אוי.

מחלות (לא רק) ילדות

אני רוצה לעסוק שוב בשני ספרי נוער, למרות שכבר טענתי שאני לא האדם המתאים לכתוב עליהם ביקורות. הסיבה העיקרית היא שספרים אלה מדגימים לדעתי בצורה יפה בעיות שנפוצות בז'אנר בכלל, ואלה גם ספרים שנתקלתי בהם בשבועות האחרונים.

הספר האחד הוא Mortal Engines של פיליפ ריב, שאני כרגע עוסק בתרגום שלו לעברית עבור הוצאת "גרף", והאחר הוא ספרה של כריסטין קאשור, "מחוננת". שניהם ספרים לנוער שהגיבורים שלהם בני 15-16, ולמרות ההבדלים ביניהם יש בסיס להשוות ביניהם.

רעיון העולם

ספרו של ריב הוא מדע בדיוני, עולם עתידי שבו מסתובבות ערים ניידות על גלגלים, זחלים ולעתים גם באוויר. ספרה של קאשור הוא פנטסיה, שהאלמנט הפנטסטי בו הוא קיומם של אנשים "מחוננים" שניחנו ביכולת יוצאת מגדר הרגיל בתחום כלשהו (לחימה, אפייה, שחייה וכו').

ריב בונה עולם שלם סביב הרעיון שלו. כל פן ופן של העולם מושפע מהחידוש, מהמבנה החברתי של לונדון (שסביבה נסוב הספר) ועד לאמונות הבסיסיות ביותר של גיבורו לגבי הדרך שבה צריך העולם כולו להתנהל. קאשור מגבילה את עצמה – היא טוענת שלתופעת המחוננים שתי השפעות עיקריות, האנשים הרגילים פוחדים מהם (ובזים להם) והמלכים מנצלים אותם. הם אמנם מתארים היקפים שונים של שוני, אבל גם דרך התיאור שונה, ואינה מחמיאה לקאשור. הפסקה הראשונה של ספרו של ריב (אחת מפסקאות הפתיחה הטובות שיצא לי לקרוא) מכניסה את הקורא לעולם בלי שהציג ולו אדם אחד. קאשור מלווה את הגיבורים המחוננים שלה לאורך כל הספר, ובכל זאת מתקשה ליצור רושם משכנע של עולם שונה, אלא רק ביחס לגיבורים שלה. היא כל כך מרוכזת בגיבורים, שהיא לא מראה מספיק מהעולם כדי לבסס את טענתה לגבי העולם.

הדמויות

רגש ובניית דמות

כאשר דנתי בספר של קאשור עם מישהי התלוננתי על כך שקאשור לא מתארת את ילדותה של הגיבורה שלה, וכך לא מאפשרת לנו לחוות את השונות שלה ושל העולם. את הפערים קאשור משלימה ב"כשהיא הייתה בת X שנים כך וכך קרה". התשובה שקיבלתי הייתה שמקובל לעשות זאת בספרות לנוער, מכיוון שיותר קל לקוראים בני נוער להתחבר לגיבורים בני גילם. קיבלתי את האמירה הזו, אחרי הכול גם גיבוריו של ריב הם בני עשרה. אבל ההבדל הוא בדרך מילוי הפערים. במקום הרצאת הדברים השמעממת למדי של קאשור, ריב נותן לדמויות שלו לספר זו לזו על המאורעות שעיצבו אותן. בכך ריב עושה שני דברים – הוא שואב את הקורא לתוך עולמה הרגשי של הדמות בדרך לא אמצעית, והוא בונה תשתית נהדרת למערכות היחסים של הדמויות.

שכל

צר לי, אבל הדמויות של קאשור מטומטמות. דוגמה קיצונית – שני אנשים מחוננים בלחימה דנים במיקומה של טירה על צוק שקשה להגיע אליו. המסקנה שהם מגיעים אליה היא שהמיקום נובע מהנוף שנשקף ממנה. זה אמנם מקרה קיצוני, אבל שוב ושוב יש בידי הדמויות עובדות שנדמה שהן לא מסוגלות להסיק מהן דבר, או שהן מסיקות נורא מאוחר. הדמויות של ריב אינן גאוניות, אלה אנשים רגילים, אבל הן לומדות, משתנות ומגיבות לעובדות חדשות. לא הייתי טורח לציין את זה, כי זה צפוי מאדם (אמתי או בדיוני), אבל זה בולט על רקע הדמויות של קאשור.

מניעים

זה בולט בעיקר בנבלים של שני הספרים. הנבלים של ריב עושים דברים רעים, חלקם איומים ונוראים, אבל ריב טורח לבנות הסבר למעשיהם. הקורא אולי לא מסכים עם מעשים ומניעים אלה, אבל הוא מבין מדוע הם נעשים. הנבל של קאשור הוא קריקטורה. ההתנהגות שלו נראית כאילו נלקחה מתיאורים בספר פופולרי על פסיכופטים, והיא לא טורחת אפילו לנסות לספק לו מניעים – מופרכים ומטופשים ככל שהם יהיו. הוא רע כי הוא רע.

מסר

המסרים של קאשור בוטים הרבה יותר מאלה של ריב, ונראה שהיא לא מסוגלת להניח לדמויות ולעלילה להעביר אותם. היא צריכה הפסקות מתודיות שבהן היא מכריזה בפני הקורא על מסרים אלה, או נותנת לדמויות להכריז עליהם. המסרים של ריב לעומת זה עוברים בהתנהגות הדמויות. הוא לא נצרך לבימת הדרשן כדי להבהיר את מה שהוא רוצה לומר.

מחויבות

אחד הדברים שהרשימו אותי בספר של ריב היא המחויבות שלו לדמויות ולעלילה. הדמויות שלו נאמנות לחלוטין לדרך שבה הוא יוצר אותן, גם כאשר השכל הישר והרגש של הקורא מתחננים בפניהן להתאפס על עצמן לשם שינוי. וכך גם עלילת הספר. אין אצל ריב אלים שקופצים ממכונות, לא כדי להציל את הדמויות מעצמן ולא כדי להציל אותן מהעלילה וההתפחויות. גם מאורעות לא סבירים נבנים כך שהם אפשריים בעולם ובעלילה. כאן קאשור פחות גרועה מבמקומות אחרים.

מורכבות

אני מניח שזו נקודת המפתח של כל העניין. העולם שריב בונה הרבה יותר מורכב מהעולם של קאשור. זה נכון לעולם הפיזי-פוליטי שהדמויות שלו פועלות בו, וזה נכון לעולם הרגשי הפנימי של הדמויות עצמן.

ההתרשמות שלי היא שקאשור פשוט לא סומכת על הקוראים שלה שיוכלו להתמודד עם מורכבות, בכל רמה שהיא. נדמה שהיא חושבת שאם לא תאמר את הדברים במפורש, הקוראים הצעירים לא יוכלו לפענח אותם. זה ניכר במשהו קטן ואולי מטופש, אבל אני חושב שהוא מעיד על כך. בתחילת הספר של ריב אין מפה, בתחילת ספרה של קאשור יש. זה לא שהעולם של קאשור מורכב במיוחד (למען האמת, שמות הממלכות שלו הן וריאציות על שמות רוחות השמים), ולכן זו אינה מפה מסובכת, והיא נראית כאילו היא צוירה בידי ילד בן 10. אולי זה נובע מהעובדה שספרו של ריב מתרחש באירופה ואסיה (שעברו עליהם שינויים כבירים) ואולי זו רק המוסכמה של פנטסיה לעומת מדע בדיוני, אבל לי זה נורא צורם, ובעיני זה מעיד רבות.

הרשלנות הזו בכתיבה של קאשור מאפיינת לעתים קרובות מדי יצירות ספקולטיביות. לעתים קרובות מדי סופרים  סבורים שדי ברעיון כדי לקיים את העולם שלהם, ולמען הרעיון הזה מכפיפים את בניית העולם והדמויות. הפחד ממורכבות שניכר לעתים בכתיבה לצעירים, מחמיר בעיה זו.

האיזונים העדינים של היסטוריה חלופית

קראתי לאחרונה את "הרצל אמר" של יואב אבני, שהוביל לכמה הרהורים על היסטוריה חלופית. יש שלושה איזונים עדינים שצורמים לי פעמים רבות ביצירות היסטוריה חלופית, תלוי במידת החומרה של ההפרה שלהם ומידת הרגישות שלי. הנה הם, מהקל לכבד (לדעתי).

שם שהוא כאן

נתחיל מ"הרצל אמר" שבו פתחתי, זו דוגמה להיסטוריה אלטרנטיבית שמנסה להעתיק מקומות ואירועים מוכרים למיקום אחר או לזמן אחר. על פי הספר של אבני התממשה ההצעה הידועה כ"תכנית אוגנדה", להקים מדינה יהודית במזרח אפריקה. מדינת ישראל קמה שם ובארץ ישראל קמה מדינת פלסטין. הרעיון חמוד, אבל לטעמי הוא נלקח רחוק מדי. ההיצמדות למאורעות שהתרחשו בישראל בעת התרשות המאורעות בספר (2005) ולהיסטוריה של ישראל, הייתה קצת מוגזמת לטעמי. זה נראה לי קצת כמו בדיחה שנמשכה קצת יותר מדי. הספר כתוב היטב ומעניין, והעובדה שהדמויות עומדות במרכזו ולא ההיסטוריה משמעה שזה פחות הפריע, אבל זה עדיין היה מעט מוגזם לטעמי.

לולאה – הלוך וחזור בעולם

אחת הצורות של היסטוריה אלטרנטיבית היא זו שיוצרת מעגל סגור – יוצאת מהיסטוריה מוכרת, מתארת מאורעות שונים, ובסופו של דבר חוזרת להיסטוריה המוכרת. סטיבן פריי עשה את זה ב"כותבים היסטוריה" ופיליפ רות ב"המזימה נגד אמריקה". בגיליון 18 של "חלומות באספמיה" אביגיל נוסבאום כתבה מאמר על מדע בדיוני לא מד"בי, ובין השאר היא דנה בסוג זה של היסטוריה אלטרנטיבית. היא מצטטת שם (ע' 40) את ג'ון קלוט שאמר על ספרו של רות שהוא "היסטוריה חלופית שבה לאף שינוי אין השפעה". [1]

אלה יכולים להיות סיפורים טובים, אהבתי את הספרים של פריי ורות, אבל הם תמיד משאירים לדעתי תחושה מסוימת של החמצה. יש בכך החמצה של היכולת האמתית של הז'אנר לשער על אפשרויות חדשות.

תהליכים – מפה לשם

הדיוק בעובדות היסטוריות הוא פשוט יחסית, ולעתים שולי, לעומת ההבנה של פעולתם של התהליכים ההיסטוריים. הבנת המורכבות הזו מרכזית, מכיוון שכאשר סופר בא לתאר מציאות חלופית הצומחת מתנאי יסוד מוכרים הוא למעשה בוחן את היתכנות ההתפתחות הזו.

ב"הרצל אמר" יש גורם אחד שהפריע לי הקשור לבעיה זו – ישראל האפריקאית של אבני היא חילונית לגמרי. היה לי קשה לקבל את זה כי לדעתי הזהות היהודית קשורה באופן כה אמיץ לדת, שכל מדינה יהודית תכיל בה אלמנטים דתיים.

אבל זה משהו קטן, בעיקר בהשוואה לאחד הכישלונות הכי מהדהדים בתחום זה – "תצפית עבר: גאולתו של כריסטופר קולומבוס" של קארד (שכתבתי עליו קצתבעבר). קארד מתאר קבוצה של חוקרים המוצאת דרך לחזור לעבר ומחליטה לשנות את המפגש בין קולומבוס לילידי מרכז אמריקה כדי ליצור עולם טוב יותר.

אחד מאותם היסטוריונים נשלח לאמריקה להכין אותה לבואו של קולומבוס. כדי להצליח במשימתו עליו להשיג את מטרות אלה: להפיל את האימפריה האצטקית; להעלות במקומה שבט אחר לשלטון (לא זכור לי שקארד מסביר למה הוא אמור להיות יותר טוב); לשרש את דת קרבנות האדם של האצטקים (שהייתה נפוצה בכל מרכז אמריקה); להשתית במקומה דת דמוית נצרות שאותה יוכלו האירופים לקבל כווריאציה מקובלת עליהם; לקדם את הטכנולוגיה והמטלורגיה של האזור מרמה שהיא קרובה לעידן הברונזה לרמה של אירופה של המאה ה-15; לקדם את בניין הספינות באזור מרמה של סירות קאנו לרמה של אירופה של המאה ה-15. עומדות לרשותו עשרים שנה לכך. והוא מצליח. נו, באמת. וזה עוד כלום לעומת מה שקארד עושה ב"אטנלנטיס", נובלה אחרת שנכתבה באותו עולם.

אבל בעוד שקארד הוא דוגמה גרועה במיוחד, גם ביצירות שמתייחסות להיסטוריה ברצינות רבה יותר אפשר לגלות בעיות בתהליכים ההיסטוריים שהן מתארות. הסרט המוקומנטרי הנהדר CSA – The Confederated States of America מתאר ארצות הברית שבה הדרום ניצח במלחמת האזרחים. מי שעשה אותו בבירור מכיר את ההיסטוריה והתהליכים ההיסטוריים של ארצות הברית במאה ה-19, ועשה עבודה נהדרת של ספקולציה עליהם. ובכל זאת יש לדעתי שתי בעיות בהנחות היסוד של הסרט. הבעיה הבסיסית היא ההנחה שהדרום היה יכול לנצח במלחמת האזרחים. אבל גם אם מקבלים הנחת יסוד זו נותרת בעיה חמורה יותר, זוהי ההנחה שכלכלת עבדות הייתה יכולה לשרוד באמריקה הצפונית במהלך מאה וחמישים השנה שאחרי מלחמת האזרחים. לא הצלחתי לחשוב על תסריט כלשהו שבו זה הגיוני.

ההכשרה האקדמית שלי היא בהיסטוריה, ואולי זו הסיבה שאני רגיש במיוחד לנושאים אלה, אבל שגיאות כאלה יכולות להרוס לי לעתים ספר שאחרת היה יכול להיות נהדר.

~~~~~~~~

[1] המאמר המקורי של קלוט התפרסם באתר של ערוץ המד"ב. כאשר שונה שם הערוץ, מסיבות הידועות כנראה רק למי שבאו ברזיו הטמירים של מדע היחצנות, מ-Sci-Fi ל-SyFy, המאמר אבד בתהום נשייה כלשהו.